פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום רואן,

הגבתי להודעתך לפני שבוע. אין לי מה לתרום יותר לצערי.

כל טוב,

שלום לך,

קל להתרשם מהודעתך הקצרה, שהנפש שלך בורכה בעושר וברבדים רבים. החלום הוא חלון אל הלא-מודע, אל הסודות שהנפש מסתירה מפני עצמה, אל התשוקות והחרדות הכמוסים.. בחיי העירות את עסוקה במשימות ובתפקוד, ובחיי השינה את גולשת אל עולם פנימי עשיר ומורכב, הכולל קשרים רגשיים עמוקים, תהליכי אבל, פרידות, משאלות, פחדים וקונפליקטים. יתכן כי בן זוגך המופיע בחלום מייצג לא רק את עצמו, אלא קשרים ופרידות משמעותיים מן העבר, שלא עובדו די הצורך.

נפש עשירה היא ברכה ומתנה גדולה, אך לפרקים היא עלולה להיות מעמסה. לפעמים היא הופכת להיות "גדולה" על הגוף הנושא אותה...

אולי יעזור לך, אם תצליחי גם בחיי העירות וה"מציאות" לפנות מקום לתהליך האבל והפרידה שאת עוברת. אם בדיבור עם חברה קרובה, אם בעזרת טיפול פסיכולוגי, ואם בהתמרת רגשותייך ומחשבותייך לתחום יצירתי (למשל סדנא לכתיבה יוצרת, את כותבת נהדר!).

קחי את התהליך הקשה הפוקד אותך כהזדמנות להתוודע אל עולמך הפנימי המורכב, אל שאלות שנשארו לך מהקשר, אל שאלות מן העבר, ולצמוח מכך. בעניין תהליך הפרידה, ככל שתתני יותר מקום לעובר עלייך, כך הוא ייפתר ויתרכך במשך הזמן.

אגב, בעבר כתבה כאן מישהי בסגנון דומה, על לבטים שלה בקשר לזוגיות עם אדם בעל בעייה נפשית, אני סקרנית אם זו את..

כל טוב!

קודם אני חייבת לומר שהמילים שלך חיממו לי את הלב. אני מרגישה עצבות עמוקה, שמטשטשת אחרי תגובה כזו. תודה לך.

התחלתי לעסוק בהרבה מאוד תחומים שרציתי לפתח בעצמי (אחת מהן היא הכתיבה :) וגם לעבוד יותר שעות ולעשות ספורט, אבל את העשייה המרובה אופפת בדידות כבדה שקשה לי להשתחרר ממנה. (למען האמת, אגיד שהיא הייתה שם קודם ולאור הפרידה והחזרה לבית היא נעשית חדה יותר).
חזרתי לגור עם המשפחה שלי ואיני מצליחה לשתף אף אחד במה שעובר עליי. להפך, אני מרגישה שהעצמאות של נלקחה ממני בחטף ואני לא מוצאת נחמה באיש.
הזוגיות שהייתה לי גרמה לי לאהוב אדם אחד מעל לכל השאר ולהזניח חברויות שהיום כבר אינן, כך שיוצא שאני הרבה פעמים בודדה מאוד והנפש הגדולה מכילה כפי יכולתה- מתנהלת רגיל בעבודה, במשפחה, אבל משהו לא טוב עובר עליי ואני עם עצמי יכולה להודות בכך.

אני בשלב של דכאון. של החוסר בטחון, של כאב גדול בלב ושל בדידות. אני משתדלת להכיר אנשים חדשים, לקחת את המקום הכואב הזה ולצמוח ממנו, ללמוד מהטעות שעשיתי ולצערי משהו בי כבר לא סומך על הצד השני. קשה לי לפתוח את הלב בפניי אנשים קיימים, ובוודאי לפני אנשים חדשים.

כמו שאמרתי קודם, אני רוצה לעזור לעצמי, אני פשוט לא יודעת איך.
אני בוכה לפני שאני נרדמת, וגם הבכי הוא שקט, מופנם למרות שכאב גדול גועש אצלי בפנים...
אני שמחה לפחות על העבודה שאני נמצאת בה, היא עוזרת לי עד כמה שאפשר להתנתק, לעצור את העצב ולהדחיק אותו עד שאני יוצאת מהעבודה ואז אני שוב לבד ומותר לי להתעצב.

אני מוצאת את עצמי שואלת איך הגעתי לנקודה כזו של בדידות? שאין לי חבר אחד שאני יכולה להקריא לו את מה שכתבתי, או בן משפחה או אפילו להתגבר על כך בעצמי?

מודה לך על ההקשבה,

ואגב, אני לא זו שכתבה פה בעבר.

שלום מוטי,

ראשית, ברכות לסיום השירות! אני מאד מעריכה את ההשקעה וההקרבה של שרות בצה"ל, גם אם בתפקיד שלא חשת אותו משמעותי.

נראה שעד כה, היית עסוק בהתמרדות. כולמר, מציאת הזהות האישית שלך דרך התנגדות למה שיש מסביב: אנשים, מסגרות, כללים, חוקים וציפיות. אולי דרך הביקורתיות שלך למה שבא "מבחוץ" הרגשת שאתה מתחזק "מבפנים"

היום עברת שלב בחיים, התבגרת, התמתנת, אתה מבין שהגיע הזמן לגלות מה "כן" ולא רק מה "לא". השינוי מלווה בחשבון נפש, והיום אתה מעריך דברים שבעבר לא ידעת להעריך.

כל התהליך שאתה עובר הוא מצויין ויקח אותך למקום טוב. לאט לאט תשלים לימודים, תרכוש מקצוע וחברים חדשים, וגם אהבה תבוא בבוא הזמן. כל עוד תמשיך להיות "בעד" ולא "נגד", אני בטוחה שתגיע למקום הנכון.

כדאי לך לפנות ליחידה להכוונת חיילים משוחררים, לקבלת הכוון לימודי ותעסוקתי. כדאי מאד להתייעץ עם קב"נית על המצוקה שלך ועל חששותייך מפני השיחרור. נסה לזהות מישהו שיוכל להיות ידיד או ידידה, ולשתף אותו בהרגשתך. אני מאמינה שנסיון שלך להתייד ולהתקרב יתקבל בברכה.

בהצלחה!

שלום הודיה,

כל הכבוד לך על האומץ לכתוב, ועל היכולת להשתמש בטיפול ולעשות בו דרך לא פשוטה ולהתמודד עם דיכאון ובולימיה. יש חשיבות גדולה לכך שהטיפול עזר לך, וכפי שאת מתארת קיים ביניכם קשר עם תשתית אמיתית ומשמעותית, ולזה יש ערך שלא יסולא בפז.
בטיפול יש תקופות שונות מבחינת מה שמרגישים בתוכו כמטופלים, ואילו צרכים נכנסים לתוך הטיפול. בהתחלה יש שלב של היכרות, רכישת אמון, וכניסה לקשר. ככל שהקשר מתפתח ומעמיק, לעיתים קרובות, נוצרת תלות גדולה יותר במטפל/ת, משום שהאמון גדול יותר וחלקים ראשונייםפ יותר יכולים לבוא לידי ביטוי. אז יש רגישות מאוד גדולה אליו ואל התנהגותו/ה.
בשלב זה יש מחד להיות רגישים ונענים, במידת האפשר, אל המטופל, ומאידך לעזור להתמודד עם התסכול, האכזבה והכעס הכרוכים בכך שהמטפל לא יכול להיות שם במלואו. שני אלו יחד יכולים לאפשר לצמוח ולגדול, ולהיות בקשר למרות אי-המושלמות שלו.
מבחינת הטיפול שלך, נכון יהיה לדבר עם המטפלת על כל התחושות האלו, על הדוגמאות שאת נותנת, ולנסות להבין את השינוי שאת חשה. מה שלך? מה שלה? מה שלכן יחד? קשר הוא תמיד מורכב, ולעיתים רחוקות ניתן לשים את השינויים וההתרחשויות שבו רק על צד אחד (מטפל או מטופל). ההתמודדות הזו ביחד היא הדבר הטוב ביותר עבורך. אני יכול רק לקוות כי תצליחו לצלוח את המשבר הזה ולצאת ממנו מחוזקות.

בהצלחה

תודה על תגובתך..

מקווה שיהיה אפשר לצלוח את הקשיים הללו, ולא איאלץ להפסיק את הטיפול..חוששת שלא יהיה מוצא.

שלום לך,

קשה לאבחן אדם דרך הרשת, על כן לא אוכל "להגדיר" אותך במושג כזה או אחר, ובודאי לא אוכל לקבוע האם מדובר ב"פתולוגיה".

לגבי "גיל 6". כעקרון, נכון שהמיניות מתפרצת בגיל הנעורים, אך ניצנים של מיניות ונטייה מינית אפשר לזהות כבר בגיל מוקדם מאד, ואפשר לאתר אותם בזכרונות ש"בדיעבד" כמעט אצל כל אדם.

אצל הטרוסקסואלים, שהמיניות שלהם ב"זרם המרכזי" המיניות הילדית מתקבלת כמובנת מאליה ולא מושכת תשומת לב מיוחדת (למשל העניין שיש לבנים ובנות זה בזה בגיל הגן, או הסקרנות שלהם "להציץ" על הוריהם ואחיהם). לגבי מי שהמיניות שלו בעלת צבע שונה, העוררות המינית המוקדמת נראית "מוזרה", אך למעשה זה די טבעי, מבחינת גיל ההופעה.

מדוע נטייתך היא סדומזוכיסטית לא אוכל לדעת. יתכן כי זו נטייה מולדת ויתכן כי תנאים סביבתיים מסויימים (אופי היחסים במשפחה, חשיפה לגרוי או חוויה מינית מוקדמים, טראומה, ועוד) עיצבו אותה. יכול להיות שבתוך התוכן של הפנטזיות המיניות תמצא רמזים למקור יצירתן. אם מדובר בפיתוי או טראומה מוקדמים, יימצא לזה הד.

השאלה המרכזית היא לא האם אתה "סוטה", אלא האם אתה משלם מחיר על נטייתך, והאם אתה מעוניין בשינוי. למשל, האם אתה מעוניין לשנות את העדפותייך המיניות או להעשיר אותן בגוונים נוספים? האם אתה מעוניין להיות בקשר זוגי ולהקים תא משפחתי והעדפתך מפריעה לך בכך? האם אתה עלול להימצא במצבים מסוכנים של ניצול או פגיעה, הן בעצמך והן בזולתך, בעקבות העדפתך?

כמו כן אני שומעת הרבה קונפליקט והיסוס לגבי זהותך, מעבר להעדפתך המינית, למשל ביחסך לחתולים ולנשים. קשה לך לקבל את עצמך כפי שאתה, והרבה פעמים אתה מייחל להיות "מישהו אחר". לפעמים, באופן פרדוקסלי, חוסר קבלה עצמית מקשה על שינוי, ודוקא קבלה עצמית עוזרת לשינוי (הנתפס כצמיחה והתפתחות) (-:

כדי ללבן את כל השאלות האלו, להתחזק בקבלה העצמית, ולשנות את מה שאתה מוצא לנכון לשנות, מאד מומלץ על טיפול נפשי, רצוי אצל פסיכותרפיסט מיומן בעל מומחיות גם בטיפול מיני.

כל טוב,

שלום לך,

הבעייה שלך מוכרת ונפוצה, ורווחת במיוחד אצל נערות. הצורך בפציעה עצמית קשור בד"כ בצורך להמיר את הכאב הנפשי בכאב פיזי. אצל כל אחת זה מסיבה קצת אחרת, למשל, הכאב הפיזי הוא משהו שנראה לעין, קורא לעזרה וניתן לטפל בו במהירות ובאמצעים טכניים, בניגוד לכאב נפשי. הכאב הפיזי הוא כאילו "יותר לגיטימי" מאשר הכאב הנפשי. הכאב הפיזי נותן תחושה של חיות, חדות וערנות וכך מעורר מתחושות של דכאון, ריקנות או קהות. הכאב הפיזי הוא עוצמתי ומרגש, ובהקשר בין-אישי (מזוכיזם) נותן הרגשה של קשר עם המון עוצמה. הכאב הפיזי פורק המון אנרגיה ומתח שהצטברו בפנים, ובכך יוצר הקלה והרגעה. הפציעה העצמית מספקת חוויה של הענשה עצמית, במקרה של ריבוי רגשי אשמה ("אני ילדה רעה").

בקיצור, הרבה סיבות המסבירות משיכה לכאב וקושי לשלוט בפציעה עצמית.

אבל יש לזה כמובן מחירים:

הפציעה העצמית "ממכרת" וכמו כל התמכרות, העוצמה שלה הולכת וגדלה כדי להשיג את אותה תוצאה. כך יוצא שהפציעות עלולות להחמיר עד כדי צלקות לא הפיכות וסכנת חיים ממשית (גם אם אין כוונה למות). ביחסים מזוכיסטיים, אותו דבר, עלולה להיות החרפה עד כדי סכנה לפגיעה ולניצול.

המחיר השני הוא, שיעילות ה"פטנט" של כאב פיזי מונעת התפתחות של יכולות נפשיות להרגעה עצמית. הנפש "מתנוונת" ופונה לערוץ של פציעה עצמית, במקום ללמוד להכיל רגשות קשים, לנהל "דיבור" פנימי חיובי, לפנות לעזרה ותמיכה וכך הלאה.

ניהול מערכת יחסים מזוכיסטית עלול לפגוע ביכולת להנות מקשר מלא שלא מבוסס על כאב ופגיעה.

מכיון שאת מאד צעירה, נסי לטפל בעצמך לפני שהבעייה מחריפה. פני למבוגר שאת סומכת עליו, כמו אחד ההורים, מורה או יועצת, ובקשי את עזרתם. רצוי מאד לפנות לעזרה מקצועים שתחזיר אותך למסלול טוב בשבילך.

בהצלחה!

שלום לך,

אני לא יודעת לאיזו קופת חולים כוונתך, ומה כללי גיוס המטפלים בקופה שלך.

רוב הקופות (אני לא בטוחה שכולן) מציעות שירות טיפול נפשי ע"י שלושה סוגים של אנשי מקצוע: פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים אשר סיימו תואר שני במגמה קלינית ובנוסף קיבלו תעודת הסמכה של בי"ס לפסיכותרפיה אוניברסיטאי (תעודת "פסיכותרפיסט").

שלושת סוגי בעלי המקצוע הללו נותנים פסיכותרפיה במתכונת די דומה, עם הבדלים קטנים בגישה בהתאם להכשרתם. אני מתרשמת שההבדלים האישיותיים בין המטפלים עולים על הבדלי המקצוע וההכשרה.

כאשר אתה פונה למטפל/ת, בקש ממנו/ה להסביר לך את טיב הכשרתו/ה, את מידת נסיונו בטיפול בבעיות כשלך, ואת הערכתו לגבי התאמתו לטפל בך. אלו שאלות לגיטימיות המעידות על תודעה "צרכנית" בריאה, אל תהסס לברר.

בהצלחה,

שלום לך,

ההתלבטות שאת מתארת פחות קשורה לפסיכולוגיה קלינית, אלא לפסיכולוגיה תעסוקתית וייעוץ מקצועי. את יכולה לפנות למכון לאבחון והכוון תעסוקתי, שיבדקו יחד איתך מהם תכונותייך, כישורייך, צרכייך ואופייך, ויתאימו לך מקצוע וסביבת עבודה המתאימה לצרכייך.

יתכן כי ברקע את שואלת לגבי תכונות אופי שלך, כמו בטחון עצמי, יכולת קבלת החלטות, ראיית העתיד וכיוב'. זה כבר סיפור אחר, אם זו השאלה.

בהצלחה!

שלום טלוש,

את אכן נמצאת בצומת של לחצים רבים בבת אחת. לעיתים בצמתים כאלו הלחצים מתבלבלים, והאחד מסתיר את השני, וכדאי לעשות איזשהו סדר ולהתמודד עימם בנפרד.
את עומדת להתחתן וזו החלטה עצומה בחיים, התחייבות אדירה לכל החיים, שמעבר למימוש האהבה כרוכה גם בהרבה לחץ וויתורים. אתם גם מתכננים ילדים, וגם זה צעד נוסף של מחוייבות מאוד גדולה המלווה בהרבה חרדה וקושי. הדברים האלו על כל היופי והשמחה שיש בהם, משולבים גם בכל מיני אילוצים וויתורים - כמו שאלת הקריירה.
נראה לי כי שאלת הקריירה שאת מעלה, הרצון לעשות שינוי, והחשש פן לא תוכלי לעשות זאת במסגרת הזוגיות והקמת המשפחה, מבטאים את החששות שלך מהשינויים החיוביים, אך הגם מפחידים שאת הולכת לעבור.
חשוב שתתני מקום לכל מכלול הרגשות הכרוך בחתונה ובהקמת משפחה, ושתוכלי לבטא גם את הצדדים שמפחדים, שחוששים, שעצובים וכן הלאה, משינוי זה, באופן גלוי עם עצמך. רגשות אלו הם טבעיים ביותר, ואין בהם להפחית את הערך של השמחה, האהבה והרצון שלך להתחתן ולהקים משפחה. להיפך, ככל שתעלו יחד את החששות שלכם, כך תוכלו להתכונן יותר, להתמודד עימם, ולשתף יחד במקומות אישיים. זה יכול להיות תהליך מקרב בפני עצמו, ומחזק.

בהצלחה

קשה לי מאד לומר לאנשים לא
אם מבקשים ממני בקשה לפעמים אני לא מעונינת לבצע זאת - אני ישר חושבת מה הוא יחשוב .. למה אני לא רוצה..
ותמיד בסוף אני מסכימה

שלום לך בתאל,

לפעמים משברים בחיים "מנערים אותנו" ובסופו של דבר גורמים לחשבון נפש, לצמיחה והתחזקות. אני מתרשמת שאת מתחילה בתהליך כזה של התבוננות על עצמך, התבוננות פנימה, חשבון נפש ורצון להפוך לאדם טוב, חזק, ושלם יותר. קבלי את המשבר כמתנה, ונסי לצמוח מהביקורת של בעלך ומההתפקחות שאת עוברת.

נשמע שעד היום חיית חיים חלקיים, ולא חווית את עצמך, את יחסייך ואת החיים במלואם. כנראה פחדים וחששות שונים גרמו לך להקיף את עצמך בחומות ומגננות. קשה לך להכניס אחרים "פנימה" ומתוך כך קשה לך לקבל פידבק, ביקורת, ואולי גם חדירה מינית. את חוששת מרגשות ומשיחה אותנטית.

את בגיל מצויין להתחיל לוותר על החומות, ולחוות את עצמך המלא והנפלא.

יתכן כי שאלת שאלה קודמת בפורום הקשורה לסיום הנישואין. אם כן, אל תקחי את זה למקום של כשלון, אלא למקום של הליכה קדימה באומץ ועם המון פתיחות.

כמובן, שלפי אמונתי, טיפול נפשי יכול למאד לחזק אותך ולכוון אותך בתהליך זה, אם תרצי בכך.

בהצלחה!

היחסים שלי ושל בעלי מאד התרופפו -(מצדו)
הוא לא ממש אוהב אותי כפי שבעל אמור לאהוב אישה (לפי טענתו)ולכן אני לא יודעת לאן פני מועדות

אף פעם לא דיברתי על עצמי כפי שכתבתי לך בהודעה קודמת
תמיד התאכזבתי מאנשים שקרובים אלי ברגע ש"פתחתי" משהו על עצמי..

אני נורא מפחדת מהעתיד... אני מרגישה שאין לי אוויר.. כל יום זה התמודדות חדשה..

למי אני אמורה לפנות שיעזור לי???

תודה מראש,
ועל ההבנה...

בתאל

* בעלי מרגיש כל עקש שינוי שהוא עבר(לטענתו)
האם זה אומר משהו??

שוב שלום בתאל,

לצערי לא הבנתי את הודעתך השנייה בגלל שגיאת כתיב.

נראה שהדיאלוג עם בעלך נהיה יותר פתוח וכנה בזמן האחרון. הוא כתובת לשיחה אמיתית, גם אם חיי הנישואין שלכם לקראת סיומם.

את יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באזור מגורייך ולקבל טיפול וייעוץ נפשי בחינם (בד"כ עם צורך בהמתנה). גם בעירייה ובנעמת יש שרותי ייעוץ. בקופת חולים יש טיפול מסובסד.

שם תוכלי למצוא אוזן קשבת ויד מכוונת, עד שתטפחי יחסים חברתיים וזוגיים.

כל טוב!

אני שואלת לא בפרובוקציה, אני יודעת מנסיוני שהעמותים האלה ממלאים... נסי לחשוב פנימה, בלי פולס, מה יהיו פני היחסים בלי העמותים האלה? אולי תפגשי שם ריק בדידות גדולה? לפני שמפסיקים א העימותים צריך לבחור מה במקום,וכאן השמיים הם הגבול, אני חושבת ששוה לעשות איזה שהוא תהליך מנסיוני זה כל כך עוזר לארגן את הרגשות המחשבות וההתנהגות-התגובות

שלום חני,

יהיה מאד קשה לשנות את אמא, שרגילה מילדותך להיות שתלטנית וביקורתית, וזהו כנראה אופייה. עלייך לעבוד קשה על עצמך ליצור מרחק פסיכולוגי ממנה, ופחות לתת למילים שלה לחלחל לתוכך, לגרום לך לאבד ביטחון, ולהגיב בעימותים וריבים איתה.

ככל שתאמיני יותר בדרכך, תתפסי ממנה מרחק פיזי ונפשי, תשלטי בתגובות שלך כלפיה ותמצאי לך מקורות תמיכה אחרים, כך תגלי שמשקלה והשפעתה בחייך פוחתים.

מכיון שתארת בהודעות קודמות רקע של טראומות קשות והתעללות ממושכת, מאד רצוי ללוות מסע זה בתמיכה מקצועית (כאמור אפשר לקבל טיפול נפשי חינם או מסובסד בקהילה). לצערי הפורום לא בנוי לליווי ארוך טווח, אשר לו את זקוקה.

בהצלחה,

לרוני, בהמשך לתגובה שראיתי שכתבת לנופר לגביי אורך הפניות, רציתי לדעת האם גם הפנייה שלי הייתה ארוכה מידי, אם לא אשמח מאוד אם תעני עליה בהקדם.

שלום לך,

אני מצטערת שמפאת עומס הפניות אני לא יכולה להגיב מיידית. אני שומעת עד כמה המצוקה גדולה, ואת כמה את זקוקה ליד מכוונת ותמיכה.
כמה לא הוגן שילדה בגילך צריכה לסבול כל כך, ועוד בנסיעה משפחתית לחו"ל, שאמורה להיות כיפית וממלאת. מי שתכנן את המוח האנושי לא עשה עבודה מאד קפדנית, ולא חס על הילדים, שצריכים גם לסבול לפעמים מדכאון וחרדות.
טוב שאת בטיפול, אני מקווה ומאמינה שהטיפול יחזק אותך וייטיב את מצבך בטווח הקצת יותר ארוך. בינתיים הרבי לשתף ולהיתמך במי שאת אוהבת ונותנת בו אמון.

לצערי הפורום לא בנוי לליווי מתמשך. אם את מוצאת שאת נעזרת בתמיכה וירטואלית, נסי את האתר של עמותת על"ם לנוער במצוקה yelem, שם יש פורומים שוטפים כל ימי השבוע וליווי אישי ע"י מתנדבים בשיחות אחד-על אחד.

תרגישי טוב!

הי יעל,

ברכותי על התובנה העמוקה שלך ועל רצונך לעשות שינוי ולבוא יותר לידי ביטוי אותנטי בחיים!

אנשים רבים כלל לא מודעים לכך שהם "תוכנתו" להתנהג בדרך מסויימת, וממשיכים בדרך זו עד גיל מבוגר. (כלומר, גם ילד שחונך לכך שהוא תמיד חייב להיות "מיוחד" או "מצטיין" או "נדיב" או "מתבלט", ימצא את עצמו בצומת דומה לשלך, מכיוון אחר).

אז הנה, מעצם פנייתך לפורום כבר השמעת קול קטן ואמיתי. איך זה מרגיש? נחמד, לא?

את הצעד הראשון כבר עשית: מודעות עצמית ורצון לשינוי, וזה צעד ענק!

מכאן והלאה תמשיכי בצעדים קטנים והדרגתיים. בסביבה שאת מרגישה בה בטוחה, כמו משפחה, או חברה טובה, נסי כל פעם להעז קצת יותר להשמיע את קולך. גם פורומים וירטואליים הם כר לביטוי עצמי. אם תרצי, טיפול קבוצתי הוא סביבה נהדרת להתפתחות כזו (יתכן שיש לך גם קצת חרדה חברתית). אני בטוחה שתקבלי חיזוקים ותגובות טובות, שיעודדו אותך להמשיך הלאה.

סביר שמסגרות חדשות בפניהן את עומדת, יאפשרו לך להשאיר "תפקידים" חברתיים ישנים מאחור, ולהתחדש בסגנונות חדשים.

כל טוב,

תודה רבה על התגובה , אני באמת מעריכה זאת

שלום לך,

גרד כמו שאת מתארת הוא כנראה גרד כפייתי, שנובע מסיבות נפשיות. זהו סימפטום של מתח, חרדה או עצבנות, הדומה לסימפטומים דומים כמו: כסיסת צפרניים, תלישת שיער, טיקים וכן עישון ו"טקסים" כפייתיים.

מקור המתח יכול להיות פנימי (כמו חוסר בטחון, חוסר קבלה עצמית, תחושות אשם והענשה עצמית, חוסר ודאות ושליטה וכיוב') או חיצוני (כל לחץ בחיים).

הגרד, כמו כל סימפטום כפייתי אחר, הופך במהירה להרגל וטבע, וממשיך גם לאחר שהוסר מקור המתח.

נסי לברר מה מקורות המתח בחייך, ומה הכוחות ודרכי ההתמודדות שלך עם מתח זה. בדקי האם יש קשר בין תדירות ועוצמת החיטוט לבין מצבים בחיים (למשל, רגעים של ריקנות וכו'). נסי להימנע מהפעולה ולראות מה עולה בתוכך, והאם את מסוגלת להתגבר בכוחות עצמך על כל מה שעולה.

טיפול נפשי, דינמי או קוגנטיבי-התנהגותי יוכל לסייע לך אם תרצי בכך.

בהצלחה

שלום לך,

לפני שאשיב לשאלתך העניינית, אני רוצה להביע את השתתפותי בהלם והכאב שאת מרגישה. התגלית בודאי היתה מזעזעת, ומאד לא פשוט לפרק חבילה שאהבת והשקעת בה שנים ארוכות, ובנסיבות שמעוררות הרבה תחושות קשות. אני מקווה שתשתקמי ותמצחי מתוך המשבר, ושתצליחו לשמור על מערכת יחסים טובה עבורכם ועבור ילדיכם.

לשאלתך, המקרה שאת מתארת הוא דרמטי אך אינו נדיר בכלל. אני מכירה דוגמאות רבות מאד למקרים דומים.

כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת גילו חוקרים כמו קינסי ומסטרס וג'ונסון כי הנטייה המינית של רוב בני האדם היא בי-סקסואלית, עם נטייה דומיננטיות לאחד הכיוונים. תהליכים פסיכולוגיים, סוציולוגיים ומשפחתיים יכולים להשפיע על מיקומו של אדם ברצף המיניות בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות, ויכולים גם להביא לתנודות בו במהלך החיים.

בכל מקרה, עם עובדות קשה להתווכח, והעובדה היא שבעלך התנסה עם גברים, והוא נחוש בדרכו. יש כמובן סיכוי קטן שמדובר במשבר חולף, אך סיכוי יותר גדול ש"משבר גיל הארבעים" דוקא חיזק אותו בנטייה לא-קונפורמית זו.

תוכלו, אם רצונכם בכך, להתמודד כל אחד עם המשבר האישי שלו, או יחד כזוג, בעזרת ליווי מקצועי.

בהצלחה,