פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום אנונימי,

אתה מתאר הרבה קשיים ולחצים שאיתם אתה מתמודד. אין ספק שיש לך הרבה כוחות, אתה עומד במה שעובר לך ומתפקד. אך ברור כי קיימת מצוקה וסבל, מתיאורך בעיקר בתחום הבינאישי. עברת דרך חתחתים שמובילה אותך גם לשינוי כללי בחברה שבה אתה נמצא, וכלן אתה בעצם בונה עצמך מחדש.
חשוב שתיתן לעצמך זמן לתהליך הבנייה ולא להאיץ אותו. הציפיות צריכות להיות מותאמות למצבך. טוב שאתה קשוב לרצונות ולצרכים שלך בקשרים מעמיקים, מיטיבים ובטוחים.
לפי כל מה שאתה מתאר חשוב שתהיה במסגרת טיפולית שתיתן לך תמיכה, ותעזור לך לבנות את עצמך מחדש. שם תוכל להתבונן בקשיים הבינאישיים שלך, ולראות האם אתה ישיר מידי, או כל דבר אחר.
פנייה לטיפול ועזרה הינה חלק מהחוזק והכוח שיש לך, והיא כלי נוסף וחשוב להוסיף לכוחות ההתמודדות שלך.

שיהיה הרבה בהצלחה

שלום לך,

אכן הקונפליקט חזק ומייסר. את נקרעת בין שני צדדים שאת אוהבת, והם מצידם אוהבים אותך.

ההחלטה שתקבלי, והאופן שבו תתמודדי עם הקונפליקט, ישפיעו באופן מכריע על המשך חייך, לכן חשוב שתתנהלי בקור רוח, בהבנה ורגיעה, ועם זאת תקשיבי היטב לליבך.

כמובן שאת אדם בוגר, שרשאי וצריך לקבל עצמאית החלטות על חייו, אך עם זאת חשוב לך לשמור על יחסם הטוב וברכתם של הורייך, ואולי חרדתם הרבה מפחיתה מבטחונך ומבלבלת אותך. נראה, שסוג היחסים שיש לך איתם, והאופן שבו הם מעורבים בחייך והחלטותייך, מחייב בחינה מעמיקה וצמיחה לכיוון של ניפרדות ועצמאות, אפילו ללא קשר לעניין שעומד על הפרק.

בגלל כובד העניין, לא אוכל לקחת אחריות לייעץ לך במסגרת הוירטואלית שלנו. כדי לתת לך אפילו ייעוץ ראשוני, יש צורך להכיר את הנפשות הפועלות, את מירקם היחסים, את ההיסטוריה האישית והמשותפת וכו'.

אם את מעוניינת בייעוץ מקצועי, לפנייך עומדות מספר אפשרויות:
ייעוץ וטיפול אישי לך, כדי לתת לך מרחב שקט ומוגן לברר עם עצמך מה אומרים לך ליבך וראשך, וכיצד להתחזק מול הלחצים הסביבתיים.
טיפול זוגי לך ולבן זוגך, כדי לברר האמנם דרככם רצינית, ולאן מועדות פניכם.
טיפול משפחתי לך ולהורייך, כדי לשפר את יחסי השליטה, הכוח, המעורבות והתקשורת הקיימים כרגע. בעזרת תיווך של אשת מקצוע, אולי תצליחו לסמוך ולהאזין טוב יותר זה לזה, ולמצוא דרך משותפת זהירה ואופטימית.

שלום לך,

לא כל כך ברור לי מה את שואלת? כמו שאת כותבת אין לכך סימוכין ולכן לא ניתן לתת תשובה ישירה. מי שזקוק למדע כדי להאמין לתופעה מסוימת, ישלול כמובן את הטענה בדבר 'ילדי אינדיגו'. מי שלא מרגיש שהוא זקוק למדע כדי לבסס ידע, וכי הטענות בדבר 'ילדי אינדיגו' משכנעות אותו, יאמין לתופעה.
לא ברור לי למה צריך לאבחן יותר ממה שרשמת בעצמך - אדם רגיש לזולת. נשמע גם שזה מתאים בכלליות לתיאור של ילד-הורי, למשל. ילד שמכוונן כלפי הוריו ומשתדל לגרום להם להרגיש בנוח. אנשים עם נטיות כאלו הרבה פעמים יילכו לכיוונים של עזרה לזולת, מקצועות טיפוליים וכדומה.

בהצלחה

שלום אורית,

על חרדה חברתית ותסמונת אספרגר תוכלי לקרוא בהרחבה ע"י חיפוש בגוגל. ההבדל ביניהם הוא די ברור. בחרדה חברתית הבעייה היא פחד לחוות חוויות קשות בחברה (כמו לעג) וכתוצאה מכך הימנעות ממצבים חברתיים. באספרגר מדובר בליקוי בהבנה של מצבים חברתיים, ביכולת "לקרוא" רגשות ובתקשורת בין-אישית.

אפשר לאבחן תסמונת אספרגר בגיל מבוגר, במיוחד עם התפקודים האחרים היו תקינים והילד/מתבגר לא הופנה לאיבחון. מאידך, יתכן כי מדובר בבעייה אישיותית או נפשית אחרת.

אפשר לאבחן את ההפרעה אצל פסיכיאטר, נוירו-פסיכיאטר או פסיכולוג קליני מומחה בתחום. ישנן מרפאות ייעודיות לנושא, תוכלי למצוא שם שרותי איבחון וטיפול. זאת בהנחה שאחיך חש מצוקה ומעוניין לטפל במצבו.

כל טוב,

בני בן 29 בוגר במתמטיקה ועושה עכשיו את הדוקטורט במתמטיקה. עד היום לא קשר קשר עם נערה (או נער). במידה רבה הוא די מוזר, אינו מתחבר עם אחרים אין לו חברה לבלות איתה בימי שישי או כל יום אחר. מאז ילדותו הצעירה ביותר הראה זכרון יוצא דופן בדברים מסוימים. הבעיה אתו שאם מדברים על נושא מסוים, ורוצים לעבור לנושא אחר, יש מצב שזה מפריע לו והוא ממשיך לדבר על אותו נושא ללא הרף. השאלה היא, האם יש דרך לעזור לו, במקרה שזה אכן אספרגר. איך אפשר לרמוז לו לפנות לאיבחון מבלי לפגוע בו, ומה ניתן לעשות תודה אם מודאגת

שלום דניאלה,

אני שומעת שיש לך בן מוכשר, שמצליח בתחום האקדמי שבחר לעצמו.

הדאגה שלך מובנת. פחות ברור אם בנך עצמו חווה מצוקה, מחסור ודאגה לגבי מצבו החברתי והזוגי. כמו כן קשה לדעת ממכתבך הקצר מה הרקע למצבו, יכולות להיות הרבה מאד סיבות חוץ מאספרגר.

הכי חשוב להמשיך לשדר אהבה וקבלה ללא תנאי. דאגות ולחץ, כמה שהם טבעיים ומובנים, עלולים לשדר חוסר קבלה. יחד עם זאת, בעדינות כדאי להסב את תשומת הלב שנושא השיחה השתנה, או שבן השיח מרגיש מיצוי של הנושא. זאת, כדי לפתח מעט מיומנויות תקשורתיות וחברתיות.

לא ברור האם אתם מנהלים שיחות בנושאים אישיים. לפני שמציעים לפנות לאיבחון וטיפול, כדאי שתהיה תשתית של יכולת לדבר על נושאים קצת יותר אישיים. למשל דרך שאלות לשלומו, התעניינות במצב רוחו, בעיסוקי הפנאי וכו'. אולי במשפחתכם פחות רגילים לדבר על תחושות, רגשות, יחסים וקשיים, ואפשר לפתח את זה בהדרגה, גם דרך מתן דוגמא אישית. לאט לאט תוכלי לקושש עדויות עד כמה טוב ונוח לו בחיים, ואם יש משהו שאולי מפריע לו. את עניין הטיפול אפשר לאמר בצורה רגישה כמו "אתה מוכשר ומצליח מאד בתחום המדעי, ולכל אחד יש אזורים שקצת פחות נוח לו בהם, והוא יכול לקבל קצת עזרה". אם תבחרי בעצמך לקבל יעוץ או הדרכה, תוכלי גם לאמר לו את זה כמתן דוגמא אישית.

בהצלחה,

שלום אריאל,

אני מאד מאד מעריכה את המאמץ שלך "להכיל" בתוכך את רגשות הקינאה שלך כלפי החברה שלך, ולא להגביל את החופש שלה או להראות סימני קינאה ורכושנות. אתה מאפשר לה להיות אדם חופשי ולא מעמיס עליה יותר מדי, וזה מאד בוגר לגילך, ובכלל. אני מתארת לעצמי כמה איפוק וגדלות נפש זה דורש ממך. אני בטוחה שהחברה שלך מרגישה משהו מהאופי החזק שלך, ולכן היא אוהבת אותך ומעריכה אותך. אולי בכל זאת תוכל קצת יותר לשתף אותה בסבל שלך ובחששות שלך, לא בכדי להגביל אותה, אלא כדי לפרוק, ולקבל ממנה הבנה, אמפתיה, עידוד וחיזוק.

לגבי תחושת חוסר הבטחון, אתה בודאי יודע שזו תחושה מאד נפוצה בגיל ההתבגרות. הגוף והמראה משתנים במהירות, ולא ממש בשליטת המתבגר. לעיתים עצם השינוי המהיר, גם אם הוא חיובי, יכול לייצר תחושה של ניכור, זרות וחוסר שביעות רצון עצמי. לפעמים חוסר שביעות רצון מהמראה מנקז ומשקף מתח מתחומים אחרים, כמו משפחה, חברה, לימודים או תחומים אישיים.

כאשר תהליך השינוי נרגע ומתייצב, וגם הנפש מתבגרת ומוצאת את מקומה בעולם, יש באופן טבעי תהליך של קבלה עצמית והשלמה עם מראה וצורת הגוף. כלומר, בעתיד הקרוב הקושי צפוי לחלוף מאליו. בינתיים, תוכל לקבל עזרה ע"י שיחה עם חבר קרוב שיבין לליבך, או עם איש/אשת מקצוע.

תרגיש טוב,

שלום אמירה,

נשארתי קצת מבולבלת מההודעה שלך.

את מסיימת בכך שלמרות הכל, הרגשת בנוח, והרגשת שיש לך כימיה עם המטפלת.

אם כן, אולי כדאי לחוזר אליה לפגישה נוספת ולברר איתה את מה שמטריד אותך?

לא ממש הבנתי "מה הלך" שם, אבל אם עוד יש סיכוי לפתור את הפלונטר יחד איתה, זה מאד עדיף.

האבחנה היא פחות חשובה. חשוב ממה את סובלת. אם את חשה מצוקה נפשית גדולה, רגשות סוערים, דחף לפגוע בעצמך, קושי לווסת את עצמך ביחסים, התפרצויות או דברים דומים, חשוב שתזכי בסביבה טיפולית מכילה ומכוונת, כדי לצאת אל דרך טובה יותר בחיים, ולמצוא את מקומך בעולם. המצוקה והטיפול הם מה שחשוב, האבחנה פחות.

כל טוב!

זה ממש חשוב לי...

שלום דנית,

לעיסוק במוות יכולות להיות סיבות נפשיות שונות ומגוונות. את מעלה השערות, ששווה לבדוק, והן בהחלט הגיוניות, אך צריך להבין יותר לעומק את האופן שבו העיסוק במוות גורם או מבטא את הצורך שלך להרגיש מוערכת. ולהמשיך לחקור, האם את חשה לא מספיק מוערכת? על ידי מי? מה זו הערכה עבורך? וכן הלאה.
את רומזת גם כי העיסוק במוות מדגיש עבורך את החיים, ואת חשה חיה יותר. זהו גם כיוון שכדאי להעמיק בו.
אני לא מאמין שישנם מרשמים קבועים מראש - עיסוק במוות משמעו X או Y. יש צורך עבור כל אחד לחקור באופן אישי את הנושאים שמעסיקים אותו, את ההתנהגויות שלו וכן הלאה.
נראה כי העיסוק שלך במוות, הוא רב משמעי, ומשמעותי עבורך. כדאי ונכון יהיה לנסות להתחקות אחר קווי המחשבה שאת מעלה, להעלות אסוציאציות באופן חופשי ולתת למחשבות ולרגשות לנדוד ללא בקרה, ולראות מה עולה בך.
אם את חשה שזה קשה מדי לעשות לבד, ושאין לך עם מי לחלוק ולשתף את תחושתייך, את יכולה לפנות לטיפול. יכול להיות שהעיסוק במוות, שמוביל אותך לתחושת חיות, רומז לך ללכת לטפל בעצמך, בחיים שלך, לבחון אותם, וכן הלאה.

בהצלחה

אם יש לזה משמעות,
לאחרונה אני בדיכאון יותר מתמיד,
אני חיה בתוך הזכרונות שלי.
זה התחיל מהרגל אחרי שקרוב משפחה שלי נפטר ועכשיו אני פשוט נהנת להיזכר בילדות שלי ולהיצטער עד כדי דיכאון שאיני כבר ילדה.
זה מגיע עד למחשבות על אבדן ופגיעה עצמית

שלום אנונימית,

תגובתך נוגעת ללב, ונראה כי את מצויה במצוקה לא פשוטה.
אינני יכול ואינני חושב שזה חשוב לתת אבחנה כרגע.
אבל אני אתרכז במה שאת מאבחנת גבי עצמך, או יותר נכון מרגישה. זה מאוד חשוב. את כותבת שאת מרגישה חרדה במצבים חברתיים, כמו-כן שיש גם פוביות נוספות, כמו הפחד מהחושך, ועל תקופות שבהן את חשה דיכאון. כל אלו מעוררים מצוקה וחשוב שתהיי בטיפול, כדי שיעזרו לך להתמודד עם התחושות האלו.
זה שאינך יודעת מדוע את מפחדת זה בסדר גמור, לרוב כשיש חרדה רבה, ואנו מוצאים עצמנו מתנהגים בדרך מסוימת, גם אם אנחנו רוצים אחרת, הפחד לא לגמרי ברור לנו. חרדה היא פחד ממשהו לא מוגדר, ההגדרה כבר עוזרת להתמודד עם הפחד, ולרוב גם עוזרת למצוא איזשהו פתרון. אך חרדה נשארת עמומה ולכן קשה הרבה יותר להתמודד עימה. יכול להיות שקשה לך למצוא מחשבה ברורה שקשורה בפחד, ושיש לחקור יותר רחב את הרגשות והאסוציאציות שלך. כמו-כן, חלק חשוב בטיפול נפשי הוא החלק התומך, המחזיק. העובדה שיש בעל מקצוע שמלווה אותך, שנמצא איתך כדי לעבור את התהליך והדרך שאת זקוקה לעבור.
אני ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, ושם גם לדבר על האפשרוות להיעזר בפסיכיאטר ובטיפול תרופתי, אם יעלה הצורך הזה.
מה שחשוב הוא פחות ההגדרות והמושגים, אלא המרחב שיינתן לך לחוות את הרגשות והתחושות שלך, ולגעת במקומות המפחידים, הכואבים, והלא ברורים. דרך מסע זה תוכלי להתחבר אל עצמך וללמוד גם להתמודד עם החרדות והדכאונות שאת מתארת. את צעירה מאוד, וטיפול בגיל כזה יכול להיות יעיל מאוד, ולחסוך הרבה כאב בשנים מאוחרות יותר. אני ממליץ לא להזניח ולפנות לעזרה מקצועית.

המון בהצלחה

הבעיה היא שהמצב הכלכלי במשפחה לא טוב והחרדה החברתית לא מאפשרת לי למצוא עבודה, הצבא לוחץ עלי ומכניס אותי למצב נפשי עוד יותר גרוע-וגם השגיאה שעשיתי ונרשמתי ללימודים באוניברסיטה כדי שיהיה איך להעביר את הזמן הפנוי ולשכוח מהדכאון, והמבחנים שבאים עוד יותר מעמיסים עלי.
הופנתי לידי עובדת סוציאלית לפני כמה חודשים, מאז הייתי בבדיקה של פסיכיאטרית לפי המלצתה, הפסיכאטרית אמרה שלדעתה אין עלי ללכת לצבא בשום פנים ואופן ורשמה לי תרופה.
לגבי הצבא אמרתי לה שאני אחשוב על זה, את התרופות לקחתי.
התרופות גרמו לי לתופעות לוואי שהחמירו את החרדות והפסקתי לקחת אותן
ואז מלאו לי 18 והפסיכיאטרית סירבה לטפל בי, היא אמרה שהיא רק פסיכיאטרית ילדים ואין באפשרותה לעזור לי עוד, המליצה לי להמשיך עם התרופות ולהפגש לשיחות עם העובדת הסוציאלית.
הבעיה שגם העובדת הסוציאלית הפנתה אלי את גבה, היא התחילה להתחמק מהפגישות שלנו ולסנן אותי, לפי חודשיים היא ביטלה את פגישתינו והבטיחה לחזור אלי ועד היום היא לא חזרה.
אני מרגישה שכולם מוותרים עלי, שלאף אחד לא אכפת. אין לי האפשרות (או הכסף עם כבר אומרים את האמת) לחפש מטפל וגם עם היה לי, הייתי שוקלת זאת פעמיים לאחר שראיתי איך כולם מפנים אלי את הגב ואני רודפת אחריהם לשווא ומתאכזבת. אני משתדלת כל כך להתעלם מהרצון לחתוך, מהרצון למות. אני מבטיחה לעצמי ולחבר שלי שהרצון הזה לא קיים כבר, אבל זה סתם שקר. הרצון הזה רק חוזר יותר ויותר, אני מרגישה שאין לי איך להילחם, רוצה להרים ידיים.
הייתי בפגישה עם פסיכיאטרית של קופת החולים, היא אמרה שיש לי הפרעת דכאון וחרדה וכתבה מכתב לצבא שיידחו את הגיוס שלי בנתיים. הצבא זימן אותי לראיון והקצין (או מי שזה לא היה) אמר שלדעתו אני סתם שקרנית וצריך לקחת אותי לבסיס סגור וללמד אותי להיות עצמאית ולהתגבר על הפחדים. המלים שלו העלו בי תקווה אבל לאחר שחשבתי על כך, באמת הבנתי שאני לא אעמוד במרחק הזה מהמשפחה, מהמקלט הביתי שלי. המסגרת הקשוחה של הצבא מפחידה אותי עד מוות, אני פשוט מרגישה אבודה ומבולבלת, לא מבינה איך עדיין לא נכנעתי. והכי נורא? זה השקר שאני מספרת לחבר שלי. אני אוהבת אותי, אבל אני יודעת שאם הוא יגלה שאני חותכת בסתר ועדיין חושבת על מוות זה ישים קץ ליחסים שלנו. אני אבודה, אני מקרה אבוד.

שלום לך,

אני שומע את המצוקה המאוד קשה שאת נמצאת בה, ומפציר בך לא לוותר ולפנות לטיפול מקצועי כמה שיותר מהר. נכון לפנות למסגרת מסודרת - מרפאה ציבורית או מחלקה לבריאות הנפש, כדי שתוכלי לקבל הן טיפול פסיכולוגי והן מעקב פסיכיאטרי.
במערכות הציבוריות קיים עומס ולעיתים יש להמתין, או להתמודד עם יחס שלעיתים לוקה בחסר. עם זאת, ישנם המון בעלי מקצוע מצוינים, מחוייבים, מסורים ואכפתיים במערכת הציבורית. אל תתייאשי, תפני לטיפול כמה שיותר מהר, ספרי כבר בפנייה על כל הקשיים שלך, מהחרדה החברתית, הקושי לתפקד ביומיום, המחשבות האובדניות והפגיעה העצמית. יש חשיבות גדולה לכך שתהיי גלויה ותשתפי במצוקתך באופן גלוי. זאת על מנת שיבינו את מצבך ויוכלו לתת לך את הטיפול והמסגרת המתאימה ביותר.
נכון שתשתפי גם מישהו בחיים האישיים שלך במצוקה הגדולה שלך, ותבקשי עזרה. חשווב שיעזרו לך הן בהתנהלות היומיומית, והן בפנייה לטיפול. חשוב שלא תהיי לבד בימים המיואשים שלך, חברה גם אם מצומצמתץ חשובה ביותר. כמו-כן אל תשארי לבד עם התחושות והרגשות הקשים. גם אם זה יהיה קשה בהתחלה, נכון לספר ולשתף את המשפחה הקרובה, חברה או חבר קרובים, בבקשה שיעזרו לך.

אל תוותרי, חשוב שתטפלי בעצמך. טיפול נכון יכול להועיל לך מאוד ולשנות את חייך בצורה ניכרת ומשמעותית ביותר. ניתן לטפל בחרדה חברתית, בדיכאון ובפגיעה עצמית. אך יש לקחת בחשבון שזהו תהליך ארוך ואינטנסיבי, שיאפשר לך לחיות את חייך וליהנות מהם.

המון בהצלחה

שלום לך,

השאלה המרכזית שכדאי לך לשאול את עצמך היא, האם הפחד משודדים הוא אמנם לב העניין, או שאולי הוא ממסך (מהווה "סיפור כיסוי") לקושי עמוק יותר לעזוב את בית ההורים ולצאת לדרך עצמאית משלך.

אני משערת מנוסח השאלה שאתה בן בכור, ושאבא לא חי איתכם. יתכן כי מתחת לפני השטח אתה חש מחוייבות כלפי אמא או אחייך הקטנים, ולכן מפתח מנגנון חרדתי כדי לתת לעצמך לגיטימציה לא לעזוב אותם. יתכן כי אתה קשור לאימך במיוחד ומתקשה להיפרד ממנה. אולי חוסר בטחון לגבי מיומנויות של ניהול משק בית עצמאי, או השתלבות בחברה הבוגרת, מלחיצות ומתנקזות אל ה"פוביה".

אם כיוון חשיבה מעין זה מדבר אלייך, ומתאים לך לבחון ולעבוד על המשמעות הרגשית העמוקה של יציאה מהבית, ומעבר מעולם הילדות והנעורים אל עולם הבוגרים, טיפול דינמי מאד יעשיר ויסייע לך.

אם אתה משוכנע שהפוביה היא אכן מקור הבעייה, ולא תופעה נלווה, אזי טיפול קוגנטיבי-התנהגותי יכול לעזור. הטיפול יאפשר לך להחשף לדבר שמפחיד אותך בכלים של הרפייה ודמיון מודרך, וכן יתן לך כלים מחשבתיים להשאיר את הפחדים בפרופורציה רציונלית, ולהאמין בכוחות ויכולות ההתמודדות שלך.

עלי להוסיף, שגם טיפול תרופתי נוגד חרדה יכול לעזור בשלב הראשון של היציאה מהבית.

ברמה הפרקטית: יתכן כי מגורים עם שותפים נחמדים או חבר טוב יהפכו את המעבר ליותר הדרגתי ופחות מפחיד. גם דירה מוגנת היטב, ובניין עם אינטרקום ישרו ביטחון.

בהצלחה!

היי ממליצה לך על טיפול שאני עברתי טיפול CBT קוגניטיבי התנהגותי...כנראה שזה הטיפול שיעזור לך לשנות את דפוס החשיבה.. בהצלחה

היו לי תקופות בחיים שהייתי בודד..הייתי יושב במחשב מעל 7 שעות ביום..
היום שאני מסיים כיתה י"א יש לי קבוצת חברים שאני יוצא איתם בערך שנתיים.כל הזמן היינו 5 חברים ועוד כמה בנות.אבל באופן מצחיק הבנות למשל רואות את החבורה כהן והארבע בנים ללא אני.אני לא בן אדם רע,ומגיע לי להיות אהוב ולהיות חלק דומיננטי,אבל זה פשוט בעיה בי.יש לי לפעמים קצת חרדה חברתית,אבל אני מאוד מאוד שואף כל הזמן להתנהג בספונטיניות וביכולות החברתיות של חבריי שבעיניי הם כבר בלתי אפשריות אחרי כל כך הרבה מאמצים ונסיונות להעתיק.בסופו של דבר רק לעיטים רחוקות אני דוחה יציאות ומתגבר על המעין חרדה חברתית ..ומגיע בביטחון בכל פעם שיש "ישיבה"(כלומר שיושבים כל החברה)..אבל הביטחון שלי יורד בצ'יק,הרמז הדקיק ביותר לגינוי מצד הזולת מוביל אותי למצב שאני עוד שניה בוכה,זה כמובן בהדרגה,יש מצבים שאני אחרי זה שותק כמה זמן ואז משתדל שלא יראו עליי..
כיום אני בסופו של עניין לא אדם בודד.אבל ברוב המקרים אני צריך להתקשר לחברים כדי לשאול עם יוצאים.כי אנשים לא רואים אותי כדמות חשובה בעיניים.אני יודע שמה שאני אומר עכשיו מצביע על דימוי עצמי נמוך,אבל אני פשוט בן-אדם לא מעניין.אני יכול לשבת על שיחה עם חבר ולבדר על דברים שקרו לי וכו',אבל גם אז אני מסביר את זה בצורה מעורפלת לחלוטין,הרבה פעמים מגמגם בזמן הדיבור ..
עם הזמן פיתחתי כל מיני דפוסי התנהגות ,

למשל,כשאני בחברת ילדים מסויימת אני אוטומטית מחפש דמות מסויימת שנוח לי אותה יותר ,ואני לא יכול להתסגל לחברה עם אחד הילדים שאני מחפש בח'ברה הזאת לא נמצא.
הרבה מאוד פעמים אני שואל את עצמי-"מה אותו ילד היה עושה" ..
זה למעשה כל הזמן,נראה לי.."מה הילד המקובל והכל כך מצליח חברתית היה עושה עכשיו במקומי"איך היה מתנהג" "איך היה מגיב"
אז מן הסתם שהדימוי עצמי שלי נמוך,אבל זה כתוצאה מכך שאני כבר נואש ולא יודע איך להתנהג,למשל לפני שנה הייתי יותר פעמים נמצא במצב שאני יושב עם חברים ,אבל נראה המום כזה,ואז נגיד מישהו היה אומר -"איזה חמוד לירון" וזה הדבר שההיה הכי שנוא עלי בעולם!הייתי ממש מסמיק ונעלב אבל עושה הכל כדי שלא יראו,ועל כל דבר כדוגמה הזאת הביטחון שלי יורד ל0,כמו מצב שאני אוזר הרבה ביטחון לספר לכולם משהו,נגיד משהו מצחיק,והוא מתקבל בצורה שלילית,זה פשוט מוריד לי את הביטחון ל0,ואין אצלי דבר כזה ביטחון מצתבר,שנגיד עם בתקופה האחרונה כמה פעמים סיפרתי בדיחה או משהו כזה וכולם צחקו,אז לרגע הביטחון עולה ,אבל יום אחריי גם עם אני יגיד לעצמי כל הזמן תיזכר בזה שהצחקת וכו',עם הדברים שאני אומר מתקבלים בצורה שלילית על ידי החברה אני ממש מתכנס עצמית והביטחון שלי יורד ל0.ואז בד"כ במשך רוב הערב אני נשאר שקט.
ברור במיליון אחוז שהבעיה היא בסופו של דבר אצלי,חבריי הם לא אנשים רעים,והם אוהבים אותי כחבר,אני פשוט מרגיש שאני פראייר שאני נמצא בקבוצת ילדים כזאת מקובלת ולא מנצל את זה..

לא הופך להיות בעל יכולות חברתיות וספונטיות ודיבור משוחרר והכל כמו ארבעת החברים האחרים.בלי שום קשר כל הדברים הללו מתבאטים בכיתה וביום יום.
אגב,דבר חשוב נוסף,תמיד שאני מדבר - אני תמיד מרגיש שכל העיניים אליי.באופן קבוע ותמידי..הייתי אצל פסיכאטרית ודיברתי איתה פחות או יותר על כך,והיא אמרה ששיחות עם פסיכולוג יעזרו לי,אבל אני מרגיש שהבעיה היא אצלי במנגנון המוח,בגלל הפרעת הקשב והריכוז הזמן תגובה שלי סופר איטי,וכל הזמן יש לי הרגשה שהמוח חושב לאט,אני מרגיש עייף כל הזמן..כל הדברים האלה..ובינתיים בכמה טיפולי סוגי רטלין לא הרגשתי שיפור.
אני חושב גם שיש לי בעיית חרדה,שאני כל הזמן חושב מה יגידו אחרי מה שאני אומר,והרבה פעמים פשוט בסופו של דבר לא אומר את הדבר..או שאינ הולך למקום..אני חושב הרבה צעדים קדימה מה יקרה,שאני יבוא מה אני יגיד..איך זה יתקבל..ואפילו לפני שבוע הייתי במז'ור דיפריסיון שדי עבר אבל המצב רוח שלי נשאר לא טוב בתקופה האחרונה ובאופן כללי המצב רוח שלי לא יציב.זה לא שאני במניה דיפרסיה,אלה שפשוט לפעמים אני במצב רוח לא טוב מסתם גם עם היה לי יום שהוא טוב בבית ספר..
אבל בכל מקרה עד היום כל יום אחרי בית ספר אני בכוח מחפש את הדברים הלא טובים ולתת לעצמי עליהם ביקורת.
לסיכום-גם עם אין לי הפרעה פסיכאטרית,נפשית וכו'..שאני בסה"כ בןאדם שמשקיע בטיפוח שלו ונראה טוב מאוד,אבל יש לי בעיה בתפקוד וביכולת החברתית ואפילו שאני פתוח לחברה אני גרוע .
הדיבורים שאני מוציא הם כל הזמן קשורים לנושאים שאחרים העלו..ואני רק כל הזמן משתדל לצחוק ולהראות שאני בעניינים!כדי שלא יגידו מה קרה אני המום או שקט..כי אני לא ילד מופנם!ואני משתדל לשדר כל הזמן ביטחון אבל..על מי אני עובד?כולם רואים עליי את הביטחון העצמי הירוד..ובאותו הקשר של מה שאמרתי שאני רק מצתרף בשיחות לנושאים..גם שאני מנסה להעלות נושאים הם בדרך כלל לא מתקבלים ,או כי אני פשוט לא יודע להגיד את הדברים במקום ,או שזה בגלל הצורה שאני אומר אותם.שעם לפעמים נשמע רעד בקולי שלי או משהו כזה.ובגלל תחושת הניתוק החברתית שלי,זה או שאני לא אומר כלום,או שאני אומר דברים,אבל צוחקים על הרבה דברים לא קשורים שאני אמור.ואין לי מושג למה אני אומר אותם.שאני במצבי לחץ כמו מישהו ניסה לרדת עליי בצחוק אני בכלל לא שם לב למה שאני אומר ואומר דברים שאחרים צוחקים עליי.

אני יודע שיש פה הרבה בלאגן,ואני בעצמי מבולבל,אבל מעבר ל-להגיד לי שאני ילד לפסיכולוג ויקבל איבחון וכו' .האם לדעתך יש פה משהו מעבר לסתם עוד איזה הפרעת קשב וריכוז והפרעה רגשית?אני משתוקק נואשות לשינוי!מקווה שתוכל להחזיר לי תגובה הולמת ולא משהו קצר ושלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים.תודה מראש !!!!

שלום ליר,

ההודעות בפורום מוגבלות להיקף נתון, שהוא בהחלט נדיב.

ההגבלה נועדה לאפשר למנהלי הפורום להגיב להודעות רבות במהלך השבוע. כמו כן, המגבלה מסייעת לפונה לתמצת את בעייתו ולהגיע לעיקר. מכיון שהשיח בפורום אינו שיח טיפולי, תימצות זה חיוני ומועיל.

הבחירה שלך לרשום בדחיסות שלוש הודעות מעידה על המצוקה וההצפה הרגשית שאתה חווה, וכן על הקושי שלך להתארגן מול מגבלות המציאות. במובן זה, ההתנהלות שלך מראה שאכן אתה "שונה מהנורמה" ומתקשה/מתמרד מול מסגרת נתונה.

כדאי לך לשים לב, שכאשר אתה בוחר להיות שונה מהנורמה, למרות שהנורמה מנוסחת בבירור, אתה עלול לשלם מחיר של חוסר הבנה או קבלה מצד הזולת.

כדי שלא תשלם את המחיר כאן, אנא נסח מחדש את פנייתך בהתאם למגבלת המקום. רצוי להשאיר גם רווחים כדי להקל על הקורא.

ואולי בדברים האלו התחלתי כבר לענות על שאלתך?

תודה על התגובה ..אבל דבר ראשון-מעבר לכך שיש מגבלה של הודעה ועברתי אותה ,האם בכל זאת קראת את מה שעובר עליי?
השאלה ששאלת אותי היא די פילוסופית לדעתי ..ואני לא יודע עם ענית לי על השאלה שלי או לא.
אבל אני לא מבין איך אני הפכתי את עצמי לשונה מהנורמה?

ברצינות ,עשיתי משהו שהוא נוגד את חוקי הפורום ,לכתוב הודעה ארוכה,אבל בכל זאת,להגיד לי שעברת על חוקי הפורום זה דבר שצריך,אבל אפשר לקבל תשובה הולמת ולא פילוספית (לטעמי)?

שלום לך מזל,

ישנן הרבה תופעות נפשיות קיצונית ואף תמוהות. לרובן יש שורשים פיזיולוגיים (כמו הפרעה עיצבית שגורמת לפסיכוזה) ופסיכולוגיים (כמו בעיות בזהות ורצון להיבלע באדם נערץ).

מכיון שלא ראיתי את התוכנית, קשה לי להציע ניתוח של הדמות.. יתכן שיש תופעות דומות במציאות, אך הן נדירות מאד.

כל טוב,

שלום מיכל,

את נשמעת כנערה רגישה ואינטליגנטית, שרצף חייה התקין נקטע באכזריות לפני שבע שנים, ומאז קשה לאחות את הקרע.
יש לך תובנה שהיית קורבן בסיטואציה, שאין לו כל אשמה בעניין או סיבה להתבייש, להפך היית ילדה קטנה ותמה, ומישהו רע גזל לך את ילדותך. אך הרגשות עמוקים ומושרשים, וקשה לשנותם.
טוב שאת בטיפול! בגלל עומק הצלקת, הטיפול בטראומה של תקיפה מינית יכול להימשך פרק זמן משמעותי. את החלק החשוב ביותר, יצירת קשר אנושי חם ובניית אמון ותקווה, נראה שעברתן בהצלחה, ודרככן צפויה להיות טובה.
אנא שתפי את המטפלת בהרגשתך ולבטייך, ובקשי ממנה לספר לך איך היא רואה את דרככן המשותפת ואת המשך הטיפול. אולי אפשר להעזר נקודתית בשיטות נוספות לטיפול בטראומה כמו EMDR (לשיקול דעת המטפלת).

תרגישי טוב!

שלום לילך,

את מתארת מסכת של זוגיות לא טובה, שבה הרגשת שאת צריכה לוותר על המון צרכים ורצונות ומקבלת מעט מאד בתמורה. רק את יכולה לדעת עד כמה תאור המצב הוא אובייקטיבי, ואינך יכולה לחיות כך, או, עד כמה את נוטה לשפוט לחומרה או לא לראות את החלק שלך בקשיים הזוגיים. התשובה נמצאת אצלך, ומצריכה חשבון נפש נוקב.

מכיון שכבר נישאת והתגרשת, המערכת הנוכחית עלתה על שרטון, ומכיון שאת כבר מכננת הורות חד-הורית שתהייה לה השפעה משמעותית על ילדך, אני מייעצת לך לקחת פסק זמן לחשבון נפש עמוק עם עצמך, לגבי התנהלותך בזוגיות. כיצד את בוחרת בבני זוג? האם את יודעת מה טוב בשבילך? האם רמת האינטימיות והתקשורת שאת מגיעה אליהן מספקות אותך? האם את יודעת להביע את צרכייך ורצונותייך ולקבל להם מענה? האם את יודעת "לנהל ריב" באופן שלא יפרק את הקשר? איך את מנהלת כעסים ותסכולים בזוגיות? איך את "מווסתת" קירבה-מרחק, הישענות ועצמות.. וכו'..

כדי ללבן את השאלות האלו, ולהתחיל במסע אל אימהות חד-הורית בלב שלם, כדאי מאד ללוות את התהליך בטיפול נפשי.

בהצלחה

שלום לך,

אני מבינה לליבך. לא רק העקב, משהו עוד נשבר בך. ברגע אחד נקטע רצף חייך הרגיל, וכן תחושת הרציפות והביטחון בשלמות גופך. אתה עצוב לא רק על ההתמודדות והמיגבלות הצפויים לך בתהליך ההחלמה, אלא אולי גם על אובדן אותה אשליה נעימה שהבריאות והשיגרה שלנו לגמרי בשליטתנו, והם מובנים מאליהם.

אני מאמינה שבהמשך הדרך, אחרי שלב של הסתגלות וכל הכרוך בו (כעס, אובדן, אולי אשמה אם אתה חש בה, וקבלה) לא רק שתרגיש יותר טוב פיזית, אלא אף תצליח להכיל את הארוע כחלק מנסיון החיים שלך כאדם בוגר. ההתמודדות תעזור לך להפוך לאדם בוגר חכם, מבין ומעריך יותר את מה שיש לו. כל משבר מחזק ומלמד אותנו על עצמנו והחיים, נסה בהדרגה לראות מה אתה יכול להפיק מכל ההתמודדות הזו.

במחלקות בתי החולים בדרך כלל פועלים עובדות סוציאליות ופסיכולוגים רפואיים. נסה לקבל מהם תמיכה או הכוונה לעזרה מקצועית נפשית. אם המצוקה גדולה גם טיפול תרפותי בתקופה הזו יכול להקל.

אל תישבר.. החלמה מהירה ומלאה!

שלום לילך,

האכפתיות שלך מהזוגיות, והקבלה כי יש משהו ביחס שלך שמשפיע על הקושי הם הצעדים הראשונים, והם גם דוגמא לכך שאת יכולה לא לזלזל בתוך היחסים האלו.
נשמע כי את מעוניינת ביחסים האלו, וזה הוא כוח חשוב ביותר. זלזול הוא הרבה פעמים תגובה כשאנו נפגעים, כשאנו כועסים, כשמשהו מפריע לנו.
נכון לנסות להבין איך שניכם תורמים למצב שבו אתם נמצאים. מה את מרגישה מבעלך ומה הוא מרגיש ממך. שיתוף הפעולה שלכם חשוב ביותר.
תנסו לדבר ולהבין יותר לעומק ממה כל אחד נפגע מהשני? מתי? מתי את מזלזלת? מתי לא? מה ההבדל?
אם אינכם מרגישים שאתם מצליחים ללבן ביניכם את הבעיות, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי זוגי.

בהצלחה