פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אסתי יקרה,

את סובלת מאד מאד, אני שומעת ומרגישה את עוצמת הכאב, ואת שינאתך לעצמך ולחיים.

אני לא חושבת שאת רוצה למות, כמו שאת רוצה להפסיק את הכאב הבלתי נסבל והמתמשך. אני מקווה ומאמינה שיש דרכים להפחית את הכאב מבלי לוותר על החיים. את צעירה, ויש לך עוד הרבה זמן ויכולת להשתקם ולמצוא לך טעם ומשמעות בחיים. בבקשה אל תרימי ידיים! שנות העשרים הן חלון הזדמנויות להשתחרר מהטראומות החברתיות שקשורות לימי בית הספר, ולמצוא לך כיוון חדש המתאים יותר לאופייך וצרכייך. אל תלמדי מהעבר על העתיד, אני בטוחה שהעתיד יכול להיות טוב יותר!

שני נסיונות אובדניים מצביעים על עוצמת המצוקה וחוסר האונים שלך. נראה כי את זקוקה להרבה הכוונה והכלה כדי לפרוץ לך דרך טובה. לא הבנתי מדברייך האם את נמצאת במסגרת טיפולית כלשהי. מאד חשוב שיהיה לך ליווי תומך של טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. טיפול נפשי וטיפול תרופתי נוגד דכאון הם הכרח בשעה קשה זו. יתכן כי מגיע לך סל של שרותים, כולל טיפול קבוצתי (לחיזוק היכולת החברתית שלך), הכוונה תעסוקתית וסיוע במגורים עצמאיים והשתלבות בקהילה. המטפלים הישירים שלך יכוונו אותך בעניין.

אם את חשה צורך לפגוע בעצמך, אל תהססי לפנות לחדר מיון רגיל או פסיכיאטרי. הצוות יכיל אותך ויעזור לך. מסגרת טיפולית אישפוזית או אשפוז-יום יכולה להיות מאד מכילה ומחזקת בשבילך לתקופה מוגדרת.

בהמשך הדרך, מחשבות על שינוי פיזי וגיאוגרפי בהחלט יכולות להיטיב איתך. קודם כל תתחזקי נפשית ותיצרי לעצמך רשת תמיכה ובטחון. מכאן תהליכי הפרידה מהבית יתאפשרו ביתר קלות.

אל תתייאשי, ותרגישי טוב!

אני לא עוברת שןם טיפול.
רק הייתי ביעוץ אצל פסיכולוגית, היא רשמה לי כדורים נגד דכאון ואמרה שאני צריכה טיפול נפשי.
בעזרת הכדורים האלו ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה לפני שבועיים, בלעתי את כולם, התעלפתי ונלקחתי לבית חולים.

אוקיי, פגשת כנראה פסיכיאטרית (פסיכולוגים לא רושמים כדורים) ואני מצטרפת בחום להמלצתה על טיפול נפשי אצל פסיכולוגית קלינית, לצד פעולות שיקומיות נוספות שציינתי בהודעה הקודמת. טיפול נפשי חינם תוכלי לקבל במרפאה לבריאות הנפש באזור מגורייך. לאור הנסיבות יקבלו אותך ככל הנראה ללא המתנה.

ראיתי שהעלית הודעה נוספת בפורום בנושא פנטזיות. בגלל שמצבך הנפשי מאד שברירי, אני ממליצה לך להתחיל טיפול ולהפנות את כל השאלות החשובות שלך למטפלת. חשוב שתהיי בקשר ממשי, ולא בסביבה וירטואלית, כדי שתרגישי מוחזקת ובטוחה.

אני מאד ממליצה לך להמשיך את הטיפול התרופתי, אך כדי למנוע את הישנות האובדנות, אנא הפקידי את הכדורים בידי אמא או אחותך.

כל טוב!

אני לא יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגוריי מכיוון שאני עובדת במקום וכולם שם מכירים אותי. לגבי הפרעת האכילה שלי, כנראה שיודעים לגביה בגלל המראה שלי (העירו לי הרבה) אבל אני לא חושבת שמישהו יודע עד כמה המחלה שלי באמת קשה ועמוקה, מעבר לרק וסתם הפרעת אכילה.
לא הרבה אנשים יודעים שהפרעת אכילה זו הפרעה נפשית שלא קשורה ישירות לאוכל בכלל. הרוב חושבים שאנורקסיות אלה סתם בנות טיפשות שרוצות להיראות כמו דוגמניות ובולימיות אלה סתם גרגרניות שמקיאות (לא הרבה גם יודעים שבולימיה זה לא רק להקיא) כי הן לא רוצות להשמין...
אז גם פה אני בבעיה.
לפני כמה חודשים בדקתי את עניין הטיפול בחינם ובאיזור מגוריי מקום עבודתי הוא המקום היחידי.
אבל אני באמת לא רוצה להיחסף!

אני מבינה את החששות שלך. יחד עם זאת כדאי לך לשקול מחדש את סדרי העדיפויות.

בריאות נפשית היא בריאות לכל דבר. אם את סובלת עד כדי אובדנות, הרי שיש לך בעייה רפואית של ממש, וכמו כל בעייה רפואית, שמים אותה בראש סולם העדיפויות ולא חוסכים עליה זמן וכסף. (חשבי אם חס וחלילה היית חולה במחלה פיזית קשה ומסכנת חיים, האם היית עושה שיקולים כאלה, ומתלבטת האם לטפל?)

דכאון והפרעות אכילה, ושאר הבעיות שציינת, ניתנים לטיפול ולהחלמה בעזרה מקצועית נכונה. אם אינך יכולה לקבל טיפול דרך המרפאה בה את עובדת, פני דרך קופת החולים או אף באופן פרטי. יתכן כי אשפוז יום במסגרת מחוץ לקהילה שלך יחזק אותך, ויסלול לך את הדרך להמשך.

אל תזניחי, טפלי בעצמך, וכל טוב!

שלום גיא,

איננו נותנים המלצות בפורום. דרך צלחה!

שלום אני,

אני שומעת שמצבך הנפשי לא יציב ונתון לתהפוכות. בבסיס נמצאים כנראה דכאון או חרדה לא מעובדים, אשר לפרקים נרגעים, ולעיתים מתפרצים ומטלטלים אותך.

לא ברור אם את נמצאת כרגע במסגרת טיפולית כלשהי, נפשית או תרופתית.

כמובן שלא נוכל לאבחן את מצבך במסגרת זו. חשוב מאד מאד שתפני לאיש מקצוע לצורך איבחון, הערכה והמשך טיפול! מכיון שקיבלת שתי אבחנות כבדות משקל, חיוני שתהיי במעקב פסיכיאטרי. (יש פסיכיאטרים שמומחים גם בפסיכותרפיה, וזה יכול להיות שילוב מנצח עבורך).

אל תקלי ראש במצוקתך, כדאי שתהיי בטיפול משמעותי, כדי לחזק את עצמך ולמצות את עצמך וחייך על הצד הטוב ביותר.

אין מצב שזה יעבור לבד?
אין לי באמת סיבה להרגיש ככה...
אני מודעת לזה שזה רק בראש שלי...
גם האמת שזה מרגיש לי נהדר שהocd הופחת...
ואין לי כוח להמשיך לחפש בעיות ... כי טוב לי בחיים כרגע...
השאלה היא אם אני באמת צריכה לאבחן את זה....
כי זה ברור לי שזה זה...
נזכרתי שזה גם היה לי כשהייתי בתיכון...
ובגלל שאף אחד לא היה מודע לזה ואף אחד לא עזר לי נכנסתי לדיכאון ומשם הגיע הocd.
אני מרגישה מוזר....
כאילו מבפנים אני מרגישה שאין לי כוח אבל הגוף ממשיך לתפקד ולהיות חיובי...
שלשום היה לי יום רע וכתבתי את ההודעה ואתמול והיום אני מרגישה נפלא...
יכול להיות שעכשיו אני שוב במאניה?
אני מרגישה שהגבול מאוד דק אצלי בין מצב רוח רע,עצבנות,שמחה...

שכחתי לכתוב לגבי הטיפול....
לפני שנה וחצי אבי נפטר מסרטן...
וחודש לאחר מכן התחתנתי...
החליטו מהדסה...(בית החולים שבו אבי נפטר) שמגיע לי שיחות במשך חצי שנה משכתי קצת את השיחות וביום רביעי הבא זו שיחת סיכום....
כי אין לי כוח.... אני כל הזמן בין התמודדות להתמודדות...
ורוצה קצת מנוחה...
תודה בכל אופן על היעוץ....

שלום מישהו,

תחושת הבטן, על סמך המילים המעטות, היא שיתאים לך טיפול פסיכולוגי פרטני דינמי. טיפול מכיל, מחזק, שיעניק לך סביבה מאפשרת ולא-שיפוטית לגלות את ה"עצמי האמיתי" שלך בניחותא, מבלי לתקוף אותו ומבלי להזדעק ללחצים חברתיים. הטיפול יתן לך חווייה של קשר מיטיב, שיחזיר לך את האמון בך, ובקשרי אנוש. מכאן תוכל לקחת את ההרגשה הלאה לקשרים חברתיים וזוגיים.

אולי בהמשך יהיה מקום לטיפול קבוצתי או קבוצת תמיכה.

זו כאמור המלצה אינטואיטיבית. אם האינטואיציה שלך אומרת אחרת, תן לה לכוון אותך, וזו תהייה ההחלטה הטובה ביותר!

בהצלחה

טיפול פרטני?

קוגניטיבי התנהגותי? פסיכותרפיה? פסיכואנליטי?

יש כ"כ הרבה סוגים ואין לי מושג מה באמת מתאים

כפי שכתבתי, נראה לי שעשוי להתאים לך טיפול פרטני פסיכודינמי.

זהו טיפול אישי, הנגזר מן התיאוריה הפסיכואנליטית, הכולל מפגשים בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע. הטיפול יציע לך האזנה מעמיקה ורגישה לתכנים אישיים מן ההווה והעבר, תוך מתן פירושים, חיזוקים, הכוונה, ולעיתים התייחסות אל ה"כאן ועכשיו" בקשר הטיפולי. אפשר לשאול את המטפל/ת אם יש נסיון בטיפול בהפרעות אכילה, אך לדעתי הנסיון הספציפי אינו הכרחי.

כמובן לבחירתך טיפולים מסוגים נוספים:

פסיכואנליזה היא טיפול קלאסי, הכרוך במפגשים בתדירות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע, כאשר המטופל שוכב על ספה והמטפל למראשותיו. הפסיכואנליזה מזמינה אסוציאציות חופשיות, במטרה לעקוב אחרי מהלך הלא-מודע, למוסס חסימות נפשיות וקונפליקטים לא-פתורים ולשחרר אנרגיות מודחקות לטובת צמיחה והתפתחות.

טיפול קוגנטיבי-התנהגותי עוסק בעיקר בקוגניציות (פירושים, אמונות, מחשבות אוטומטיות, סכמות חשיבה, ושלל הרגשות הנגזרים מהם), וכן מסייע בעיצוב התנהגות מסתגלת.

גם טיפול באמנות והבעה, פסיכותרפיה דרך הגוף ושאר טיפולים אלטרנטיבים יכולים לסייע.

שלום צביקה,

אני שומעת שהארוע המצער הותיר בך בעיקר צלקת נפשית.

לא ברור מה יותר מפריע לך, הצלקת או התחושה שיצאת פרייר.

אם עצם קיום הצלקת הוא המפריע לך, יתכן מאד שניתן לטפל בה באמצעים פלסטיים. שווה להתייעץ עם רופא מומחה. יתכן שתקבל החזר לטיפול מקופת החולים. בנוסף, סביר שיש לך יכולת נפשית להתמודד עם הצלקת, כפי שצלחת לעשות עם צלקות אחרות שהופיעו אחרי גילוח.

אם תחושת הפגיעה בכבוד היא המייסרת אותך, אתה עדיין יכול לתבוע את הספר ולקבל פיצוי, אם אמנם מגיע לך. אם אתה בוחר שלא לעשות כן, בודאי שסיבותייך הטובות עימך, וכדאי שתהייה לגמרי שלם איתן ועם החלטתך. לא פעם אנו בוחרים לוותר על מאבקים, גם מאבקים מוצדקים, מתוך מניעים רציונליים לגמרי כמו רצון לשמור על שלוות נפש או חשש ממחיר כלכלי. כדאי שתפתח חוסן מול הלחץ החברתי, ומול הנטייה האופיינית לישראלים לתחוב את אפם ולדעת מה הכי טוב בשביל אחרים. גם הערך ,הכה ישראלי, של "לא לצאת פראייר" נראה לי מוזגם ולעיתים אף טפשי..

בקיצור: לפנייך כיווני פעולה קונקרטיים (פנייה לפלסטיקאי/עורך דין) או נפשיים (חיזוק הבטחון העצמי, תחושת הערך והכבוד, וקבלת עצמך על פגמים קטנים והחלטות שקיבלת, במיוחד אל מול לחצים חברתיים).

אם אתה מאד סובל וחסר כיוון, תוכל כמובן להתייעץ עם איש מצקוע בתחום בריאות הנפש.

כל טוב!

שלום לך,

את מתארת תהליך כואב של פרידה, כלומר, של אובדן של אדם אהוב. אובדן כזה דורש עבודת אבל. אין ספק שלהיפרד אחרי שש שנים מאדם שהיה קרוב אלייך כל כך זה מאוד עצוב וקשה. הוא היה שזור בעולמך ועכשיו יש לאט לאט לפרום את כל הקשרים וההקשרים שששייכים ליחסים ביניכם. במובן הזה, זה אכן תהליך שלוקח זמן, ואין דרך לקצר אותו.
עם זאת, זה לא אומר שאת צריכה לעצור את החיים שלך, דבר שהוא אכן לא אפשרי עבור רוב האנשים שעוברים תהליכים דומים.

אי אפשר לעצור את הזמן, אבל צריך לתת לזמן לעשות את שלו.

כך שחשוב שתתני לעצמך מקום וזמן עבור האבל שלך. שיהיו שעות שמוקדשות לפרידה ולכאב הכרוך בה. זמן כזה יוכל לאפשר לך להתרכז טוב יותר במשימות המוטלות עלייך, שכן תרגישי שיש לך מקום עבור עצמך. מצד שני, חשוב שתמשיכי בחייך ושתדאגי גם לפעילויות מהנות.
מקורות התמיכה שאת מציינת חשובים מאוד, וחשוב שתשתמשי בהם. גם שתוכלי לשתף אותן בתחושות הקשות שלך, שהן טבעיות בשלב זה של הפרידה, וגם שתוכלי לעסוק בפעילויות שעושות לך טוב - לצאת יחד, פעילות גופנית וכן הלאה.

בהצלחה

שלום אלי,

התמודדת עם ארוע רפואי מאד קשה ומלחיץ. המערכת הגופנית והנפשית שלך עברה טלטלה עזה, ומשתקמת בהדרגה.

אל מול מורכבות הארוע קטונתי מלאבחן או אף לייעץ דרך הרשת. עלייך להמשיך בירור רפואי, נוירולוגי ופסיכיאטרי עד שתנוח דעתך מהאיבחון, וכן מהטיפול. יתכן כי איבחון פסיכודיאגנוסטי יוכל לזרות עוד מעט אור.

יש טיפולים ייעודיים לפוסט טראומה כמו שיטת emdr, וחשיפה ממושכת. כדאי לפנות לטיפולים כאלו רק לאחר ותוך כדי התייעצות עם נוירולוג או פסיכיאטר המלווה אותך בצמידות.

לגבי הטיפול הפסיכולוגי, שוחח על תחושותייך עם המטפל, ואולי תוכלו לערוך שינוי בטיפול או תאום ציפיות לגבי המשכו.

תרגיש טוב!

שלום עידן,

לצערי אני לא יכולה לדעת אם הוא פיטר אותך או לא. הכי טוב שתשאל אותו דוגרי.

אולי אתה פונה לפורום שלנו גם כי יש לך איזו מצוקה? אולי תוכל לגשת ולהתייעץ במרפאה לבריאות הנפש או ברווחה? אנחנו חיים במדינת רווחה שעוזרת לאזרחים שלה. אם יש לך קושי להשתלב במקום עבודה, תוכל לקבל בחינם עזרה מקצועית.

בהצלחה,

היום הוא נאמן לי לחלוטין! (יודעת זאת בוודאות גם כי רוב הזמן הוא בבית) ואז בעקבות המשבר קיבלתי סחרחורות והעינים שלי כבדות מאוד שאני מרגישה שאני לא רואה טוב(עשיתי בדיקות הכל מצויין!!) עשיתי איבחון אפילו של העין הוא אמר לי שכנראה החלטתי לא לראות עקב פגיעה באמון תאמת? הכל יכול להיות, אני כבר לא בחורה שמחה אבדה לי כל שמחת החיים(והייתה לי שמחת חיים מדהימה) ואינני יודעת מה גורם לי להמשיך,אני לא מוצאת את עצמי ואני מפחדת מהמון דברים פתאום(וזה לא אופייני לי) במיוחד שאני כבר לא מה שהייתי(הבעיה עם העיניים מציקה ביותר שקשה לי לעבוד מול מחשב זאת תחושה של כאילו אני עומדת לאבד את הראיה מלווה בפחדים) אני יכולה להגיד שהוא בחור מדהים ומקסים ויש לו לב רחב ואבא מהמם אבל בן זוג לא תומך מהבחינה הרגשית אבל דואג מבחינות אחרות שיהיה לי טוב, איך מסכמים דבר כזה??מצד אחד הוא דואג ומצד שני לא קשוב ורגיש לאישה שנמצאת לידו, יש לציין שאני אישה מאוד רגישה ועם כל מה שעברתי בחיי אני צריכה הרבה יותר מאישה רגילה תמיכה רגשית (אולי אני באמת מכבידה עליו ואני לא רואה את זה?) אולי אני לא רואה את התמונה נכון? אינני יודעת אני אשמח לתשובה מכם תודה מראש על ההקשבה...... אורית.

שלום אורית,

ענינו לך כבר בעבר על השאלות שלך, אך ברור שאת מאוד מוצפת ברגשות ומחשבות שלך ומחפשת אוזן קשבת שאותה את לא מוצאת בבית. כתבת הרבה מאוד, ונראה שאת רוצה לשתף עוד ועוד. המסגרת של הפורום לא מאפשרת ולא מתאימה לליווי רגשי צמוד ומומלץ לפנות למסגרת טיפולית מכילה שתוכל לתת לך מענה הולם לצרכייך.

נשמע שאת חשה תסכול בתוך מערכת היחסים שלך, את מתארת שאת חשה בודדה וחסרת מענה רגשי בתוך הקשר. כמו בקשרים רבים יש צדדים חיוביים וצדדים שמאוד קשה לך איתן, מה שיוצר לבטים ואמביוולנטיות.

אין אפשרות לאמוד האם את רואה את התמונה נכון או לא, דרך תיאור האינטרנט שלך. מה גם שלא ברור לי על מה בדיוק השאלה? נראה לי שאת מתארת את התחושות שלך ובמובן הזה הן נכונות, כי זה מה שאת מרגישה.

אני יכול להמליץ לך לנסות לפתוח את הדברים עם בן-זוגך, לומר לו שאת חשה מצוקה בתוך הקשר ושיש דברים שאת לא מקבלת שמאוד חשובים עבורך. התחושה שאיןן אפשרות להידברות יוצרת תחושה של חוסר אונים ולחץ, ויכול להיות שמכאן המצוקה שאת מתארת וכותבת עליה.
במקרה ואת לא חושבת שאתם יכולים כרגע לדבר על הדברים ביניכם, אני ממליץ על טיפול נפשי שבו תוכלי להסתכל על מערכת היחסים, על עצמך, על צרכייך ורצונותייך, עם אדם נוסף. תוכלי לקבל כוחות ולהתחזק, ולפעול אז ממקום שקול יותר, חזק יותר, ושלוקח אותך בחשבון יותר. יש לקחת בחשבון שמדובר בתהליך נפשי ולא בפתרון מהיר.

בהצלחה

שלום לך,

כתבת מעט מאוד וקשה להתייחס לזה.
אני לא חושב שנכון יהיה להתייחס למחשבות עצמן כבעיה. אנו חושבים על הרבה דברים וזה בסדר. ילדים לעיתים נוהגים לחשוב שהמחשבות שלהם הן הרסניות, ונכון יהיה להסביר כי המחשבות שלה הן בסדר והן לא יגרמו לדברים לקרות או לקרות. ככל שהיא תרגיש בנוח יותר עם המחשבות שלה, והן פחות יטרידו אותה כך היא תרגיש טוב יותר, וסביר להניח שבהדרגה הן גם ייעלמו מעצמן.

לנסות לא לחשוב על משהו זה בלתי אפשרי - עשו פעם ניסוי פסיכולוגי מפורסם שבו אמרו לנבדקים לא לחשוב על 'פיל לבן'. כולם כמובן חשבו על פיל לבן.

חשוב להבין שעצם זה שהמחשבות האלו הופיעו עכשיו מבטא משהו ממצבה הנפשי של ביתך, שאם תוכל להבין אותו תרגיש הקלה. חשוב להבין מה הפחדים האלו מבטאים? נראה כי קיימת חרדה שביתך מבטאת בצורה עקיפה דרך המחשבות האלו. האם היו שינויים בחייה בזמן האחרון? למישהו קרה משהו? כדאי לשאול אותה האם מפחדת שמשהו יקרה לה? או לאחרים?
בכל מקרה רצוי לעודד אותה לדבר על המחשבות שלה, ועל הרגשות שלה, ולתת להם לגיטימציה, כך שתרגיש שהיא יכולה לבטא את מה שמטריד אותה.

אם המחשבות האלו ממשיכות וגורמות מצוקה וחרדה אצלה, רצוי לפנות לאיש מקצוע. ישנם טיפולים פסיכולוגיים יעילים מאוד גם בגישה דינאמית וגם בגישה קוגניטיבית למקרים מסוג זה.

בהצלחה

שלום נטלי,

אני לא בטוח שאני מבין עד הסוף את הפנייה שלך. את אומרת כי סבלת שנים רבות, ועדיין סובלת, מבעלך לשעבר. נראה לי רק סביר שבמצב זה יופיעו פנטזיות של נקמה. כל עוד אלו פנטזיות, מחשבות, ודמיונות, אין בכך כל רע. עולם הפנטזיה שלנו הוא עולם חשוב, שעוזר לנו להתמודד עם מה שעובר עלינו, ושדרכו אנו יכולים ללמוד על עצמנו. עולם הפנטזיה שלך מלמד גם על החלקים הפגיעים שלך, שנפגעו כל השנים, וגם על החלקים החזקים שלך שרוצים להיות אקטיביים ולפעול. האופן שבו אנו פועלים בסופו של דבר צריך כמובן להיות מותאם למציאות שסביבנו.

בנוסף, נראה לי גם טבעי שתתחילי לחשוב על עצמך ועל מערכת יחסים נוספת ומיטיבה יותר עבורך. אולי את לא מעיזה לחשוב על כך, ועל כן זה מופיע רק דרך פנטזיות של נקמה בו. אין שום סיבה שלא יהיה לך בן-זוג שידאג לך ויאהב אותך, ללא שום קשר לבעלך לשעבר.

נראה לי מאוד נכון לדבר על כל זה במסגרת טיפול עם איש מקצוע. אינני יכול להאמין שזה ייראה ילדותי ואני לא רואה שום סיבה שתתביישי בדברים האלו. אלו בדיוק החומרים של טיפול נפשי, הם חלק טבעי ובריא בהתפתחות הנפשית שלנו.
נדמה לי כי את יכולה להרוויח הרבה מטיפול שבו תוכלי להיפתח, להיות בקשר ממשי, ולגלות בתוך עצמך את הכוחות, את העושר ואת המרחבים הנפשיים שלך. קשר טיפולי יוכל לעזור לך לצמוח ולהתחיל לבנות את חייך עבור עצמך.

בהצלחה

שבלול שלום,

נשמע שיש לך ילדה רגישה ונבונה, שקשורה אלייך מאד!

בחירת הכינוי שלך "שבלול" מעניינת מאד.. אולי גם ביתך מרגישה כמו שבלולית קטנה? רכה ועדינה, שזקוקה לקונכייה מגוננת? אולי גם היא רוצה לקחת את ה"בית" איתה לכל מקום?

נראה שהכחכוחים, השריטות והגרודים בהחלט מבטאים צורך נפשי כלשהו. יתכן כי מדובר בביטוי למתח או מצוקה, ויתכן כי הם עוזרים לה לווסת גרויים, או דבר אחר.

כמובן שהדבר הנכון יהיה לפנות לייעוץ מקצועי אצל פסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בגיל הרך. ראשית יש צורך בהתרשמות ואיבחון, ומכאן יוחלט על המשך טיפול. יתכן כי יוצע טיפול בילדה, אך יתכנו אפשרויות נוספות בהתאם להתרשמות המקצועית, כמו הדרכת הורים, טיפול דיאדי (לאמא ובת ביחד), טיפול משפחתי ועוד.

בכל אופן, הטיפול הוא לא בסמפטום (כחכוח) אלא בנפש העדינה של הילדה, וגם אם הסימפטום יעלם, יש להמשיך לשים לב ולגלות רגישות לרמזים ולאיתותים שלה.


כל טוב!

אנדראה שלום,

אני משתתפת בצערך הגדול על אובדן ההריון. הרגשת האובדן והריקנות מאד קשה, הפחדים וחוסר החשק גדולים, ואת עוברת תהליך אבל טבעי.

לא ציינת מתי התרחשה ההפלה. אם מדובר בארוע מהעת האחרונה, אפשר לאמר שכאבך רב אך נורמלי לגמרי, וכעת יש לתת לזמן להשקיט את הצער ולשקם את הרצון, הכוחות והאמונה, ובינתיים להרבות בשיתוף וקבלת תמיכה מבן זוגך וסובבייך.

אם הזמן חולף ואין הטבה, כדאי לפנות לטיפול. כדאי גם להשתתף בקבוצת תמיכה, רגילה או וירטואלית, של נשים שעברו ארוע דומה.

תרגישי טוב!

הי זיוה,

אני מתרשמת שאת בחורה אינטליגנטית, שיש לה הן צורך רגשי בהכלה, אמפתיה והבנה עמוקה של שורשי הכאב שלך, והן צורך בהכוונה, ייעוץ וקבלת כלים להתמודד עם מצבים רגשיים ובינאישיים שונים.

נראה שאת זקוקה לטיפול שיש בו שילוב של "חפירות", דהיינו שיתוף והתעמקות בחווייה שלך בעבר ובהווה, עם היבטים יישומיים להווה, והכוונתיים.

מטפלים רבים מציעים שילוב שכזה, אלא שלא די ברמה ההצהרתית, אלא שכדי שזה יצליח באמת, יש צורך גם בכימיה, אמון, קשר טוב והתאמה אישיותית.

קשה למצוא את כל החבילה הזו יחדיו, וטבעי (למרבה הצער) ששני טיפולים קודמים לא הצליחו למלא את מלוא צרכייך, אף לא במידה טובה-דיה.

כעת, כשאת יודעת מה את מחפשת, את יכולה להמשיך לפנות למטפלים, על בסיס המלצות או מידע נוסף שקוששת עליהם, ולערוך ראיון טלפוני קצר או להתרשם מפגישת היכרות (סוג של דייט לבדיקת התאמה (-: ). נסי להתרשם האם המטפלת הפוטנציאלית חמה ומבינה, וגם מסוגלת לתת לך עצה, הבנייה והכוונה. יש מטפלות דינמיות מהסגנון הזה, וגם מטפלות מזרמים שמנסים לשלב כמה גישות טיפוליות, כמו גישה אינטגרטיבית או גישה אקלקטית. גם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי יכול לבוא בחשבון, אך שם פחות ניתן לצפות לחפירות (-:

אישית, מאד מקובל עלי שמהטופל יראיין אותי בפגישה הראשונה לא פחות משאני אותו. זה בסדר גמור לא להמשיך טיפול אם לא נראה שיש חיבור או גישה מתאימה.

לגבי קואצ'ינג, אני לא מכירה אז לא אחווה דעה. בכל מקרה, היי זהירה, וסמכי על האינטואיציות שלך כדי להחליט האם נכון ומתאים לך.

בהצלחה!

שלום לך,

אנא ראי תגובתי לפיטר מספר הודעות למטה.

חחחחחח רק שיש הבדל פיטר בונה לעצמו בעיות ומכשולים שאינם ואילו לי אנשים שסביבי גורמים למכשולים ומנסים להכשיל אותי למשל ניקח את המקרה שהמדריכה הכשילה אותי בהתנסות בגלל שהרכזת לחצה עליה , איך אני פותרת כזה דבר איך אני יוצאת מזה? איך אני גורמת למדריכה לחזור בה ???