פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום
בת 33
מה בעצם הקריטריונים או למי במיוחד טיםול פסיכולוגי יכול להיות יעיל?
מאז ומתמיד שמעתי שיש אנשים שזה מתאים להם ויש כאלה שלא


אני תקועה בחיי כבר הרבה זמן ובמצב נפשי בעייתי- תמיד חשבתי שאני לא בנויה לפסיכולוג ואין לי כספים שאוכל להוציא לפסיכולוג רק כדי לדעת אם .אני בנויה לזה

מה אני יכולה לעשות כדיי לצאת ממצב נפשי ללא פסיכולוג וללא כדורים
האם יש איזשהו קורס או תוכנית שיכולה לעזור לי

שלום, יש לי מחשבות טורדניות שמקורם בחרדה מתחושת חוסר הבטחון הכללי והספק שהן יוצרות. זאת אומרת, הפחד שלי הוא מלהרגיש חוסר בטחון עצמי "בכל" והרגשת הספק שנובע בעקבות המחשבות הטורדניות, כאילו לערער ולהטיל ספק בכל דבר ("האם אני באמת בטוח בזה?" "האם אני בטוח בעצמי?"). העניין הבעייתי הוא שיש בפחד ובמחשבות האלו סוג של היגיון - הרי שחוסר הבטחון ממנו אני חושש אכן מתממש באופן מסוים, ולאחר שאני קצת שוקע במחשבות הטורדניות הללו אני אכן מרגיש מעין תחושת ניתוק ותחושת ספק שאליה אני מתכוון. אני מרגיש שאני מסוגל ורוצה לפתור את הבעיה בעצמי, לדעתי אני שוגה בהערכה ובגישה שלי כלפי הבעיה ובתחושת חוסר הבטחון אליה אני מתכוון. האם התופעה מוכרת לך? אשמח לתגובה ועצה, תודה

שלום רב
אני נמצאת בטיפול נפשי בערך כשנתיים דרך בריאות הנפש. לאחרונה חל פריצת דרך משמעותית בטיפול, פשוט סיפרתי למטפלת על מה שהסתרתי כל חיי. גם לפני הפריצה הגדולה בטיפול, המטפלת שלי אמרה שזה ברור לה שאני צריכה יותר מפעם בשבוע שיחה. מכיוון שזה מקום ציבורי לא מאפשרים זאת. מאז הפריצת הדרך גם אני מרגישה שזה לא מספיק לי שעה בשבוע. אני יודעת שאותה מטפלת עובדת גם באופן פרטי. (היא לא יודעת שאני יודעת) האם יש טעם לשאול אותה אם יש אפשרות שאגיע אלייה עוד פעם בשבוע באופן פרטי עם תשלום? האם זה אפשרי בכלל? לפני שאביך את עצמי חשוב לי לברר קודם.

תודה
מיקה

שלום,
אני מעוניין להיפגש אם פסיכולוג בקשר לבעיות שינה קשות ו OCD.
אבל כשאני מסתכל ברשימת הפסיכולוגים חלקם מתוארים כפסיכותרפיסטים.
אפשר בבקשה להסביר לי מהו ההבדל בין פסיכולוג לפסיכותרפיסט?

תודה!

מחר חבר הכי טוב שלי מתגייס , מחרתיים חבר גם טוב מאד מתגייס , עוד 20 יום אני .. מה אני עושה אני מרגיש שכולם בורחים ממני אני מרגיש שאין לי טעםםםם לחיייים האלה

הבת שלי אובחנה כסובלת מ-BPD. קראתי אודות המחלה וכל הסימפטומים המאפיינים את המחלה מופיעים אצל בתי.
כל המשפחה "מהלכת על ביצים" לידה. דודים ובני דודים כועסים עליה כבר שנים ומתרחקים ממנה.
היא מרגישה אשמה, שנאה עצמית, חוסר יכולת להשתלב בעבודה.
האם מישהו חווה דבר דומה עם בן או בת? האם מישהו יכול לעזור? איך ניתן לנהל חיים "נורמלים" עם בת הסובלת כל הזמן ומקרינה זאת בהתנהגות, בתגובות ביום יום?

שלום לכולם...
חוויתי בשבועות האחרונים בחיי שינויים רבים והתרוממות רוח מכל מיני תובנות לגבי הצורך התמידי שלי באישור מאחרים,פחד מטעויות,ו"לופים" חוזרים של עליות בהרגשה ולאחר מכן ירידות מאוד עמוקות וכואבות,הרבה ביקורת עצמית,השוואה לאחרים וכו'.
במהלך השבוע הרגשתי טוב,התפטרתי מהעבודה שלי לפני יומיים והיום היה יומי האחרון,עלתה בי מחשבה לטוס לעבוד חודשיים בכריסמס בלונדוןוגם לצאת לחוויה (הרגשתי מספיק בטוחה וחזקה לזה) אבל פתאום עכשיו גל של תחושה של "איבוד עצמי",לא רואה כלום חוץ מבהלה ענקית שאוחזת בי,פחד קיומי,תחושה שאיבדתי את עצמי ולא יודעת איך חוזרים "הביתה"-אני מאוד מעורערת מהתחושות שלי וה"לופים" הרגשיים האלה שמעבירים אותי כל פעם רכבת הרים מאוד לא נעימה של הרגשות,עד שאני מתחילה להרגיש טוב ובטחון ותחושת דרך מגיעה נפילה ששוב מחייבת אותי להשקיע אנרגיות בעלייה ממנה.אני כותבת עכשיו מתוך תחושה מאוד מאוד חזקה של ייאוש פחד וחוסר אונים.יש לי הרבה דמעות והן לא יוצאות.אני מרגישה עמוסה אבל לא יודעת במה. נדמה שעד שאני מתחילה לראות כל פעם "קורה משהו" ששוב מכניס אותי כמו ילדה קטנה שזקוקה לאישור ומקום בטוח לתוך חדר מאוד חשוך וללא תקווה.אני בטיפול כבר 4 שנים וזה חוזר על עצמו 4 שנים,אני לא יודעת מה יש לי מה קורה לי ומה יכול לעזור לי לשבור את "מעגל הקסמים" רבוי הייאוש הזה.אני כותבת כל זאת פה כי זה מרגיש לי הכי בטוח כרגע.אני מאוד אשמח אם מישהו יוכל להגיב לי ומעט לרכך את הקושי שאני חוה כרגע.תודה וסליחה על ההשתפכות.שבת מבורכת רגועה ונעימה לכולם.

אני נמצאת בסיוט אישי כבר כ-5 שנים. מגיל 17 יש לי ידיד טוב. לפני כ-5 שנים עברנו את הגבול של ידידות אך כל מה שהוא היה מעוניין בו זה בכצם יחסי מין. מאז כל החיים שלי הולכים לפי הקצב שלו, כשהוא רוצה אני שם וכשהוא לא רוצה אין לו שום בעיה לגרום לי להבין את זה. הוא יוצא עם בחורות, חי את החיים שלו וטוען שאני והוא עדיין חברים טובים אבל הוא מתייחס לכל הידידים שלו בכבוד ובהערכה מה שאני לא מרגישה ביחס שלו כלפיי. היתה תקופה ששכבנו באופן די קבוע עד שנמאס לו כנראה והוא הפסיק את זה.. לא ממזמן איכשהו שוב הגענו לאותה מיטה ובשבילו זה משהו חסר משמעות כאשר בשבילי יש לזה את כל המשמעות שבעולם. אני אוהבת אותו עד כדי כך שאני מודעת לזה שאני מאבדת את עצמי. אני שם בשבילו תמיד והוא פשוט לא אכפת לו. אני לא מסוגלת להתנתק למרות שלא פעם ולא פעמיים הוא פגע בי מאוד ביחס שלו. הפחד הכי גדול שלי זה שאני אף פעם לא אצליח להשתחר... אני בת 29 כיום וב-5 שנים האחרונות לא היה יום שלא חשבתי עליו...

גיסי, בן 36, מתגורר עם הוריו ומנהל חיים מנותקים לחלוטין. לפני כ 10 שנים נפרד מחברה ונאסר בגין אלימות למשך שנתיים. מאז ועד היום הוא חיי בחדרו בבית הוריו עובד לחילופין ואינו מנהל שום חיי חברה. היו תקופות שחשב שהוריו מעוניינים לשים לו כדורים באוכל והוא לא אכל למעט אוכל שרכש בעצמו ושמר בחדרו בתוך תיק. תקופות אחרות טוען שעוקבים אחריו שמנסים ל"דפוק לו את החיים" שמישהו מלשין עליו וכו וכו'. בקיצור, לנו ברור שהוא חולה, שמשהו השתבש בראשו אבל הוא מסרב להכיר בכך וטוען שכולם משוגעים והוא הבריא היחיד.
ניסיתי בכמה דרכים לשוחח איתו כדי שינסה לבדוק ולטפל בבעייתו אך לא הצלחתי.
כשהוא בתוך מצב של פראנויה בלתי הגיונית הוא גם שותה אלכוהול ומסוגל לצעוק ולאיים שדברים רעים עומדים לקרות ושנהיה מוכנים לכך.
איך אפשר לגרום לגבר בגילו להתאשפז? איך אפשר לגשת בכלל לכיוון של פתרון בעיה כזו כשהחולה אינו מוכן לשתף פעולה ולהבין שמשהו אצלו לא תקין?!
על פניו נראה שהבעיה התחילה עוד בתקופה שהיה עם חברתו (סוף שנות העשרים) ובשל הקושי של ההורים המבוגרים להתמודד מולו - הוזנחה עד היום.
להמלצתך ותגובתך אודה מאוד.

אמא לבן 32 וחצי, נשוי כ-5 וחצי שנים ללא ילדים. במשך כשלוש שנים מאז שהתחתנו מנעו הריון וזה לא הפריע לנו. כ"כ לא הערתי על כך שאפילו הוא מצידו חשב שאני לא נלהבת להיות סבתא כדבריו. לאחר 3 שנים שבהם לא קרה כלום, חשבתי שהגיע העת להתעניין ולברר "מה קורה" ואפילו "הרהבתי עוז לשאול אותה מה קורה. קיבלתי תגובה צוננת ואפילו תוקפנית "שאין מה להתערב בחייהם, וכל התערבות כזו רק מזיקה ומלחיצה, ואף אם יש בעייה זו לא בעייתי אלא בעייתם והם יפתרו אותה. הבנתי מהתגובה וגם מבני שאין לי מה לשאול אותה. וכמובן שמאותו רגע הפניתי את השאלות בעניין רב לבני. היום כאמור אנחנו נמצאים כ-5 וחצי שנים, בכל הסביבה הקרובה והרחוקה, החברית שלהם והמשפחתית אנשים מתחתנים ונולדים להם ילדים ורק אצלנו לא קורה כלום!! בניגוד לדעתה אני כן חושבת שיש לי מה להגיד בעניין, ובכלל איך אפשר להתווכח עם רגש וצער של אמא? אני לא יכולה ללחוץ על כפתור ולהגיד לעצמי סטופ! אין לך דריסת רגל בנושא הזה, הלא כשהם צריכים כל עזרה, לרבות כלכלית הם לא מהססים לבוא ולבקש. האם הורה שטוב בלעזור כלכלית ותומך בהכל, אין לו זכות לשאול ולתהות לפשר המצב! הבן שלי כל הזמן רוצה לרצות אותנו ולהקל על צערנ ו במיוחד כשהוא רואה שזה משפיע על האבא מבחינה בריאותית , וכל מה שיש לו להגיד זה שהכל בסדר, אתם תראו שהכל יסתדר... ואתם סתם דואגים... וכו' אציין שאצל החברים שלנו וגם במשפחה, ילדיהם התחתנו הרבה יותר מאוחר והם כל הזמן שואלים מה קורה אצלנו.... אין לנו תשובה, הכעס והתסכול גדולים ובעיקר תחושת העלבון שלא משתפים אותנו.... נא תגובתם !!

שלום,
אני סבור שיש לי הפרעת חרדה כלשהי. מדובר במצבים שדווקא הכול כביכול אמור להיות טוב ואין לי שום דבר מעיק על הראש, אז צצות מחשבות ש"אולי משהו לא בסדר", מין חרדה ופחד מלהרגיש חרדה ופחד שהמצב הנוכחי "ייפגע" (ואז החששות שלי בעצם מתממשות - יש משהו שמציק לי ומקשה לשגרה הרגילה להימשך).
בד"כ אני במצב בסדר ומצליח לתפקד, אבל בשלב מסויים עולה לראש המחשבה שאולי עדין יש משהו שהוא לא בסדר, לפעמים אני "מרגיע" את עצמי בעזרת ההיגיון והדיבור העצמי ולעיתים רחוקות נלחץ מזה יותר. לפני שאני פונה לטיפול פסיכולוגי, רציתי לדעת קצת יותר על טכניקיות קוגנטיביות התנהגותיות על "דיבור עצמי", הרגעה עצמית כדי שאוכל בינתיים לשפר את מצבי, במידה ואחליט בינתיים שלא לפנות לטיפול.

אם למישהו יש כמה דקות לקרוא ולהגיב אני אשמח. הרבה מילים.

שלום, אני בן 18 וגר בת"א. המשפחה שלי נמצאת כרגע במצב הכי גרוע שהיינו בו מאז שאני יכול להזכר, אחותי הגדולה פסיכותית לגמרי ולא הצליחה לקבל אבחנה מדוייקת מה יש לה. היא מאמללת להורים שלי ולאחותי את החיים לגמרי, היא עוברת כל גבול אפשרי ואני צריך לעבור מאז שאני בן 14 סוגיות מוסריות שהייתי מתאבד אם הייתי יודע שאצטרך לעבור אותן. ויתרתי לגמרי על החיים שלי, ב4 חודשים האחרונים שעבדתי עניתי רק לשיחות מהעבודה, ואם ידעתי שזה לא בנוגע לעבודה פשוט סיננתי. הפסקתי לצאת עם חברים, אני קם כל יום בדיכאון שאני צריך לעבור את היום הזה. יש לי כבר כאבי בטן ושילשולים מרוב לחץ, הראש שלי נדפק לגמרי אני כבר לא חושב ברור ואני לא מסוגל להבדיל בין מה שנכון ומה שלא נכון או בין טוב לרע. הייתי הילד הכי מקובל עד כיתה יא' עם קבוצת חברים גדולים וחברה ומאז שהתנתקתי מהם בגלל הפרשי שנים (צבא, לימודים..) החיים שלי ממשיכים להתדרדר.
איבדתי כ-ל תקווה אפשרית לחיים, אין לי מוטיבציה לעשות שום דבר אני פשוט מתבאס מהבוקר עד הערב, מדי פעם אני עושה משהו שאני חושב שאבא שלי יעריך ושלא יתאכזב מהבן שלו עוד יותר. אני כבר לא נמשך מינית לשום דבר, אני חושב שאני בנאדם שלא שווה לדבר איתו 2 מילים כי כל מה שיש לי להגיד זה שהחיים חרא והלב שלי שבור לגמרי. יש לי פרצי שנאה כאלה לחיים כל הזמן מרגיש שאחרים יותר טובים ממני ואני פשוט שומר מרחק מהעולם, שומר בבטן את כל החרא והשנאה והכאב והאכזבה מעצמי והאשמה, מחכה שהבעיות בבית יסתדרו ומקווה שאף אחד לא יחטוף פה התמוטטות עצבים כל רגע. הקשר עם אבא שלי דפוק אני לא יכול להתסכל לו יותר בעיניים ואמא שלי כל היום תקועה לי בתחת אני כבר לא מקשיב לשום מילה שהיא אומרת...

אני מרגיש שהאישיות שהייתה לי וכל האופי שלי נהרס לגמרי והלב שלי נשבר כל יום מחדש לראות מה ההורים שלי עוברים ולא רוצה להעמיס עליהם גם את הבעיות שלי. הם שמים לב שאני מסתגר בחדר כל היום ואני סתם מעלה תירוצים.

עד עכשיו התכנית שלי הייתה לוותר על החיים שלי לחלוטין, להתאפק ולסתום את הפה וככה להעביר את הזמן עד שאני ימות או לא יודע מה, שמשהו ישתנה, לעבוד לחסוך כסף שיהיה בצד וכשיגיע הזמן או שאני יעלם או שאני אתרום אותו ואגמול את עצמי מהחיים האלה.

עכשיו אני מבין שסתם רציתי להוציא כמה מחשבות החוצה. אם למישהו יש משהו להגיד אני אשמח, ולרדת עלי לא יעזור כי אני כבר לא מחזיר אני פשוט סופג הכל.. אני חושב שכבר אין לי דימוי עצמי בכלל מרוב שהוא נמוך. יום טוב

נ.ב. - בגלל שאני מתגייס עוד חודש בדרך ליחידה מסווגת טיפול פסיכולוגי לא בא בחשבון.. גם כבר לא רוצה לטפל בעצמי לא חושב שיש טעם. צ'או

אני בן 19. אם אני מטופל אצל פסיכיאטר , אני נוטל כדורי שינה וכדורים נגד דכאון קל..
האם זה יפגע לי בעתיד כשיהיה לי כתוב שאני מטופל בדרך זו ? אני מפחד מזה מאד.. כי אני אמנם נוטל את התרופות האלה אבל אני נורמלי לחלוטין

היה לי טסט בנהיגה ופשוט לא הייתי על הכביש כל הזמן הראש שלי היה כמו בערפל סמיך, אני ממש בטראומה מהחוויה הזאת למרות שהיא מוכרת לי אך היא העצימה בי את התחושה הנוראית של חוסר שליטה שקורה לי בחיים שלי. אני סוף סוף אובחנתי אחרי שקראתי את הספר מריטט עצבים ופתאום הבנתי למה אני כזאת שונה הלכתי לפסיכיאתטרית שאיבחנה אותי, וזה אחרי שניסיתי המון טיפולים אצל פסיכולוגים שלא עזרו לי בכלל ולא עלו על הבעיה שלי, אני ממש זקוקה לעזרה בהתארגנות על החיים שלי, כבר בת 34 ועדיין בלי מקצוע למרות שאני מאד מאד מאד מוכשרת, אבל אין לי כסף לשלם ואני חייבת אנשים שמבינים מה זה הפרעת קשב ולא יזלזלו באבחון הזה. כי סוף סוף מצאתי שם לבעיה שלי.

הבן זוג שלי סיפר לי שהוא עבר בילדותו אונס מתמשך מגיל 5 עד 14 ע"י קרוב משפחה הוא סובל נפשית מהעניין. עולות לו הרבה פעמים מחשבות אובדניות ואף התנהגותו כוללת חוסר אכפתיות,חוסר אמונה באנשים ואף חוסר תקשורת לפעמים, והוא אינו רוצה ללכת לטיפול כיצד אני בתור בת זוגתו יכולה לסייע לו להתמודד עם הדברים הללו?