פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

אני שומעת הרבה כאב ומצוקה בפנייתך, אך בגלל שכתבת בקצרה מאד קשה לי להבין למה את/ה מתכוון.

אני מבינה שעצבנות של אנשים מאד מלחיצה אותך, מעוררת בך רגשות של שינאה, ואף יוצרת פלאשבקים. כנראה שמצבי עימות, קונפליקט, תוקפנות, כעס ורוגז מעוררים בך זכרונות רעים, או תחושות לא נעימות, שאינך יודע/ת להתמודד איתם. אם תרצה הבנה יותר עמוקה של מצבך, ועזרה לפתור אותו, רצוי לפנות לאיש מקצוע.

כל טוב!

שלום ניצן,

ברור כי את מאוד כואבת את הנושא של המשקל וכי הוא תופס מקום גדול ומשמעותי בחייך. לצד העניין הפיזיולוגי, שיש לתת לו את הדעת, נראה שבנוסף את 'מדברת' דרך המשקל והאוכל דברים שלא מקבלים מקום בצורה אחרת. במובן הזה זו הפרעת אכילה, שכן נושא האוכל הוא שמפריע לך, וזהו גם המדיום שדרכו את מבטאת את המצוקה שלך.
עצם זה שיכולת להיות במסגרת במשך תקופה מראה כי יש לך כוחות ויכולת להתמודד עם הבעיה. אך חשוב לקבל עזרה מקצועית שבה תוכלי להתמודד עם הקשיים לשמור על המסגרת. נראה כי את סובלת סבל כפול - מחד המאבק עם המשקל והאכילה העודפת שאת מרגישה, ומאידך מה שאכילה זו מבטאת, מסמנת, בתוך החיים שלך כאזורים כואבים, שאי אפשר לדבר אותם. אז עולה האפשרות שאולי את מתנהגת אותם דרך האוכל.

פרט לכך, חשוב לנסות להבין גם את הקושי שלך לקבל את עצמך כפי שאת, ואת הרצון לשנות משהו בעצמך. האם השינוי הוא דווקא או רק, או בעיקר, במשקל? החברה שלנו אמנם לוחצת מאוד על הורדת משקל ורזון, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לחיות לגמרי על פי תכתיבי החברה. בטיפול תוכלי לשמוע גם את הקולות שבתוכך שמתנגדים לתכתיבים אלו. אני מציע לך לפנות לעזרה מקצועית או באופן פרטי או דרך קופ"ח או מרפאה לבריאות הנפש באזורך, לפי מה שמתאים לך. את יכולה לבקש מטפל/ת שעוסק/ת (גם) בהפרעות אכילה.

בהצלחה

שלום לך,

רשיונם של פסיכולוגים קליניים ניתן על ידי משרד הבריאות, והוא האחראי על פיקוחם. תלונה, אם כן, יש להגיש לגוף המבקר על מקצועות מומחים במשרד הבריאות ולמועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות. אם המטפל חבר בהסתדרות הפסיכולוגים הישראלית ניתן להתלונן גם שם.

אני מאמינה כי גופים אלו יטפלו ברצינות בפנייתך, ולו בגלל שאם יתעלמו ממנה, תוכלי לתבוע אותם על רשלנות בפיקוח. בכל זאת ולמרות הכל אנחנו מדינת חוק מסודרת.

ככל הידוע לי, לא ניתו להגיש תלונה אנונימית, וגם קשה להימנע מפנייה פורמלית כתובה וחתומה. אם קשים לך ההיבטים הפורמליים של הגשת התלונה, החל בהתמצאות במערכות וכלה בסידורים הנדרשים ובביטוי עצמך, תוכלי להעזר בעו"ד.

אני מרגישה את הצורך שלך לחלוק ברבים את זהותו של האיש ואת הכאב שגרם לך, ואולי גם להזהיר אחרים, אך אני ממליצה לך להיזהר מצעד כזה פן תואשמי בהוצאת דיבה, וכאבך יוכפל.

תרגישי טוב,

שלום לכולם,
אני רוצה להזהיר אותכם מ... פסיכולוגית פשוט מסוכנת שגרמה לבני נזק בלתי הפיך!!! מאז שבני טופל אצלה חלה הדרדרות במצבו הנפשי מה שלא מנע מ... להמשיך ולקבוע כ-3 פגישות בשבוע ותמיד התשובה היתה "תסמכי עלי אני יודעת מה אני עושה תני בי אמון".
אחרי 4 חודשי טיפול בהם המצב של בני הלך והדרדר הפסקתי את הטיפולים. כל מה שעניין את גב'... זה הכסף שגבתה ממני שהגיע לעשרות אלפי שקלים. 3 פעמים בשבוע כאשר העלות היא 500 ש"ח לפגישה של 45 דק' ותעשו את החשבות לבד.

את גודל הנזק ושיטת הטיפול שלה הבנתי רק לאחר שבני הגיע לפסיכיאטר שקבע חד משמעית כי הטיפול של הפסיכולוגית היה טיפול שנוגד את כל חוקי הפסיכולוגיה.

אני מקווה שכמה שיותר אנשים יראו את ההודעה הזאת וימנעו מללכת לטיפול אצלה.

שלום רוית.

מתוך דברייך עולה הכאב והתסכול העצום שאת חשה. מבחינתך, נעשה לך עוול משווע ואת רוצה לנקום, לגרום לנזק ממשי ומיידי לאדם שלדעתך אחראי למצבו המדורדר של בנך.

אני מבקש ממך לקרוא בעיון את תגובתה של רוני פרישוף בשרשור זה, שעונה באופן מפורט לפונה אחרת בנושא דומה. במיוחד כדאי לחשוב על הסכנה שעליה רוני מצביעה בחשיפת שמו של המטפל על ידי המטופלת שמרגישה שאותו מטפל גרם לה עוול.

מציע לך לחשוב שנית האם אינך מעדיפה לקדם הליך מסודר, חוקי, של הגשת תלונה למוסדות המתאימים. במצב העניינים הנוכחי, זכות התגובה של המטפלת והאפשרות להציג את מהלך העניינים מנקודת המבט שלה - במסגרת של הליך תקין ולא במסגרת של משפט שדה - נמנעות ממנה באופן שנראה לי שאינו הוגן.

ייתכן שתחושותייך מוצדקות לחלוטין, אבל זו אינה הדרך הראויה להתמודד איתן, לדעתי. אצטרך להתייעץ עם עמיתיי האם ניתן להשאיר את שמה של המטפלת חשוף, אבל לפני כן הייתי שמח אם תוכלי לשקול שוב את גילוי שמה, ולקבל ממך את ההסכמה להסיר אותו ולהשאיר את הדברים שכתבת בלעדיו.

בברכה,

שלום שוב.

בהיעדר תגובה מצדך, אין לי ברירה אלא למחוק את שמה של המטפלת מתוך דברייך. כפי שאיננו נוהגים לאפשר מתן המלצות אישיות על מטפלים, כך לא נוכל לתת במה להשמעת טענות ותלונות אישיות על מטפלים. מציע לך לחשוב על מתכונת שונה ועל מסגרת מתאימה יותר, שבהן תוכלי להשמיע את תלונותייך.

מקווה מאד שמצבו של בנך השתפר, או שישתפר במהרה.

בברכה,

שלום ענת,

נראה שאיבוד העניין שלך באנשים אכן קשור לירידה כללית במצב הרוח שלך. הדבר מתבטא בסדרת תופעות שמקשות עלייך: אדישות ואפטיות, חוסר חשק, האטה כללית, חוסר קשב וריכוז, דכדוך, עייפות, תחושות ניתוק.

בהחלט יתכן כי את סובלת מדכאון, שמייצר את התופעות הללו, והחל עם סיום לימודייך באוניברסיטה.

במסגרת זו, לא אוכל להעמיק בהתרשמות של מצבך. אני מאד ממליצה לך לפנות לצורך איבחון וטיפול לאיש/אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש.

את סובלת זמן רב, ומתקשה למרות מאמצייך לשפר את מצב רוחך בכוחות עצמך. טיפול נכון יעזור לך מאד, תקבלי עזרה להחזיר לך את שמחת החיים התוססת שאיפיינה אותך, את הקשרים הפוריים עם אנשים, ואת בטחונך העצמי!

תרגישי טוב

אני לא אשת מקצוע, אבל חוסר פעילות של בלוטת התריס נותן ביטויים ממש דומים. האם בדקת את הענין?

תודה על התוספת חדוה. תת פעילות של בלוטת התריס, כמו גם הפרעות פיזיולוגיות אחרות, עשויות לגרום לתופעות נפשיות כדוגמת המתואר, ואחרות.

כל איבחון נפשי, אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, נפתח בשיחה איבחונית והפנייה לבירור רפואי כדי לשלול בעייה פיזיולוגית.

פורים שמח,

שלום אלישבע,

את עוברת משבר קשה, והחרדה והתחושות הקשות שלך טבעיות וברורות. ליבי איתך ברגעים הקשים שאת עוברת, וחשוב שלא תהיי כרגע לבד עם הרגשות שמתעוררים בך. נסי למצוא מישהו בסביבתך שאת יכולה לשתף בחרדה שלך, שאת יכולה לדבר איצו על הפחדים ממה שיקרה, על תחושת חוסר האונים, והקושי העצום להפוך מאדם פעיל לאדם שמרותק לביתו. חשוב שתוכלי לגייס את כל התמיכה שאת יכולה, ושבמצב זה הקרובים לך יוכלו לתמוך בך ולהיות איתך.

כמו-כן יש לברר גם לגבי ליווי נפשי מטעם המוסד הרפואי, ולגבי זכויותייך דרך ביטוח לאומי. חשוב מאוד שתעזרי גם על ידי אנשי מקצוע בהתמודדות עם המשבר הזה, כדי לצאת ממנו ולחזור לתפקוד. את צריכה להביע את הצורך שלך גם בתמיכה נפשית ולבקש שאיש מקצוע ילווה אותך בתקופה זו.

בהצלחה

שלום סמדר,

"ברחובות שלנו יש קסם מיוחד
זה לא מפריע רק אם אתה לבד
כשאתה לבד הכל נראה גדול
הכוכבים למעלה לא רוצים ליפול" (משינה)

יש משהו מאוד פואטי באופן שתיארת את מצוקתך. נראה כי ריקות הרחובות נוגעת בך במקום אישי ועצוב. קשה מהמעט שכתבת להבין מה זה אומר? בעיקר שזה אומר משהו שהוא מאוד שלך. את יכולה לנסות להבין את המקום הזה, מה הרגשות שעולים בך למראה רחובות ריקים? כשאין המולה? מה האסוציאציות? הזכרונות? התחושות הגופניות?
ומצד שני, נראה כי ההמולה משרה עלייך בטחון או איזושהי נינוחות. גם כאן את יכולה לנסות לבדוק מה עולה בך ברגעים אלו.

אם אני מבין נכון המוטיוויציה שלך לשנות את זה, היא על מנת לא לחוש את העצב שאת חשה למראה רחובות ריקים. עם זאת, כדי שיקרה עם זה משהו, תצטרכי ללמוד יותר על המקום הזה, וזה בוודאי יעבור דרך המקום העצוב. אם זה עצוב מדי וכאוב מדי מכדי להתמודד לבד, נסי לשתף בזה אדם קרוב, חבר או חברה. אם את חשה שאין לך את מי לשתף, או ששיתוף כזה אינו עוזר, את יכולה לפנות לאיש מקצוע שיעזור לך במסע הזה.

בהצלחה

אני מרגישה בדיוק ככה...כל פעם שהרחובות ריקים פשוט נהיה לי רע...פתאום נפל לי האסימון עם הניתוח הזה...

אני לא פסיכולוגית, וידוע שזה לא מדע מדויק.לפעמים באמת יש מציאות מעציבה! ומה לעשות, המציאות שלנו הולכת ונהיית יותר ויותר מנוכרת ואלימה ...זה חלק מהשינויים האוניברסליים, מרוב שפע? מרוב שעמום? מה גורם לזה. ולא ניתן לדעת אם זה ישתפר או יחמיר, זה לא שאני ממציאה לך משהו חדש פה...כולם יודעים כבר וזה מעציב את רובנו, השאלה לאן אתה לוקח את זה, י .וזה כן עצוב...אני גם חושבת על זה הרבה ונכתבו על זה מלא שירים, השיר הכי חזק בעיניי הוא ימי בנימינה,...אני לא חושבת שזה רק הרגש ,אולי החרטה, געגוע לעבר אולי, לזמנים יותר טובים,אני לא חושבת שזה רק תחושת הבדידות שלך, תחושת הבדידות תלווה אותך כל ימי חייך .אני חושבת שזו מציאות שאין עלינו אלא לקבל.יש אנשים שלא איכפת להם עד כדי כך ויש אנשים שעוברים לגור במושב אידיאולוגי , או משהו דומה, מקיפים את עצמם בסביבה חדשה שונה...לא יודעת עד כמה זה מציאותי, אבל כל אחד ואמונותיו

שלום לך,

את קולטת שבנותייך לא מעריכות אותך, נוטות לזלזל בך ואינן לוקחות אותך ברצינות. אז אני רוצה לשאול אותך, האם את מעריכה את עצמך? מכבדת את עצמך? לוקחת את עצמך ברצינות?

מכתבך משדר תחושה חזקה של חוסר ביטחון וחולשה כללית. אם קלטתי נכון, זה כנראה מה שאת משדרת כלפי חוץ, ובני ביתך מגיבים בהתאם.

כלומר, לב העניין הוא לא בחלוקת התפקידים בבית, אלא בהרגשה שלך עם עצמך כאדם, וביכולת שלך להרגיש ולבטא את צרכייך הלגיטימיים, בביטחון ובתקיפות.

עלייך לעבור תהליך אישי של התחזקות נפשית, ולצד זה לחתור לשיפור בערוצי התקשורת במשפחה, ביכולת של בני בית לדבר זה עם זה ולחלק ביניהם את המשימות.

יתכן כי הבנות מבטאות כלפייך לא רק זלזול ואנוכיות, אלא אולי הן מבטאות מצוקה, כעס או חסר כלשהו ברמה אישית. התחזקות אישית תאפשר לך גם לתת תשומת לב הורית ואכפתיות עמוקה ללחץ שעימו בנותייך מתמודדות.

אני מאד ממליצה לך לעבור תהליך שינוי פנימי יסודי, שיחזק אותך ויחזק את מעמדך וסמכותך במשפחה. תוכלי להעזר באימון אישי, טיפול פסיכולוגי או טיפול משפחתי, וכן להעזר בספרי ייעוץ כמו "חיזוק הסמכות ההורית", וספרי הדרכה לשיפור ההערכה העצמית.

כל טוב,

אך בו נגיד מה עושים כרגע זה המצב . נכון הבנות כן מרגישות קצת מצב ריגשי במיוחד הגדולה. מה עושים עם אני כרגע לא במקום הזה ולא מצליחה מבחינה נפשית. אני רגישה ניפגעת נכון מרגישה לא החי חזקה . את צודקת אני אומרת לה היום למשל על תדברי איתי ותעזבי אותי עם לא ניראה לך התשובה שלי. וכעסתי עלאה ואמרתי לה תרדי ממני דיי אני לא מסוגלת לא רוצה לדבר איתך. אך הילדה הגדולה פונה אליי בכל דבר גם אחרי שאמרתי לה אך בכל זאת זאת הבת שלי .מצד אחד רוצה לעזור לה לבוא לקראתה. מצד אחד אני לא עומדת במילה שלי כי כשהיא מדברת איתי ושואלת אותי אמא איך הבגד או הצעה .אני עונה לה . ואז הילדה מבינה שאני לא אמיתית האם זה נכון . ואז הילדה מבינה שאין לי מילה סמכותית. לא יודעת מה לעשות . הם עוזרים כן רק עד שעושים הנשמה יוצאת . למרות שבעלי אמר לה את לא יכולה לעזור מתי שרק נוח לך את צריכה לתת עזרה בבית .והוא שתק בסוף והיא לא הגיבה היא לחוצה מאוד

שלום לך,

האמת שלא ממש הבנתי מדוע אתה שומר על קשר כה הדוק עם חברך, שכן אתה מתאר שספגת ממנו רק בעיות, סיבוכים, חובות כלכליים, מניפולציות, כעסים ואיומים סמויים. אתה בשלבי הקמת משפחה, וזה זמן טוב לחשבון נפש מה ילך איתך הלאה, ומה כדאי להשאיר מאחור.

האם הקירבה המשפחתית מחייבת אותך לקשר? או שאולי ליד הדברים הקשים שתארת, יש גם היבטים חיוביים בחבר ובקשר שלכם?

כך או כך, נראה שקצת קשה לך לשים גבולות, לספוג כעסים ואפילו לאמר, די! עד כאן!

כדאי לך לשאול את עצמך מדוע הקושי. האם פיתחת תלות בחבר? האם יש לך קושי להיות אסרטיבי? האם יש לך צורך למצוא חן ולרצות? האם אתה חושש מבדידות?

עלייך להבין מאיפה בא הקושי, לחזק את נקודות החולשה, ולהציג את דברייך לחבר בישירות ובתקיפות ממש כפי שכתבת פה. אפשר בשיחה, ואפשר גם בכתב. רצוי להתמקד בעצמך, ברגשות שלך, ברצונות שלך ובצער שלך, ופחות בביטויי ביקורת והאשמה שאיתם הוא לא מסוגל להתמודד.

בהצלחה

שלום שרה,

את מתארת מחד חיים מלאים, ומאידך איזושהי תחושה של ריקון. הילדים שעזבו את הבית, העבודה שהפכה למשעממת, אובדן הנעורים. אני חושב שאת מדברת על משהו שהלך לאיבוד, ומה יכול למלא את מקומו? נראה כי עד כה לא היה צריך לשאול מה לעשות? כיוון שהיו חובות החיים שמילאו את הזמן - ילדים, בית, עבודה וכן הלאה.
את בגיל שפתאום יש יותר זמן פנוי, וכמה שתמיד מחכים שיהיה זמן פנוי, לעיתים כשהוא מגיע, עולה תחושה של ריק ולא של חופש. כל גיל מביא את הקשיים שלו איתו, ואת התמודדות שלו. נראה שכרגע השאלה המרכזית בחייך היא איך להפוך את הזמן שלך למשמעותי מחדש, כשמה שמילא את הזמן עד כה כבר לא רלוונטי. זה כמובן מציע לך חופש של אפשרויות ומשמעויות. חשוב לזכור שיש כאן פתח לחיים שלמים עבור עצמך.
מחד את יכולה להנות מכל העולמות - יש לך גם את כל ההישגים שהישגת עד היום בתחום המשפחתי, קריירה וכן הלאה, שאת יכולה להמשיך להנות מהם בדרך חדשה, וגם זמן לעצמך, להשקיע בעצמך, לחזור לעיסוקים ישנים שאולי היית צריכה לוותר עליהם, לפתח ולהתפתח לכיוונים חדשים שלא היה מעולם זמן לחקור ולבדוק.
נראה כי הזמן שהתפנה הופך כרגע לריק שמעלה חרדה ודיכאון, ולא נחווה כחופש ואפשרויות חדשות ומשמעויות חדשות שנפתחות עבור עצמך ועבור חייך. חשוב שתוכלי לבדוק מה הופך בתוכך את הפנאי לריק, ואיך אפשר להנות ממנו?
אם אינך מרגישה שאת יכולה לעבור את התהליך הזה לבד, כדאי לפנות לטיפול נפשי, שיעזור לך להתמודד עם החרדות מפני הריק, ויצוק תוכן חדש ומשמעויות חדשות ונוספות לתוך חייך.

בהצלחה

שלום אסנת,

את מצטיירת ממכתבך כאמא רגישה וקשובה, שמגלה המון אמפתיה, ומנסה להבין מאיזה מקום דברים באים. כמו כן הימנעותך מתגובות תוקפניות כלפי הילדה, ומאמצך הרב להכיל אותה ולשים לה גבולות נינוחים ומיטיבים, מעוררת הערכה!

צודקת הגננת שההתנהגות התוקפנית, המהולה בקינאה כלפי האחות הקטנה, היא נורמטיבית ואופיינית לגיל. מתוך דברייך עולה שאת בעיקר מנסה שיטות שונות להפחית את הזעם והתוקפנות של הילדה. לא ברור האם את מציעה לה דרכים אלטרנטיביות לתעל את היצרים הללו, שהרי הזעם והקינאה לא נעלמים בעזרת שינוי התנהגותי, ולכן אלטרנטיבה היא נחוצה ויעילה. למשל, אפשר לשקף ולהצדיק את הרגש (כעס, תסכול, קינאה, אכזבה וכיוב'), ולעזור לבטא אותו בעזרת מילים (גם בצעקה או ברקיעה) או להוציא אותו בעזרת אובייקטים דוממים, כמו להכות כרית, לצייר בעוז, ובכלל לשחרר את האנרגיה העזה במשחק גופני כלשהו.

את משבחת תכונות נעימות ו"נשיות" כמו עדינות והקשבה, אך לא ברור האם את נותנת מקום לגיטימי גם לתכונות אחרות, שאולי נתפסות כיותר "גבריות" כמו כעס ותוקפנות. כאן שווה לך לעשות חשבון נפש עם עצמך, מה מקום הכעס, הקינאה והתוקפנות בחיים האישיים שלך, אולי למדת להדחיק רגשות אלו וכעת קשה לך לחזות בהם דרך ביתך..


לבסוף, ילדים זקוקים לתשומת לב שוטפת מההורים, ובמיוחד כשנולד להם אח קטן, והם חרדים למקומם במשפחה. יתכן כי מאמצי ההרגעה שלך נחווים כתשומת לב, ואז ההתנהגות הלא רוצוייה גוברת כדי להשיג את התגובות. יתכן כי דוקא התעלמות או תגובה לקונית תעזור, לצד מתן שפע של תשומת לב במצבים אחרים.

עוד עצות תוכלי לקבל בפורום ילדים, כן תוכלי לפנות לטיפול דיאדי (טיפול משותף לאם ולילד), שזו חוויה מקסימה ומעשירה.

כל טוב!

פעם אחת בחופש הדיבור על נושא
וסמית פיות
אתם עוברים על חוק חופש הדיבור ובעת הדעה

שלום קספר,

הדברים שכתבת פגעו בי מאד. גם אנחנו בשר ודם. את אמנם חווה את עצמך כחלשה ופגועה, אך לצד זה כדאי שתדעי שלמילותייך יש כוח, והן יכולות לפצוע.

אני מבינה שאת מדברת מתוך כאב, ומשתדלת לזכור את הדיאלוג הפורה שהיה כאן איתך במשך קרוב לשנתיים.

היי בטוב,

אכן כולנו בשר ודם, וכול אדם הוא היותו עולם ומלואו.

אכן אני מרגישה רע ומר. בחורה שהכרתי , והיתה קרובה אליי התאבדה , רוע וניכור בכול העולם , ובמיוחד במדיום האינטרנטי .
באמת קל לומר מילים, כשאין אנו רואים את פניו של האדם ממולך.
בעיני עצמי אני אבק ועפר אז לא חשבתי שמילים שאני כותבת בכלל נוגעות למישהו .
אך אחסוך ממכם את הסבל ובלי טינה או כעס אלך לי לדרכי.
אני אזכור אותכם תמיד

ו שלכם קספר
דרך אגב כתבתי גם דברים נעימים וטובים על שניכם .
הבחירה לראות את הצד הלא נעים היא גם בחירה מסוימת לא?

קספר יקרה,

איתך בצערך על האובדן הטראגי. אני מבינה את הכאב והניכור שאת חשה.

אכן האינטרנט מקום מסוכן, כי הוא מציע חיבוק לכאורה, אך לא באמת חי וזמין. אני מתנצלת בפנייך על שהגבולות שאני מניחה כאן, כדי לחסוך לאנשים את הסכנה הזו והפגיעה, סומנו באופן נוקשה שפגע בך.

בודאי שדברייך הטובים והנעימים נרשמו וייזכרו. כעס ופגיעה הן התרחשויות אנושיות שלא מוחקות את כל השאר,

היי בטוב

שלום שלומי,

אני לא ממש מבינה מדוע נוצר המצב שאתה מתאר.

אולי אתה טיפוס שונה מהם, ופשוט אין כימיה מספיק עמוקה. זה לא אומר שום דבר רע עלייך או עליהם, אלא שלא נוצר הדבק שיחבר ביניכם. אפשר להמשיך במצב הנוכחי, להשתדל לקבל אותו ולא לקחת באופן אישי כעלבון או דחייה, או להתרחק ולמצוא לאט לאט חברים חדשים שיותר מתאימים לך (זו הזדמנות להשקיע במציאת זוגיות, אם אתה רוצה).

ישנה גם אפשרות שיש לך קושי במיומנות החברתית, כמו ביישנות, חוסר בטחון, כבדות או חוסר יוזמה, אתה מצפה שיכניסו אותך למעגל, ולא מפעיל מספיק כלים כדי להתחבר ולהשתלב. אולי יש לך איזו התנהגות שמרחיקה ממך מבלי משים. על כך כדאי לעשות חשבון נפש, ובמידת הצורך לטפל, בעזרת טיפול אישי או קבוצתי בשרותי הייעוץ לסטודנט.

בהצלחה!

אלי אלי,

מדוע כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות על הטיפולים השונים??

לצערי, מחוסר משאבים איננו יכולים לפתח כאן דיונים תיאורטיים. בכלליות, אוכל להבטיחך שפסיכולוגיה קלינית, על זרמיה השונים, מטרתה להביא חיוך אל שפתייך, אור לעינייך, אהבה ללבבך, ומשמעות לחייך. לכל זרם יש דגשים וטכניקות שונות, אך אף אחת מהן לא מנסה להביא לשינוי מלאכותי באופן מאולץ.

לגבי חשיבה חיובית, יש זרם משמעותי בפסיכולוגיה העוסק בכך, ששמו "פסיכולוגיה חיובית", תוכל לקרוא על כך בגוגל. כאמור, גישה זו איננה סותרת בשום פנים גישות אחרות, אלא שמה דגשים אחרים.

לצערי איננו מספקים המלצות בפורום.

בהצלחה!

שלום,

גש לאתר של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיה קוגנטיבית התנהגותית איט"ה ונסה להצליב עם השמות שמופיעים ברשימה של הקופה. כעקרון, בעלי המקצוע המתאימים הם פסיכולוג קליני, עו"ס קליני ופסיכותרפיסט, אך יתכן כי גם אחרים עברו את הכשרה המבוקשת.

בהצלחה,