פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום תמר,

אכן רצוי לפנות לטיפול נפשי שיכול להועיל מאוד ולעזור למתן ולווסת את התקפי הזעם.

עם זאת, אין באפשרותנו לתת המלצות במסגרת הפורום

בהצלחה

יש, מדובר בפחד מכניסה למיטה או הליכה לישון.
זו כנראה וריאציה של פחד מאובדן שליטה או מוות.

שלום לך יקירה,

אני לא פסיכולוגית ולא מתיימרת להיות, אולם קראתי את הודעתך והיא מאד נגעה ללבי משום שאני מאוד אוהבת ילדים ומאוד רוצה להיות אמא ביום מן היום.

אם במקרה תתקלי בהודעתי מהיום, תראי שיחסי הורה-ילד בכלל ויחסי אם-בת בפרט הם אינם תוצר של קשר ביולוגי בלבד. אין זה מספיק ליצירת קשר ויחסים טובים, למעשה, אני יכולה להעיד שזהו הפרמטר הזניח ביותר בתוך המכלול המורכב הזה של יחסי הורים-ילדים.

משיחה שקיימתי עם כמה מקרוביי, בוגרים שאומצו כתינוקות או כפעוטות, העלתה שהוריהם הם הוריהם נקודה. על כל המשתמע מכך. אחת מהם תרה אחר שורשיה והעידה כי הפגישה עם אמה הביולוגית היתה מרגשת כמעט כמו להיפגש עם סוכן הביטוח שלה. ואין צורך להכביר במילים מעבר לכך.

לכן, אני משוכנעת ובטוחה שאחרי שנים רבות של ציפייה, תקווה והמתנה, תהיו הורים נהדרים וטובים. במקביל, לדעתי, יש לשקול אפשרות לאמץ תינוק/ת שאולי לא יוולד מגופך אך בוודאי יוולד מהלב, מלבך שלך ומלבו של בן זוגך. התינוק בר המזל הזה, יהיה הילד שלכם, רק שלכם ואתם תגדלו אותו כראות עיניכם ותאהבו אותו ללא תנאים, בטוב וברע.

אני מאחלת לכם הצלחה מכל לבי ומקווה שתהיו הורים בהקדם, במי מן הדרכים האפשריות ותדעו אושר וסיפוק מגידולו של ילד.

מחזיקה לכם אצבעות,
בת.

שלום רינה,

אני משתתפת בצערך, ומצטרפת למילותיה המנחמות של בת.

ילד ביולוגי הוא משאת נפש, והמסלול המייסר של טיפולי הפוריות רק מעצים את המשאלה, ואת כאב האכזבה.

אני מקווה שבעלך תומך ומחזק, ושיש לך תחומי עניין ומשמעות נוספים בחיים שבהדרגה ימלאו את הריקנות.

יש הרבה קבוצות תמיכה וירטואליות וממשיות לנשים במצבך, שיוכלו לתמוך ולחזק אותך בשעה קשה זו.

האם ניסיתם את כל האפשרויות? פונדקאות היא פתרון נהדר. חוויית ההריון איננה הכרחית כדי לחוות אימהות מלאה.

אם אפשרות האימוץ עומדת בפנייך, כדאי לשקול אותה ברצינות ובחום. הויתור על המשכיות גנטית הוא עצום, אך עצומה לא פחות השליחות של אימוץ נפש פעוטה שגורלה לא שפר עליה. מחקרים מצביעים על חוויית הורות עמוקה ומלאה גם בהורות מאמצת.

תתאוששי בקצב שלך, וכל טוב,

לכן, בפועל, מעולם לא ביקרנו או ביקרתי אצל פסיכולוג. לא בנושא הזה ולא בכלל.

אשמח מאוד לעצות כיצד ניתן לשפר את המצב, כי עם כמה שעצוב לי לומר זאת- אמא שלי כנראה כבר לא תשתנה, ואולי הישועה תבוא ממני בלבד.

אשמח לעצות מעשיות מכל הלב,
בת.

שלום בת,

אני מאד מבינה את מצבך ואת תסכולך.

נשים שחוו יחסים לא טובים עם אימותיהן, מייחלות להולדת בת, כדי שזו תמלא את הצורך הבלתי מסופק לאהבה ללא תנאי, קבלה, חום ותשומת לב.

בגיל הילדות הילדה אכן מצליחה לרוב לספק את הצורך, ואף נהנת מזה בעצמה, אולם בגיל ההתבגרות דברים מתחילים להשתבש. הבת נעה אל עבר זהות משל עצמה, מבקשת מרחב וניפרדות, ולעיתים גם מפתחת עמדות, בחירות ותחושות שונות משל אימה, באופן שנחווה כמתמרד או מתריס.

כעת הקשר אם-בת עובר טלטלה, שלא תמיד נגמרת בשלום. נראה כי אימך לקחה "באופן אישי" את התבגרותך והשתנותך, וחוותה אותה כפגיעה אישית בה. במהלך השנים, ההסתגרות הרגשית שלך כלפיה והקרירות נחווים כהמשך היחס הקשה. מן הסתם היא מרגישה שזה "לא מגיע לה", לא מבינה מאיזה מקום זה בא אצלך, והסנקציות הקטנות כדוגמת המייבש שיער, נועדו להבהיר לך שהיא פגועה, כועסת, ולא מרגישה שהיא מקבלת את המגיע לה.

את מצידך, כבר אדם בוגר בראשית חייו העצמאיים. בידך כעת הבחירה האם להמשיך את הניכור והענישה ההדדית, מתוך תחושת צדק עמוקה וכעס מתמשך, או לנסות לאסוף כוחות כדי לייצר נורמליזציה, שגם תנעים מעט את שהייתך בבית ההורים, וגם (ובעיקר) תסייע לך לייצר ניפרדות טובה יותר מאמא ולהמשיך בדרכך אולי לקראת הקמת משפחה משלך.

טיפול משותף הוא רעיון מ צ ו י י ן.. לאור הנוקשות שאת מתארת את אימך, מפליא ומשמח שהיא הציעה אותו, וכדאי לקפוץ על ההזמנה בידיים פתוחות. מטרת המפגשים המשותפים אינה לחפש אשמים, ולכן אין צורך שאמא תקבל על עצמה אחריות כתנאי להתחלת התהליך. מטרת הטיפול היא לייצר קו תקשורת סביר, שבו אפשר לבטא במילים את המשאלות, הצרכים, הכעסים, האכזבות וכו', במקום במעשים כמו שתיקה או אי-השאלת חפצים. תהליך כזה מוביל ברוב המקרים לשיפור היחסים וההבנה ההדדית, ומאד תורם ליצירת ניפרדות בריאה, שמאפשרת לצאצא לצאת לדרך עצמאית בלי מטענים עודפים.

תוכלי לשקול כמובן גם טיפול אישי לעצמך. בטיפול תזכי לחווייה רגשית מתקנת, שכן את סובלת מחסך כרוני ביחס אימהי מותאם לך. בזכות העיבוד בטיפול, וקבלת מענה לצרכים נפשיים, תוכלי להישמר מהמשך שיחזור הדפוס הבעייתי עם דור ההמשך.

בינתיים, גם מכתב מלב אלא לב, שמתמקד בתחושות ובכאב שלך, ולא בהאשמות כלפיה, אולי יוכל לרכך משהו.

בהצלחה!

אני מקווה שבאמת יחול שיפור במצב..

תודה.

אני תוהה מדוע לא ענית לי כאשר ענית פה לכולם. האם ההודעה שלי הייתה כה מייאשת עד שלא מצאת מה לענות?

שלום נורית,

ההודעה האחרונה שהעלתי היא מלפני רבע שעה בדיוק.

מניין הבטחון שאיני שוקדת על כתיבת תגובה עבורך בדיוק ברגע זה? או שאולי יצאתי למנוחת צהריים של יום שבת?

הזירוז אינו משרת את עניינך, ובהחלט מרפה את ידיי.

ההודעה שלי עלתה לפני יומיים ולא לפני רבע שעה. אני לא רואה היכן פה הזירוז.

משום מה דילגת עליה וזו גם זכותך בין היתר...

מקווה שלא הרפתי את ידיך.

אוקיי. כנראה לא שמת לב שבזמן שהעלת את הודעתך שקדתי על מתן תגובות לכל מי שהעלה הודעה בימים האחרונים, כולל אלייך.
הודעותייך כלל אינן מייאשות.
תקבלי תגובה בקרוב.

שלום נורית,

לצד הבנתי את עומק התסכול והייאוש שלך, את החוויה האישית שלך של פספוס וכאב, אני מוכרח גם לומר כי את עוד צעירה. חייך עוד לפנייך ושום דבר לא מאוחר.
נכון מאוד יהיה לפנות לטיפול. חלק מהבעיה נשמע לי קשור לאופן שבו את מודדת דברים ושמה את הדברים על סולם שבו יש למעלה - למטה, צעיר - מבוגר, וכן הלאה. סולמות כאלו לעיתים קרובות משכיחים מאיתנו איך זה לחיות, להיות בתוך החיים, ולא לנסות למדוד את החיים שלנו.
אין לי ספק שאת יכולה להיעזר בטיפול, לממש את עצמך, וליצור לעצמך חיים שתוכלי ליהנות מהם ולהיות שלמה איתם. אך זה עלול לדרוש תהליך לא פשוט, שיעבור דרך המקומות הכואבים, דרך הפספוסים שכבר התרחשו, ודרך אלו שעוד יתרחשו (כאלו הם החיים, כל בחירה שלנו היא גם פספוס של אינסוף אפשרויות אחרות). תצטרכי לבחון בתוכך את הדרך שעשית עד היום, לעבד את המשברים שעברת, למצוא בחזרה את הכוחות שלך, ולבנות את דרכך.
אולי המחשבה שטיפול לא יעזור, קשורה גם לקושי להכנס לטיפול שבו תצטרכי לעבור דרך המקומות האלו, ולתת לאדם זר הצצה לשם. עם זאת, זה נראה לי חשוב מאוד שתטפלי בעצמך, תהיי בטיפול שייתן לך תמיכה, הבנה והכלה, ושיהיה איתך מישהו לצידך בדרך שאת עוברת.
אין שום סיבה לוותר, ותחושה קשה היא הרבה פעמים המנוע הדרוש להתחיל להניע את הדברים בכיוון אחר. אז כן, יש דרך אופטימית להסתכל על הדברים. מקווה שגם תוכלי לעשות.

המון בהצלחה

שלום לך,

לצד היתרונות שיש בהגדרות ובאבחנות רפואיות, המאפשרות מחקר ושיפור הטיפולים הקיימים, ישנה גם הבעיה שמרגע שנקבעה אבחנה קשה מאוד 'לא להכנס להגדרות', ולא להכנע לפטאליות שיש בהגדרה. פכי שאת מעלה בעצמך בתגובה, אתלא רוצה להכנס להגדרה, אבל חוששת מהכרוניות שיש באבחנה שאת מתארת.
קודם כל אני ממליץ לא לעשות אבחון עצמי. גם לבעלי מקצוע מנוסים קשה לאבחן את עצמם.
אינני יכול לענות לך האם תסבלי מכך בהמשך החיים ועד כמה, בטח לא דרך האינטרנט. אינני מכיר אותך ויודע מה מצבך. אבל ככל הנראה את מתמודדת עם קשיים באישיותך, וההתמודדות הזו יכולה ללוות אותך גם בהמשך החיים. כל אחד נושא עימו את התמודדויות שלו.
עם זאת, לא צריך לשאת זאת לבד לגמרי. אתמתארת דיכאון שהחל לאחר משבר שהיה מלווה בחרדה. נכון מאוד יהיה לפנות לטיפול, שבו תוכלי לעבד את המשבר, את החרדה, ואת ההשלכות שלו.
לגבי המשקל, לפי תיאורך, זה לא מוסיף. אך לא ניתן לומר האם רק זו הבעיה? והאם זה לא סימפטום של הבעיה?
אני לא מאמין בקרבות אבודים מראש, או בגורלות שנחרצים. אנחנו אנשים, וככאלו יש לנו השפעה על חיינו, יכולת להתמודד ואפשרות לבחור. עם זאת, טיפול פסיכולוגי נדרש לעיתים קרובות כדי לעזור לעשות זאת. כדי להתמודד עם הכאבים, החרדות, והקשיים שהופכים את הבחירה לקשה, ויוצרים תחושות של חוסר אונים וחוסר יכולת.
אני ממליץ לך לפנות לטיפול בכדי להתמודד עם מכלול הבעיות שאת מעלה, ולהחזיר לעצמך את שמחת החיים שלך. אין שום סיבה שלא.

בהצלחה

שלום ליאורה,

מתאורך הקצר עולה שאת סובלת מחרדה חברתית ברמה גבוהה.

חרדה חברתית נובעת משילוב של חוסר בטחון, פחד להיות מבוייש ("לעשות פדיחה"), נטייה לחרדה (פסיכולוגית ופיזיולוגית) ותפיסת מצבים חברתיים כמסוכנים.

קראי עוד ברשת על חרדה חברתית, וראי אם זה אכן מתחבר אלייך.

יש טיפולים מצויינים למצב, פרטניים וקבוצתיים. יש אף מרפאות ייעודיות לתופעה, שהיא מאד שכיחה.

בהצלחה!

שלום חלי,

אני משתתפת באבלך העמוק על מות בן זוגך.

ידוע לי שהביטוח הלאומי ולעיתים גם מחלקות הרווחה בעיריה מקיימים קבוצות תמיכה לאלמנים/ות.

אולי תוכלי למצוא עוד מידע בפורומים רלוונטיים באינטרנט.

מחזקת את ידייך,

הבט סביבך וראה,,,האם רק לאנשים היפים יש זוגיות??? האם רק האנשים היפים נשואים?? אני מכירה המון אנשים, לא כל כך יפים ובכל זאת יש להם זוגיות והם נשואים ומאושרים בחייהם, אני חושבת שהבעיה היא לא רק במראה שלך ,אלא במה שאתה משדר,,כנראה שאתה משדר חוסר ביטחון וזו שורש הבעיה ולא המראה. בקשר למראה יש אימרה שאומרת אם גבר קצת יותר יפה מקוף(לא התכונתי אליך) בכלל כך אומרים זה מספיק, גבר שמשרה בטחון עצמי, חוש הומור והתחשבות הוא גבר נחשק המראה פחות נחשב, בקשר למראה אולי אתה יכול לשנות תסרוקת, להשתדל ללכת בלבוש מתאים ומודרני,היום יגם גברים הולכים למכוני יופי אולי גם שם יעזרו לך בהצלחה.

שלום קימי,

אני מצטרפת לדבריה של מלינדה. קשה להאמין שהקושי המתמשך ביצירת זוגיות נובע אך ורק מן המראה החיצוני.

כנראה מתלווים לכך היבטים אישיותיים או התנהגותיים שאולי אינך מודע להם או אינך מייחס להם משקל רב. אם תרצה לבדוק ולעבוד על זה לעומק, יש סדנאות בעניין, קבוצתיות ופרטניות, אימון למציאת זוגיות או טיפול (פרטני או קבוצתי).

מחקרים מראים שבאופן גורף וחוצה תרבויות, זוגות נוטים להיות דומים זה לזה במראה הכללי וברמת האטרקטיביות. כלומר, מבחינת ה"זיווג" המתאים לך, סביר שזו תהייה בחורה שתואמת לך על סקאלת היופי והמשיכה התרבותי. כאן אולי תוכל "לכוון" באופן שישא יותר פירות.

לבסוף, ה"סל" אליו הכנסת שפע של בחורות המתוייגות אצלך בצורה שלילית מעיד שאולי צבור בך כעס על נשים או תחושת התנשאות כלפי נשים שאינן בלב העניין החברתי. כדאי לך לשמור על ראש פתוח ולא שיפוטי. גם בחורה עם קושי כלשהו, כמו חוסר בטחון, נטייה לתלות או חוסר טיפוח, בתוך קשר אוהב יכולה ללבלב ולהציע המון.

בהצלחה

שלום יעל,

אני שומעת ומבינה את תסכולך כאמא, וגם שומעת את כאבה הגדול של ביתך. בודאי מאד לא קל לה כל מה שעובר עליה. אני לא בטוחה שהיא סובלת מחוסר מוטיבציה, סביר יותר שהקושי והסבל שלה נגרמים מחרדות ותחושת חוסר ביטחון וחריגות. גם משבר הגרושים שלכם בודאי משפיע עליה. ביתך זקוקה להרבה אהבה ותמיכה, וגם לעזרה מקצועית.

יש חומר רב בספרות מקצועית, ספרות מקצועית לקהל הרחב ובאינטרנט על הפרעת אישיות גבולית. תוכלי למצוא שפע רב של התייחסויות לתסמינים, למקורות המצוקה ולדרכי ההתמודדות והתמיכה.

ככל שתעשירי את הידע וההבנה שלך, יקל עלייך להתמודד עם המצב.

ביתך אינה אשמה במצבה, אלא סובלת ממנו. חשוב לתת לה תמיכה רגשית, ובמיוחד עזרה מקצועית.

במרפאה לבריאות הנפש וקופות החולים היא תוכל לקבל טיפול פסיכולוגי בחינם או מסובסד.
אם מצבה קשה במיוחד, רצוי לקבל טיפול אינטנסיבי, שכולל שיחות פסיכולוגיות ואימון למיומנויות חברתיות וכלליות. ישנם מטפלים ומכונים המתמחים בכך.

ביטוח לאומי לעיתים מכיר באנשים עם הפרעות אישיות. יש לפנות לביטוח הלאומי ולהתחיל בבירור. עדיף שהיא תהייה במסגרת טיפולית כדי להקל עליה את התהליך, וכדי לצייד אותה בחוות דעת מקצועית.

ברשותך, אעדיף למחוק את ההודעה, כי הזהית בשמך המלא, מה שיכול לחשוף גם את ביתך. מכיון שאין לי אפשרות לשנות את הכינוי, אעדיף למחוק את ההודעה.

שלום פול,

נסה לפנות לעמותת "אנוש", ולביטוח הלאומי.
נסה גם את אתר "אביליקו", לבעלי מוגבלויות.

בהצלחה

שלום רואן,

אני שומעת שאת מאד לא סומכת על עצמך שתעמדי לאורך זמן מאחורי החלטות שאת מקבלת. את חוששת שטעמך ישתנה, שתאבדי מוטיבציה או שדעתך תוסח. קשה לך להאמין שתצליחי להחזיק את הרצון ללמוד עד 2012.

במקביל, קיבלת החלטה להתחיל שרות לאומי. בודאי היו לך סיבות טובות כאשר קיבלת החלטה זו. שוב, את מוצאת את עצמך מתקשה להתמיד בנחישות בהחלטה שקיבלת.

במילים אחרות, העניין הוא לא מה תבחרי, אלא איך לחזק את הביטחון העצמי והנחישות שלך, כדי לעמוד מאחורי החלטותייך בחיים ולהתמיד בהן לאורך זמן, גם אם נשמעים מהסביבה כל מיני קולות.

יתכן שהחלטה לדבוק בתהליך שאותו התחלת, ומאמץ להמשיך לשמוח ולרצות את ההחלטה המקצועית שקיבלת, יחזקו את אמונתך בעצמך ובהחלטותייך.

אגב, שרות לאומי, כשמו כן הוא, נועד לשרת את המדינה כתחליף לשרות צבאי. את מתייחס אליו דרך הזוית הצרה של האינטרס האישי (מה יצא לי מזה), אולי תוכלי להרוויח ולהתחזק אם תתחברי לתרומה העצומה שיש במעשייך למדינה ולחברה.

בהצלחה

שלום עצובה,

אני מצטער כל כך לשמוע על האובדן של הכלב האהוב שלכם. זה קשה ומצער, בעיקר כשזה קורה בכזו פתאומיות. את שואלת שאלה מורכבת, ואנשים שונים ובעלי מקצוע שונים עשויים לתת תשובות שונות, בעיקר כי התמודדות עם אובדן ומוות היא עדיין אחת המשימות הקשות ביותר בחיים. בנוסף זו שאלה מורכבת כי יש בה בבת אחת כמה נקודות שונות שדורשות התייחסות.
אי אפשר לנתק כאן את העובדה שיש גם את האבל שלך, את הצער שלך (ושל בעלך) על אובדן הכלב. מתוך הקשר שלך איתו, הרגשות שלך וההיקשרות שלך אל הכלב המתוק שלכם, והרגשות שמתעוררים בתוכך בעקבות התאונה והמוות שלו.
לצד זה, ברור כי את מנסה כבר להתארגן ולהתמודד כדי לשמור על הילדים שלך. על אף שהאינסטינקט שלנו הוא לעיתים קרובות לחסוך מילדים את הסבל, הרי שילדים מבינים מה קורה מסביבם, ולעיתים נפגעים יותר מניסיונות להסתיר מהם את המציאות, מאשר כשמלווים אותם בהתמודדות עם המציאות, גם כשהיא קשה.
לא צריך לשתף אותם בפרטים לא נעימים, אך לדעתי, נכון יהיה לספר כי הוא נפגע ונפטר ולא יוכל להיות איתם יותר. את המלל המדויק והבחירה האם לומר שהוא עלה לשמיים, שהוא עכשיו בגן העדן של כלבים מתים, או כל אפשרות אחרת אני משאיר לכם.
חשוב לתת מקום ולהבין איתם שזה מאוד עצוב ומצער, ולעשות טקס ותהליך שבו הם יוכלו להיפרד ממנו, לעבד את האבל ואת הכאב על האופן שבו הוא נעלם פתאום מחייהם. זה יכול להיות קבורה ממשית או לא ממשית, למשל. שיוכלו להגיד שלום, לתת לו משהו לדרך האחרונה שלו (לא צריך בפועל שייתנו לו, אלא שהם ייתנו לכם ותשימו את זה בקופסא שהולכת איתו או משהו דומה), וכדומה.
לא ניתן להימנע מן הכאב ומהאבל במקרה הזה, ועד כמה שזה קשה לשאת לראות את הילדים שלך במצב כזה, המקום וההכלה של הכאב שלהם הוא הדבר הטוב ביותר שניתן להציע להם.

מקווה שזה עוזר לכם בהתראה קצרה כל כך. אולי שותפתי לניהול הפורום תרצה ותספיק להציע את דעתה.

בהצלחה
ומשתתף בצערכם

אולי אני פשוט אומר שאמא שלו באה לקחת אותו אני יודעת שמה שאתה אומר נכון אבל זה קששששששששששששה הבטחתי לעצמי שהפכתי לאמא שאני אלמד את הילדים שלי על העולם ולא ארמה אותם ואעטוף אותם במשהו פנטזיונרי אבל הם כל כך קטנים אתה בטוח שצריך להסביר להם מעכשיו ?

שלום לך,

מבחן וכסלר הוא מבחן אינטליגנציה למבוגרים, שאינו מכיל מבחן זיכרון צילומי.

מבחן דומה למה שאת מתארת קרוי "מבחן בנדר", אך הוא אינו בודק זיכרון צילומי אלא קוארדינציה ויזואו-מוטורית, תפיסת שלם והיבטים רגשיים. כמו כן הוא אינו מכיל 12 צורות.

אינני יודעת מהו המבחן שעברת ולאיזה צורך, אי לכך, לא אוכל לסייע בהבנת תוצאותיו.

נשמע שקיבלת מחמאה על המיומנות שלך, ומזה שנתיים וחצי את מוטרדת ממשמעותה. כדאי לך להניח לעניין, אם אין לו רלוונטיות גבוהה לחייך כיום.

כל טוב,

כנראה מראה על יכולת למידה טובה. נראה כי הקדשה רבה להעתקת הצורות סייע לך לזכור אותן טוב אך אין ספק שניחנת גם בזיכרון חזותי מעולה אם אכן זכרת 11 צורות.

שלום לך,

"טסטים לניתוח אופי" הם בדרך כלל מבחני בזק, שנכתבו ע"י אנשים לא מקצועיים, ומיועדים לשם שעשוע והנאה. אין בהם נזק, ולעיתים הם אף פותחים כיווני מחשבה, אלא אם לוקחים אותם יותר מדי ברצינות.

אינני מכירה את המשפטים הנ"ל מאף מבחן פסיכולוגי רציני מוכר. אם הם אכן כלולים במבחן כזה (יכול להיות שכן, ופשוט אינני זוכרת..), אז אפשר להסיק מהם מסקנות רציניות רק אם הם מצטרפים לעוד עשרות שאלות, שנמצאו קשורות לתכונות אופי (כמו אובססיביות) בעזרת מחקרים סטטיסטיים.

ואי אפשר להסיק על פיהם דבר.