פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום נועה,

תודה שאת משתפת בחוויה כה פרטית ומרגשת. השיתוף שלך הוא ממש מתנה.

אולי יש לך חברה טובה, שתוכלי לחלוק איתה את החוויה ואת הלבטים? נראה לי ששיח חברות מתאים פה יותר מאשר ייעוץ מקצועי.

השאלה המרכזית, לדעתי, היא לא "מתי" אלא איך, באיזה סגנון, מאיזה מקום, באיזה מסר...

הכי חשוב שאת תרגישי שלמה ובנוח עם הקצב האישי שלך, ועם דרכך בחיים. אם תשדרי זרימה ונינוחות עם עצמך, אני בטוחה שגם הפרטנר שלך יחווה את השיתוף כמתנה מרגשת, וכנראה גם את בתולייך. השתדלי לא להיות מתביישת, מתנצלת, או מתוודה כביכול על משהו לא בסדר, נהפוך הוא!

תהנו (-:

היי,
תודה רבה על העינות.
שיתפתי חברה טובה בנושא והיא הציעה לי לומר את העניין בקלילות ממש לפני שיגיע הרגע... בכדי לא לעשות עניין גדול מהנושא. ולזרום עם זה.אני לא רוצה לעשות מכך ביג דיל.
אני מאוד רוצה שזה יצליח לי איתו. ומקווה שזה לא יגרום לרתיעה מהצד השני. זה החשש הכי גדול שלי.

היי ...אני לא אספר את הסיפור שלי...אבל הוא מזכיר מעט את שלך,וכל מה שיש לעשות הוא לומר את האמת בכנות, בבטחון עצמי בלי בושה ותעלי על דרך המלך:) רק טוב ייצא מזה,
אם הוא יסתכל עלייך מלמעלה אחרי שתגידי את תביני שאולי הוא לא מתאים לך ואולי יהיה כדאי לשקול בכלל אחרת, והוא לא מבין עיניין, אבל אם הוא יכבד אותך ויבין ויעריך ...אז תדעי שמצפה לך קשר טוב מאוד.

שלום אריאל,

את מעלה נושאים רבים ושאלות רבות לגבי עצמך. טוב שאת בטיפול וזה המקום להעמיק ולברר את השאלות האלו. טיפול נפשי הוא תהליך מורכב שלוקח זמן, בעיקר כשלא מדובר בסימפטומים ברורים, אלא במצב נפשי כללי, שבגללו פנית. נראה כי יש קשר בין הצורך שלך להיות בשליטה, לא לקבל עזרה חיצונית, ולבין הקשיים שאת מתארת - לא להצליח בתרגיל (לאבד שליטה), להרגיש עצב.
באופן כללי, נראה כי קיים צורך להרגיש שאת לא זקוקה לעזרה חיצונית ושאת מסתדרת בעצמך. זו מחד תחושה טובה, אך מאידך מותירה אותך בודדה. הפנייה לטיפול עומדת אז על קו התפר שבין להיעזר על ידי אדם חיצוני שיסייע לעצב שלך ויעזור להרגיש פחות לבד, לבין התחושה שזה יוצר תלות ותחושה שאת לא מסתדרת לבד. כך בתוכך יש כמה קולות לגבי הטיפול עצמו.
חשוב שתמשיכי בטיפול, תעלי את השאלות שכתבת כאן בטיפול עצמו, ותחשבי יחד עם הפסיכולוגית על ההתלבטות שלך לגבי נטילת תרופות.

בהצלחה

תודה רבה על המענה.

חשוב לי לציין כי נושא הטיפול התרופתי הוא משהו שקיים כבר מעל לחודשיים, דיברנו על כל הלבטים שלי, אין עוד מה לנתח כאן

זו החלטה שלי.
אני פשוט מפחדת מתופעות לוואי של השמנה בעיקר, וגם מזה שאולי בעצם אני לא צריכה וזה סתם משהו שנכנס לי לראש בגלל הטיפול.

אחד הטיעונים של להתחיל לקחת עכשיו זה לא להגיע למצב רע שוב בתקופת מבחנים של איבוד אנרגיות( וזה לא קרה בגלל שכל היום למדתי), וזה נכון, אבל אני כל פעם שואלת: מה, אני לא אוכל להתמודד עם זה? בואו נחכה ונראה..

בגלל זה אין לי מושג מה עושים :\

למרות הקושי ללא התמיכה
תנסי לנוח להירגע ממחשבות...
שיהיה לך חג שמח.....

אני כל הזמן גולשת באינטרנט יצא לי כל הרוח מהמפרשים כבר, זה מדכא לחלוטין, אין מה לעשות וגם אם יש אין כוחות.

שלום לכן,

החג מציף אל פני השטח הרבה מטענים שליליים. בדידות, מתחים משפחתיים, שכול ואובדן...

אולי יש משהו בחגים היהודיים, שתמיד סובבים תכנים של קורבניות, שמציף את זה יותר. לא יודעת.

אני מבינה לליבכן, לפעמים גם אני מרגישה ככה, ושולחת חיבוק חם לכל מי שבודד בחג ורע לו על הלב. אפשר כבר להתחיל את הספירה לאחור...

ובכל זאת, אוסיף ברכת יציאה מעבדות לחרות, כל אחד במובן האישי שלו,

וחג שמח, או לפחות שיעבור בשלום (:

ותודה לאלו שהגיבו אליי .
אני באופן אישי עומדת דום , לכבד את כול אלו , שהם אנשים בודדים, או שמכול סיבה אחרת הם לבד בכול חג

שלום אייל,

תופעות כפי שאתה מתאר בהחלט יכולות להתעורר בעקבות מימוש של משאת נפש.

הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות, למשל: אכזבה מכך שמימוש החלום לא סיפק את התחושה הטובה המיוחלת, צער על אובדן שאיפה ותקווה מרגע מימושה, תחושות אשמה (תחושה שלא מגיע לי משהו טוב, פחד מעונש, פחד מקינאה ועין הרע), ועוד ועוד.

דוגמא מפורסמת לחוויה מעין זו היא דכאון לאחר לידה, במיוחד במצבים בהם ההריון היה מאד רצוי והושג בקושי רב.

החוויה שאתה מתאר נשמעת קשה, אך לא חריגה או פתולוגית. כדי להבין את מקורות הדכאון והחרדה שפרצו, ולהתגבר עליהם, רצוי להתייעץ עם איש מקצוע.

חג שמח והבצלחה!

שלום לך מאיה,

כמדומני שדיברנו כאן בעבר.

אכן את צודקת, שפחדייך נובעים מחוסר בטחון, ואולי מתחושה שאין לך כלים מעשיים ורגשיים להתמודד עם קשיי החיים השונים.

העוצמות שאת מתארת גורמות לך סבל רב ומעכבות באופן רציני את התפתחותך בחיים. במצב זה, שהוא חריג בעוצמתו, מאד מומלץ טיפול פסיכולוגי שיגביר את בטחונך העצמי, יכיל ויחזק אותך רגשית, ויצייד אותך בכלים להתמודד עם מצבם שונים: רגשיים, אישיים, חברתיים ומקצועיים.

בהצלחה,

בדבר שכזה...כי גם אני פחות או יותר באותו מצב,ז"א חוסר בטחון , רואה את החצי כוס הריקה...קצת עצובה, קצת חרדה, נאבקת בחיי כל הזמן ומיואשת חלק נכבד, לא סומכת על אנשים, די הרבה דברים...אבל בכל זאת הכל מסתכם לדעתי בחוסר בטחון עצמי, מה דעתך?פחות או יותר

שלום לך רונית,

לגבי מידע על תרופות, רצוי ונכון לפנות לפורום פסיכאטרים ששם מצויים רופאים העוסקים בתרופות ויש להם את הידע הדרוש כדי לענות על שאלותייך הספציפיות על תרופות פסיכיאטריות. עם זאת, איני רואה סתירה בין טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, אלו טיפולים משלימים במקרים רבים, אשר ביחד מסייעים למטופל לשפר את מצבו באופן עמוק יותר ורציני יותר. ישנם גם פסיכיאטרים רבים שמפנים לטיפול פסיכולוגי בנוסף לתרופות - האם זה אומר שכל מה שהם עושים זה להפנות לפסיכולוג? שיתוף הפעולה בין המקצועות השונים הוא מבורך ונכון בכדי לספק טיפולים מקיפים ויעילים יותר.

עם זאת, אני שומע בדברייך שאלה לגבי הטיפול שלך, לגבי האמון שלך בפסיכולוגית, ואולי מבחינתך גם שאלה לגבי האמון שלה בך. מה זה אומר שהיא הפנתה אותך לטיפול תרופתי? האם היא מיואשת? ועל כן ברור שאת תהיי מיואשת? או אולי היא עושה זאת כי היא רוצה לתת לך את הטיפול הנכון והמסור ביותר? יש שאלות שעולות בקשר ביניכן, וחשוב מאוד שתעלי אותן, ותתני להן מקום. כי הן חשובות לכן הרבה מעבר לשאלת התרופות. הן אפשרות להתמודד עם שאלות על קשר, בדידות, יחד, אפשרות של שינוי.
מתוך התמודדות זו תוכלי גם לעבור לחשוב איתה על השאלה לגבי המקום של תרופות בטיפול שלך? מדוע את מעדיפה להיעזר בצורה אחת ולא אחרת? מה הפחד שלך מבטא? וכן הלאה.

בהצלחה

שלום לך,

הומופוביה היא נושא מורכב וסבוך, הקשור לחוסר היכולת לקבל את האחר, ואת ה"אחר" שבתוכנו, כי הוא מעורר בנו פחדים קמאיים על עצם הזהות האישית שלנו. במובן זה, הומופוביה דומה לגזענות.

השאלה מאד מאד חשובה, אך לצערי לא נוכל לדון כאן בנושאים תיאורטיים בגלל קוצר היריעה. אם אתה רוצה להביא דילמה מחייך האישיים, אתה מוזמן.

כל טוב,

שלום דניאלה,

פחד הוא מנגנון בריא ששומר עלינו מפני סכנות. הטבע חנן אותנו בפחד כדי להבחין באופן יעיל בין הידידותי למאיים, בין המוכר למסוכן. ישנם אנשים שאצלם מנגנון הפחד עובד "שעות נוספות" ואז הוא מפסיק להיות יעיל והופך לחרדה, אימה, בעתה, או פוביה.

כנראה לא מדובר במחלת נפש, אלא בהפרעת חרדה כלשהי. להפרעות אלו יש טיפולים יעילים מאד, הן פסיכולוגיים והן תרופתיים. הטיפול עוזר לחזור לפרופורציה, להעריך את מידת הסיכון האקטואלי של המצב המאיים, לפתח כלים להרגעה עצמית (רגשיים ומחשבתיים), להבין את השורשים העמוקים של הפחד (אם יש כאלו) ולהילחם בהימנעויות שהפחד יוצר.

אם יש לבחור מודעות למצבו ומוטיבציה לטיפול, הסיכוי לשינוי טובים מאד. אם אין לו כאלו, חברתך תצטרך להחליט האם היא מוכנה לקבל אותו כפי שהוא, כי כפי הנראה יש לו גם כוחות ותכונות יפות לצד הפחד.

כל טוב,

שלום לאה,

אני דוקא לא מתפלאה בכלל על קינאתך. אמנם האישה בסרט עברה חוויה טראומטית, אך לא לכך התכוונה קינאתך, אלא ליחס של חמלה, תשומת לב, אהדה, קבלה לא-שיפוטית, התעניינות, חוויה שהיא במרכז וצרכיה הפיזיים והרגשיים נענים במלואם.

לאה, אם את חשה בבדידות או במצוקה, אם יש בעברך טראומה לא ידועה, וגם אם אין, דעי שכל אדם במדינה יכול להתקבל בחינם במרפאות לבריאות הנפש, בלשכות הרווחה, בויצ"ו, בנעמת או בארגונים אחרים, ולקבל תמיכה ותשומת לב. גם קבוצות טיפוליות או קבוצות תמיכתיות נותנות מענה לצורך הזה.

אולי החג מציף אצלך תחושות של בדידות וצורך ביחס, אז הנה אנחנו פה, חיבוק וחג שמח!

שלום אבי,

כדי להבין יותר לעומק את התופעה והמשמעות שלך עבורך, יש להכיר אותך הרבה יותר לעומק, ולהבין את נסיבות חייך והתפתחותך.

סביר להניח שהדבר נובע, כפי שרמזת, ממשאלה לחוויה רגרסיבית, ינקותית, שבה אתה מוכל, ודואגים לכל צרכיך. יתכן שמעורבים בכך גם רגשות מיניים.

לא ברור האם המשאלה נשארת בגדר פנטזיה, או גם ממומשת, ומה זה עושה לך.

כעקרון, עולם הפנטזיה גדול ועשיר, וטוב שכך. אם משאלות אלו יוצרות אצלך סבל רב ובעיות בתפקוד, כדאי לשקול טיפול נפשי.

חג שמח ובהצלחה,

שלום נתי,

בילדותך סבלת מכאבי בטן ויציאות מרובות, שהטביעו בך תחושה לא נעימה של חוסר שליטה בפעילות המעיים, ובהרחבה, חוסר שליטה בגופך ובמצבך. כתוצאה מכך התפתחה דריכות כרונית, ומנגנוני שליטה והימנעות, שיוצרים ומגבירים מתח וחרדה. יוצא, שבמקום לחוות שליטה במעיים ובלחץ, הם השולטים בך.

המצב בהחלט מוכר וניתן לטיפול בעזרת כלים פסיכולוגיים. בגילך הצעיר, חבל לפתור את הבעייה, שיש בה מרכיבים נפשיים כל כך ברורים, רק בכלי תרופתי.

אני ממליצה לך לפנות לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי אצל מטפל בעל נסיון בטיפול במעי רגיז ובהפרעת חרדה נלווית. ניתן לשלב בטיפול כלים ללימוד הרפייה והגברת חוויית השליטה, כמו ביופידבק, דמיון מודרך והיפנוזה.

גם טיפול דינמי יכול לעזור, אם אתה מעוניין בחוויה של התבוננות פנימה והכלה נפשית, שהיא לאו דוקא ממוקדת בסימפטום. נסה לקרוא ברשת על השיטות השונות וראה מה יותר מדבר אליך.

מצבך ללא ספק ניתן לטיפול יעיל, חג הפסח הוא זמן מצויין להתחיל לצאת מעבדות הסימפטום לחירות הנפש,

בהצלחה

תודה

ומה הקשר בין אלה לבין הצורך בשליטה..

ומדוע מי שנגוע בהתנהגויות השליליות הללו עיוור להן ולא מודה בהן?

וגם קשור נראה לי לשליטה: לראות בכל דבר משהו פרקטי, גם בבני אדם? ונחסוך "ועוד"ים נוספים: בכלל כל הסימפטומים של הפרעת אישיות כפייתית - איך הם קשורים זה בזה, מה הסיבות להם ומה הקשר בין הסיבה לתוצאה. תודה אסף :)

שלום אסף,

ההתמודדות שאתה מתאר עם המחלה הקשה ועם סביבה קשה שגם פגעה נפשית מעוררת התפעלות והערכה. ברור שיש לך כוחות אישיותיים יוצאי-דופן ויכולות שאתה מנצל במסעך הפרטי. ישר כוח. אני רוצה מאוד להמליץ לך לא להיות לבד במסעך זה. פרטיותו אינה אומרת כי הוא צריך להיעשות לבד. אני מקווה מאוד כי יש לך במי להיעזר ועם מי לעשות את המסע הזה בתוך הסביבה האישית שלך. ומכיוון שאתה מתמודד עם לחצים קשים כל כך, נכון בעיניי להיעזר גם באיש מקצוע שילווה אותך במסע שלך.
ברור שאתה מעמיק לחשוב, וכי יש לך הבנה של נפש האדם. הפורום הזה נועד לעזור במצוקה של אנשים, ולא על מנת לפתח דיונים תיאורטיים. אני חושב שרב השאלות התיאורטיות שלנו נובעות מתוך המצוקות האישיות שלנו, ולכן מזמין אותך להעלות את המצוקה האישית שלך, אם אתה רוצה בכך. אך לא נוכל להכנס כאן לדיון תיאורטי בשאלו על 'מהי אהבה?' (לא שיש למישהו תשובה ברורה לשאלה גדולה זו), או 'מהי הפרעת אישיות כפייתית?'.

אומר רק כך - אני לא חושב שמי שלא קיבל אהבה לא מסוגל לאהוב. אך לעיתים קרובות מי שקיבל מעט, עסוק בחסכים שלו (במודע ושלא במודע) ועל כן, לעיתים מתקשה להיות פנוי ולראות את האחר. לא מדובר בהתנהגות מכוונת ממש, אלא יותר בכך שהתגובות נובעות באופן אוטומטי מתוך מקומות אישיים ופנימיים. זה נכון לגבי כל אדם, פגיעות גבוהה לפעמים מעצימה זאת.

נשמח לסייע במתן עזרה ראשונית לגבי המצוקות האישיות שלך.

בהצלחה

ראשית אני מודה לך על התשובה שלך.

אומר שאני אכן נעזר באיש מקצוע ולא היה פשוט למצא אחד ונכוותי רבות גם בנושא הזה.

אני מסכים שהצורך לתשובות התיאורתיות נובע מהמצוקות האישיות, ולא הסתרתי זאת. (למשל בימים אלה הבנתי שלמשל מי שכועס וממורמר למשל זה מנגנון הגנה כדי למנוע חיבה וקרבה עקב כוויה מנסיונות כאלה מול האובייקטים ההוריים).

תובנות כאלו מסייעות לי מאוד להבין את עצמי ולתקן את התבניות הפגועות. רוצה לומר שאחד הדברים שמאוד עוזרים לי הוא דווקא המידע התיאורתי על מנגנונים וכו'. לא זוכר אם כתבתי כך - אבל גם הפניה למקור טוב (שכן באתי לפורום עקב מצוקה שלא מצאתי כזה) שיסביר לי את הדברים הללו - תעזור מאוד.

תודה רבה - אסף

שלום אסף,

טוב שאתה נעזר באיש מקצוע. ואני מקווה כי הקשר ביניכם יימשך ויתאפשר לו להיטיב עימך.
אני מאמין כי הקשר הטיפולי עצמו, החוויה עצמה שמתרחשת בקשר הטיפולי היא זו שעושה בתוכנו משהו, אולי את מה שהתיאוריות מדברות עליו. אני מבין את הצורך שלך 'לתקן' חלקים בתוכך שאתה מרגיש שמקשים עליך. נשמע לי כי מגיע לך יחס שיהיה מקבל, אכפתי ואוהד. יחס כזה יכול לעיתים לעורר בתוכנו תנועה ושינוי של דפוסים שהתקבעו עקב פגיעות בעברנו. נדמה לי שעל כך אתה מדבר.

אני בהחלט מבין, מוקיר ומעריך את התעניינותך בתיאוריות. יש כיום הרבה חומר באינטרנט שאתה יכול למצוא. ישנה ספרות מקצועית רבה העוסקת במנגנוני הגנה, בהתפתחות הנפשית, בביטויים של פגיעות נפשיות מוקדמות וכן הלאה. אך לעיתים קרובות אלו ספרים עם הרבה מינוחים מקצועים ולא תמיד נגישים. אולי אתה יכול לנסות לקרוא את 'הדרמה של הילד המחונן' מאת אליס מילר. אני מצטער שאינני יכול להפנות אותך למקור בו יהיה מענה לשאלות שלך.
אך אולי החיפוש עצמו הוא שחשוב.

בהצלחה

אני מצטערת להתערב, אבל באמת....מנסיון ארוך מאוד עם התחום הזה של ה"אימון" כדאי לך להתרחק כמו מאש ולדבוק בטיפול פסיכולוגי אבל כזה שמתאים לך , מעמיק ויש כימיה ויש המלצות ואת יודעת שהוא מקדם אותך ...מרגישים את זה, מדברים על זה, עובדים על זה.
אם את שלוש שנים ולא מרגישה בשינוי משמעותי אולי זה לא זה? אולי לא פתחת את העיניין?

אימון ....אנשים לא מוסמכים שחושבים שהם פסכיולוגים ויכולים להזיק יותר מאשר להועיל, בטווח הקצר יכול להיות שתעשי דברים שיכולים להצטייר כמקדמים (למשל....מצאת בזכות האימון עבודה חדשה) אבל לטווח הרחוק את תיראי שזה לא בא ממקום עמוק ומשמעותי, אלא סתם עוד דבר שעשית כי את יכולה....

אל תשכחי את האימון נוגע ברזי הנפש ולעומת מאמן שלמד אולי כמה חודשים את עובדת עם פסיכולוגית שלמדה 7 8 שנים ויותר את התחום וחקרה, את לא יודעת עד כמה הידע שלה בפער משל מאמן...למאמנים בד"כ אין חצי מושג במחקרים , בהתנהגות, ...הם לא עשו סטאז' ולא טופלו ע"י אחרים...בניגוד לפסיכולוג שעושה סטאז' ארוך (אם איני טועה אז לא פחות משנה) הוא מטפל ומטופל כל הזמן, ,

שלום מרי,

קשה לענות על השאלה שלך, מפני שמדובר בשני דברים שונים, שלכל אחד היתרונות והחסרונות שלו. כל גישה מציעה משהו אחר, ולא כתבת שום דבר על הצרכים שלך. ההיכרות שלך עם שתי הגישות היא מאוד חשובה, כי את יכולה דרכה לדעת מה נכון ומתאים לך יותר.

כדאי לך להסתכל פנימה ולחשוב מה נכון יותר עבור הצרכים שלך כיום. יכול להיות שבליבך יש כבר בחירה ורק צריך להקשיב לה. אני חושב על הבחירה שלך להעלות את השאלה בפורום פסיכלוגי, ותוהה האם היא מבטאת כבר בחירה כלשהי? צריך לזכור כי בשני המקצועות קיימות יותר מגישה אחת ועמדה אחת, ובעיקר ישנם הרבה בעלי מקצוע שונים ומגוונים. לא כל התנסות מעידה על הכלל.
אולי תנסי לכתוב יותר על ההתלבטות שלך, ועל הצורך שלך בפנייה לעזרה כיום.

אני מצטערת להתפרץ לדלת פתוחה,
אבל אני לא באמת מבינה למה אתה מצודד בקאוצ'רים שאין להם בכלל נסיון טיפולי ולא עוסקים בנפש, גם שמדובר במטרות הם מתיימרים להכניס לשם רגשות מחשבות וטיפול "ריגשי" ונזהרים אולי לקרוא לזה נפשי...אבל בתכלס הם מתעסקים עם דברים מאוד שבריריים, אנשים כאלו לא לומדים פסיכולוגיה כמוך המון שנים ואין להם בכלל שמץ של מושג עד כמה הם יכולים להזיק למודרך, היתי עם לא מעט אימונים וגם למדתי בבי"ס לאימון

גם שאני רואה את אלון גל בטלויזיה אני מתרגזת, הרי ברור שהוא לא פותר שם שום דבר...הכל סתם אחיזת עיניים . אולי יש לכל אלו כוונות טובות, אבל בתכלס הם יכולים לעשות הרבה נזקים.. מי כמוך יודע את זה

שלום לך,

אני יכולה לתאר לעצמי כמה מצוקה ורגשי אשמה מתלווים למחשבות הלא נעימות לגבי בנך. יכולתך להתגבר על הספקות הטורדניים מעידה על כוחות נפשיים טובים.

להערכתי מאד כדאי לך להעזר בטיפול פסיכולוגי, לא רק כדי להפיג ולהעלים את המחשבות הטורדניות, אלא בעיקר כדי לברר את מקור הקושי לקבל את בנך, ואת עתיד יחסייך עם בעלך.

סימפטומים הם לפעמים מתנה, שמטרתה להצביע על נקודות של קושי, ו"לנער" את המערכת. קחי את הסימפטום הטורדני כאיתות לכך שהגיעה השעה לחשבון נפש לגבי יחסייך המשפחתיים, רגשותיים ומהלכייך.

טיפול תרופתי נוגד-דכאון אמנם יכול להקל על הסימפטום, אך לא לפתור את המתח והקונפליקט המלווים אותך מאד לידת בנך הבכור ואולי אף קודם לכן. להפיג את המתח מבלי לברר ולפתור את הבעייה הרגשית יהייה החמצת הזדמנות.

מאד כדאי לך לחזק את עצמך בעזרת טיפול מקצועי, ולהכין את עצמך לגיל ההתבגרות של בנך, אז הקונפליקטים עשויים לצוף ביתר עוצמה אל פני השטח.


חג שמח וכל טוב,

הי שמעון,

אני מעריכה את עירנותך לאפשרות שכאב פיזי יכול לנבוע ממתח נפשי. הגוף כל הזמן "מדבר" את הנפש, למשל, במצבי התרגשות, מתח, פחד, הפתעה, אנו מסמיקים, נרעדים, מזיעים, האישונינו נפערים, הדופק עולה, מערכת העיכול מואצת. במצבי מתח מתמשכים יכולות להופיע תופעות בעור, כאבי ראש ובטן, וכו'. ישנם כמובן גם קשרי גוף-נפש בעוררות חיובית, כמו פעילות מינית, חיבוק, הנקה וכו'. הקשר בין גוף לנפש מלמד שאנחנו מערכת שלמה אחת, שחלקיה השונים מזינים זה את זה ללא הרף.

בהחלט כדאי לך לפנות לפסיכולוג, שיברר איתך באופן יסודי היבטים נפשיים של כאבי הבטן. למשל, האם הם מופיעים או מחמירים במצבים טעונים רגשית, האם ניתן להקל עליהם באמצעות הרפייה נפשית, האם ישנן עוד תופעות פסיכוסומטיות וכיוב'. טיפול דינמי יכול לסייע, וכן טיפולים המשלבים הרפיות, ואף היפנוזה וביו-פידבק.

יתכן כי המטפל יבקש להתייעץ עם הרופא המטפל, ולחשוב על מהלך האיבחון הפיזי והנפשי, כדי לשלול מצבים פיזיים. על סדר הבדיקות, סוגיהן ודחיפותן רק המטפלים בך יוכלו להחליט.

גם התייעצות פסיכיאטרית יכולה לסייע לקשר בין גוף לנפש.

חג שמח (וזהירות עם המצות (-: )