פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום שירה,

ניכר בברור שאת סובלת סבל רב, בטחונך העצמי נמוך, וחרדות מפני כשלון ופגיעה שולטות בך. יחד עם זאת, נרמז בין השורות כי את אופיטמית לגבי יכולותייך, ומאמינה שאילו רק תתגברי על המעצורים, תצליחי להגיע להישגים ולהשתלב יפה יותר בחברה.

כלומר, את מזהה בתוכך פער בין יכולותייך הפוטנציאליות לבין התנהלותך בפועל.

צעד ראשון לפתרון יהיה לזהות את הגורמים השונים לפער הזה. לצערי, אינני יכולה לסייע לך בכך כי אינני מכירה כלל את הרקע האישי שלך.

אפשר לחשוב על כל מיני כיוונים: אולי עברת פגיעה או אכזבה חריפות ואת מגוננת על עצמך מפני הישנות הכאב באמצעות הקטנה עצמית, אולי ציפיות אחרים מלחיצות ומאיימות עלייך, אולי דמות משמעותית בחייך (כמו הורים) טפטפה מסרים שליליים על עצמך אותם הפנמת לתוכך, אולי את סובלת מרמה של דכאון או חרדה שמשפיעים על תפיסתך העצמית, אולי יש לך רווח משני ממצוקתך (למשל קבלת תשומת לב ועידוד). יכולות להיות עוד אפשרויות רבות.

משזיהית את המכשולים והמעצורים, נסי לחשוב על עדויות סותרות למחשבות השליליות ולחזק אותן (למשל, פעמים בהן הוכחת יכולת, פעמים בהן אי-הצלחה לא כאב כל כך, פעם שבה הצלחת להתגבר על פחדייך, תכונות טובות שקיימות בך). בהדרגה, נסי לתרגל ולחזק את האמונות החיוביות יותר על עצמך, בקשי מחברייך ומשפחתך שישקפו לך תכונות חיוביות שלך, העמידי לעצמך אתגרים הדרגתיים, וחזקי את עצמך על כל הצלחה, קטנה כגדולה.

לאור מצוקתך הרבה, אני ממליצה לך להעזר בטיפול נפשי על מנת להבין את מקור סבלך ולתקנו. תוכלי לקבל טיפול חינם/מסובסד במוסדות הציבוריים.

בהצלחה

שלום לך,

את נמצאת בצומת, וכרגע את חווה אותה כצומת מסוכנת שבה אם תבחרי דבר אחד תאבדי אחר. מצב של "או או": או לימודים או זוגיות, עכשיו או לעולם לא.

החיים מורכבים וסבוכים, ומצבי "או או" בדרך כלל ניתנים לפתרון בדרך של חשיבה יצירתית. עולים בדעתי כרגע הרבה רעיונות לפשרה, הסדר או פתרון, אך את חשה קפואה ומשותקת ולא פנוייה לחפש אותם.

בדקי את עצמך, האם החשיבה של "או או" ו"הכל או לא כלום" מאפיינת אותך בצמתי חיים, האם את נוטה להיות חסרת בטחון ולא לעמוד על שלך, האם במערכת היחסים את חשה חוסר איזון של כוחות ורצונות? אם הבעייה נובעת מחולשה שלך כזו או אחרת, כדאי לך לטפל בה. אם הבעיה היא בתקשורת הזוגית, ביחסי הכוח ובגמישות של הזוגיות, כדאי לנצל את המשבר שנוצר לצורך טיפול זוגי שייטיב איתכם.

אני בטוחה שתימצא הדרך, גם אם תדרוש השקעה וויתור חלקי מכל אחד מכם, שבה תוכלי להנות משני העולמות (בהנחה ששניהם אכן טובים לך),

בהצלחה,

שלום ניר,

אני ממליצה לך לפנות לפורום טיפול משפחתי. למנהלי הפורום יש כלים ורעיונות להתמודד עם המצב המשפחתי הסבוך. מוטב אף להתייעץ בפרוטרוט עם מטפל משפחתי מוסמך. יתכן כי גם בעירייה ובלשכת הרווחה יוכלו לסייע.

לא ציינת בן כמה אתה, אך אני משערת שאתה כבר בוגר צעיר, וכנראה כבר לא חי בבית. מצידך, חשוב שתשלים תהליך של ניפרדות נפשית ופיזית ממשפחתך, כך שתהייה פחות מעורב ומתערב בחייהם. מצבם לא פשוט, אך עלייך להחלץ את עצמך מהסבך.

חשוב שתשתף את אחותך והורייך בכאב שעל ליבך. אל תנקוט בשיפוט והאשמה, אלא פשוט תספר להם איך אתה רואה את הדברים, כמה סבל נגרם לך, ואת המלצתך להעזר בסמכות מקצועית. לצד זה, נסה לשמור מרחק למען רווחתך הנפשית.

כל טוב,

שלום לך,

גיל 13 הוא כבר גיל ההתבגרות בו עולות סוגיות חדשות להתמודדות עבור המתבגרים. הם מפתחים את זהותם ומחפשים את מקומם בעולם. זה לצד לחצים חברתיים גוברים, עומס גדל במטלות הנדרשות מהם, והתעוררות של יצרים וצרכים חבויים. על כן, קשה לשים את האצבע מתוך תיאור קצר כל כך על המתרחש בתוכו, ומה הוא מבטא. עם זאת ברור שהוא מבטא תחושה של תסכול וחוסר סיפוק. יכול להיות שזה קשור לכך שמרגיש שרוצה יותר שליטה כיוון שהתבגר, יכול שמרגיש שיש דברים שחסרים לו ושהוא זקוק להם, אך לא יודע עוד איך לבטא אותם, או לומר לעצמו למה זקוק.
אפשר לנסות לדבר איתו על המצוקה שלו, ולשאול מה מפריע לו? מה היה יכול לעזור לו? ולנסות להבין יחד איתו מה המצוקה שהוא מבטא. אפשר לבדוק איתו האם היה מעוניין לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לו להבין מה מפריע לו ואיך הוא יכול להתמודד עם כך. חשוב להסביר שטיפול פסיכולוגי כרוך בסודיות, וכי לא מדובר בכתם או באמירה שמשהו אצלו לא בסדר. אלא באפשרות לעזור לו להבין טוב יותר מה המצוקה שמפריעה לו. אם הוא יהיה מעוניין, אתם יכולים לפנות לפסיכולוג/ית באופן פרטי או דרך קופות חולים אשר עובדים עם בני נוער.

בהצלחה

שלום שירה,

נראה לי שההתלבטות ווהחששות שעולים סביב הנושא של עד כמה תוכל לעזור לך קונקרטחית בבעיה כזו או אחרת, מבטאת התלבטות עמוקה יותר של עד כמה לתת אמון, להיעזר באדם אחר, לפתח קשר קרוב שיהיה קשה לוותר עליו וכן הלאה. אלו סוגיות עמוקות ביותר ששייכות לכל טיפול ולכל קשר טיפולי. למעשה, לעיתים קרובות הן הסיבות שבגללן אנו מגיעים לטיפול, ובגללן אנו עוזבים טיפולים.
לדעתי, יהיה נכון מבחינתך לנסות לחשוב על החזרה לטיפול מתוך פרספקטיבה זו, ולבחון בתוכך האם את מרגישה שאת יכולה לפתח עימה קשר משמעותי, על אף ובגלל הפחד והחרדה שזה מעלה, והאם תוכלו יחד להתמודד עם תחושות אלו?

מקווה שזה עוזר לך

בהצלחה

שלום ליאור,

את מעלה מספר קשיים, שנראה שמתערבבים יחד בתוך הזוגיות ומעוררים בך מצוקה רבה. מצד אחד את מרגישה שבן זוגך מתנהג כמו ילד, ומאידך הוא לא מוכן לנהל איתך דיאלוג כי הוא מרגיש שזה פוגע במעמדו, מקטין אותו ולא מאפשר לו 'להיות גבר', כפי שכתבת.
כך אתם נשארים כל אחד לבד עם רגשותיו, עמדותיו, ותחושותיו, ולא יכולים לתמוך זה בזה ולקבל זה מזה. נראה כי להעיר לו ולומר לו איך היה נכון שיתנהג לא מעודד את התבגרותו ואת העצמאות שלו, אלא דווקא להיפך, מעודד תלות בך.
עם זאת, בני זוג הם מקור תמיכה חשוב ביותר אחד לשני, וכאשר מתאפשר דיאלוג שאינו של האשמה, אלא של חשיבה משותפת, אפשר להתפתח יחד. כאשר הזוגיות יכולה לשמש כסביבה בטוחה כל אחד יכול לפתח את העצמאות שלו, והדיאלוג הזוגי יכול ליצור קרבה ותחושת אינטימיות.
נכון יהיה לשקול טיפול זוגי אשר יכול לעזור לכם לשקם את התקשורת ביניכם, וליהנות מהתמיכה ההדדית שאתם יכולים לספק זה לזה. ניתן לפנות דרך קופות החולים הנותנות טיפול בתשלום חלקי, או דרך מרפאות ציבוריות שם הטיפול הוא ללא תשלום, אך לעיתים יש זמני המתנה ארוכים.

בהצלחה

הכל שטויות
בואי ונתחיל מהצעה פרקטית: שבי לך במקום ראוי(חדר,חוף ים,אנערף-העיקר שיה נוח)
ואמרי לעצמך במשך כ-רבע שעה רצופה "אני לא מאמינה בעצמי אני לא מאמינה בעצמי"
בקיצור תוציאי הכל ואח"כ תשתי מים ואז תאמרי לעצמך "אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לבוא לחיים האלה אבל אם כבר באתי שיתפוצץ העולם אני חייבת להמשיך..."
חזרי על תרגיל זה מספר פעמים חשבי מדי פעם עד כמה את קשובה לעצמך ועד כמה את נוהה אחר אילוצים סביבתיים(חברה,עבודה,כל הגדע ראס מסביב) האצילי סמכות על שניים או שלושה אנשים שאת בוטחת בהם ואמרי להם שיזכירו לך את אשר אני אמרתי לעשות. בהתחלה זה יצליח אח"כ זה יחזור ליהיות כמו מקודם אחר שוב יצליח ותוך כדי מקדי לך מטרות פרקטיות לחיים שיהוו עבורך אתגר כך שתתרכזי במטרות ולא בבעיות ותוך כדי עם הרבה נחישות והרבה התמדה(ולא להיבהל כשזה מצליח/זה יכול להצליח לפעמים מעל המשוער-קחי את זה באיזי) תראי שדברים אכן קורים(לא להילחם ביאוש יתר על המידה-זהו חלק מן התהליך)
ברק!

שלום ל',

לא כל כך ברור לי ממה את מודאגת? מזה שבת דודתך סקרנית מאוד ושואלת הרבה שאלות? מזה שהיא מעוניינת ללמוד לבד? האם את דואגת למצבה החברתי?

על פניו נשמע שמדובר בילדה סקרנית מאוד, עם רצון עז ללמוד, ושהיא מממשת את רצונה זה. אלא אם כן עולות בעיות נוספות שלא כתבת, לא נראה לי שיש מקום לדאגה.

בהצלחה

בהחלט לא.

רק מטפלים שעברו הכשרה מיוחדת ומחזיקים ברשיון של משרד הבריאות מורשים לעסוק בהיפוזה.

עם זאת, מטפלים רבים מסתייעים בשיטות של הרפייה ודמיון מודרך, שמשפיעים על מצב ההכרה ונותנים חוויה דמויית היפנוזה.

שלום ציפי,

לגברים מוחות רבים, הם אינם פועלים כאיש אחד. נכון שיש איפיונים מגדריים כלליים והבדלים בין המינים (עליהם תוכלי לקרוא בספרים טובים כמו "גברים ממאדים נשים מנגה"), אך ההבדל בין אדם לאדם עולה עליהם.

אני מבינה שמאד נפגעת מבחור, אשר נעלם לך לטובת אחרת, והשאיר אותך כואבת ועם הרבה סימני שאלה.

אם את רוצה, את יכולה להתעמת איתו ולשאול אותו מדוע בחר להתנהג כך, או לדבר עם עצמך, שאדם שנוהג כך הוא הבעייתי, ולא את!

להכליל את התנהגותו לכלל הגברים, אולי נותנת לך תחושה של שליטה במצב ("כל הגברים הם כאלה.. פעם הבאה אדע להיזהר.."), אך עלולה לגרום לך לחשדנות ופגיעות ביחסייך עם בני המין השני, וזה חבל.

אולי בזמן הקרוב נסי להימנע מקשרים שהם מיניים בעיקרם, כדי למנוע מעצמך פגיעה נוספת. חפשי לך קשר יותא מלא ורציני, שלצד המין יש בו גם רגש, תקשורת וחברות.

כל טוב,

שלום נופר,

יפה לראות את המעורבות והאכפתיות שלך. יש לך לב חם וטוב..

קשה מאד לשכנע אדם לפנות לטיפול כאשר אינו רוצה או מאמין בכך מתוכו. לא ניתן לטפל באדם באופן מוסווה, שכן הדבר אינו אתי, וגם לא יביא תועלת.

אני מבינה שהבחור כבר טופל במסגרת רפואית. יש לפנות לגורמים המטפלים ולהתייעץ איתם, לאור הכרותם איתו.

חשוב להבהיר לבחור כי רואים את כאבו וכי אכפת ממנו מאד. יש אנשים שחווים הפנייה לטיפול כאילו מסמנים אותם כ"משוגעים" ונוטשים אותם. יש לשדר כי ההפך הוא הנכון, האכפתיות גדולה, והסבל של כולם גדול.

מכיון שמתחוללת כרגע דרמה משפחתית, מאד כדאי לפנות כולם יחד לטיפול משפחתי. אם המשפחה (הורים, אחים) תסכים להקשיב לטענותיו ולקחת אחריות על חלקה במצב, אולי הוא ירגיש פחות "כבשה שחורה" ויסכים לשתף פעולה עם הטיפול.

אפשרות נוספת היא לדבר עם רופא/ת המשפחה, אולי הם יצליחו להגיע אליו. אפשר להזמין רופא לביקור בית, אך לא בהסוואה.

אם התוקפנות שלו גוברת, חשוב לדעת שאפשר לפנות לפסיכיאטר המחוזי לקבלת הערכה כפויה, וכן למשטרה.


בהצלחה!

שלום ליג,

אני מצטערת שלא יכולתי להשיב מיד כאשר פנית. הפורום לא מיועד לפניות דחופות שכן איננו זמינים בכל רגע.

אני מקווה שאם המפגש נערך, הוא עבר בשלום ויניב פירות.

הרציונל שאת מתארת, לפיו מראה הבן אמור "לזעזע" את האם, לא נשמע לי סביר.

אפשר ורצוי לטפח את הקשר בין האם לילדיה, ולקוות שבמקביל תתחזק בקירבה המוטיבציה להיגמל ולהשתקם. הדבר צריך להתבצע בליווי טיפולי צמוד של הילדים, ומתוך הכנה נפשית עמוקה של שני הצדדים. מפגש כמו שאת מתארת צריך להיות מדובר עם הילד מבעוד מועד, יש להכינו נפשית לכך וללוותו.

בהצלחה לאם ולכל המשפחה,

הי רות,

כעקרון, מתן חוות דעת על טיפול של מטפל אחר נחשב כהתנהגות לא אתית, לא קולגיאלית, וגם לא מקצועית, במובן שהיא עלולה להתערב ולחבל בתהליך הטיפולי. משום כך, אני מנועה מהתייחסות לתהליכים טיפוליים, ובאופן עקבי משתדלת להימנע מלהתייחס לשאלות כאלו.

באופן כללי, אוכל לאמר שכאשר נוצר מצב משברי בטיפול מאד כדאי ללבן אותו בתוך הטיפול, דבר שנראה שהתחלת לעשות. אם הפגיעה או האכזבה קשים מנשוא, ויש חווייה של חוסר מקצועית, בודאי שאפשר ורצוי לסיים את התהליך. אך כל עוד יש ספק והתלבטות, שווה לדבר עליהם, לברר, לעבד וללבן עם המטפל/ת עד שתנוח דעתך.

להתנהלות כזו יכולים להיות מספר רווחים:

שיקום הקשר היקר ואיפשור המשכו

הבנה ועיבוד של תכנים אישיים שעלו תוך כדי המשבר (כמו תחושות נטישה, דחייה, חוסר ערך וכד'), ואף תיקונם

הזדמנות ללמוד לקבל את האחר על חולשותיו האנושיות

הזדמנות ללמוד לתקשר פגיעה, ולעמוד על הזכות לקבל הסבר, התנצלות ותיקון, אשר תוכלל בהמשך למצבי חיים אחרים

בקיצור, אם את לא סגורה על החלטה, שווה לחזור ולשוחח באומץ על רצף הארועים ומשמעויותיו. אני בטוחה שבסיום התהליך תרגישי יותר טוב לגבי עצמך והקשר, מכפי שאת מרגישה עכשיו.

בהצלחה!

שלום מישל,

פרוץ מחלת הסכיזופרניה תלוי בשילוב של גורמים תרשתיים וסביבתיים. מקובל לחשוב כי התורשה מביאה את הפוטנציאל לחלות, ואילו מצב דחק אקוטי או מתמשך מוציא אותה מן הכוח אל הפועל.

ההסתברות לחלות בסכיזופרניה באכלוסיה הכללית עומדת על אחוז אחד. אצל ילדים להורה סכיזופרן ההסתברות היא 10%.

אצל נשים, רוב מקרי הסכיזופרניה מאובחנים בעשור השלישי לחיים, שאותו כבר סיימת, לכן ההסתברות הסטטיסטית שתפרוץ אצלך המחלה פחתה מאד, וככל שתתבגרי תוכלי להעמיק את אנחת הרווחה.

לפני פרוץ המחלה, ניתן לזהות שינויים אישיותיים כמו נטייה להסתגרות, מוזרות, חשיבה לא מסודרת וירידה הדרגתית בתפקוד הלימודי והתעסוקתי. סימנים אלו, שיכולים להימשך חודשים ואף שנים, הם איתותי אזהרה שמזמינים מעקב טיפולי.

בעניין הגנטי, כדאי לפנות לייעוץ גנטי או פסיכיאטרי, כדי לקבל את מלוא המידע הרלוונטי למקרה האישי שלך.

למרות שהנושא הגנטי הוא אמיתי ורלוונטי, יש לי הרושם שבמקביל מתקיים בתוכך דיאלוג נוקב עם אימך, המעורר בך שאלות לגבי מידת הדמיון והשוני ביניכן, והתכונות ש"הפנמת" ממנה. יתכן כי את קרובה לגיל בו פרצה אצלה המחלה, או שילדייך קרובים לגיל שבו את חווית את המאורע הטראומטי ולכן הנושא מתעורר בעוצמה. אני מאמינה שהפחד שלך מבטא משאלה לעיבוד, הכלה, קבלה והשלמה עם ההתרחשות הסבוכה שארעה ביחסייך עם אימך. תהליך טיפולי יכול לעזור לך לעבד את הכאב ההיסטורי, ללמוד לחיות עם חוסר הודאות ולקבלו כחלק טבעי מהחיים, ולייצב את תחושת הזהות האישית הבריאה שלך.

בהצלחה!

שלום אני,

את מבטאת הערכה עצמית וביטחון עצמית ירודים, המועצמים בעקבות כך שאת ללא קשר זוגי. מאוד מיוחד בעיניי שאת מזהה את התוקפנות שלך, ואת ההגנות שלך, בעקבות תחושות אלו, ולא מאשימה את הסביבה. זה מצביע על העמקה, רגישות ואכפתיות. את גם מחוברת לרגשות שלך ויכולה להקשיב להם. אני חושב שזה הרבה מאוד כנקודת התחלה.
אני מצר על כך שאירועים בחייך ובסביבה שלך הובילו לכך שאינך מכירה בערכך, ולכך שאת מרגישה פחות טובה מאחרים. ההבנה שאת תוקפנית כלפי חוץ משום הכאבים הפרטיים שלך, יכולה לעזור לך לווסת את הרגשות והתגובות שלך.
עם זאת, נדמה שחשוב שתוכלי להבין בסביבה תומכת ורגישה את הפגיעה בערך העצמי שלך, ואת הקושי להיות בזוגיות שתיטיב עימך. מדובר בתהליך פנימי, וכדאי לך לשקול אפשרות של טיפול פסיכולוגי שיוכל לעזור לך בתהליך זה.

בהצלחה

אני חייבת לציין שאין לי כל כך תמיכה . אבא שלי חיי בנפרד ואימי מתנגדת וחולקת על כל דעה שלי, מחשבה שלי, מעשים שלי, אם מישהו שאני מביאה הביתה לא בא לה בעין טוב היא תדע איך להרוס לי.
תמיכה כל כך? אין ממש... לא מרגישה... אני מרגישה שאני צריכה להרגיש שאני בסדר ואני לא בנ אדם רע. וזה כואב לי נורא. שאין את הפידבק הזה מבנאדם כל כך קרוב. וזה נורא מעציב אותי...