פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

הי יעלה,

טוב שהתחלת את דברייך בדברים הטובים שבנית והשגת, ואיתם טוב לך. זוגיות, הורות ומשפחה אינם דברים מובנים מאליהם, והיכולת להגשימם ולהנות מהם מעידים על הרבה כוחות שלך.

מאידך, בהיבט של מימוש עצמי מקצועי וחברתי את מרגישה בפיגור וחוסר סיפוק. נשמע שאת חסרת בטחון ומלאה עכבות, הגורמים לך לשקוע ומעכבים את התפתחותך. יתכן כי אבל לא מעובד על יקרים לך שנפטרו מוסיף גם הוא לדכאון.

צר לי שלא חווית חוויית טיפול טובה. לא תמיד יש התאמה בין המטפל למטופל, ולפעמים הטיפול פשוט לא מוצלח. אני מאד ממליצה לשוב לנסות טיפול נפשי. טיפול דינמי נראה מתאים לך ביותר, אך יש אפשרויות טיפוליות אחרות, פעילות יותר, כמו טיפול קוגנטיבי התנהגותי, או טיפול קבוצתי.

גם טיפול תרופתי נוגד דכאון יכול מאד לעזור לך, הטיפול אינו ממכר ותופעות הלואי שוליות יחסית.

כל טוב

האם זה לא נוקשה מדי לקחת תרופות נגד דיכאון? זה נראה לי מפחיד. העניין הוא שגם אני מרגישה עליות וירידות, אני יכולה להיות בדיכאון נוראי ומזעזע ודרה אחריו קורה משהו טוב ואני בהיי מטורף. האם זה באמת משהו נפשי?

שוב שלום,

לצערי, לא אוכל להמשיך לאבחן את מצבך דרך הרשת.

אינני יודעת אם את זקוקה לטיפול תרופתי, ומאיזה סוג. הדברים נאמרו כדי לפרוש בפנייך את מגוון אפשרויות הטיפול. ככלל, אנשים רבים נעזרים היום בטיפול נוגד דכאון. למעשה, זו אחת התרופות הנמכרות ביותר בארץ ובעולם.

כדי להמשיך בתהליך איבחוני וטיפולי, יש להיפגש עם איש מקצוע מוסמך.

בהצלחה.

אני גם מחפשת חברות . היכן את גרה .

שלום לך,

כדאי לך לפנות לאגודה לתרבות הדיור. הם המומחים בנושא, ויתנו לך הכוונה, כולל אמצעים משפטיים לטפל בשכנים הסרבנים.

בשאלתך מסתתרים לבטים שלך לגבי איך מתמודדים עם פגיעה, אלימות סמוייה וגלוייה, תסכול, קונפליקט, והאם את מספיק אסרטיבית ובטוחה בעצמך בזירה הזו. יתכן כי גם חסרה לך תמיכה חברית ורגשית כדי להתמודד עם מצבים כאלה.

אם תרצי לעבד נושאים אלו, ולפתח תכונות של ביטוי עצמי ותקיפות, יש לך הרבה אפשרויות לעבור תהליך אישי, החל מאימון וכלה בטיפול וטיפול קבוצתי.

לצערי אנחנו לא חברים בתרבות הדיור ככה שהם לא יעזרו לי . אבל איך מדברים עם אנשים חצופים כמו השכנים שלי שחושבים שמישהו אחר צריך לשאת בהוצאות שלהם?

שלום רינת,

אני כמובן לא מכירה אותך ולא יודעת מה המניעים הפסיכולוגיים שגרמו לך להיקשר לאדם שאיננו פנוי. את מתארת את עצמך כתמימה ואופטימית לגבי הסיטואציה, אך הנסיון מלמד שנשים שנקשרות לגברים נשואים בדרך כלל סובלות מחוסר בטחון או חולשת אופי שגורמת להן להיות פגיעות למניפולציות ולתלות. תצטרכי לעשות עם עצמך חשבון נפש מדוע נקלעת לסיטואציה הזו, ומה נכון לך להמשך הדרך, במיוחד אם את רוצה להקים משפחה משלך.

אני יכולה רק להצטרף למסר של חברייך, והוא שלך, כמו לכל אשה אחרת, מגיעה מערכת יחסים מלאה, מחוייבת ופנוייה. אם את לא בטוחה ביכולתך להשיג מערכת כזו, עלייך לפנות לעזרה מקצועית כדי לחזק את עצמך וללמוד לבנות קשר בריא.

ההתפרצויות שלך אולי לא נעימות, אבל הן מעידות על התחזקות שלך, ועל תביעה חיובית לזכותך לזוגיות מלאה.

אם את חשה תקועה, נסי לקבל עזרה מקצועית שתכוון אותך. במרפאה לבריאות הנפש ניתנים טיפולים נפשיים בחינם. בארגוני נשים כדוגמת ויצו תוכלי לקבל הכוונה.

כל טוב,

שלום לך,

העיניים מכונות "חלון הנפש". דרך קשר העין אנחנו מביעים את עצמנו ואת תחושותינו הרבה יותר מאשר במילים ובהתנהגות, וכך אנו גם קולטים את האחר.

כנראה למדת במשך השנים לחזק את עצמך התנהגותית, וזה מצויין. למדת להרגיש בטוחה בעצמך, בדעותייך ובערכך, ולהשתלב טוב יותר במסגרות שונות. עמוק בפנים עדיין נשארה רגישות גדולה, וקשר העין נותן לך הרגשה שאת חשופה ופגיעה.

את יכולה להמשיך להתאמן ולחזק את עצמך ברמה התנהגותית. למשל, דרך שיחה עם עצמך מול מראה, או נסיון לשמור על קשר עין רציף עם האנשים שאיתם את חשה מוגנת ובטוחה. גם נסיון להסיח את הדעת מהעניין יקל על ההיבט הכפייתי של המצב.

לדעתי, חבל לאבד מגע עם הפן הרגיש והפגיע של אישיותך. אני בטוחה שיש בו אוצר! אם תבחרי לפנות לטיפול נפשי, תוכלי לעבור מסע מיטיב, שיחזק את בטחונך העצמי, ויטפח גם את הנפש והרגישה והעדינה שלך, הניבטת בעיניים.

כל טוב!

אני מרגישה יותר בנוח למשל כשאני עם משקפי שמש. ככה אני לא חשופה ואני מדברת בביטחון מלא. וככה כשאני מדברת עם מישהו כאילו העיניים שלי מחליטות לבד מה הן עושות ובמקום להתעמק באדם אני מתעמקת בזה שאני לא יכולה להביט וזה חושף את החוסר ביטחון שלי. זה נוראי.אני נורא סובלת מזה. בעבודה בעיקר כשמדברים עם אנשים ומנהלים שיחות. כאילו החלק בעיניים ובמצח איכשהוא מחליט את שלו.
בנוסף לכל - יושב לי באש הפן החברתי. אני נורא מצחיקה ומבדרת מטבעי אבל בתור בנאדם וחברה כאילו אני מרגישה שאני לא מעניינת. ומסתכליים עליי בזלזול. שאני לא כמו כולם. "מקובל" נניח. מושג תיכוני. וכאילו אני נבלעת... זה נורא מתסכל אותי ומערער את המקום שלי וכמה שאני אלחם זה לא יעזור.מה עושים?

שלום לך,

הסבל שלך נשמע גדול ועל גבול הכפייתי. אני ממליצה לך מאד על טיפול פסיכולוגי כדי להתעמק בהבנת מצוקתך ולהגיע לפתרון בר קיימא.

יצחקו עליי בבית יחשבו שאני מטומטמת כי לכאורה הכל סבבה אבל לא הכל סבבה...
לא יכולה חייבת לעשות זאת מאחורי הגב וגם זה אני לא יכולה תסכול....

שלום לך,

אתה מתאר כי אתה עסוק באופן אובסיסיבי בשאלת החרטה ותחושה שאתה החלטת לא נכון. ברור כי עיסוק כזה המעלה כעס רב המופנה פנימה הוא קשה ביותר, מדכא ומכלה את רוב האנרגיות והכוחות שלך. כך שהתפקוד נפגע והלימודים שלך בסכנה.

נראה כי אתה משקיע הרבה מאוד אנרגיה במחשבה על 'מה יכול להיות אם?' במקום במציאות עצמה. אינני בטוח שהפתרון לבעיותיך אכן היה מעבר לאוניברסיטה אחרת. בסה"כ בארץ יש דמיון רב בין התארים, וגם אם לא, לא ברור מדוע אתה כה בטוח שהמקום שבו אתה נמצא הוא פחות טוב. האם זה קשור לכך שזה מה שבחרת בסופו של דבר? האם לא היית מרגיש דומה גם אם היית בוחר הפוך? ואז מתחרט על כך שבחרת הפוך?

יש מקום לחשוב מדוע אתה עסוק באופן אובסיסיבי עם החלטה שלקחת לפני שלוש שנים, ומלקה את עצמך עליה כך? מה זה משרת עבורך? אולי נכון היה להסיט את המוקד לעבר הקושי שלך בלימודים? מה קשה לך? אולי אתה מרגיש שאתה במקצוע הלא-נכון? אולי קשה לך ללמוד? אולי אתה מרגיש שהיית רוצה לעשות משהו אחר?

על כל פנים נראה כי תחושת ההחמצה שלך יותר חשובה לחוויה שלך, ממה שבחרת בסופו של דבר. יש חשיבות רבה לכך שתוכל לנסות להבין מה אתה בעצם מנסה לור לעצמך דרך העיסוק הבלתי פוסק והלא מרפה הזה? יכול מאוד להיות שיהיה קשה לברר לבד את הדברים האלו, ורצוי שתפנה לאיש מקצוע. אין זה מקרי שתחושת החרטה מתגברת דווקא לקראת סיום התואר. לעיתים קל יותר לעסוק באופן חוזר בהחלטה שנראית גורלית בעבר, מאשר להתמוד עם הקשיים הגדולים מאוד להגשים את עצמנו במציאות.על מנת לא לפתוח שרשרת של חרטות שילוו אותך בעתיד, רצוי לפנות לאיש מקצוע שיעזור להבין את הקושי להיות שלם עם החלטותיך, ללכת איתן עד הסוף, ולהפיק מהן את המירב.

בהצלחה

שלום טלי,

בודאי שהתופעה מוכרת. אנשים מבוגרים בהחלט עשויים להימנע משימוש באביזרי עזר מטעמי בושה, הכחשה וכיוב. אין לי מה להוסיף על כך, למעט איחולי הצלחה בעיצוב אביזרים לגיל הזהב, שיעודדו את ההיענות.

בד"כ אני לא מגיבה בפורום הזה, אבל הודעתך כ"כ נגעה לליבי וכאבתי איתך כל מילה שכתבת.
אם יורשה לי, הצעתי לך היא לנסות בכל מחיר ולמרות רגשי האשמה, להתנתק קצת מאמך ולנסות לחיות את חייך.
לדעתי, כל עוד אתה שם כל הזמן עבורה ובהישג יד, אמך מאפשרת לעצמה להיות חסרת אונים ומרוכזת בעצמה ובכאב הפרטי שלה. יתכן כי בצורה אבסורדית, אם לא תהיה שם כל הזמן עבורה, היא תיאלץ להתחיל לעמוד על רגליה שלה מחדש.
יכול להיות שייראה לך כי מה שאני כותבת מאד פשוט למי שלא עמוק בתוך הסיטואציה, אבל חשוב לי שתדע שאני דוקא כותבת מנסיוני האישי. גם אבי נפטר כשהייתי בת 20 ולא באופן טבעי,אלא כיון ששם קץ לחייו וגם אמי שהיתה מאד מאד קשורה אליו ותלויה בו נכנסה לדיכאון ולא איפשרה לי לעזוב את הבית ולחיות את חיי. הקשר בינינו היה מאד סימביוטי ומזיק - לעיתים נראה לך שאתה מאד קשור למישהו במובן החיובי של המילה, אך מתברר לך במבט לאחור שזה היה קשר מאד חד סיטרי ואף גרמו לך להרבה מאד ייסורי מצפון ולרגשות אשם לשווא, כי זו הדרך היחידה להמשיך ולהחזיק אותך שם.
גם היום, 23 שנה אחרי, הקשר עדיין מאד טעון וקשה ובמיוחד שאמי חולה בסרטן, אבל אני לא נכנעת יותר למניפולציות הרגשיות שלה שהיא מפעילה כל פעם כשכועסת עלי כי אני לו איתה ולא עוזרת לה מספיק. כשהיא אומרת שחטפה את הסרטן בגללי, אני לא מפנימה את זה יותר. אלה האמונות שלה, שכל מה שקורה לה זה בגלל מישהו..
ואתה יודע מה? נראה לי שהיא מסתדרת טוב מאד בלעדיי. רק שכשהיא מדברת איתי נוח לה להתמסכן ע"מ לגרום לי לרגשי אשם ולהחריב את חיי.
לדעתי, אתה צריך להגיד לאמך, שאמנם היא איבדה את בעלה, אבל אתה ואחיך איבדתם את אביכם ושאתם גם זקוקים לנחמה, לעצה ולהדרכה של אמא - של הורה! אתה לא זה שצריך לגדל את אימך, ההיפך! היא למרות הכאב צריכה לאפשר לך ולאחיך לחיות את חייכם ולא להקריב קורבן ולהיות 24 שעות ביממה מסביבה ולהחזיק לה את היד..
גם העובדה שהיא לא מוכנה להתפנות לבי"ח יש בה מן האגואיסטיות - היא לא באמת רוצה "להחלים" ולהיעזר באנשי מקצוע, אלא נוח לה יותר ליפול עליכם ובעיקר עליך ולדעתי זה ממש לא פייר ולא התנהגות של הורה!4 שנים הם מספיק זמן להתאושש ולחזור לחיים!
תציע לה לקבל עזרה נפשית - טיפול ו/או אישפוז קצר בביה"ח ואם היא תמשיך לסרב, תעמוד על שלך ולמרות הקושי הרב תבהיר לה שאם היא לא מוכנה לקבל שום עזרה, אתה מתחיל לבנות את חייך! לא אמרת בן כמה אתה, אבל אם אחרי צבא, אולי תתחיל ללמוד, לרכוש מקצוע, אולי תכיר מישהי, תקים משפחה משלך?..
מותר לך ומגיע לך!!!!! ואם היא לא מוכנה לקבל טיפול, אולי אתה תלך ע"מ שיחזקו אותך בדרכך מבלי להרגיש רגשי אשם, שאני יודעת טוב מאד עד כמה הם ממיתים ומרפים את הידיים ומקבעים את המצב הקיים ולא מאפשרים שינוי!
לא יודעת אם אתה מתחבר למה שכתבתי, אם אתה במקום שמסוגל לשמוע.
בכל מקרה, מאחלת לך שתהיה חזק ותעשה משהו למען עצמך!

את אמא שלי, אבל בהחלט מלא תיסכול ואני עצור לחלוטין בחיי היום יום שלי. הייתי חייל מצטיין ביחידה קרבית איכותית בצהל ויעדו אפילו לשלוח אותי לקצונה אבל כשאבא שלי נפטר הכל השתנה התחלתי להדרדר עד שהיום אני במצב שכבר שנתיים אני כמו גולם, לא מסוגל לקחת אחריות על משהו, האחריות היחידה שנותרה לי היא להיות בבית ולוודא שאמא שלי ואחותי הקטנה לא מתמוטטים (אני בן 24). הגעתי למצב שאני פשוט לא מצליח להבין מאיפה בני אדם אוספים כוחות לעבוד להקים משפחה לטפל בילדים, אלה דברים שאני רוצה לעשות בעצמי אבל אין לי כוח שאפילו מתקרב לכזה שמספיק לכל אלה.

אמא שלי אישה מדהימה, היא כזו שדואגת לכולם חוץ מלעצמה וזו הבעיה... האגואיסטיות שלה לא באה מעצם היותה אגואיסטית כמו מהעובדה שהיא פשוט מפחדת לטפל בעצמה באמת (ניתוח מסוכן) ומעדיפה את הטיפול התרופתי שיתן לה אשליה שלפחות הכאבים לא חזקים, המצב מתסכל ביותר, זה דורש ממני המון מאמץ נפשי עכשיו לכתוב כאן כי ממש אין לי כוח לזה. תודה על ההתייחסות שלך יקירתי, אשמח לשמוע עוד אם יש מה לומר. אני מרגיש לפעמים שבא לי לחזור להיות ילד בן 3 שלא חושב על כלום ולא יודע כלום.

שלום לך,

אתה כותב הרבה על אמא שלך, ועל כך שאתה אחראי עליה ועל אחותך הקטנה, אבל אתה לא כותב כמעט על עצמך. רק חצאי משפטים לא ברורים. אתה איבדת אב בגיל צעיר, תוך כדי שהיית בצבא. זה משבר לא פשוט שאתה מתמודד איתו, עם האבל, האובדן והכאב. לעיתים קל יותר לטפל במישהו אחר מאשר בעצמך. נראה כי בכך את ואמא דומים.
נראה כי במשפחה שלכם התרגלתם להתמודד דרך דאגה לאחר, אבל כך כל אחד בעצמו נשאר לבד, עם האבל שלו, עם הכאב שלו, שלאף אחד אין גישה אליו, גם לא לו עצמו.

אני חושב שמה שכתבה לך בדידות נכון, חשוב שתתרכז בעצמך. חשוב גם שתוכל למצוא בתוכך דרך שזה לא יהיה 'או או'. או שאני נוטש או שאני מקריב את עצמי לחלוטין. אתה יכול לדאוג לעצמך, לחזק את עצמך, למצוא את הכוחות שלך להמשיך הלאה, ואז תוכל גם לעזור לאחרים במידה הנכונה. במצב הנוכחי כל אחד שוקע בעצמו בתוך משבר, ומנסה להתמודד דרך דאגה לאחר. אך למעשה המשבר רק הולך ומחריף.

אם קשה לך לפנות עבור עצמך לטיפול נפשי, אתם יכולים לפנות יחד לעזרה מקצועית, כמשפחה שזקוקה לעכל ולעבד אבל קשה על אביכם, אבי המשפחה שהלך בטרם עת. הרצון לחזור ולהיות בן שלוש, הוא גם הרצון לחזור למצב שבו היה אב גדול וחזק שדאג לדברים והם לא נפלו עליך. אכן נופל עליך יותר מדי כרגע. חשוב מאוד שתיתן לעצמך את הלגיטימציה להתרכז בלעזור לעצמך, גם אם זה אומר לעבור דרך המקומות הכואבים והקשים שלך. לטפל באחרים זה קשה, אבל פחות כואב, עם זאת, זה פחות יעיל בטווח הארוך.

בהצלחה

מה אני לא עושה שאני כן צריך לעשות בשביל לבטאאת העצות שנתת?
הרי כתבתי שאני מרגיש שזה קושי גדול מדי עבורי ללכת לעבוד או להיות בסביבת אנשים כי אני מרגיש שאני מכל מיני סיבות ריגשיות מוציא יותר מדי אנרגיות כשאני נמצא במסגרת שלא מנוהלת אך ורק על ידי. וזה קשה, כי אני כל הזמן בביקורת סמויוה גם כיום, אף אחד לא מרוצה מהעובדה שאני לא עובד בגיל 24 במיוחד בחור כמוני שהם חושבים שיש לו פוטנציאל גדול, אבל אין לי כוחות, גם לא להתמודד עם המצב של אמא שלי, אבל כשצועקים הצילו, אדם רגיש חייב לעזור. זה לא שיש לי כוחות לעזור לה יותר מלעצמי. אני לא סומך על הרבה אנשים כיום ובטח ובטח לא על פסיכולוגים שמהניסיון שלי איתם לא נתנו לי מהומה ממה שחבר טוב ואוזן קשבת נתנו לי. אני מרגיש שלכל אדם בעולם יש תאוריות משל עצמו וקשה לי למצוא תאוריה שחופפת לתאוריה שלי ואני די נופל בין הכיסאות. הלוואי והייתי משוחרר ומרגיש שלא כזה מעייף לחיות בסביבה של אנשים כי אז הייתי מצליח לדאוג לעצמי יותר.

ולא עייף ומיואש, עליך לצאת מהמצב הנוכחי ולא לקבע אותו!
בזה שאתה אומר לעצמך שאתה לא יכול אחרת, אתה מקבע ומנציח את המצב הקיים וגם מתחיל להאמין בכך שלא ניתן אחרת.

כשאני נורא מפחדת ממשהו אני אומרת לעצמי שצריך להיכנס בפחד ולא להתרחק ממנו. זה כמו שאם מישהו רודף אחריך ואתה בורח אתה מתמלא יותר ויותר פחד, אבל אם דוקא תעצור ותסתובב ותתעמת עם הרודף ועם הפחד, אתה תגלה שהוא יפסיק לרדוף אחריך ולא יהווה יותר איום. אח"כ תתמלא בתחושת סיפוק עצומה ותאמין יותר בעצמך ובכוחותיך.

אם אתה מרגיש כרגע שאתה לא מסוגל לעבוד ולהיות במסגרת, אתה יכול להתחיל בקטן: רק כמה שעות ביום, עבודות זמניות, מתן שיעורים פרטיים, להוליך כלבים, לא יודעת כל דבר קטן, זה גם יכול להיות חוג או קורס אם יש לך אפשרות כלכלית לכך. העיקר שתצא לכמה שעות מחוץ לאוירה הקשה והמדכאת בבית וכך יחזור אליך הבטחון ואולי גם יצוצו רצונות וחשקים שחשבת שכבר אין לך.

לדעתי האישית טיפול כן יכול להועיל לך, אבל אם אתה לא מתחבר לזה, זה כבר עניין אחר. אתה יכול אפילו לנסות טיפול קבוצתי כלשהו וכך גם תהיה בחברה וגם תראה שיש עוד אנשים כמוך ותוכלו לעזור אחד לשני ובליווי של איש מקצוע.

הכי קל להגיד: אני לא יכול, אני לא מסוגל, להרים ידיים ולהיכנע למצב הקיים שלא טוב לך ואתה סובל ממנו, אבל אתה בחור כ"כ צעיר, ששירת בצבא ובטח עבר שם חוויות קשות ומחשלות וחבל שאתה מוותר לעצמך ומרים ידיים כ"כ בקלות. אם תתעשת ותיכנס בפחד, תהווה גם דוגמא וכוחות לאחותך, הרבה יותר מלהיות בדכאון.

זו דעתי האישית - אני מתרשמת מהודעותיך שאתה פאסיבי ולא ממש מוכן נפשית לשינוי אמיתי במצבך. אולי אתה עוד לא שם. אולי זה עוד יגיע בהמשך.

בינתיים, שיהיה לך רק טוב.

אבל שיניתי את הכינוי הזה, רק מלקרוא אותו זה מדכא. אני אגיד לך, הראש שלי במלא במחשבות ורעיונות של כל מיני דברים ופילוסופיות שאני לא כל כך יודע איך להכיל אותם או להתמודד איתם, אני נמצא במצב כזה שאני מנסה לעבוד עם עצמי לקבל את האנשים כמו שהם ואת עצמי כמו שאני וכל הזמן אני מתנגש בהתנגדויות פנימיות שמקשות עליי לקבל את החיים בקלות ובכיף. בחיי היום יום אנשים מכירים אותי (לפחות עד לא מזמן) כאדם מאוד נגיש חברותי חייכן כיפי ורגיש אבל בזמן האחרון אני לא יכול לתת את הדברים האלה כי אני עצור בתוך תוכי, אני מאוד עצור, מאוד לא סבלני לאנשים, עסוק בעצמי מאוד וגם לא בדיכאון, אני לא טיפוס דיכאוני אבל מה שכן, אני טיפוס עם המון ביקורת עצמית וכבר אין לי כוח לזה, אין לי כוח כל היום להתעסק במי התיחס אליי יפה למי אני התנהגתי יפה, מי אוהב אותי מי לא אוהב אותי, איזה בחורות עשו לי עיניים איזה בחורות לא עשו לי עיניים, העולם שלי כל כך עשיר ברגשות ומחשבות שזה פשוט מעייף להיות "אני".

בצבא עברתי המון חוויות לא קלות מבחינה נפשית וכמובן מבחינה פיזית, למדתי שאני מסוגל לעשות דברים שלעולם לא חשבת שאתה מסוגל לעשות למרות שתפסתי מעצמי בחור חזק, אבל זה מה שהכי מפתיע אותי, שלמרות כל מה שעברתי כביכול והפוטנציאל הגדול שכולם ניבאו לי, פתאום מצאתי את עצמי יושב כל היום בבית מול המחשב ולא מסוגל לזוז לשום מקום. אני מרגיש שבקושי יש לי כוח להתנהל בצורה שאני מתנהל אז להיות במקום בו אומרים לי מה לעשות וקובעים לי את סדר היום (עבודה) זה כבר גדול מדי עלי. הלוואי והיתה לי אוזן קשבת ציפור מגירה כזו שאני יכול לשפוך בפניה את כל הדילמות והמחשבות שלי מבלי שהיא תשפוט אותי... זה יכל לעשות עבורי המון,

אבל לכי תמצאי ציפור נפש כזו, פסיכולוג או דמות מקצועית זו לא ציפור נפש עבורי, אומנם יש לי בעיות אבל אף פעם לא טענתי שפסיכולוגיה זה אירגון חכם. זה אירגון שברוב המיקרים לא הוכיח את עצמו ויותר מכך, כמעט כל התאוריות האמיתיות בקשר למדע הנפש נמצאים בתורה שלנו, התורה היקרה של היהודים, אבל לצערי עדיין קשה לי להגיע לרמה שבה אני יכול ללכת במאה אחוז או קרוב לזה על פי אורך החיים היהודי הסטנדרטי, בגלל שבהיותי צעיר עם הרבה תשוקות ורצונות, קשה לי לוותר על החוויות הגשמיות האלה ועד שאצליח להתגבר עליהם, ארצה להיות שלם עם עצמי בכל מצב שאני נמצא בו.

אני כמובן לא אשת מקצוע ולא יכולה וגם טסור לי לעסוק באיבחונים, אבל כיון שאתה מאד מזכיר לי את עצמי בהתנהגויות והמחשבות השיפוטיות שלך כלפי הסביבה ובעיקר כלפי עצמך, הייתי אומרת שלמרות שאתה לא חושב/מרגיש כך אתה כן עובר איזה שהוא סוג של דכאון.
אני לא רוצה לדבר בהכללות, אבל בד"כ גברים פחות מרשים לעצמם להישבר ולומר: אני בדכאון - זה כאילו לא גברי להודות בחולשות כאלה ואחרות וגם הם בד"כ יותר מתפקדים על פני השטח גם כשעוברים חוויות קשות. פחות מרשים לעצמם להתפרק בגלל כל מיני אמירות חברתיות, בניגוד לנשים שיכולות כן להודות בחולשותיהן. אבל מה קורה באמת מתחת לפני השטח? מתחת להדחקה? מה קורה באמת לנפש? הרי ברור לי לחלוטין שאתה במצוקה קשה מאד ולא יודע איך לצאת ממנה וכיצד לפעול ולכן גם אם אינך מאמין בפסיכולוגיה ולדעתי אתה מדבר בהכללות וחבל, אולי כדאי אפילו ללכת לפסיכיאטר ולקבל עזרה תרופתית לזמן מסוים, ע"מ לגייס כוחות ולחזור לחיים האמיתיים.
פסיכיאטר זו לא מילת גנאי, ההיפך! אם אתה לא מאמין לחקר הנפש, הרי שאתה חייב להאמין לחקר המוח! הכל כימי, ביולוגי ומאד יכול להיות שחסר לך כרגע איזה אלמנט כימי במוח שאתה יכול לקחת אותו באופן מלאכותי.

אני היום בת 43 ועברתי דברים מאד קשים בחיים כולל דכאונות קליניים ומשברים ללא הפסק.הייתי גם בחורה מאד דכאונית עם נטיות ומחשבות רבות על מוות.עברתי טיפולים רבים מסוגים שונים וגם לוקחת תרופות שגם איתם קשה לי, אבל החיים קצת קצת יותר נסבלים. כיום אחרי שנים רבות מאד של סבל ומשברים ופרידות טראומתיות (כבר כתבתי לך שאבי התאבד כשהייתי בת 20 וגם לי היה מאד קשה עם אמי שהפכה להיות מאד תלויה בי וחנקה אותי) אובחנתי סוף סוף. האבחנה: הפרעת אישיות גבולית ולא איכנס פה למשמעות שלה ולהשלכותיה ופגיעתה באיכות החיים, אבל כתוצאה מהאבחנה אני מרגישה לראשונה שהמושכות של חיי בידיי ואני יודעת לאן לפנות ע"מ לקבל עזרה. אבל אני לא רואה בכל הטיפולים שעברתי עד כה בזבוז זמן כי למרות שאולי בזבזתי 20 שנה מחיי הם הובילו אותי לאבחנה המדויקת ולמקום שמתאים לי ויכול לעזור לי. כל זה התפתחות וגדילה והתבגרות ואני לא מאמינה שניתן לקצר תהליכים בחיים. לכן מאד מאד ייתכן שאתה כפי שכתבתי עדיין לא מונח במקום ויש לך עוד דרך רבה לעבור, אבל זה לא אומר שאתה לא צריך להתחיל בדרך! להתחיל ללכת, לצעוד!

בצבא כפי שכתבת עברת דברים שלא חשבת שאתה מסוגל לעמוד בהם ואתה יודע למה? כיון שבצבא אין ברירה! מפקדים עליך ואתה חייב לבצע! אין מקום לפחד ו/או להנחות, אלא אם כן אתה באמת ממש ממש לא מסוגל ואז פונה לקב"ן. אתה לא פנית לקבל עזרה ועמדת בכל מה שעמד לפניך, אבל עכשיו אתה אזרח, אדון לעצמך ואין מי שיפקד עליך, אז אתה חושב ומרגיש שאתה לא מסוגל וזה ממש ממש לא נכון! אם למשל היו קוראים לך עכשיו למילואים ומעמידים אותך שוב במשימות קשות, לא היית עומד בהן? בטח שכן! ולמה? כי המולדת קראה לך?? אתה יותר חשוב לעצמך מהמולדת. תתחיל

לחשוב ולעשות למען עצמך!! תשים את עצמך במרכז! מותר לך!

לגבי ציפור הנפש - זה בדיוק המקום של הטיפול, בו אתה במרכז ומקשיבים ומאזינים רק לך! שוב, כיון שאתה לא מתחבר, אתה יכול לכתוב לעצמך כמו יומן וגם כמובן בפורום הזה ו/או בעוד אחרים רבים שקיימים. ככה לא צרגיש ששופטים אותך. מי שלא יתחבר אליך ולתחושותיך פשוט לא יגיב.

לסיכומו של עניין, אני אומרת תשים לרגע בצד את השיפוטיות (אני יודעת שזה קשה כי אני בן אדם לא פחות שיפוטי ועוד אומרת לכולם בפרצוף מה אני חושבת עליהם, דבר שמוביל להרבה עימותים, שנאה כלפיי ועוד) ואת התיאוריות וההכללות ותחשוב מה הכי הכי הכי בא לך לעשות. אתה אוהב בע"ח? תתנדב באחת מן האגודות. אתה אוהב לצייר? לצלם? לעסוק בספורט? לרכב על אופניים? לא יודעת מה. תגיד לעצמך שאתה מתחיל מחר ואל תיתן לעצמך הנחות. תראה את זה כמשימה, כפקודה שלך לעצמך! אולי תיקח את אחותך ליום כייף? תעשו משהו ביחד בפורים. תיקח סרט ותראו כל המשפחה ביחד. אולי תיקח את אמא שלך לסרט בקולנוע או לבית קפה. לא יודעת מה, משהו, יש מיליון דברים כיפיים שאפשר לעשות גם מבלי לעבוד ולהיות במסגרת לוחצת וחונקת ודרך אגב יש גם עבודות לא משרדיות. עבודות מהבית, עבודות פרילנס. תהיה יצירתי. תתחיל בקטן והעיקר שתחייך קצת.

אם אתה צריך עזרה או שאתה במצוקה ובא לך לכתוב ולשפוך - אני כאן.

בהצלחה!

שלך כלפיי. למרות שאת אומרת שאת אדם שיפוטי ובטח יש לך כל מיני הערות להעיר לי בתוך תוכך על "למה אחרים מסוגלים ואתה לא" את אומרת לי דברים שבעיקר ישמחו אותי ולא ירגיזו אותי וזה מראה על אינטיליגנצייה ריגשית של הזדהות איתי.

היתה טעות אחת בידייך, למרות היותי משרת ביחידה קרבית איכותית, פניתי לקב"ן במהלך השירות, הרגשתי כל כך חנוק ורגיש שפשוט הגעתי לפעמים לרגעים של סבל ברמה מאוד מאוד גבוהה. הסבל היה ברמה כל כך גבוהה שאני פשוט לא זוכר שום תקופה אחרת בחיים שלי שהזכירה סבל כזה. זה היה סבל משולב של לחץ נפשי ופיזי רגע אחר רגע בידיעה שיש לי עוד שנתיים וחצי שלמות להמשיך במתכונת הזו עד השיחרור וכשהזמן התקדם זה רק נהיה לי יותר קשה, היה לי תמיכה מההורים שכמובן שרצו להחזיק אותי שם שאני לא אפרוש ואפילו אמא שלי שוחחה עם המפקד שלי שהחליט שהוא לא מוותר עלי בשום פנים ואופן בגלל שהוכחתי את עצמי בכל התחומים של השירות, אבל בתוך תוכי הרגשתי רוח רפאים, הרגשתי כל כך סובל שכבר היה לי קשה להאמין שאני חי, הרגשתי גמור ושחוק ברמות הכי גבוהות שיש בעיקר בגלל שלא היו לי את הכלים הנפשיים להתמודד עם מסגרת כל כך קשה נאלצתי פשוט לאלתר, אילתרי יום אחר יום דרך התמודדות חדשה וזה עשה לי שריטה בנפש, אין ספק.אני אדם עם המון שמחת חיים, אני לא מרגיש קורבן או משהו כזה, אני אוהב את החיים (ברוך ה') ואני אוהב את כל מה שקשור לכך אבל ברור שלפעמים יש ירידות במצב רוח ולפעמים אני מוצא את עצמי יום שמח ויום מבואס בלי הסבר מוחשי לעליה וירידה במצברוח. אם יש דבר שאני אוטם אוזניים ולא מסוגל להקשיב לו זה רק דבר אחד, כדורים. לא מסוגל לשמוע את המילה הזו, מבחינתי הנפש של האדם היא הדבר הכי טבעי בעולם וכמו שהיא נולדת בלי כדורים כך היא מתעצבת לכאן או לכאן וצריך לשמור על האיזון שלה בצורה טבעית, אך ורק טבעית, אלא אם כן מדובר במקרים של גנים וכו'.

יש לי דוד שעבר להתגורר איתנו וזה גם סוחט לא מעט רגשות ממני, אני כל היום בבית, וגם הוא כל היום בבית אצלנו, הוא מבוגר בן למעלה מ45 לא נשוי אדם חכם אך גם פרנואיד גדול, לפני שנתיים היינו החברים הכי טובים עד שהוא עזר לבחורה שהתאהבה בי במקום לעזור לי והבחורה רמסה אותי (הוא רק התכוון להרחיק בינינו ויצא נזק) מאז לא סמכתי עליו, הוא התנצל מאוד והתחרט אבל אני חי יום יום במלחמה הזו של להשלים איתו ולסלוח לו בגלל שאני גם מתחזק מהבחינה היהודית ואין כמו לסלוח, אבל זה מוציא ממני הרבה רגשות התנגדות פנימיות. הוא בן אדם טוב מאוד בסה"כ רק שהוא כזה שחושב כל הזמן ויוצא שהוא חוקר את ההתנהגות שלו כל פעם שאני לידו, בצורה כזו שאם אני לא מחייך הוא מסיק מסקנה כך וכך ואם אני נראה קשוח אז הוא יסיק מסקנה שכך וכך ואז ינסה להתקרב אלי וזה יציק לי, בקיצור, וואו, בלאגן ריגשי אחד גדול.

אני שואל את עצמי לא מעט, איך יכול להיות שמכל האנשים בעולם דווקא אני יצאתי האדם הנדיר הזה שלא עושה עם עצמו משהו בחיים שלו, זה שיושב כל

היום בבית ומפחד מתזוזה, מפחד מעבודה, מפחד מהמחוייבות הזו של לקום כל יום בשעה קבועה בבוקר ולקבל הוראות מאדם שמוסמך להעביר עליי ביקורת כל פעם שיתחשק לו, אני מרגיש שאני לא כשיר לקבל כל כך הרבה ביקורות, אני מרגיש כמו תינוק שצריך שכל היום ילטפו אותו ויעריכו אותו וזה מצב קשה כי אומנם כשהייתי קטן הרגשתי כך אך היום אנשים כבר רוצים שאני יתקדם בחיים.

כל אדם שלוקח ממני כסף בשביל להקשיב לי זה אדם שלא יכול להיות עבורי ציפור נפש, כי אני פשוט לא מסוגל לסמוך על אחד שיש לו אינטרס כספי להקשיב לי, אוטומטית אני אקח את הדברים שהוא אומר לי בעירבון מוגבל, ניסיתי ללכת לפסיכולוגית והיא הסתכלה כל רבע שעה על השעון,לא באשמתה, היא רוצה להרוויח כסף כמו כולם, אבל זה הפריע לי בתחושה. האמתי שאני גם שואל את עצמי מה האינטרס שלך להקשיב לי ולהשקיע בהודעות בשבילי, הרי זה גוזל מזמנך אבל כנראה שיש כימיה מסויימת שעושה כיף ונעים לדבר.

אני חי כל יום בחשש שאולי היום אמא שלי תקום שוב "לא מפוקסת" מהתרופות ואז כרגיל, אני חוזר לרוטינה הרגילה, לענות לה בקצרה, היי אמא, בוקר טוב" לבדוק האם היא צריכה ממני משהו ואם לא אז ללכת ולהסתגר בחדר עם האינטרנט. אני כל כך מתגעגע לתחושה הזו של הדרייב לעשות דברים, לתחושה הזו שאני מנצל את הזמן ולא מרגיש שכבר טחנתי את אותו הלו"ז 3 שנים בלי שינוי שיגרה, אמא שלי המדהימה אפילו רצתה להביא לי מתנה טיסה לחו"ל, רק בשביל שזה יעשה לי טוב, וזה לא שאנחנו כאלה עשירים אבל מבחינה כלכלית אנחנו בסדר גמור ברוך ה', אבל כבר כמה חודשים שהיא אומרת לי לעשות טיסה ואני מסרב, גם בגלל שאני לא רוצה לבזבז לה את הכסף היקר שלה (אנחנו ממש לא עשירים) וגם בגלל שאני פשוט מרגיש שאם אני אטוס אני יל לאיבוד, לאן אני אלך כשאני יהיה שם בחו"ל? גם ככה אני כולי מבולבל ובקושי יש לי תקשורת עם אנשים וכל דבר אני מנתח חצי שעה, עכשיו אני אטוס לשם? בלי שאני מכיר אף אחד?

אבל לפעמים זה מרגיע אותי תחשוב שאני יכול לטוס ולהרגע מכל כאבי הראש...לא יודע, מדהים שמהבחור שרצה תמיד רק לצאת ולעשות כיף הפכתי שלב שלב למופנם הזה שמסתגר בחדר ורוצה להיות כל הזמן לבד. דודים שלנו מכל מיני כיוונים מתחנים לבוא כל הזמן אלינו אבל אמא שלי דוחה אותם בגללי, כי פשט אין לי כוח לראות אף אחד, זה גורם לי להתאמץ, לדבר בכוח, להתייחס בכוח וזה פשוט מעייף אותי, דודים שלי לא מזמן באו לבקר בהפתעה, חייכתי אליהם כמובן וגם דיברנו אבל בתוך תוכי הרגשתי כאילו אני בצבא, עושה דברים כמו רובוט ובכוח, כי אין ברירה, צריך לתת להם הרגשה נעימה, חיכיתי כבר שילכו בשביל לנשום לרווחה, לא בגלל שהם מעצבנים חלילה, הם אנשים מדהימים, זה אני, שבאופן כרוני, רוצה להיות לבד, לא כי זה הכי טוב, אלא רק בגלל שככה אני עם עצמי ואני לא צריך להתאמץ, כי אף אחד אחר לא מבין אותי. (הייתי שמח אם היית מתייחסת בנוסף לנושא שכתבתי על הדוד שגר איתנו- המון תודה)

אני אשמח להתייחס לכל מה שכתבת, אבל נראה לי שככה תפסנו פה יותר מדי מקום ובמילא אף אחד אחר לא מגיב, אז אפשר להתכתב לא בפורום.

ביי בינתיים,
אני

זה? אין אפשרות להשאיר מייל כאן אם את יודעת? מאוד הייתי שמח לשמוע את דעתך על הדברים שכתבתי.

זו די חוצפה! בכל פורום אפשר להחליף כתובות מייל. אני לא רואה את הכתובת שלך. האם הספקת לרשום את שלי? אני רושמת שוב ומקווה שלא ימחקו. אם כן, אענה לך בפורום.
[email protected]
תשלח רק מילה ואז אוכל לעשות reply

שמחקו גם את המייל שלי מההודעה הראשונה. לא מבינה את הקטע הזה, אם בן אדם נותן מרצונו. תעתיק מהר לפני שימחקו שוב. בד"כ בשישבת הם לא כאן..

אין אפשרות להשאיר מייל בפורום. יש מערכת אוטומטית שמוחקת כתובות.
נסו לקבוע מקום מפגש אחר ברשת, או להשאיר את המייל באותיות עבריות.

המייל שלי באותיות עבריות: המילה בדידות באנגלית, כלומר 'לונלינס' (שים לב לאיות הנכון) 009 שטרודל ג'ימייל נקודה קומ
בהצלחה

שלום שירה,

הכאב שלך מורגש מאוד. נדמה לי שכואב לך גם על האובדן של הקשר, וגם על ההבנה שפעלת לא כשורה. נדמה שאת מכה על חטא. אינני יודע את הנסיבות שבהן החרת לפעול כפי שבחרת, אך מתוך דברייך נדמה כי למדת משהו עמוק וחשוב מהסיטואציה הזו. להבא כנראה תנהגי אחרת. זה משהו שהרווחת. לעיתים קרובות אין דרך אחרת ללמוד חוץ מאשר לעבור את הדרך על כל המהמורות שלה.

את כמובן יכולה להביע את צערך, ואת בקשתך כי תנסו לפתוח דף חדש המבוסס על אמון הדדי, אכפתיות ורצון להעניק זה לזה. אך מכאן זה כבר תלוי בצד השני, אם הוא יוכל להתגבר על הפגיעה או לא. אם הוא יהיה מעוניין בהמשך הקשר. קשה להיות חסר השליטה. עם זאת, את לא יכולה לעשות יותר אמשר לנסות, ולתת לזה בתוכך הזדמנות נוספת בתקווה שגם הצד השני ייענה.

במקרה ולא, תצטרכי לקחת את מה שלמדת מכל הסיטואציה הזו אל הקשרים הבאים שלך. את כותבת כי את מרגישה שתמיד תהיי פסולה בעיניו, אך הדבר החשוב הוא איך תרגישי בעיניי עצמך? אלו שתי שאלות שונות. כדאי אולי גם לחשוב על כך שאולי חשוב לך שיסלח לך ויהיה איתך, על מנת שתרגישי לא פסולה בעיני עצמך?


בהצלחה

שלום שחף, תודה על תשובתך.
ניסיתי את כל מה שכתבת, התשובה הייתה שלילית לחלוטין.
הוא לא הסכים לקבל אותי, לא משנה כמה התנצלתי והתרפסתי.
כעת אני מנסה להמשיך הלאה.. אני מקווה שאצליח להתגבר.

שלום אדווה,

את נמצאת במצב של "לא לבלוע ולא להקיא".. הכאב תקוע לך בגרון, את חוששת להפנים את דמותה של אמא על כל התכונות הבעייתיות שלה, אך גם לא מסוגלת להתרחק, להתנתק, להיפרד פיזית ופסיכולוגית. למרות רצונך העז, משהו חזק קושר אותך לשם.

מותר מאד לחוש רגשות כואבים ולשתף בהם אחרים. כולנו חשים עצב, פגיעה, קינאה, אובדן. לא כל ביטוי ושיתוף של חווייה שלילית הוא בגדר "התלוננות". טוב שיש לך את הטיפול לבכות את מר ליבך.

יחד עם זאת, את שואלת האם יש "רווח" בעמדה קורבנית, מתלוננת. ובכן, יש רווח גדול בעמדה זו. למשל: תחושה נשגבת של "קדוש מעונה", קבלת תשומת לב ורחמים, תחושת צדק, הצדקה לעמדה פאסיבית ולחוסר לקיחת אחריות, תקווה לקבלת עזרה והצלה... חשבי מה הרווחים שלך ועבדי עליהם בטיפול.

המטפלת אינה אמורה לדווח הלאה, אם תשתפי אותה שאמא מאיימת בהתאבדות. אפילו אם מטופל עצמו מאיים בכך, הדיווח אינו אוטומטי, לא כל שכן קרוב משפחה שלו. אולי היא תעודד אותך לפנות ולבקש עזרה עבורה, אך אינני מאמינה כי היא תדווח בעצמה. (בהנחה שהמטפלת שלך היא אשת מקצוע מוסמכת).

נסי למצוא לך גרעין יותר טוב לזהות האישית, מעבר להזדהות שלך עם אמא. חפשי לך כיוון מקצועי, תחביבים, מקורות למשמעות ועניין בחיים, קשרי קשרים חברתיים. בסיי את זהותך על עשייה ומשמעות וכך יקל עלייך לוותר על התלונות.

בהצלחה,

תודה רבה רוני על תשובתך..
הבנתי את ההסברים ואקח אותם לטיפול.
תודה גם על העצה בשורה האחרונה!אני יודעת שזה מה שמתבקש לעשות אך לא תמיד זה מתבצע ,אולי זהו שימור ההזדהות??זאת הבעיה,אני אנסה לעבוד על זה ללא הרף מקווה שיישא תוצאות!
תודה רבה ,את מקצועית,ברורה ומחבקת בתשובותייך:)

שלום לך,

הפנייה שלך עומדת זמן רב לבד, ונראה לי שכבר התייאשת מלקבל תשובה כלשהי. אני קורא שוב את התגובה שלך ויש בה משהו סגור, שקשה להכנס לתוכו - את אומרת את הבעיות, את הסיבות, נראה כאילו את יודעת גם את הפתרונות ואין ממש איך לעזור לך. אולי זה חלק מהאופן שבו את נשארת לבד. להיות עם אחר זה להיות זקוק, פגיע ולעיתים חלש. נראה כי אלו דברים שקשים לך, ועל כן, את מעדיפה לשמור על מרחק שממנו את יכולה לשמור על עצמך.

אך בקריאה חוזרת אפשר לשמוע את הכאב שלך, והמצוקה שלך על תחושת הלבד. הם מאוד נוגעים ללב ואני מבין כי את חשה במלכוד ולא יודעת איך לצאת ממנו. קושי עם אינטימיות וקרבה הם נושאים שהולכים לרוב לעומק נפשנו, חשוב שאת פונה לעזרה מעלה את הנושא, ומכירה בקושי שלך. זה הצעד הראשון. אני מציע לך לפנות לעזרה מקצועית שבה תוכלי להבין יותר לעומק את הפחדים והקשיים עם קרבה, תוכלי ללמוד יותר על האופן שבו את משאירה את עצמך לבד (נגעת בזה בעצמך, למשל כשכתבת שאת מתאהבת רק באהבות בלתי אפשריות), ואולי הכי חשוב הקשר הטיפולי עצמו הוא קשר משמעותי ואינטימי שתוכלי להתנסות בו, ולהתמודד בתוכו עם הקושי בקרבה ואינטימיות.

בהצלחה

שלום טליה,

עצוב לקרוא על הצלקות הקשות ששנים של קשיי למידה, מחלה רפואית וחוסר תמיכה הותירו בך. צלקות פועמות, שותתות וכואבות. עם זאת, את מתארת את הכוחות שלך, את הישגייך, השלמת בגרויות, היית בצבא, ואת מממשת את עצמך בדרכך. תני לעצמך גם את הזמן להיות בדרך הזו. לצלקות שתיארת לוקח זמן להירגע, לפעום פחות, לכאוב פחות. לוקח זמן לאמון בעצמך, ובאחרים, להשריש, לנבוט והתחיל להוציא עלים.
תמשיכי לטפל בעצמך, להיות במקומות שיזינו אותך, ולאורך זמן הצמיחה תתרחש. הכוחות החיוביים שאת מתארת, ושניבטים בכתיבתך הרגישה, הם שלך, והם ימשיכו להיות שלך לאורך כל הדרך. ברגעים שקשה, חשוב שתבקשי עזרה, שתפני למקורות התמיכה שלך האישיים והמקצועיים.
לא כתבת האם את בטיפול נפשי במסגרת השיקום שלך? חשוב שיהיה לך טיפול נפשי שילווה אותך בקשיים שאת עוברת ומתמודדת איתם.

שיהיה הרבה בהצלחה

שלום עירית,

אנחנו לא נותנים כאן המלצות והפניות.

אך כדאי לברר יותר ולחפש טיפול מתאים. יש מומחים שונים מגישות שונות לבעיות מסוג זה. חשוב ביותר שהאדם עצמו יהיה בעל מוטיווציה לטיפול ושינוי, אחרת קשה לטיפול להצליח.

בהצלחה

הי לאה,

איננו נותנים המלצות בפורום.

כל טוב,

נגמר המקום לכתוב, אז אני ממשיכה פה:

רציתי רק עוד להוסיף שבמכתב מצ'וקמק שהיא שלחה לי לאחר כשבועיים, מכתב נשלח ככה רשמי ומודפס (בטח היא אפילו לא הדפיסה אותו וגם לא ניסחה אותו בעצמה..) היא כותבת דברים מאד לקוניים כמו שאני מוזמנת לפנות לשירותים הפסיכיאטריים ב.. ושהיא מקווה שיבואו עבורי גם ימים טובים יותר..
אחרי 4 שנים, שחף! א ר ב ע שנים!!!!!! לא, אולי נהיה בקשר בעתיד, לא, אשמח לשמוע מה קורה איתך, לא, מה שלומך? מה קורה איתך? איפה את? איך את? כלום, כלום, כלום, כלווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווום
לו רק היית יודע כמה הענקתי לאישה הזו וכמה היא הודתה בכך והיתה אומרת לי ש"חדרתי" אליה ושאני המטופלת הכי הכי...וכמה היא חושבת עלי מעבר לזמן הטיפול וכמה ריגשתי אותה ונגעתי לליבה ועוד כל מיני קלישאות מהלכות כאלה ואני שואלת למה, למה, למה לומר למטופל ועוד למטופל גבולי כאלה דברים אם אתה לא באמת חש אותם?? כי אם הרי היית חש אותם ובאמת היה לך כ"כ איכפת מהמטופל לא היית נוטש אותו ככה בשעת צרתו הגדולה ביותר, זונח אותו שיסתדר איכשהו לבד או שלא שימות ויתפגר! ועוד לא דיברתי בכלל על זה שלאמי יש סרטן סופני..
מה בעצם אני רוצה ממך? מסכן, איך נפלתי עליך אה?? מצטערת, כנראה שרציתי ככה לשפוך את זעמי ולקבל קצת רחמים ואמפתיה..

שלום

(המחשב שלי נפל בימים האחרונים, מצטער אם העיכוב בתגובה גרם עוגמת נפש. למציאות יש את דרכיה המיוחדות להתערב במהלך העניינים).

אני קורא את המצוקה, הזעם והכאב שלך, שאת מיטיבה לתאר. כואב לי שאת חשה פגועה ונטושה. אני מרגיש את ההיזקקות והצורך שלך. פורום כזה, לצערי, לא יכול לספק תמיכה מספקת. אני מודע למגבלות, וחשוב שגם את תהיי, כדי שלא תוותרי על מענה הולם לצרכים שלך.

לגבי שאלותייך, אינני יכול לענות, משום שאינני חלק מהמקרה והמורכבות שלו. אני גם לא יכול לדעת איך הייתי נוהג במצב על כל המורכבות של קשר טיפולי ארוך, משמעותי ומורכב ביותר. הייתי נאלץ להתנהג בצורה הטובה ביותר שאני יכול לה, בהתאם ליכולות שלי, להבנות שלי, ולמגבלות שלי. אני מקווה שהטוב ביותר שלי, היה טוב גם לצד השני. כמטפל אני מאמין שעליי לקחת את האחריות על הטיפול, על ההצלחות ועל הכישלונות.

כפי שכתבת הפרעת אישיות גבולית היא הפרעה הגורמת סבל רב. במידה רבה משום הקושי ביצירת מערכות יחסים יציבות, והמעברים החדים משחור ללבן. קשר שהיה כל כך משמעותי במשך ארבע שנים, עם צדדים מיטיבים, כפי שאת כותבת, נגמר באחת בצורה שלילית קיצונית. אינני מנסה להחזיר אלייך את האחריות, אלא לומר משהו על הכאב שלך ועל העוצמות שלו. כתבת בפעם הקודמת על פצע עמוק, פתוח ושותת. באופן רגיל כאשר אנו מקבלים מכה, אנו עומדים בזה, ומנסים להבין ולברר את המשמעות של המכה בתוך הקשר. אבל כשאנו מקבלים מכה בפצע פתוח זה עלול להיות בלתי נסבל, הכאב חזק מדי, ואנחנו חייבים להתנתק, להתקיף חזרה, לברוח וכדומה. כי הכאב חד וחזק מדי ובמצב כזה אנחנו חייבים להגן על עצמנו, גם אם זה במחיר של תגובה קשה מאוד. נדמה לי שקיבלת מכה בפצע פתוח.

חשוב לציין שלא כל מסגרת מתאימה להכלת כל בעיה. ולעיתים אי ההתאמה הזו, אם כל הרצון הטוב, גורמת בסופו של דבר לתחושת החמצה, לשני הצדדים. שוב, למציאות יש לפעמים את דרכיה להתערב, לא תמיד דרכים טובות או שקל להשלים איתן (גם מחשב שקורס יכול להיות בלתי נסבל למעורבים).
אני לא בטוח שאם משהו לא נגמר טוב, זה אומר ששום דבר לא היה שווה. הרבה פעמים מה שנשאר לנו ממסע ארוך, הוא המסע, ולא נקודת הסיום. לעיתים קרובות 'מבחן התוצאה' הידוע והמקובל כל כך בתרבות שלנו מעוות את החשיבות של הדרך. האם כל קשר שבסופו נפרדים לא שווה דבר? זו שאלה לא פשוטה, ולכל אחד יש את התשובה שלו.

לסיום, אני רוצה להמליץ לך בחום לא לשקוע בזעם שלך על חשבון עצמך. הדבר החשוב ביותר הוא שלא תזניחי את עצמך, וכן תפני לקבלת עזרה במקום שיכול לתת מענה לצרכים שלך. הפרעת אישיות גבולית דורשת לעיתים קרובות טיפול אינטנסיבי המשלב טיפול פרטני, תמיכה קבוצתית וטיפול תרופתי בקומבינציות שונות. פני לטיפול, כי מגיע לך להרגיש טוב יותר, וכי חשוב ביותר שלא תפגעי בעצמך – עבור עצמך!! ועבור הקרובים לך שזקוקים לך. צר לי מאוד לשמוע על אימך ואני מקווה כי מצבה ישתפר, ושתסבול כמה שפחות.

בהצלחה

התגובה האמפתית והכ"כ מבינה שלך.
המשפט: "..קיבלת מכה בפצע הפתוח.." - הוא בדיוק מה שקרה!

לגבי מה שכתבת על כך שצריך לראות את כל המסע וגם את הטוב שהיה בטיפול ולא רק את הסוף הטראומתי - זו בדיוק הבעיה של מי שסובל כמוני מההפרעה הזו. אני רואה רק את השחור, רק את הסיום הלא מקצועי, את הנטישה ועל רקע זה כל ה"טוב" שהיה כביכול נראה לי כשקר, זיוף ותרמית אחת גדולה!

כיום, התאוששתי, יצאתי מזה בניגוד לכל הציפיות וכמו שאומרים: מה שלא הורג - מחשל, אבל עדיין חסרה לי סגירה טובה ונכונה של כל מה שהיה. לדעת למה היא התנהגה כפי שהתנהגה, האם זה באמת בגללי, בגלל שאי אפשר "לאהוב" אותי, לקבל אותי כפי שאני, אבל אני לא בנויה לבקש את פגישת הסיום שאז לא הלכתי אליה, כיון שלא מתכוונת להתחיל את כל הסבל והיסורים מחדש. אז זה כבר יישאר ככה לנצח, פצע פתוח נוסף, לא מאוחה.

למרות שלא תיארתי לעצמי עד לפני שבועיים כי יהיה בי עוד כוח להתחיל טיפול נוסף, חדש, התחלתי בכ"ז טיפול ב- DBT באמצעות מכון אופק, שמנהלת אותו ד"ר יפעת כהן, שמשלב כפי שכתבת טיפול פרטני, קבוצתי ותרופתי.
מקווה שלא אתאכזב ואיפגע שוב, כבר אין לי כוחות!!

שוב, תודה רבה לך,
אני

שלום אנונימוס,

אתה כותב הרבה מאוד ובכל זאת נשאר בלבול, בלבול שעליו ואותו אתה כותב. אתה מעלה שאלות נוקבות - מה המוטיווציה שלך? מה מפעיל אותך? ושלשמו תהיה לך סיבה לקום בבוקר? הרבה פעמים אנו מנסים למצוא סיבות חיצוניות, אך למעשה אנו מחפשים משהו אישי, בתוכנו. אז אנו יכולים גם להנות ממה שלעולם יש להציע - לימודים, עבודה, קשרים, וכן הלאה.
אתה מבטא קשיים עמוקים, אך לא סיפרת כמעט כלום על עצמך? על האופן שבו גדלת? על הקשרים הקרובים שלך? על פשר המרה השחורה? אתה מדבר על העדר קיומי, בסיסי, שאתה חווה אותו, אבל לא יודע מהיכן הוא בא? ולאן עליך לפנות? מדוע עד היום לא שיתפת בכך? ואת מי כן שיתפת?

בעניין הלימודים, אם יש לך חומר רב להשלים במספר גדול של מקצועות, אני מציע לך לבחור 3-4 מקצועות שאליהם התחברת יותר במהל השנים, ואתה טוב יותר, ולהשקיע בהם. כך שלפחות בהם יהיו לך בגרויות. מאוחר יותר (בצבא או אחרי הצבא) תוכל להשלים את שאר הבגרויות. לעיתים, תפסת מרובה לא תפסת.

אך מכיוון שאתה מתאר מצוקה קשה לא הייתי מזניח את רגשותיך. אני מציע לך לפנות לטיפול מקצועי. לא כדאי להזניח רגשות ומצוקות כאלו, כשאתה אומר שלעיתים ממש מקשים לך על התפקוד. נראה כי אתה מבקש שיהיה מישהו שישמע אותך, יקשיב לך, ויהיה שם עבורך.

בהצלחה לך