פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

איזה פסיכולוג יטפל בבן משפחה שלו?

זה הרי כמעט בגדר גילוי עריות בשבילם, שלא לדבר על זה שאם איכשהו זה יוודע למישהו מבחוץ, הרישיון שלהם בסכנה חמורה.

שלום לך,

משאלתך כה מובנת, עד שעד שלפתע לא ברור לי "איך לא חשבו על זה קודם".

הרי טיפול פסיכולוגי דורש חשיפה, אמון, התמסרות נפשית, כיצד אפשר לעשות את כל זה עם אדם זר, ומדוע לא לפנות לאדם מוכר, אוהב, שאפשר לסמוך עליו?

התשובה טמונה בגוף שאלתך: מטפל ממשפחתך מכיר את הנפשות הפועלות, הוא מושפע מאד מדעות ורגשות שיש לו בעניין, ועשוי להיות מוטה ע"י ציפיות ודינמיקה משפחתית, עד כמה שישתדל להיות אובייקטיבי.

מנגד, גם לך יהיה קשה להשתחרר מתחושת ההיכרות. אולי תחששי להתאכזב ולכעוס, אולי תפתחי ציפייה ליחס מיוחד או קשר בין הפגישות, אולי המפגש מחוץ לכותלי החדר בארועים משפחתיים יתחיל להיות מסובך..

בעבר היה מקובל להאמין שהאובייקטיביות, הנייטרליות, הגבולות הברורים, וסגנון של "לוח חלק", נחוצים למטפל כדי שיתקיים טיפול טוב.

כיום מקובל להאמין שאף מטפל לא יכול להיות לגמרי אובייקטיבי, נייטרלי וחף מציפיות ורצונות. אלא, שהיכרות מוקדמת עם המטופל ומפגש איתו במצבים מחוץ לטיפול עלולים להפוך את זה למסובך מנשוא.

המסקנה היא שלא ניתן להיות בטיפול אצל בן משפחה, וגם רצוי לא אצל אדם מוכר (כמו מטפל של חברה או קרוב משפחה).

את יכולה כמובן לנהל שיחות אישיות ולהתייעץ עם כל אדם שאת סומכת על דעתו, כולל קרובייך המטפלים, כל עוד זה לא מוגדר כקשר טיפולי.

מרתיע אותי.

אחשוב על זה..

שבוע נעים ומוצלח.

הסברת כל כך יפה את הבעייתיות, אבל מה עם הפן האתי והחוקי?

הרי פסיכולוג מחוייב למערכת כללים מסויימת, ואת דנה בשאלה כאילו מדובר בסוגייה פתוחה שיש לה פנים לכאן ולכאן והאופצייה ריאלית ולגיטימית - למה לא, הדוד יטפל באחיינית שלו, והסבתא בנכדים... אין בעיה עקרונית, רק קושי עם גבולות ומטענים נפשיים מעיקים.

תיכף גם תגידי ש"לשכב עם המטפל\ת זה בסדר בעיקרון אבל היום מאמינים שזה יכול קצת להכביד על הטיפול...", בלי לציין את העובדה שמטפל יכול ללכת לכלא באשמה של יחסי מין אסורים בהסכמה ואפילו אונס כפי שכבר קרה בעבר לא אחת בארץ...

ככה זורעים דיסאינפורמציה . אם את רוצה לנהל פורום רציני - תשובות צריך לכתוב מסודר, קודם את העובדות, ורק אח"כ פרשנויות,התפלפלויות, וניתוחים אישיים.

"חלמות שווא ידברו", ופרויד כתב שהחלומות הם "פח הזבל של הנשמה".

נבואה בחלום היא צורה נחותה מאד של נבואה, ומכיון שכבר אין נביאים בעיר שנים רבות, וגם אהבה בקושי יש - סביר להניח שאת לא הקאמבק.

חרף זאת, פסיכולוגים קלינים מודרנים יאמרו לך שצריך לדבר על זה במשך עשרות פגישות כי מי יודע מה מסתתר מאחורי הפרגוד של התת מודע שלך (שאגב מעולם לא הוכח מדעית שקיים בכלל), כי זאת הפרנסה שלהם...

לבוא לפה ולשאול שאלה כזו זה קצת כמו לשאול כבאי: "יש לך אש?" ואז להתפלא שזרנוק מים מושפרץ לעברך. :-)


שאי ברכה!

שוב שלום לך,

מקובל להאמין שחלומות הם חלונות לנפש, ולרבדים הלא-מודעים שלה.

חלומות משקפים את התכנים המרכזיים של הנפש: משאלות, פחדים, קונפליקטים, חוויות, רגשות, יחסים, זכרונות וכו'. שפת החלום היא סימבולית ומצריכה פיענוח. כל היבט בחלום נושא בתוכו משמעות, ובדרך כלל יותר ממשמעות אחת.

שפת החלום היא אישית מאד, אין "מילון" המאפשר לפענח חלומות באופן אוניברסלי. יש צורך בהיכרות מעמיקה ושיחה אישית כדי להבין מה אומר חלומך ומה משמעותו האישית עבורך.

דוקא בגלל שחלומך חוזר, בעל עוצמה עזה ומותיר בך רושם קשה, עדיף שלא אנסה להבינו במסגרת זו, אלא אסתפק בלציין שיש לו כנראה משמעות אדירה בשבילך, וכדאי לך להמשיך להבין אותו.

בהודעה קודמת ציינת את רצונך לפנות לטיפוך. טיפול יהיה עבורך מסגרת טובה להבין את משמעות החלום וחזרתו, ובעיקר להכיל את הרגשות הקשים העולים בו.

בהצלחה,

שאלה שמנוסחת פחות או יותר באופן לקוני מיד מקבל 'תיק' שכולל פרשנות עצמאית כגון "עוצמות אדירות", "משמעות עמוקה" ועוד כהנה , שתובע התייחסות ופשפוש בנבכי הנפש במסגרת הסכמי העודפים הלא רשמיים של הקליקה הפסיכולוגית, זו שמפנה מטופלים למטפלים באופן כמעט אוטומטי.
מבחינתם, כולנו צריכים טיפול, בכל זמן, בכל גיל ובכל מצב, גם כשהמדובר בעניינים של מה בכך...

אני יכול להבין הפניה לפסיכולוג אם ישנה טראומה אמיתית, מצוקה משפחתית או דיכאון עמוק. אני קצת יותר מתקשה לקבל הפניות אינסטנט לטיפולים יקרים (פסיכולוג גובה בדרך כלל בין 200 ל400 שקלים לפגישה) וארוכים (בדרך כלל לפחות מספר חודשים בפסיכודינאמי, אחת לשבוע) - כשמדובר בזוטות כמו חלום לא נעים.

הרי לא אנסו אותך. זה בסך הכל חלום דבילי שבטח נובע מאיזו סדרת טלויזיה שראית במהלך היום או סיפור שקראת בעיתון ושקצת הותירו עליך רושם.

אני לא יודע על מה הפסיכולוגית מסתמכת כשהיא אומרת ש"מקובל לחשוב שהחלומות הם ראי לנפש", אבל יש תאוריות שונות שחלקן שמיחסות חשיבות פחותה בהרבה לחלומות.

לעניות דעתי "מקובל" זה מונח יחסי וסובייקטיבי מאד, במיוחד בתחום רחב כמו הפסיכולוגיה המודרנית על שלל זרמיה.

בקיצור, אני לא פסיכולוג, אבל ההיגיון הבריא שלי אומר כך: אם יש לך בעיות רציניות חוץ מהחלום הזה - לכי לטיפול.
אם זה רק חלום סוריאליסטי ומופרך בלילה, עזבי את זה בצד. תתעסקי בדברים החשובים יותר - במה שקורה לך ביום.

חלומות פז.

פרופ' יעקב רופא ראש החוג המשולב בבר אילן על תאוריית הפסיכו-ביזאר, שם הוא מפריך לחלוטין את קיומו של התת מודע שקיומו לדבריו הופרך מדעית פעמים רבות. הוא אומר שכל מה שמיוחס לתת ההכרה הוא בסך הכל בחירה אקזיסטנציאליסטית טבעית של הפרט.

כל הדיון על "רבדים עמוקים בנפש" גובל במטאפיזיקה וארכאי, או רק מילים ריקות ללא גיבוי ממשי במציאות האובייקטיבית ובמחקר.

שלום גלית,

פחדים מפני תופעות טבעיות ודמיוניות הם תופעה מאד טבעית ונפוצה אצל ילדים. מצד אחד, דמיונו של הילד פורה מאד, והוא גם סופג תכנים מבהילים מכלי התקשורת השונים ומחוויות חיים שונות, ומצד שני הוא עדיין לא יודע להבחין היטב בין מציאות ודמיון, בין חוץ לפנים, וגם חש כילד קטן חסר כלים להתמודד עם סכנות.

כתוצאה מכך חלק גדול מהילדים, שהם כמו בנך בריאים בנפשם וגופם וללא טראומות מיוחדות, מפתחים פחדים וחרדות נטישה, מתקשים להיות לבד ופוחדים מאד מהחושך.

ברוב המקרים הכלה רגועה של ההורים, המון סבלנות, שיחות פתוחות, בגובה העיניים ו"מנרמלות" על הנושאים המטרידים (פחד, בעלי חיים, חושך, להיות לבד וכו'), ומשחקים מחזקים, מעבירים עם הזמן את התופעה.

חשוב גם לזהות אם בכל זאת יש גורמי לחץ, בבית הספר, בחברה או במשפחה, המטרידים את הבן ומפרים את שלוותו.

לצד זאת, את מתארת תגובה מאד עוצמתית שנראית לך חריגה ומטרידה. כדי להיות שקטה ובטוחה, וגם כדי לקבל הדרכה מותאמת ספציפית לאישיותו של בנך, כדאי מאד להתייעץ עם פסיכולוג/ית של ילדים.

בהצלחה,

שלום הדס,

אני מבים מאוד את החרדות והחששות שלך. ברור כי העתיד מעורר חרדה ולנוכח התחושה שאולי לא תשיגי את מה שאת רוצה להשיג מתעורר דיכאון. חשוב מאוד לזכור כי תהליכים הם ארוכים ואין קיצורי דרך. לעיתים קרובות, יש נטייה להיקלע למעגל - שבו מרגישים שהמון זמן בוזבז וההישגים הנדרשים לא התרחשו, אז יש ניסיון לקצר את הדרך כדי להרוויח משהו מ'הזמן האבוד'. אך אז קיצורי הדרך לא מצליחים, והזמן האבוד רק הולך וגדל. תני לעצמך את הזמן והמרחב למצוא את דרכך, אז היא תגיע, גם אם זה יהיה 'באיחור' לנורמות כלשהן.
נראה כי את מחפשת את דרכך לעצמאות, ואולי חשוב שתתרכזי בכך, קודם כל. אחרי שתרגישי שאת מסוגלת להיות עצמאית ולקחת את חייך בידייך, תוכלי להתרכז גם שאר הדברים, כמו קריירה וזוגיות.
אני מציע לך גם להסתכל על השלוש השנים האלו יותר לעומק. האם באמת כל מה שהושג הוא 'שימור' הקיים? איך את מרגישה כלפי עצמך? כלפי זהותך? כלפי הקרובים לך?
חשוב שתביאי את כל המחשבות שלך, התסכול והכאב אל הטיפול. הביעי את תחושתייך לגבי הקושי להרגיש שהטיפול עוזר. זה חלק חשוב מכל טיפול נפשי, ועשוי להעלות דברים חשובים ביותר בתהליך שלך.

בהצלחה

אני מוכנה לעשות תהליכים ארוכים , אבל מה ואיפה מתחילים? מה עושים? איך משנים?
אני באמת לא יודעת..
לגבי הטיפול אני משתפת את המטפל במה שאני מרגישה, אבל צערי אני ממש לא מרגישה התקדמות מבפנים ואפילו יש תחוומים שבהם קצת נסוגתי אחורה (עקב התכנסות יתר בעולם הפנימי והדיכאוני שלי בתקופה האחרונה).
מה עושים מבחינה פרקטית (אין לי אפשרות לעזוב את הבית ולממן טיפול בו זמנית).
תודה רבה על העזרה.
הדס

שלום הדס,

אני יכול רק להחזיר אותך שוב לטיפול שלך. כיוון שאת נמצאת במסגרת מקצועית מחזיקה, חשוב מאוד שזו תהיה הכתובת שלך להעלות את המצוקות שאת מדברת עליהן. לעיתים קרובות בטיפול נפשי, כדי להתקדם, אנחנו צריכים לעבור במקומות חשוכים, מדכאים וקשים, שמתוכם נצמח. עם זאת, חשוב שהמטפל ידע על התחושות שלך לגבי התקיעות הפנימית והחיצונית.

שיהיה בהצלחה

שלום אור-לי,

קשה מאד להבין מפנייתך האם ילדייך אכן מתאפיינים בחוסר שקט ופעלתנות יתר, או שהתנהגותם היא בתחום הנורמטיבי, ואילו את שחוקה מאד ומתקשה לשאת את שובבותם הטבעית.

כך או כך, נשמע שאת על סף התמוטטות, ומתקשה להכיל את בנייך ולהנות מגידולם.

עזיבת הבית וריבים עם בעלך הם בהחלט לא פתרון בריא לאף אחד מכם.

עלייך לקבל כלים טובים לחנך את ילדייך, לשים גבולות, ולהכיל באהבה את שובבותם. גם איבחון פרטני לילדים, ואיבחון משפחתי, ישפוך אור על מקורות המצב.

אני מאד ממליצה לך לפנות לתחנה לטיפול בילד ובמשפחה, כדי לקבל מהם הפנייה לאיבחון המשפחה, ייעוץ וטיפול. נפשם של ילדייך מתעצבת ברגע זה, והם זקוקים לך מאד, אוהבת, תקיפה וסבלנית. חשוב שתקבלי עזרה כדי להיות האמא שאת רוצה להיות!

שלום נעמה (על שם ה"נעמה" מהסדרה בטיפול?)

צר לי, המקצוע שלי לא מבוסס על סודות וטריקים, וגם לא על מקסמי שוא או תרופות פלא.

ניסוח בקשתך, והנחתך כי הזמנה לעיבוד היא בהכרח "התחמקות", נשמעים באוזניי קנטרניים משהו... או שאולי הניסוח הציני מחפה על שבריריות גדולה? קשה לדעת..

בכל אופן,

אהבה בטיפול דנמי, נתפסת, כמו כל הרגשות האחרים המתעוררים בטיפול, כחוויה נפשית עוצמתית ואותנטית, שיש בה היבטים של "העברה" (כלומר, ביטוי כלשהו של העולם הפנימי, המושלך על המטפל). אהבה היא קודש הקודשים של הנפש, ויש לטפל בה ברוך ובכבוד, חלילה לא לדחותה או להשפילה, ובודאי לא לנצלה למטרות מיניות או כוחניות. דרך יחסים טיפוליים המושתתים על הכלה והבנה, נעשה נסיון להקשיב וללמוד את שפת האהבה, או המיניות, ומה היא מנסה לבטא. על פי רוב, האהבה למטפל/ת משלבת רגשות בוגרים וכנים, יחד עם צרכים ראשוניים אשר לא סופקו בילדות המוקדמת.

שמירת הגבולות הטיפוליים התקינים והברורים נחוצה והכרחית כדי שיתאפשר דיאלוג חופשי ואמיתי, ובהדרגה השתחררות ומציאת מושאי אהבה חדשים ואפשריים בחיי המטופל/ת.

אם את מעוניינת בתשובות "על פי הספר" התחילי אצל פרויד במאמרו הגדול "על אהבת העברה", בו ניתח את התאהבותה העזה של אנה או במטפל שלה יוזף ברוייר, והסיק ממנה משמעויות רחבות על תופעת ההתאהבות בטיפול.

מאז פרויד, כל התיאורטיקנים הגדולים התייחסו לסוגייה, שאיננה נדירה ואף מאד נפוצה (גם אצל מטפלות ומטופלים, וגם אצל מטפלים ומטופלים בני אותו מין). חלקם רואים בתופעה מעין התנגדות לטיפול, אחרים רואים בה ביטוי של משאלות וצרכים התפתחותיים, וכולם שוברים את הראש איך להכיל, להבין, ולהרוויח תובנה, מבלי לדחות מצד אחד ומבלי לממש מצד שני.

בתוך תוכנית טלויזיה? אין לי בכלל טלויזיה בבית כי אני קוראת ספרים ויש לי חיים מעניינים בלי להזדקק למכשיר הטימטום.
אז כן, קוראים לי נעמה. ככה כתוב בתעודת זהות, ואני לא בת 16 שמזדהה בתור כוכבי רוק או קולנוע. לא להאמין שזאת האסוציאציה הראשונה שקופצת לראש של פסיכולוגית קלינית.

זה דבר ראשון.

דבר שני,
מי את שתתחילי לנתח אותי אם יש לי אישיות שברירית או לא?
זה בכלל אתי לנתח גולשים אנונימיים בפורום? יש קורס כזה בתואר שני שמלמדים בו לאבחן דרך האינטרנט ? אם כן אני רוצה לבוא בתור שומעת חופשית.

אחרי שני המשפטים הראשונים שלך כבר יצא לי החשק לקרוא את ההתייחסות לדברים עצמם, ואני ממילא כבר לא אקח אותם ברצינות.

וחוץ מזה, תדעי שלא סתם אמרתי "סודות מקצועיים" וכו' - בפורום אחר שאלתי את אותה שאלה וענו לי איזה קישקוש לעוס על "לעבד את זה", ובגלל זה הקדמתי את התרופה למכה, ולא כי אני "שברירית".

שלום מירי,

את מתארת מצב קיומי, פיזי ונפשי קשה מאוד. חשוב שתפני לכל גורם תמיכה אפשרי כדי לקבל סיוע במצבכם. חשוב לפנות לרווחה, לביטוח לאומי, להכניס עו"ס הביתה, שתעזור בתמיכה בילדים. כמו-כן לבחון היכן אתם יכולים לקבל טיפול כזוג או בנפרד.
אל תשארו במצב הזה לבד. ברור שתחת לחצים כמו שאתם חווים קשה מאוד להחזיק זוגיות, ופעמים רבות דרושה עזרה לשם כך. חשוב שתקבלו ליווי לתא המשפחתי שלכם כדי שתוכלו לאסוף את עצמכם ואת הכוחות שלכם, כדי לשקם את חייכם.

בהצלחה

הי תמרה,

נשמע שאת מתלבטת עד כמה החווייה שלך נשענת על מציאות אובייקטיבית (לאדם יש אישיות סדיסטית) לעומת האפשרות, שחלק מהפגיעה שלך נובעת מהאופן שבו או חווה, מפרשת ונותנת משמעות לארועים בזוגיות, אשר בהתמודדות טובה אפשר לגשר עליהם.

עצם המודעות לכך שאפשר להבחין בין "הוא מתעללל בי" לבין "אני מרגישה שהוא מתעלל בי", פותחת פתח לדיאלוג פנימי ודיאלוג זוגי, שעוזר להבין ולפרש טוב יותר את המשמעות של ארועים, ואת התרומה של כל אחד להיווצרות משבר.

לדוגמא, לא קשה לדמיין שמועלה לפורום הודעה כזו:

הי, אני בן 29. יש לי חברה שרוב הזמן חמודה. אתמול בלילה, לאחר שלא נפגשנו יומיים היא הזמינה אותי לבוא אליה בשעה מאוחרת, אך כלל לא התייחסה אלי, והלכה לישון כשהיא משאירה אותי לבד (קראתי ספר). הרגשתי זרות רבה והלכתי משם. למחרת היא עוד ביקשה שאתנצל. איך להבין את התנהגותה? האם היא מתעללת בי?

..אז לכל מטבע שני צדדים, וכל אחד בטוח שאצלו נמצאת "האמת" היחידה, והדבר מוביל לריבים ונתקים. אם יש לך עוד אמונה בקשר, שווה לנסות לבנות תקשורת טובה, ונכונות להבין את החווייה של הצד השני, כמו גם להבהיר בצורה לא מאשימה את חווייתך את.

בהצלחה!

אני פחות עשיתי את ההבחנה הזו בין מציאות אובייקטיבית לפרשנות שלי/הדרך שבה אני חווה את התנהגותו. אבל אני אחשוב על זה.

שלום ל',

מצבך מאוד נוגע ללב. אני מבין שאת נזכרת בקרעי זכרונות מהמשפחה הביולוגית שלך, ובטח עולות בך הרבה מאוד שאלות לגבי זהותך? מוצאך? ומה היה שם? זה מאוד טבעי וברור. זאת לצד קשיים בקשר הנוכחי עם ההורים. אך חשוב שלא תעשי הפרדה בין הדברים. יכול להיות שהזכרונות הם גם מעין מפחט ומקור לתקווה למשהו אחר, לאפשרות אחרת, למשפחה אחרת. אך חשוב מאוד שלא תוותרי על המשפחה שיש לך. אם יש אפשרות לעשות משהו עם היחסים שלכם, חשוב מאוד לעשות זאת. אלו ההורים שלך, הם גידלו אותך, וזו המשפחה שקיבלה אותך לתוכה.
נסי לדבר איתם, קודם כל, על הקשיים שלכם, ועל אפשרות לשפר את היחסים ביניכם. אולי תוכלו ללכת יחד לייעוץ או טיפול משפחתי, כדי לעזור לשפר ולשקם את היחסים ביניכם. חשוב שתרגישי שיש לך משפחה, שהיא מקום בטוח ומוגן. וגם אם זה ממש לא מרגיש כך חשוב מאוד שתעשי כל שאפשר כדי למצות אפשרות זו.
ברגעי משבר ניתן לפנות גם לער"ן או למוקד סיוע נפשי אחר, שבו תוכלי לקבל מענה ראשוני. או לשתף דמות תומכת אחרת, כמו יועצת או פסיכולוגית בב"ס. כמו כן, את יכולה לפנות לטיפול במרפאה לבריאות הנפש, שם הטיפולים הם ללא עלות, אך לעיתים יש זמן המתנה ארוך.

בהצלחה

שלום קספר,

עצוב לשמוע שאת בתקופה לא טובה, ושקשה לך להסתגל, ולמצוא כוחות להחזיק יחסים ממושכים, ועוד יותר שהיחסים הטיפוליים הסתיימו בגלל הגבלת זמן. זה אחד החסרונות הגדולים, אבל ההכרחיים, של מערכת הבריאות הציבורית.
קשה מאוד לשמוע שאת רוצה לפגוע בעצמך, וחבל לי על כך. אני משער שאת חשה בדידות וכאב, ושקשה להכיל אותם אז עלול לעלות רצון לפגיעה עצמית.
יכול להיות שסיום הטיפול, קשר שהיה משמעותי (אם הבנתי נכון מפוסטים קודמים שלך), מעורר קשיים שחשוב לתת עליהם את הדעת. הצורך הטבעי בקשר בטוח, מיטיב, ונותן, נפגע ומערער את האמון ועלול להעלות תחושות של ייאוש, אובדן וכאב. קשה להחזיק בתוכך את הדמות המיטיבה והאוהבת, לנוכח 'הנטישה' שבסיום הטיפול, גם אם זו המציאות, וגם אם מוב שבמסגרות מסוימות אין אפשרות לספק טיפולים ארוכי טווח, החוויה נותרת חוויה קשה. אך חשוב לעבוד על כך שלא תאבדי את מה שקיבלת, לא תאבדי את הדמות שהייתה איתך ואת המשמעות שלה עבורך.
לצד כל זה, אני חושב שחשוב שתחזרי לטיפול, באותה מסגרת או מסגרת אחרת. עלייך לבדוק את האפשרויות שלך לקבלת טיפול נפשי.

חזקי ואמצי

בהצלחה

שלום משי,

כפי שחום אינו הבעייה עצמה, אלא איתות לכך שמשהו השתבש בגוף, כך גם התפרצויותיו של בנך אינם הבעיה עצמה, אלא איתות לקיומה של מצוקה כלשהי. ה"רטנוניות" אינה בעייה, אלא השופר, שבזכותו תינוקך יכול לתקשר לסביבה שמשהו מציק לו או חסר לו. פעוטות שקטים עלולים להחביא בתוכם קושי מתמשך מבלי שהסביבה יודעת על כך מאום, על כן טוב שילדך יודע להתבטא ולמחות.

מה בדיוק מציק לו? את זאת כמובן לא אוכל לדעת דרך הדיאלוג באינטרנט. נסי לגייס את האינטואיציה והרגישות האימהיים שלך כדי להבין את שפתו. אם תוכלי להאזין מעבר לזעם, בודאי תצליחי לשמוע מה הוא מנסה לבטא. תסכול על העיכוב המוטורי? חרדת נטישה? קושי לדחות סיפוק? כאב כלשהו? חוסר או עודף בגרויים? חוסר או עודף במגע? פחד? עייפות כתוצאה מבעיות שינה? קושי עם אחת הדמויות המטפלות? ועוד..

כדי ללמוד להאזין לשפתו ולצרכיו, ובכך לעזור לו להכיל ולמתן את כעסיו, מאד מאד מומלץ להעזר באשת מקצוע. עדיפה בדיקה מיותרת על העדר בדיקה במקרה של ספק. פני לטיפת-חלב או לתחנה להתפתחות הילד, והעזרי בהם לצורך הבנת המצב והטיפול בו.

בהצלחה!

תודה רבה על התשובה המפורטטת.

יש בי חשש קטן שהרבה פעמים הוא צועק כשאני בסביבה.
שאלתי בגן, גם שם כשנגיד לוקחים לו משהו הוא צועק אבל פחות מבבית.
אני מבולבלת אם זה כי הוא רוצה להגיד לי ספציפית משהו או שאולי פשוט לא בא לו באותו רגע על קרבתי...
בסך הכל הוא מאוד מחפש אותי תמיד והרבה פעמים רוצה רק אותי...
מבלבל...
אני אנסה באמת להתייעץ, תודה רבה, נקווה לטוב :)

שלום דניאל,

אני מאמינה שעשית כמיטב יכולתך בתנאים שהיו קיימים עבורך בתקופות קודמות. אני די בטוחה שלא עשית טעויות, אלא שהתמודדת עם מצבים לא-פשוטים בדרך ובכוחות שעמדו לרשותך באותה עת. אם תעזור לעצמך לראות את מהלכייך לא כ"טעות" אלא כטוב ביותר שהתאפשר בתנאים מורכבים, תוכל לחוש הבנה, חמלה וסלחנות כלפי עצמך הצעיר, וגם בהמשך הדרך.

הלקאה והוקעה עצמית נובעות מביקורת מחמירה. ביקורת היא כנראה הכלי המרכזי העומד לרשותך כיום כדי לעודד ולפתח את עצמך, אך גם זהו כלי שגובה מחיר כבד. ביקורת כלפי עצמך מפחיתה את בטחונך העצמי ומייסרת אותך באשמה, וביקורת כלפי אחרים מקשה ביצירת קשר. לפני שתצטער שהשתמשת בו כל כך הרבה, עדיף לשחרר, ולהמשיך הלאה עם סבלנות וקבלה עצמית.

אני מטפלת בניצולי שואה בני מעל שמונים, שרק כעת מגלים את מלוא הפוטנציאל הנפלא הטמון בהם ובחיים. חלקם מצטערים על כל שהפסידו בגלל שלא גילו זאת מוקדם יותר, אך רובם שמחים על ההזדמנות שניתנה לחיי חופש ומימוש עצמי, גם אם כמעט ברגע האחרון. אתה צעיר בהרבה, ודרכך עדיין פתוחה ונהדרת.

כל טוב,

שלום סיבולת,

אתה נשמע בחור מאד חזק, מחזיק בתפיסת עולם חיובית ואופטימית, ומתאמץ לראות את חצי הכוס המלאה, למרות כל המכות שניחתו עלייך.

עברו עליך שבע שנים של סבל והתמודדות, אבל אני שומעת שאתה גם עובד, רוקד, נפגש עם אנשים, ועל כך כל הכבוד!

אם יש לך ספק לגבי האבחנה, או לגבי הטיפול התרופתי, מותר ורצוי לקבל חוות דעת שנייה.

הכי חשוב לזכור שהאבחנה לא משנה אותך כאדם, וגם לא המחלה. תמשיך להאמין ולפתח את עצמך כאדם, לפלס את מקומך בחברה, ולפתח תחביבים וחיים חברתיים. נצל את כל זכויות סל השיקום שמגיעות לך כדי להשתלב בקהילה.

התרופות הפסיכיאטריות אכן לא עוזרות ב-100 אחוז, אך הן שיפור עצום לעומת הדור הישן של התרופות. התחום מתפתח כל הזמן, ובודאי בשנים הקרובות יצא דור חדש וטוב יותר של תרופות.

אתה גם צודק שהחברה הישראלית מחוספסת ולא סובלנית. טוב שאתה מודע לזה, זה יעזור לך לא לקחת אישית, לא להתייחס, וגם לשים גבול שצריך. תפנים רק את הדעה של אנשים שבאמת יקרים וחשובים לך.

המשך בהתמודדות היפה וכל טוב!

שלום בדוי,

כמה מרגש שעוד לא פסה הרומנטיקה מן העולם.

יתכן שאתה אדם שיודע ממש להעריך מה שיש לו, רק כשהוא כמעט נשמט. נראה שעברת שיעור חזק בחיים..

עבר רק שבוע מאז הפרידה, והנה כבר אתם מנסים לאחות את הקרעים ופניתם יחד לטיפול זוגי, המסתמן כמוצלח.

על פניו נראה שאתה ואתם עושים את המהליכים הנכונים והבריאים.

הלחץ שלך (שבא לידי ביטוי גם בזרוז התשובה שלנו, דרך אגב) יכול כעת רק לחבל. זכותה של חברתך להרגיש פגועה וכועסת, ורצוי שתצליח להכיל ולכבד את זה. הלחץ שלך עלול להתפרש אצלה כחוסר סובלנות לפגיעתה, ולפעול כחרב פיפיות.

נסה להביע אמפתיה לעלבונה, כבוד לפגיעה באמון שהיא חשה, ולשוב ולאשר לה את אהבתך. העזרה המקצועית תעזור לכם לכוון את הדרך.

אגב, אל תגזים בהתנצלויות והבטחות, זו טעות בכיוון ההפוך... נראה לי טבעי שמשיכה תיפגע מסיבה זו או אחרת, וזה משהו שיכול להיות מתוקשר ומדובר בין בני זוג. על פניו, לא נראה לי שחטאך כה גדול (אם כי, כפי שאמרת, חסרים פרטים).

מקווה שתצליח, ואם לא, קבל את הדין באהבה, בדרך ובקצב שלך,

שלום לך,

אתה מתאר מעגל של מצוקה קשה, שקשה לצאת ממנו. לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת? אתה אומר כי מה שמציק לך הוא שאין לך שום שאיפות? אך לא ברור מדוע אין לך שאיפות? והאם זה לא תולדה של מצב רוח ירוד? חוסר אמונה בעצמך? בעולם? שאיפות לא חייבות להיות 'התאמה לחברה', אלא המקום לפתח את עצמך ואת הרצונות והמאוויים שלך.
טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור כדי לנסות ולהכיר את עצמך? ברור כי יש בך חלק שלא מעוניין ללכת בתלם, ולא רוצה ללכת לאיבוד בתוך המסלול 'הרגיל'. עם זאת, אתה מתקשה למצוא את המסלול הייחודי שלך, את החלק שבך שאינו מוגדר על ידי שלילת אחרים, אלא מתוך עצמו. חשוב שתוכל להתחבר אל עצמך, כדי לבחור את דרכך שלך. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לשחרר את המעצורים על החלקים באישיות שלך שאין להם מקום כיום.

בהצלחה