פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום נועה,

מוכר לי שכבר דיברנו בעניין, אך אולי איני זוכרת נכון.

אני מאד מבינה את ההתלבטות שלך, ומסכימה שיש סיכויים וסיכונים בהחלטה להישאר ובהחלטה לעבור. יתכן כי בהחלטה לא-להחליט את מרוויחה זמן, וחוסכת מעצמך את פחד המחוייבות והיציאה לדרך. בכל מקרה, והכי חשוב, שבתוכך כואבת צלקת שצריכה להרפא, כאן או שם.

טוב שאת נמצאת בטיפול. המטפלת שלך מכירה אותך היטב, את רקעך, צרכייך וכוחותייך, והיא תעזור לך להגיע למסקנה בהתלבטות שאת עסוקה בה.

אנא שתפי אותה במחשבות אולו, כולל ההתלבטות שלך לסיים טיפול עקב מעבר מגורים. וחישבו יחד מה הכי נכון וטוב לך.

הלואי ויכולתי לתת לך תשובה והכוונה ברורות יותר, אך לצערי המצב לא חד-משמעי. כל התשובות קיימות בתוכך, תני למטפלת לעזור לך למצוא אותן.

בהצלחה

רוני שלום,

לא זוכרת שפניתי לפה בשאלה זו, אם כי שאלתי פעם אחת בנושא אחר.

בכל מקרה, העניין הוא שרק התחלתי את הטיפול, ממש מספר פגישות ספורות.

והייתי רוצה לחדד את שאלתי ובזאת לסיים.

העניין שפה, קרוב למשפחה, היום יותר מתמיד אני חשה פגיעות יתר בשל סיבות שלא אפרט כאן, אך קשור לדימוי העצמי שנפגע.
אני מרגישה שאין ביכולותי כיום להגן על עצמי ואני בתחושה מתמדת של מנוסה, הלחם או ברח. כושר העמידות שלי סביב השעון נחלש, ולכן גם קשה ההחלטה להרים את עצמי יחד עם זאת, ניסיון קודם הראה לי שבמקום מרוחק יותר- משהו בי נושם ומתרווח.

אני יודעת שטוב אעשה ואעלה את זה שוב בפגישה אבל המצוקה היומיומיות מטרידה.

חבל לי לעזוב מהסיבה שמצאתי מטפלת שהכימיה טובה איתה ונראה שיש לי יכולת לעזור.
אבל מאחר וניסיתי במשך השנים למצוא מטפלת שכזו, ולא מצאתי היה לי הסיבה לעזוב ואילו עכשיו ההחלטה לעזוב קשה יותר.
לא מובנת לי ההתעקשות שלי להשאר, שכן אני יכולה להחזיר את כוחותי מהר יותר שם.
רציתי להוסיף, שאני לא ממש אוהבת לכתוב עכשיו בפורום, נראה לי שיכול לפגוע למהלך הטיפול והסיבה בכל זאת היא שאני רוצה לשמוע דעה נוספת.

תודה

הי נועה,

הסיפור שלך מאד מסקרן. כנראה שיש לך סיבות סמויות טובות להישאר היכן שאת, ולא רק מתוך פחד. אולי עוד לא אבדה תקוותך לקבל משהו טוב ומזין מסביבת משפחתך.

אלו, ועוד, הן כמובן שאלות לעיבוד בטיפול.

אגב, ישנם אנשים שנוסעים רחוק כדי להגיע לטיפול שלהם. אנשים אלו מתארים, שהנסיעה הממושכת לאו דוקא מעיקה, אלא מהווה מעין הרחבה של השעה הטיפולית. בנסיעה הלוך הם מהרהרים מה יביאו לפגישה, וכבר מתחילים תהליך של מיון ועיבוד. בנסיעה חזור הם מעכלים ומטמיעים את הפגישה, לפני החזרה למרוץ החיים הגדול. אם תחליטי לעבור, קחי בחשבון אפשרות זו, גם אם הנסיעה ממש ארוכה.

שלום לך,

עבר קצת זמן מאז ההודעה שלך, איני יודע איך דברים הסתדרו לך מאז. לא כל כך ברור מהודעתך, מהי השאלה. ברור מאוד כי קשה לך לצאת ממסגרת וכאשר יש לך זמן פנוי. טוב שאת מזהה זאת ומבינה כי את זקוקה למסגרת זמן מסודרת.
אני מבין שקשה לך עם זה שכאשר אין לך מסגרת שממלאת את זמנך, את מרגישה שאת הולכת לאיבוד ואת עוברת מסדר יום מאוד מלא לסדר יום ריק, וקשה לך להחזיק באמצע.
יכול להיות שאת נתקפת באיזושהי תחושה של חוסר משמעות, או חוסר יעילות שמתפשטת אז לכל התפקוד שלך. חבל שאינך נותנת לעצמך ליהנות מהחופש והזמן הפנוי ולמלא אותו קצת בבטלה וקצת בדברים אחרים שמתחשק לך לעשות.
לגבי תכנון מסגרות, נראה לי שזו שאלה לפורום לא פסיכולוגי, אלא תעסוקתי, או אולי קואצ'ינג מסוג כלשהו.
בפסיכולוגיה ננסה להבין מדוע זה קשה לך? מה קשה לך עם הזמן הפנוי? ומדוע אינך מצליחה למלא אותו בעצמך?

בהצלחה

שלום לך,

לא ברורים מספר פרטי רקע עלייך, כמו בן כמה אתה, מה מצבך המשפחתי וכיצד אתה מתפרנס.

בכל מקרה, אני שומעת שעברת ארוע קשה מאד, שקטע את רצף חייך וזהותך, ומאז אתה מתמודד עם חרדה עזה ומשתקת.

אם הבעייה התחילה במובהק בעקבות מאורע מסויים, לא ברור לי מדוע אובחנת כסובל מהפרעת פאניקה ולא הפרעה פוסט-טראומטית.

ישנן מרפאות המתמחות בטראומה, ציבוריות ופרטיות, ומציעות טיפולים יעילים בהפרעה פוסט טראומטית. כדאי לפנות למרפאה כזו ולבקש איבחון והתייעצות לגבי המשך הדרך הטיפולית.

יתכן כי מגיעה לך הכרה של הביטוח הלאומי, עם סיוע בשיקום תעסוקתי, הלוקח בחשבון את צרכייך הנפשיים ויכולותיך.

תרגיש טוב ובהצלחה,

ראשית תודה רבה. אני בשנות הארבעים לחיי, רווק ועברתי לגור אצל הורי בגלל סיבות כלכליות, אם זה יכול להוסיף לאבחנתך... ואם לא, אני בחלט אקח את המלצתך.

שוב שלום,

פרטי הרקע שאתה תורם כעת מחזקים את ההתרשמות שאתה יכול להנות מטיפול מקיף, אולי בגישה שיקומית, שיעודד אותך לחזור לעמדה אוטונומית ומתפקדת, וכן ליצור קשר זוגי. אנא פנה למרכז טראומה, עדיף במסגרת ציבורית, שתעזור לך לברר את זכויותייך.

שלום אדיר,

ברור כי אתה פגוע מאוד מהנטישה שעברת, והתפרקות חיי הנישואין שלך. זו חוויה קשה מאוד, שיש לעבד ולעכל, ולעבור תהליך של אבל על האובדן, ולמצוא את הכוחות לשקם את חייך. נראה כי אתה מרגיש עדיין לא מוכן לעבור לקשר משמעותי אחר ולכן ישנו קושי בקשרים החדשים.
לפנות לטיפול זה אכן רעיון טוב. אין אפשרות כאן לפנות אליך טלפונית. אתה יכול לפנות באופן עצמאי למטפלים פרטיים, או לפנות לתחנה לבריאות הנפש באזור המגורים שלך.
איננו ממליצים בפורום על מטפלים.

בהצלחה

שלום נועה,

מצער לשמוע שאת מרגישה במצוקה קשה כל כך, עד כדי קושי לתפקד ביומיום. עם זאת, הרצון והנחישות שלך לטפל בבעיה הם כוחות חשובים מאוד, והם יסייעו לך בכל דרך שתבחרי.
אני לא חושב שצריך להבחין בהכרח בין 'טיפול רגיל' ל'טיפול קוגניטיבי'. שניהם טיפולים נפשיים שמתייחסים לבעיות מזוויות מעט שונות, אך בהחלט משתלבות יחד.
מדברייך אף נראה לי חשוב השילוב. את אומרת בעצמך שניסית לאמץ דרכי חשיבה אחרות, אבל זה לא עוזר. כלומר, שעל אף תחושתך שאת לגמרי מודעת את עדיין לא מצליחה לעשות את השינוי. נראה כי את חרדה לפרטיותך וחוששת שהטיפול יחדור למקומות שלא תרצי להגיע אליהם, ואולי שאינך רוצה לדעת אודותם. ככה זה בכל טיפול. לעיתים אנחנו יודעים מה המקומות האלו, אבל מצליחים להתנתק מן הכאב או הרגשות הקשים הקשורים למקומות אלו והטיפול שמחזיר אותנו לרגשות האלו מעורר קושי ודחייה.
עם זאת, 'רק לדבר על זה' לא סותר את האפשרות של חשיפת המחשבות האוטומטיות וניסיון להחליפן במחשבות מעודדות יותר, כמו שעושים בטיפול קוגניטיבי. שני הדברים יכולים להשתלב יחד ואף לסייע זה לזה.
חשוב ביותר שתמצאי טיפול שבו תרגישי בנוח, שיהיה לך קשר חיובי עם המטפל/ת, ושתרגישי שאת יכולה לדבר על הכל, ולהביא את עצמך באופן חופשי. נדמה לי כי את מתארת גם קושי להיות בקשר, לפתח אמון באחר, ולהיות באינטימיות. כל אלו משימות קשות ביותר, בעיקר כאשר רשומות כבר פגיעות בנפש, ואז יש צורך להתגונן מפני פגיעות עתידיות.
הטיפול אינו רק הבנות, או שינוי מחשבות, אלא התמודדות עם הפחדים העמוקים מעצם היות בתוך קשר משמעותי. כל אלו יחד יכולים לעשות שינוי בתהליך ממושך, לא פשוט ולעיתים כואב. אך בסופו של דבר זהו שינוי משמעותי ביותר, ואת עודך צעירה מאוד.

הרבה בהצלחה

תודה על התשובה..אבל עדיין לא כל כך הבנתי לאיזה טיפול הכי מומלץ לפנות במצב שלי כי נכון שכל טיפול יכול לעזור אבל השאלה מה באמת יהיה הכי אפקטיבי לאנשים עם בעיות שלי שהן בעיקר חרדה חברתית, הסמקות, חוסר ביטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך...מה הטיפולים הכי מומלצים ואיפה אוכל למצוא אותם ? ( רצוי במחיר לא מאוד גבוה אבל עדיין את מה שהכי יהיה יעיל לבעיות שלי)
ושוב תודה על העזרה..

לא ענית לי אז אנסה שוב בכל מקרה (כי אין לי כל כך את מי לשאול)
הלכתי לייעוץ והפנו אותי לכמה מטפלים בגישות שונות חלקם מטפלים בטיפול קוגניטיבי וחלקם פסיכולוגים רגילים השאלה שלי לאן עדיף ללכת כי אני לא רוצה לבזבז כסף על טיפול שלא ממש יעזור למרות שלפי מה שאמרת שניהם יכולים לעזור אבל אני ממש לא בטוחה מה יכול הכי להתאים לי..לפי מה שסיפרתי כאן על עצמי איפה כדאי להתחיל?- בטיפול פסיכולוגי רגיל או טיפול קוגניטיבי...?
מקווה לקבל מענה

שלום נועה,

אני מבין כי את חרדה מאוד לקראת התחלת טיפול, ועל כן עולות לך שאלות שונות לגבי טיב הטיפול, ורצון לקבל את הטיפול הכי מתאים לך וכדומה. כפי שעניתי לך בפעם הראשונה, לא ניתן לענות על שאלה כזו דרך האינטרנט. את מתארת מצב מורכב וקשה, ומה שנכון הוא להתחיל טיפול למרות החרדות הכרוכות בכך. יכולות להיות חרדות מלהיחשף בטיפול, מביקורת, וכדומה. אלו חרדות טבעיות ונפוצות לפני פנייה לטיפול.
חשוב, עם זאת, שלא תוותרי ותלכי לטיפול. את צריכה לבחור לפי תחושת הבטן שלך. את יכולה לנהל שיחות טלפוניות עם המטפלים ולחוש אל מי היית רוצה להגיע. לשאלה שלך 'מה הכי מתאים?' אין תשובה ברורה. אני יודע שזה מתסכל. יכול מאוד להיות שהקושי לשאת התסכול הזה, את אי-הוודאות הזו, הוא חלק החרדה שלך לא רק בהקשר של טיפול אלא גם ביומיום.
אני ממליץ לך לפנות לטיפול, ובתוך הטיפול להתמודד עם השאלות האלו שאת מעלה? מה מתאים לך? מה יכול לעזור לך? וכן הלאה.

בהצלחה

שלום לך,

מה שאת מספרת מטריד מאוד ומזעזע. אין שום סיבה שבעולם שתעברי פגיעות מיניות. מישוש אינו 'הטרדה' אלא פגיעה של ממש. אינני יכול לומר לך מדוע זה קורה, אך אני יכול לומר שאת לא צריכה לסבול זאת בשום פנים ואופן. זכותך להפסיק זאת במקום בכל אמצעי שאת נדרשת לו.
נראה כי אינך חשה מסוגלת להפסיק אירועים כאלו, ואינך חשה שיש לך את הכוחות והמשאבים הדרושים לשם כך. חשוב ביותר שתשתפי אדם קרוב, אם מהמשפחה, ואם מקרב סגל ב"ס או מבוגר אחראי אחר(מורה שאת סומכת עליה, יועצת, עו"ס).
נכון יהיה לפנות לעזרה מקצועית שבה תוכלי לעבד את הכאב העצום מהטראומות האלו שאת אוגרת בתוכך, וכן תוכלי לשאוב כוחות על מנת להפסיק אירועים עתידיים כאלו. אני מעודד אותך לא להשאר עם הפגיעות האלו לבד, אלא לערב את המשפחה והמערכת בה את נמצאת.

יישרי כוח

כמובן שבכל פעם שמישהו מטריד אותי באוטובוסים אני צועקת ועושה רעש ומפסיקה את זה, אבל אני חושבת אולי צריך לשנות משהו בי כדי שזה יפסיק, כי מבחוץ זה לא יפסיק וזה בטוח...

שלום אנה,

אין באפשרותי לענות דרך הפורום מה את צריכה לשנות בעצמך.
אבל אם את חשה צורך בשינוי פנימי כדאי להיות קשובים לתחושות שלך. נכון יהיה לפנות לטיפול פסיכולוגי או ליועצת או עו"ס, ולחשוב יחד איתן על המצב בו את נמצאת, ואיך אפשר לעשות שינוי.

בהצלחה

שלום לך,

זו בהחלט מחשבה מעניינת המצביעה על החשיבות של ההקשר התרבותי והחברתי שבו התנהגות כלשהי מופיעה. בהתאם להקשרי תרבות שונים אנחנו מפרשים אחרת התנהגות, וחשוב לתת על כך את הדעת, ולא להכריע מתרבות אחת על אחרת.
נקודת המבט שלי אינה יכולה להיות מנותקת מפנייה של מטופל. אם אדם פונה לטיפול פסיכולוגי בטענה כי הוא רדוף בשדים, יש להתייחס לכך בתוך המסגרת הטיפולית ואז אולי יהיה ניתן להגיע למסקנה בדבר פרנויה, פסיכוזה וכו', בהתאם למקרה הספציפי.

למידע נוסף, כדאי לחפש באינטרנט.

יום טוב

שלום לך,

את מתארת בדידות קיומית, והתמודדות מרשימה עם חיי היומיום ומטלות רבות לבד. ברור כי את נמצאת במצוקה עקב כך, ואת משתדלת לשמור על הגבולות שלך, על אף שלעיתים את נאלצת לעשות פשרות שאולי בתנאים אחרים לא היית עושה.
לא ברור עד כמה את מאפשרת לעצמך נפרדות מביתך בת ה-4, ועד כמה את יכולה לחשוב איך את רוצה לכוון את חייך שלא דרכה. חשוב שתוכלי לחשוב על עצמך באופן נפרד, ועל ניהול חייך באופן נפרד, ורק אחר כך להוסיף אותה למשוואה. זה יהיה בריא גם עבורה וגם עבור עצמך. כמובן שכהורה אנחנו תמיד אחראים לילדנו ואיננו יכולים להתעלם מהאחריות שיש לנו. עם זאת, חשוב שיתאפשר מרחב של נפרדות בינינו לבין ילדינו, גם עבור עצמנו וגם מרחב עוברם לגדול ולהתפתח באופן עצמאי ובלתי תלוי בנו.
כך חשוב שתחליטי מה את רוצה לעשות עם חייך? עם מי את רוצה לחיות אותם? וכיצד?
תחושת הבדידות עשויה להקשות לקחת החלטות אלו, ולחיות באופן עצמאי. נראה כי את מרגישה שהכוחות המרשימים שיש לך ייגמרו בסופו של דבר ואת מודאגת מכך.
אני חושב שיהיה נכון מבחינתך לשים עצמך גבוה יותר בתוך סדר העדיפויות שלך, לא לפעול מתוך ריצוי אחרים ולהרגיש בסוף נמחקת. נכון יהיה ללמוד לתת לעצמך מקום, ולדרש את המקום שלך מול האנשים שצריכים לתת לך אותו. בנוסף, חשוב שיהיו לך קשרים תומכים ומאפשרים.
מכיוון שמדובר בתהליכים עמוקים, אני מציע לך לפנות לטיפול שבו תוכלי לקבל תמיכה וסיוע, ותוכלי גם להתרכז בעצמך, בהשמת גבולות נכונים בחייך לעצמך ולאחרים, בקבלת החלטות ובשאיבת הכוחות הדרושים לך.

בהצלחה

שלום דני,

המשאלה לליווי רגשי ומכיל היא כמובן לגיטימית, ומעידה על חיבור עמוק שלך לצרכיך הנפשיים, וכן על הקשר הטוב שנוצר בטיפול, ועל התקווה והאמונה שלך בשינוי.

לא רק שאתה זקוק לתמיכה בין המפגשים, אתה רוצה גם מעין הוכחות קטנות שבאמת אכפת לה ממך, הוכחות שקשה להשיג בתוך הפגישה המשולמת. יציאה מהגבולות תוכיח לכאורה ש"באמת" אכפת לה.

האופן שבו אתה מפרש את חוסר ההיענות שלה לצאת מגבולות הטיפול ולתמוך בך בפועל בין הפגישות, ולו במחוות קטנות, גורם לך להרגיש שהעניין שלה בך הוא מלאכותי ושהיא נחמדה רק בעבור התשלום.

בנקודה זו אני צריכה לאכזב אותך, אך מקווה שגם אוכל לחזק אותך.

האמונה המקובלת בעולם הטיפול הנפשי הוא, שטיפול צריך להתנהל במסגרת ברורה עם גבולות יציבים, כדי שהתהליך יתרחש במלואו. הסיבה היא לא חוסר אכפתיות אנושית אמיתית. הסיבה היא שהגבולות מייצרים מיכל בטוח ויציב, שמבהיר את את הסיטואציה, ומונע מצבים לא רצויים הקשורים בחוסר גבולות.

נכון שישנם מטפלים או מצבים שבהם יש חריגות מהגבול, אך לא כדאי להסיק מהם שמטפלים שמקפידים על הגבול וה"סטינג" פחות אוהבים את מטופליהם או פחות אכפת להם. ממש ממש לא!

אני מאמינה שיש למטפלת שלך מערכת שיקולים מקצועית מדוע להקפיד על שמירת גבולות המצב הטיפולי. למשל (ואלו רק השערות כי אני לא מכירה אותך) יתכן כי היענות לבקשתך תייצר אצלך תלות גדולה במטפלת ותפריע ליצירת קשרים תומכים וחבריים, יתכן כי תלבה בך התאהבות, יתכן כי תעצים את הצורך בקשר בין הפגישות עד שתיפגע, יתכן כי אתה צריך עזרה להשהות צרכים ולהכיל את עצמך, ועוד.

עצתי לך, היא לנסות לפתח אמונה שלמטפלת יש יחס חם ואנושי כלפייך גם אם היא מקפידה לשמור על גבולות מקצועיים, ושהיא מלווה אותך מרחוק, בליבה ומחשבותיה, גם בין הפגישות. נסה להאמין שהתגברות על אכזבתך תעזור לך להיות אדם עצמאי המסוגל להרגיע את עצמו ולדחות סיפוק, עד שהמציאות מאפשרת זאת.

חשוב שתשתף את המטפלת בתחושת האכזבה והפגיעה שלך, וכן באופן שבו אתה מפרש את התנהגותה וגבולותיה. יתכן מאד, כי הכאב הזה מהדהד בתוכך זכרונות כואבים של גבול, נטישה, קור רגשי וכיוב'. אם תצליח להתגבר על התסכול והאכזבה, זו תהייה הזדמנות מצויינת להכיל ולעבד את הנושא, שאולי מתקשר לבעיית החרדה שלך.

בהצלחה,

שלום למתעניינת,

לצערי אין לנו משאבים כדי להרחיב בנושאים תיאורטיים.

חפשי בגוגל "דכאון לאחר לידה", ותמצאי שפע של חומר מצויין בנושא.

קספר שלום,

טיפול משפחתי הוא רעיון מצויין.

הטיפול המשפחתי מתבסס על תפיסה מערכתית, לפיה "הפציינט המזוהה" ("הכבשה השחורה") נושא על כתפיו בעייתיות השייכת למעשה לכל המערכת המשפחתית.

הטיפול נועד לכונן חלוקה הוגנת וגמישה יותר של האחריות והתפקידים במשפחה, למוסס סטיגמות ונתקים, ולשפר את דפוסי התקשורת: האזנה, אמפתיה, צריכם רגשיים וכיוב'.

בקיצור, רעיון מעולה!

תצליחו,

** כנראה הושמטה איזו מילה או שתיים. אז ארחיב מעט מעט יותר.

לא עברתי תהליך התבגרות רגיל.
בגיל 11 הייתי מודעות מאוד לבעיית סמים של אבא שלי ובכלל לבעיית האישיות שהוא מתמודד איתה. שני ההורים שלי חוו אלימות בבתים שלהם וספגו חוסר אהבה.

שלום לך עצבנית,

ראשית.. קחי נשימה עמוקה...

מצאתי מאמר נחמד בנושא, אך לצערי על פי כללי האתר איני יכולה להכניס כאן קישור.

חפשי בגוגל: שליטה בכעסים / 15 טכניקות יעילות כיצד לשלוט על הכעסים שלכם ולהיות אנשים רגועים

זה, כאמור, נחמד כהכוונה ראשונית, אך אם הבעייה רצינית ומקשה עלייך ועל סובבייך, עדיף לפנות לעזרה מקצועית: סדנת שליטה בכעסים או טיפול נפשי.

כל טוב!

שלום משה,

חוסר טאקט איננו הפרעה נפשית.

בדרך כלל אנשים הידועים כחסרי טאקט הם אנשים שנוטים לאמר בגילוי לב את מה שהם חושבים, לפעמים בחוסר רגישות ומבלי להתחשב בכללי הנימוס. זה לא תמיד נוח לסביבה, אבל יש לזה גם יתרונות.

באופן כללי, עדיף לראות את "חצי הכוס המלאה" בכל תכונת אופי. אם תצליח לראות את היתרון שבגילוי לב ואמירת אמת, אולי תצליח להתגבר על מידת הפגיעה והעלבון שעלולה להיות כרוכה בכך.

אני חייבת לציין שבעיני, ה"בירורים" הללו כשלעצמם מהווים לשון הרע. עדיף להיות "חסר טאקט" ולאמר את האמת בפניו של אדם, ולא מאחורי גבו.

אם יש בעיני הבנות הללו יסוד לשידוך מוצלח ביניכם, עדיף שפשוט תצא לפגישת היכרות ותתרשם בעצמך.

בהצלחה!

שלום ליאור,

שאלתך אניגמטית ופילוסופית. אין לשאלתך תשובה אוניברסלית, אלא היא תלויית אדם והיקשר. יש אנשים שחייבים לגעת בשורשי הכאב כדי לצמוח, אחרים בונים לעצמם מערך הגנות והתמודדות שמזניק אותם קדימה, ואילו בנפשם של אחרים כלל לא מונח פצע שותת דם... זה מאד אינדוידואלי..

אם הבנתי נכון, את נמצאת בתהליך טיפולי והמשפטים שאת מצטטת נאמרו לך במסגרת טיפול.

אם אכן כך, אנא חזרי אל המטפל/ת עם שאלותייך, ובררי - מדוע ולמה.

אם המשפטים האלו נאמרו לך שלא בהיקשר טיפולי, אלא ע"י חבר/ה, או שקראת אותם באיזהשהו מקום, עדיף להתייחס בזהירות. קל ליפול, קשה לקום....

בכל מקרה, שיהייה המשך התפתחות פורה ומוצלח, בין אם במסלול עלייה, ובין אם בירידה לצורך עלייה...