פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך "הדג",

אני שומעת את הסבל הרב שלך, וכלל לא צוחקת על בעייתך. אנשים מגיבים בצחוק כדי לצמצמם את הבעייה ולשפר את ההרגשה של האדם הסובל, אבל הצחוק לא תמיד עוזר, ומשאיר אותך בהרגשה של בדידות ומוזרות. אני בטוחה שכל מי שצוחק מסיפורך יתקל בעצמו בבעייה כזו או אחרת בימי חייו, שתהייה לא מובנת לאחרים ותרגום לו הרבה סבל. כולנו אנושיים, ואין מושלם.

ועכשיו נגיע ללב הבעייה, והיא ש"אין מושלם". הגרעין של הקושי שלך טמון במילים האחרונות של הודעתך "אני רוצה להיות בטוחה במאה אחוז ולהירגע".

כל ההפרעות הכפייתיות, והיפוכונדריה בתוכן, נובעות מקושי של האדם להכיל ספק, ומחוסר יכולת לבסס שקט נפשי על בסיס הסתברות.

אין בחיים בשום תחום ודאות של מאה אחוזים, כמו שאת מבקשת כדי להרגע. אין לאיש שום ודאות שהוא ישאר חי עד הערב (סליחה על הדוגמא הקיצונית...), שלא מתפתחת בגופו מחלה קשה, שבן זוגו אינו בוגד בו, שהוא לא יפוטר למחרת מעבודתו, שהוא סגר את הגז בבוקר, שידיו נקיות מחיידקים, וכך הלאה.


רוב בני האדם מסתדרים עם "רמת סבירות גבוהה", כדי לנהל את פחדיהם, לא לתת לחרדה להשתלט על החיים, ולחוש שלוות נפש סבירה. אף אחד לא יושב ומחשב הסתברויות, אלא זה מנגנון אוטומטי לא מודע, שבה המוח מעריך את מידת הסכנות השונות.

היכולת להכיל ספק, להשהות צורך בידיעה, ולוותר על רמות שליטה בחיים היא יכולת חשובה מאד, ומתפתחת במהלך הילדות בעזרת הכוונה הורית וסביבה בטוחה, יציבה וניתנת לציפייה.

את כנראה ניחנת ברמת מתח גבוה, בצורך רב בשליטה ובקושי להכיל ספק. אלו מספקים תשתית להתפתחות היפוכונדריה ואולי קווים כפייתיים נוספים.

נסי לחשוב איך את מצליחה להתמודד עם מצבים אחרים שיש בהם ספק לגבי שלמות גופך (למשל חציית כביש) או ספק מסוג אחר. נסי לנתח את המנגנונים המאפשרים לך לחיות עם הספק, ולאמץ אותם גם כאן. ההישג הגדול שלך יהיה אם תצליחי להרגע גם בלי ודאות של מאה אחוז, אלא עם תחושה של "קרוב לודאי".

עזרה מקצועית בכיוון זה תוכלי לקבל אצל פסיכולוג קוגנטיבי-התנהגותי.

אם את מרגישה שהרקע לבעייה שלך הוא רגשי, וקשור לרמת חרדה גבוהה המלווה אותך מילדות, תעזרי מאד בטיפול דינמי.

תהיי בריאה ותרגישי טוב,

הי אניי,

כתבת מאד בצמצום כך שקשה לי להתייחס אלייך אישית. אצל כל אחד מתפתח חוסר בטחון על בסיס הרקע האישי שלו. זה יכול להיות חוסר פירגון מצד המשפחה או החברים, בעייה אובייקטיבית שיוצרת רגשי נחיתות, רגשי אשמה על רגשות כמוסים כמו קינאה, שמירת טינה או נקמנות, חוסר השקעה בדברים עקב תחושות של עצלות או לקוי למידה, וכך הלאה וכך הלאה. אם תזהי את המקורות הבסיסיים לתחושה שלך שאת לא מספיק טובה, ותזהי מה הדברים הכי חשובים לך להשתפר בהם, זה כבר יהיה צעד ראשון לקראת התפתחות אישית.

באופן כללי, חשוב לזכור שהחסר וחוסר השלמות הם נורא נורא חשובים, כי הם מה שמושכים אותנו לצמוח ולהתפתח.

ילדים לומדים ללכת ולדבר, כי משהו חסר להם, והם מנסים לגשר על החוסר באמצעות תנועה או תקשורת.

בהמשך הדרך, יצירה, למידה, קריירה, יחסי אנוש - - כל אלו מופיעים ומתפתחים כתוצאה מכך שאנשים מרגישים שחסר להם משהו, ומנסיון למלא את החסר ולהפוך לבני אדם טובים ומלאים יותר, ולהפוך את חייהם לבעלי משמעות ומספקים יותר.

התחושה שאתה לא אדם מספיק טוב היא תחושה קשה מאד, אך היא גם מנוע לתיקון ושיפור. היא ממריצה אדם לעשות טוב לעצמו ולזולת, לגלות חמלה ונדיבות, לתקן את הקלקולים שהוא חש שעשה..

קחי את הרגשתך כמנוף לצמיחה, לכיוון האדם שהיית רוצה להיות. אל תפחדי ממנה, להפך, אחלי לעצמך שההרגשה הזו לא תיפסק לעולם, כדי שתמיד תהיי בתנועה לכיוון טוב.

בדרך, מאד חשוב לא לשכוח את התכונות, ההישגים והמעשים הטובים שלך, אפשר גם לבקש שחברים ובני משפחה שיזכירו לך... כי הם אלו שיספקו לך את ה"דלק" להשקיע ולהתפתח במה שעדיין חסר.

מהי התנועה ולאן כיוונה? התשובה נמצאת רק אצלך..

שלום טוגס.

בעידן הנוכחי, אין כמו האינטרנט (גוגל, ויקיפדיה, למשל) כדי למצוא חומר קריאה מעניין בתחום הרחב הזה. מושג ההערכה העצמית מקיף ועצום, ושם יימצא לך החומר שיתאים ביותר בשבילך - תיאוריה, שיטות טיפוליות, הכוונות לספרים של עזרה עצמית.

השאלה היא האם חומר קריאה יספק אותך, מכיוון שהערכה עצמית אישית מקפלת בתוכה את ההימצאות ביחסים בינאישיים - כדי לטפח הערכה עצמית, כדאי שיהיו מסביבך אחרים שיאשרו ויעריכו את מי שאתה.

נדמה לי שאין אנשים שיכולים לחיות כמו אי. לעצמם בלבד. נדמה לי שאי אפשר לעקוף תהליך התפתחות בלתי אמצעי בסביבה שהיא חברתית, או מקצועית, או זוגית, או טיפולית, כדי להעלות את הערך העצמי.

שיהיה בהצלחה.

הגיוני .... אז מה אפשר לעשות ?
אני לא מעוניינת שאנשים ידעו שאני ב"טיפול להעלאת ההערכה העצמית" ובגלל זה יתחילו להעריך אותי. זה מזוייף.

הערכה עצמית מתפתחת בסביבה אנושית מיטיבה באשר היא, לאו דווקא בטיפול. האדם האחר אינו חייב להיות בהכרח מטפל. כל פעילות שהיא שמערבת אחרים, ואשר יוצאים ממנה נשכרים - מחוברים יותר, שייכים יותר - יכולה להועיל.

כמובן שגם טיפול יכול להתאים, אבל הפואנטה היא עצם ההימצאות וההתנסות בו מבחינה חווייתית. בכלל לא חייבים להגדיר אותו באופן תיאורטי כ"טיפול להעלאת ההערכה העצמית". זה באמת נשמע מאולץ.

כל טוב, ובהצלחה!

שלום תום.

העניין שתופס אותי בדבריך קשור ברעיון התלות. מי אמר שתלות היא דבר שצריך לפחד ממנו? אוי ואבוי אם לא היינו תלויים באף אחד! איך היינו אוכלים לחם עם ריבה, נניח, שבשבילם אנו זקוקים שמישהו אחר ישקיע ויאפה וירקח? השאלה הגדולה היא במה אנחנו בוחרים, או נדחפים, להיות תלויים.

צמחת בתקופה שבה היית בטיפול, אצל אותו מטפל די ביזארי, ואתה מוקיר לו תודה על ההשקעה. אבל, נמשכת להרוס - לחזור ולנגן ולהיות תלוי באותו הדיסקט של הילדות. למה? האם זה חייב להיות דווקא כך?

מה יש בהרס עצמי שכל כך מושך? האם אלו העוצמות הקשורות בתהליך? האם זו נקמנות על תחושה של קיפוח שגורמת לנו לקלקל, ובאופן אירוני דווקא לעצמנו? האם פשוט נגמר הכוח להמשיך לצמוח, להמשיך להאמין בסיפור החדש שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ולקוות שזה יוכל בהדרגה להפוך לסיפור המרכזי של חיינו?

ישנם פרטים שקשה להבין עד הסוף מתוך מה שכתבת, אבל כנראה שהשחרור מהמסגרת הצבאית חולל משהו מבהיל ומערער אצלך, ומצאת את עצמך נצמד למוכר משכבר. נדמה שכעת אתה אולי מתחרט, ושואל - האם לחזור למטפל הקודם? האם להתחיל טיפול חדש? כמובן שכל אחת משתי האפשרויות הללו יכולה להתאים.

כך או כך - המשך בצמיחה! זאת פקודה!

אחרי השחרור מהצבא, הייתי חייב להמשיך עם ההרגלים שבנו אותי שזה בניית גבולות,יצייאה לעבודה,וספורט.
לראשונה הייתי עצמאי ללא פסיכולוג,ללא בית.
משהו קרה וכל הדברים שהייתי רגיל אליהם נהפכו.
אם הייתי רגיל להתבודד ולהיות בצד, פתאום רציתי להיות במרכז ועם חברים.
מאחד שהיה כל הזמן בבית, הבית הפחיד אותי וכל היום הייתי בחוץ.
מבנאדם שאהב להתכרבל במיטה ולא לצאת, הייתי קם ב-5 בבוקר לעבודה.
מבנאדם ישנוני נהייתי אדם עירני ופעיל.
מבנאדם רזה נהייתי בנאדם חזק ושרירי.
מבנאדם שאהב את החושך פחדתי ממנו.
שכבר חזרתי הביתה, הקשר עם ההורים שלי השתפר פלאים, הבית נראה אחרת, אבל פחדתי להיות בחדר ילדותי.
מבנאדם שכל הזמן התלבט לגביי עצמו נהייתי בטוח בעצמי ודבריי.
והדברים שפחדתי מהם בעבר נעלמו.

כל הדברים הללו הם טובים, אך בזמנו שכנעתי את עצמי שכל זה לא טוב, זה היה כל כך שונה ממה שהייתי רגיל אליו, שלא הייתי מוכן לקבל את תום החדש. והמצאתי כל מיני תאוריות קונספירציה כדי להרוס את זה, בזמנו רציית לחזור לילדותי המסוגרת ללא אחריות. היום אחרי שהרסתי את זה אני יודע שהדברים הללו היו מצויינים והייתי צריך להמשיך באותה דרך.
ואני לא סולח לעצמי וגם לא רואה איך אני חוזר לאותו תום.
החרדהה והדכאון כבר השתלטו על גופי ואין לי טעם.
אני חושב על התאבדות המון אך לא מצליח להוציאה לפועל, ככה שאני בין החיים למוות.
בזמן שחברי מבלים,יוצאים,בונים קשרים,חיים,לומדים,מטיילים. אני פה בין ארבעה קירות בחושך מעביר עוד יום מול הטלוויזיה ועוד יום. אני ישן מצויין ומת על הלילה.
שמישהו יקח אותי כבר

שלום שוב, תום.

תגובתך הנוספת ממחישה את המצוקה שאליה נקלעת בזמן הנוכחי, אך גם את ההבנה שלך שיש כיוון ויש מוצא.

המשך טיפול בהחלט נשמע כמו צעד מתבקש.

ישנן אפשרויות שונות - טיפול במסגרת ציבורית ללא תשלום, טיפול פרטי מסובסד אצל מטפלים שעובדים עם קופות החולים, או טיפול פרטי. תוכל לברר יותר על האפשרויות השונות תוך שיטוט באינטרנט.

מאחל לך שתצליח להימצא בקרוב בקשר טיפולי מתמשך. וזאת, בניגוד למסגרת הנוכחית שמשמשת רק להכוונה ראשונית.

רוני, תודה רבה על קבלת הפנים החמה! שמח להצטרף לצוות - אלייך ואל שחף. ברוכים הכותבים כולם, המשתפים אחרים בעולמם - העשיר, המורכב, הכואב לעתים - בתקווה למצוא כאן רגעים של חיבור והבנה ותחושה של שייכות.

שלום נטע.

נכון, שינויים ומעברים כמו שאת חווה כעת מעוררים רגשות שונים, ובמיוחד שינויים גדולים של מעבר מעיר ומעבר מדירה.

כמו שאת מעידה על עצמך, ישנם רגשות מגוונים שמלווים אותך - שאינם מסתכמים רק בתחושה של חרדה - עצב, שמחה, חששות, "פרפרים בבטן". מתאר לעצמי שישנן תחושות נוספות, של סקרנות או ציפייה לבאות. אולי גם תחושה של החמצה? את בדרך החוצה מהמרכז של המרכז והנה כבר נמצא המחליף שלך, דייר חדש לדירה.

אולי אני מכוון לכיוון שאינו נכון, אבל רציתי להוסיף שיש משהו מטעה ומאכזב בהבטחות שמציעה העיר הגדולה תל אביב, משהו שגורר לחפש ולחפש ולחפש, בלי שמצליחים אי פעם למצוא - אהבה, מקצוע, חברים. ייתכן שדווקא כשמוותרים, מורידים הילוך, מחפשים פחות את השיא של השיאים, הקיום נעשה יותר אפשרי.

בכל מקרה, החרדה שאת חווה גם היא קיימת וכנראה שבמצב הנתון, זו כמעט מתבקשת. הרבה פעמים אפשר להפיג או לשכך אותה באמצעות פעילות ספורטיבית. כך או כך, כאשר תעברי את המעבר ותיכנסי לדירה החדשה, ייתכן שתחושי אחרת - יותר רגועה, ואולי גם יותר שלמה עם הצעד שעליו את מחליטה.

שיהיה בהצלחה!

לגבי ה"להוריד הילוך" האמת שכאשר עברתי לתל אביב לפני 9 שנים לא היו לי ציפיות גבוהות, בסך הכל מצאתי דירה קטנה שמצאה חן בעיניי (יותר נכון מצא חן בעיניי הרעיון של לגור לבד, כאשר לפני כן גרתי עם שותפים) ועם השנים בניתי את החיים שלי בתל אביב, התחלתי לתרגל יוגה, נפתחו בפניי חיי תרבות כמו הצגות, סדנאות וכו'. דברים שלא חשבתי שאעשה ועם הזמן הפכו לחלק מהחיים שלי.

עם זאת גם לראשון יש לי סנטימנטים, גדלתי בראשון ובהרבה מובנים אני מרגישה בה בבית.

החרדה היא לא בהכרח מהפרידה מתל אביב אלא מעצם המעבר וכל מה שכרוך בזה, איך זה יעבור ותוך כמה זמן אמצא את מקומי בדירה החדשה ואם הכל יהיה בסדר עם העזיבה וכו'.
בינתיים אני משתדלת מדי פעם לעשות פעילות ספורטיבית כשאני יכולה, אפילו בשעות העבודה יוצאת מדי פעם להליכה קלה, סתם לשם ההליכה אבל עדיין מרגישה את התופעות האלה של מחנק, בחילות וכו' שמתלוות לחרדה.

נטע שלום.

מקבל את דברייך. מתאר לעצמי שתופעות החרדה בכל זאת תחלופנה בעתיד הקרוב.

שוב, שיהיה בהצלחה.

שלום לך,

שאלות בנוגע לטיפול תרופתי יש להפנות לפורום פסיכיאטריה.

אם כבר הזדמנת אלינו, לפורום פסיכולוגיה, הרשה לי להביע את עמדתי שרצוי מאד לטפל בדכאון בעזרת טיפול נפשי בשיחות, לצד הטיפול התרופתי. בחלק גדול מהמקרים לדכאון יש סיבה, או ממריץ, או גורם מחמיר. בירור שורשי הדכאון, ונסיון לפותרם, חשוב מאד. בלי "טיפול שורש" נפשי הטיפול התרופתי הוא סימפטומטי, והדכאון עלול לחזור עם הפסקת הטיפול התרופתי.

העיקר שתרגיש טוב במהירה,

חיילת יקרה,

אני עצמי כמעט קרסתי בסיום ההודעה... אני יכולה רק לדמיין בכמה כוחות ותעצומות נפש ניחנת, אם הצלחת בחייך הקצרים להתמודד עם כל כך הרבה טרגדיות ומשברים, ועדיין לתפקד ועוד לתת מעצמך לזולת ולהצליח להחזיק קשר זוגי.

אז על כך, מכל הלב, כל הכבוד!!!

בודאי ובודאי שאת לא צריכה לשאת את כל העומס הפיזי והנפשי על כתפייך הצרות. מה גם שגורם התמיכה מספר אחת, ההורים, הם משענת קנה רצוץ עבורך.

את נשמעת בחורה איכותית ומקסימה, ואני בטוחה שכל מטפלת תשמח לפרוש עלייך כנפיים וללוות אותך בדרך הקשה. אנא פני לקב"נית כצעד ראשון, כי מגיעה לך תמיכה מתוך המערכת. את יכולה לפנות לטיפול באזרחות, טיפול חינם או מסובסד יש במרפאות הקהילה. אני בטוחה שטיפול נפשי יכיל אותך נפשית ויעזור לך מאד להתחזק ולצמוח מתוך כל הקשיים שחווית.

למותר לציין שגם בן זוג וחברה טובה הם גורמי תמיכה וליווי נהדרים. אך להרגשתי, כדי לעבד ולצמוח מכל מה שעברת, חשוב במיוחד לקבל כלים מקצועיים.

תחזקנה ידייך!

כאמור בהודעת הפתיחה של הפורום, איננו מספקים המלצות.

ההכשרה של פסיכולוגים קליניים ועו"ס שעברו בי"ס לפסיכותרפיה דומה מאד. ההבדלים האישיים עולים בד"כ על ההבדלים המקצועיים.

נסה לפנות למי שפנוי באזור מגורייך (ממילא תגלה שהם לא רבים), ולבדוק אם יש כימיה ושפה משותפת עם המטפל/ת, כי זה מה שהכי חשוב.

בהצלחה

שלום לך,

כפי שישנם גברים בעלי סגנונות והעדפות שונים, כך נשים הן שונות זו מזו. אכן יש הנמשכות אל ה"מא'צו" הקשה להשגה או הנרקיסיסט, אך אחרות יעדיפו את הג'נטלמן העדין והמתחשב, ואני מכירה הרבה כאלה, מתוקות ומקסימות. באמת שקשה להכליל יותר מדי.

יתכן כי אתה עצמך נמשך לנשים, שנמשכות ל"מאצ'ואים". אולי אתה סובל מתסמונת "לא מעוניין להתקבל למועדון שמוכן לקבל אותי אליו?". כמובן, שדינמיקה כזו עלולה להוביל אותך למבוי סתום.

נסה פשוט להאמין בעצמך, לא לעטות מסכות, להמשיך להיות אמיתי, רגיש ומתחשב, וחלילה לא להתבייש או לחוש חוסר ערך או חוסר בטחון במי שאתה!

נסה להתייעץ עם חברים כיצד להרחיב את מעגלי ההיכרויות. אתה יכול להרשם לפעילות בסביבה עם בנות מהסגנון המתאים לך, לבקש שיכירו לך או להרשם לאתר היכרויות באינטרנט. אל תהייה שלילי לחינם, ובודאי לא כלפי עצמך!

כל טוב

שלום מיטל,

טבעי לחוות תהליך של אבל לאחר גירושין כואבים. האבל הוא גם על בן הזוג והזוגיות, וגם על כל אורחות החיים במסגרת הנישואין שהיו ואינם. תהליך האבל, באופן טבעי, כולל שלבים של כעס, הכחשה ודכאון, אך בסופו של דבר אמור להגיע להשלמה, ולפנות מקום לקשרים וחוויות חדשות.

ארבע שנים של סבל וקושי לשחרר הם זמן ממושך, המצביע על תקיעות במצב של אבל. למרות שהגיע הזמן לאסוף כוחות, להפנות אנרגיות לקיים ולחדש, משהו בך אינו מאפשר לך לעשות כן.

מכיון שאיני מכירה אותך, לא אוכל לזהות מה מקבע אותך בתהליך האבל. עלייך לערוך חשבון נפש מעמיק בעניין. יתכן כי משהו עדיין לא פתור ביחס לגרושך, יתכן כי יש קושי כללי יותר עם המין השני, יתכן כי יש לך קשיים עם עצמך כמו חוסר ביטחון או יוזמה, המסתתרים מאחורי המשבר הזוגי.

אני מתרשמת שאת אישה אינטליגנטית ובעלת יכולות. נסי להקדיש את השנה הקרובה לפיתוח עצמי, החל מתחביבים, לימודים, התפתחות מקצועית, מראה חיצוני וחיי חברה, ועד פיתוח נפשי ורוחני. אהבה מתחילה מבפנים, וככל שתעשירי ותפתחי את עצמך יקל עלייך להעריך ולאהוב את עצמך. זה יהיה בסיס נהדר לפיתוח קשר זוגי בוגר ובשל בהמשך הדרך.

כמובן שתוכלי להסתייע בליווי מקצועי אם תבחרי בכך.

גם טיפול אנטי-דכאוני יכול לחולל פלאים, בהתייעצות מתאימה, אם תרצי.

תארת באופן מאוד מעניין והגיוני את התהליך שכנראה אני עוברת מבחינה פסיכולוגית, ועל כך אני מודה לך .

הדגשת ו"הארת" את ההבנה והמודעות שלי באור שלא חשבתי עליו קודם לכן .
תוך כדי קריאת דבריך, הרגשתי הגיון רב בניתוח הדברים וההסברים של דברים שאני חושבת על עצמי, דברים והרגלים שכנראה טבועים בי ובאישיותי ואשר גורמים לי להרגיש כפי שפרטתי.
אקח את דבריך המחכימים לתשומת ליבי , ואשתדל להפיק מהם את המיטב .

אני רוצה להודות לך מאוד .

הי מעיין,

לא הבנתי את הסיטואציה. כרגע את הולכת לטיפול אצל שתי המטפלות במקביל, ומתלבטת אצל מי להמשיך? אם כן, האם הן מודעות לכך (זה מאד חשוב!)? או שהיית במפגש אחד וממנו קבעת את הרושם? או שאלו שתי מטפלות מן העבר?

האם הקושי שבו את מעוניינת לטפל קשור בקושי לזהות את הצרכים שלך ולקבל החלטות בין חלופות? (כמו בן זוג, מקצוע לימודים וכו')?

אני מתקשה לתת לך תשובה קונקרטית. על פניו, שתיהן נשמעות סבירות ואין שום פרט שמטה את הכף בבירור. את מכירה את עצמך הכי טוב, ועלייך לעשות חשבון נפש עמוק, מה הסגנון שבסופו של יום הכי יעזור לך להגיע למקום שאת רוצה להגיע אליו. אלו מסוג ההחלטות שרק אינטואיציה פנימית יכולה לכוון בהן. יש אנשים שיותר ייעזרו בסגנון הראשון, ויש שלהפך.

בכל מקרה שתבחרי, תוכלי כמובן לשוחח בגילוי לב עם המטפלת על צרכייך, על מה שחסר לך, ועל משאלותייך. בודאי תהייה מידה של גמישות ונכונות ללכת לקראתך, וגם עיבוד של מה שאין, וגם לא יכול להיות בגלל שהמציאות היא תמיד חלקית.

אגב, מותר לבחון גם אופציות נוספות, לפעמים בחירת מטפל היא מסע ארוך ומשמעותי לא פחות מבחירות חשובות אחרות בחיים.

בהצלחה,

הראשונה שכתבתי עליה הפסקתי לכאורה את הטיפול וביקשתי לחזור (עוד לא נפגשנו), כאשר אצלה אני חודש וחצי, ואז פניתי לשנייה, מהיכרות מוקדמת שהייתי אצלה חודשיים, ולה אמרתי שהפסקתי אבל אני ממשיכה לכתוב לה הודעות כאילו אני בטיפול אצלה בעוד שאני אמורה להפגש אם השנייה.

זה מפחיד אותי הסיטואצייה הזו כאילו יש אצלי מנגון פיצול?

קשה לי אכן לזהות את הצרכים שלי עכשיו, ואני לא מצליחה לשמוע או להשמע לקול האינטואיציה. שכן אצל השנייה, הוותיקה אני מצליחה לדבר בחופשיות ואילו אצל הראשונה, הייתי רוצה שזה היה קורה אצלה. לא יודעת עם מי להפגש עכשיו וזה מלחיץ אותי.

האם ההתנהלות הזו משקפת משהו שקרה או קורה לי בפנים (משהו מפחיד ומדאיג?).

שוב שלום,

מפיתום מלחיץ ומדאיג... את פשוט מבולבלת, לא סגורה על מה את רוצה ומה נכון לך, וקשה לך לדמיין את התהליך לאורך זמן. באופן טבעי, זה מוביל להיסוס ולקושי לקבל החלטה. אני מניחה שאת נתקלת בתחושות וספקות כאלה גם בתחומים אחרים בחיים.

לפעמים מה שעוזר לי בקבלת החלטה שאני לגמרי חצוייה בה הוא.. לזרוק מטבע... אבל לא בהכרח לפעול לפי מה שהמטבע אומרת, אלא לזהות מה אני מרגישה מיד בשנייה שהמטבע נוחתת. האם אני שמחה על התוצאה? או מאוכזבת? זה טריק קטן שעוזר לזהות את האינטואיציה.

בכל אופן, כדאי לסיים את המצב, שאת נותנת לשתי המטפלות הרגשה שאת מטופלת שלהן. זה לא כל כך נעים, ולא הית רוצה שיעשו לך את זה. אפילו שאנחנו אנשי "מקצוע", עדיין אנחנו מפנים מקום רגשי ונקשרים למטופלים שלנו. וכמו בכל יחסי אנוש, גם כאן, "ואהבת לרעך כמוך".

מה שלא תחליטי יהיה בסדר..

הי לילך,

את בסדר גמור, וגם בעלך בסדר. אין כאן עניין של אשמה וחיפוש אשמים.

זוגיות היא ריקוד מסובך של שניים, כל אחד תורם את חלקו, וביחד מנסים להתאים זה לזה, ולא לדרוך יותר מדי על הרגליים.

הדבר הכי חשוב בחיי נישואין, חשוב לא פחות מאהבה ומשיכה, הוא תקשורת. תקשורת טובה, שהיא היכולת לדבר על הדברים, להקשיב ולגלות הבנה זה לזה, גם כשיש משבר או קונפליקט, היא המפתח ליחסים תקינים.

כרגע התקשורת ביניכם משובשת וחשוב לשקם אותה.

ברגע של רגיעה, נסי לשוחח איתו, להבין מה מטריד אותו, מה הציפיות שלו ממך. אם יש שיתוף פעולה שתפי אותו (בלי להאשים) בהרגשות שלך. נסי לגלות הבנה ולבקש ממנו להבין אותך. אם בבית כל שיחה הופכת לריב, אל תהססו לקחת שמרטף ולשוחח במקום נעים מחוץ לבית.

לגבי מצוקתו הנפשית של בעלך, לא ברור לי האם היא קשורה לזוגיות, ומהן בדיוק ה"מחשבות המוזרות". כעקרון, בבעיות נפשיות לא רצוי לטפל רק בעזרת כדורים בלי שיחות שיעזרו לרדת לשורש הבעייה. כדאי לקבל חוות דעת רפואית נוספת, וגם להעזר בטיפול נפשי מקצועי, אישי או זוגי.

כל טוב!

אני אישית חושב בקצרה שסכיזופרניה זה מצב של העדר התקדמות של האישיות, שזה אומר שבן אדם חולה שעתידי לחלות בסכיזופרניה הוא מופנם בצורה כזאת שהוא לא מתקדם בצורה נורמלית בצורה שהוא היה אמור להתקדם... אפשר לעשות דימוי שלכל בן אדם יש קו מנחה בחיים או שביל הזהב שהוא אמור ללכת בו וחולי סכיזופרניה עתידיים פשוט לא הולכים בו, הם מופנמים בגלל זה וכך הם סופגים את כל מה שהם היו אמורים לעשות באותו שביל ויוצרים לעצמם אישיות נוספת אישיות שמקבלת חיים ומתפרצת עם המחלה.

והתרופה מן הסתם היא איכשהו לתת לבן אדם את כל מה שהוא הפסיד במהלך חייו לפני המחלה, איזשהי הרגשת סיפוק הייתי אומר, השאלה איך זה קשור למוח...

הי אבי,

שוב, כל הכבוד על ההתמדה והרצינות בפיתוח התיאוריה שלך.

מאד מקורי הנסיון שלך לשלב בין היבטים רגשיים (חסך רגשי) לבין היבטים קוגנטיביים (חוסר ידע) ביצירת המחלה.

הניסוח שלך הפעם קצת לא ברור. נסה למצוא עזרה לנסח את רעיונותייך באופן יותר בהיר ומדעי, כדי שיהיו יותר ברורים לקורא.

בגרסא הקודמת, מסוף יוני, אמרת שמדובר בניתוק מהידע הקיים (shutdown) ולא בחוסר ידע. גירסא זו יותר נראית לי, אבל אני בהחלט לא מומחית בתחום הסכיזופרניה.

אנא, נסה לעניין מומחים בתחום.

כה לחי, וכל טוב,

זו אכן התנתקות מהידע הקודם אני זוכר ממש את השנייה של ה Shut down...אבל אני חושב שזו בעצם סוף של תהליך מסויים שברגע הזה של ההתפרצות איבדת את כל "הידע" שהיה לך ואתה חיי כזומבי אפשר להגיד.

וכדי לחדד את הרעיון שלי אני יאמר שאני מאמין שככל שנצבר יותר תסכול כאשר יותר מאבדים את עצמך ולא נותנים ביטוי לקול הפנימי בגלל העדר הליכה "בשביל הזהב" הדמיוני שבו הולכים כולם חוץ מנפגעי הנפש וכתוצאה מחוסר ההליכה בשביל הזה נאגרים שדים במערכת שדים שקריים שמבטאים את כל הרצונות והתשוקות שלנו הלא מומשים שפשוט מתים לצאת החוצה, נוצרת אישיות וכאשר זה קורה השדים שולטים במערכת ובגלל שלשדים האלה השקריים אין כבר הצדקה כרגע(הייתה להם בעבר) אז מן הסתם החיים עצמם הם שקריים מן בועה.

ובאופן די פשוט ככל שמצטברים יותר שדים במערכת כך יש יותר סימני שאלה כך רמת החרדה עולה וכך רמת הידע שלנו יורד וברור לגמרי שכאשר השדים הם כאלה גדולים ומפחידים והם מתים להתפרץ למחלת נפש- סכיזופרניה אז כך רמת הידע מוקטנת עד למצב של 0.

ואגב צפיתי בתוכנית של נעמה בערוץ 10 ולא האמנתי שראיתי את השם רונית פרישוף, היית ממש מוצלחת ואני מאחל לך הצלחה מעבר למה שאת עושה גם בטלוויזיה.

תודה (:

אני ממליצה לך לפתוח בלוג באתר "אביליקו", תוכל לפרסם בו את מחשבותייך ולעניין רבים.

ביי,

אני אמנם לא פסיכולוגית ולא רופאה

אבל למה את/ה ככה? מה מפריע?

שלום לך "גופה",

אני שומעת את מצוקתך וקריאתך לעזרה, וגם בלי לדעת מה הרקע, אני שולחת את כל החום שהלב יכול להפיק בסביבה הוירטואלית הקרה הזו...

אני מניחה שהדיבור על התאבדות הוא בגדר קריאת מצוקה. אני מרשה לעצמי להניח את זה מתוך נסיון רב שנים בקריאה של טקסט וירטואלי. חשוב לי להביא לידיעתך מידע שמגיע לך לדעת: ברוב המקרים, איומי התאבדות ברשת מביאים לפנייה של מנהלי הפורומים או האתר למשטרת ישראל, ליחידה מיוחדת למניעת התאבדויות. אנשי היחידה מזהים בקלות את המחשב ממנו התקבלה הקריאה ומגיעים מיידית אל בית הגולש. ברוב המקרים מדובר בבני נוער, שגרים בבית ההורים. לפעמים התרחשות זו מובילה לחשיפת המצוקה ולהמשך טיפול, ולעיתים היא יוצרת מבוכה מיותרת עבור הנערה.

אנא, חשבי היטב איזה סוג של עזרה את מעוניינת לקבל. האם זו העזרה הנכונה לך? במקומך, הייתי מנסה לפנות למבוגר שיש לו כלים אמיתיים לשמוע אותך ולעזור לך: יועצת בית ספר, עמותות לנוער במצוקה, ער"ן, שירות פסיכולוגי חינוכי, מחלקת הרווחה בעירייה, פסיכולוגית של קופת חולים וכך הלאה.

יש בקהילה אוזן קשבת, ואפשר לתת מענה אמיתי למצקתך. אנא ותרי על איומי אובדנות באינטרנט, כי הם עלולים להביא אותך למצב שאת לא מעוניינת בו, להערכתי.

כל טוב וחיבוק!