פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אנונימית שלום,
בתור מטופלת, שחוותה את אותה הרגשה או משהו דומה לאותה הרגשה, אני יכולה לספר לך מה אני עשיתי, בתיאום עם המטפלת: קניתי מחברת קשיחה, וכתבתי שם את כל המחשבות והרגשות שלי, ואח"כ, בפגישות עצמן, שוחחנו על מה שכתבתי, במידה ורציתי (לפעמים עצם הכתיבה הייתה משחררת מספיק).
מה דעתך?
מקווה שעזרתי.
הדס

הי ותודה על תגובתך!
לי אישית זה נשמע מ-מש מביך ! אפשר שארשום את תחושותיי אבל אין מצב שאביא ואקריא את זה ..אני מדברת על תחושות של חיבה אליה,של תלות,של רצון להיות, ולדבר איתה כמו חברה זמינה!

שלום אנונימית

אכן בדידותך קשה, וכמיהתך לקשר אינטימי חיבוק ומגע מובנת מאוד.
הפסיכולוגית שלך לא יכולה להיות תחליף לחיים האמיתיים, ומדברייך עולה שחסרים לך קשרים חמים ותומכים במציאות. דברי על כך עם המטפלת ונסו לחשוב מדוע את חייה בחסר כל כך גדול. לעיתים קבותה טיפולית במקביל לטיפול אישי יכולה להיות מאוד יעילה בנושאים של קשר בין אישי.

בהצלחה

אם את רוצה, צרי עמי קשר בכתובת המייל: [email protected], אולי נוכל להיות כאן אחת בשביל השנייה (בגבולות הוירטואליים לפחות). גם אני זקוקה לחברה, כמו שכתבה הפסיכולוגית, ואולי נוכל לספק את הצורך הזה האחת בשביל השנייה.

אשמח להצטרף לקבוצה אם זה אפשרי..אני מטופלת כבר 3 שנים ומרגישה את אותם הדברים בקשר עם המטפלת

אני פוגשת מדי פעם אדם שלא רוצה להשתתף בחיים. נכון, החיים באמת לא קלים ונוח להימנע, אבל את צודקת שיש בהם גם דברים מופלאים.
איני יודעת כמה זמן את מרגישה כך אבל כדאי להתאפס ולא לשתף פעולה עם ההמנעות הזו - שכן החיים עוברים מהר. אם אינך מצליחה להתעשת בעצמך פני לטיפול מיד, כי התשוקה שלך לחיים חולה.
כדאי גם לבדוק אם אין מודבר בדיכאון מסויים. ממתי את מרגישה כך? חל שינוי? מה קרה? איך השינה והתיאבון? אני נוטה ללחשוב, על סמך מכתבך, שזו באמת התחמקות מהחיים - אז קדימה. צאי לדרך...
דניאלה

מרגישה כך בערך כשבע שנים. אפשר לחשוב ששברתי איפשהו מראה או משהו... :(
מבחוץ אני נראית רגילה לגמרי, וכשאני מפוקסת אני גם מאוד חדה. אבל אנשים לא יודעים שכשהם רואים אותי הם מסתכלים על זומבי, איזה אדם מת- חי. בעבר הייתי קמה בבוקר עם השאיפות והמטרות של חיי ידעתי בדיוק מה לעשות כדי לקדם את עצמי לעברן. כל היום והימים הייתי אובססיבית להשיג את המטרה. כולם ראו את זה בעיניים שלי, את הלהט הזה, כמו אש חיה שיש רק למעטים. את מה שהיה אחרי קצת קשה לספר בפומבי ואם יש לכן מייל שאתן שאתן מפרסמות אשמח לשלוח אליו את הסיפור היותר מפורט...
בכל אופן הלווואי שהייתי יכולה להחזיר את אותו הלהט הזה , כי בלעדיו אני פשוט לא אני.

מה קרה שהרג את הלהט לחיים? 7 שנים זהו זמן רב מדי. מדוע את לא פונה לטיפול כדי להציל את חייך? את כל כך אינטליגנטית ומודעת - שבוודאי שאת יודעת מה נכון לעשות כצעד ראשון לשיקום.

דניאלה

גם אני לקויית למידה, ומבינה את המצב שאת נמצאת בו. גם אני פרסתי את הלימודים על פני הרבה זמן, עם הפסקות באמצע, ובסך הכל סיימתי את התואר בכמעט עשר שנים.

יש לי כמה הצעות / רעיונות, שאולי יעזרו לך:

1. את סובלת מהפרעת קשב וריכוז - האם את נוטלת תרופה כגון ריטאלין או קונצרטה? אצלי, מהרגע שעברתי אבחון מסודר להפרעת קשב וריכוז, והתחלתי ליטול קונצרטה, הצלחתי לשבת ולהתרכז בלימודים.

2. האם עברת אבחון דידקטי ו/או פסיכולוגי וקיבלת המלצות להיבחנות וללמידה? אם לא, לכי לעשות אבחון כזה, ואז תוכלי לקבל הקלות מהאוניברסיטה. כמו כן, אם את לומדת באוניברסיטה הפתוחה, כל סטודנט זכאי לארבעה מפגשים בסמסטר לעבודה ותרגול מיומנויות למידה רלוונטיות. סטודנטים המאובחנים כלקויי למידה ושמקבלים את ההמלצה הזו, מקבלים יותר פגישות פר סמסטר. המדריכות הן בד"כ מאבחנות ליקויי למידה ומומחיות בהוראה מתקנת.

3. האם אין עבודה סטונטיאלית אחרת שאת יכולה לעסוק בה? למשל, מלצרות, טלפנות במערך משלוחים, עבודה בסופר-פארם / ניו-פארם, ובטח יש עוד מלא רעיונות אפשריים..

מקווה שעזרתי, ולו במעט,
הדס

אם את "פסיכולוגית" כמו שאת טוענת שאת, איך את יוצרת לעצמך מצב שאת בכלל ניגשת לפורום לרפואה נפשית ומפרסמת שאת פסיכולוגית בהנחה שכולם יקבלו את עצותיך בברכה?

א. זה לא חוקי להיקרא "פסיכולוג" אם אין הוכחה

ב. במקרה ואת לא, (וזה מתבטא בכתיבה שלך שאת לא) את נותנת עצות שאולי יכולות לפגוע באנשים.

אני מציעה לך להפסיק כאן ועכשיו.

קודם כל- דנה.
הדס לא אמרה כלום על זה שהיא פסיכולוגית (לפחות לא בתגובה שלה אליי), היא אמרה שהיא לקויית למידה כמוני ונתנה לי עצות, שאני לא מחוייבת לקבל, אז אין סיבה לתקוף אותה, היא בסך הכל ניסתה לעזור.

ולגבי התגובה של הדס:
1. עשיתי בעבר מבחן טובה (לפני שנתיים-שלוש בערך) והתשובות לא היו חד משמעיות, אבל בכל זאת ניסיתי לקחת ריטלין לתקופה מסויימת אבל הפסקתי כי זה עושה אותי מאוד מדוכאת ועצבנית, מעבר לזה שלא לא תרם כ"כ לרמת הריכוז שלי, לגבי תחליפים לריטלין- אף רופא לא המליץ לי על משהו אחר חוץ מריטלין....

2. עשיתי אבחון כשהייתי בכיתה י', ואבחון נוסף בשנה ראשונה במכללה (אני לומדת במכללה למנהל, אגב), קיבלתי הקלות במבחנים בתיכון וגם במכללה אני מקבלת תוספת זמן של 25% במבחנים, אבל אני לא מצליחה להתרכז בהרצאות עצמן ולא בבית כשאני לומדת לבחינות, כך שתוספת הזמן אומנם מקילה במעט, אבל לא פותרת לי את בעיית לקויות הלמידה שלי.
ולגבי אסטרטגיות למידה, או כל טיפול אחר- זה משהו שמעולם לא קיבלתי.
בתור ילדה תמיד התייחסו אליי בתור ילדה איטית ועצלנית, רק בגיל 16 היועצת בתיכון המליצה לשלוח אותי לאבחון, קיבלתי הקלות במבחנים, ובזה זה נגמר- לא נתנו לי שום טיפול, ופשוט המשיכו להתייחס אליי כאל ילדה איטית ועצלנית (מה שתרם לביטחון העצמי, אני חייבת לציין....)

3. אני מאמינה שיש עבודות אפשריות אחרות, אני פשוט צריכה למצוא אותן....
האמת, אני באמת מתכננת להתחיל לחפש עבודה חדשה כשירד לי הלחץ של הבחינות (בכל זאת, תקופת מבחנים עכשיו...), במיוחד לאור העובדה שהבוסית שלי נתנה לי דד ליין עד 1.3, שאם אני לא משתפרת- היא מפטרת אותי.
למצוא עבודה אחרת זה שטויותף הבעיה היא- איך אני מגיעה למצב שאני מתקתקת עבודה בלי שיפטרו אותי אחרי שלושה- ארבעה חודשים בגלל שאני איטית, שוכחת דברים, לא אסרטיבית מידי או כל סיבה כזאת או אחרת.
אבל בכל מקרה, תודה על כל ההמלצות.

אולי שווה לפנות לאיש מקצוע שיחווה דעה גם בנוגע ללקויות הלמידה וגם לגבי הפרעות הקשב? יש עוד תרופות מלבד ריטלין, למשל קונצרטה ואחרות.

כמו שכתבה לך נועה, אני בסך הכל מישהי שניסתה לעזור.

מעולם לא כתבתי שאני פסיכולוגית וגם לא אכתוב את זה.

שלום נועה,

כתיבתך מנוסחת בצורה בהירה, מאורגנת ומאד אינטליגנטית. ניכר מן המעט שרשמת שאת בחורה עם ראש על הכתפיים, ובעיקר עם מערכת ערכים בריאה וסדרי עדיפויות נכונים (אכן משקל עודף הוא בעייה משנית להפרעות קשב וריכוז!).

בעיות קשב וריכוז, והקשיים המתלווים אליהן בלימודים ובעבודה, גורמות לא פעם לסיבוכים רגשיים, כמו חוסר בטחון, דכדוך ודימוי עצמי לא מדוייק. הפער בין הרמה הגבוהה של כתיבתך לבין הישגייך בפועל מרמזים שאת עלולה לסבול מסיבוכים כאלו. כדי לחזק את עצמך, וללמוד להאמין בעצמך ולהעריך את עצמך, ולמצוא את הדרך האישית שלך לבטא את הפוטנציאל הרב הטמון בך, טיפול פסיכולוגי יעשה עבודה מצויינת.

לגבי בעיית הקשב עצמה, יש מאמנים (קואצ'רים) שמתמחים בנושא זה ממש, וכן מטפלים קוגנטיביים התנהגותיים עם הכשרה בנושא זה. אולי הדס יודעת על מדריכים למיומנויות למידה והוראה מתקנת שיוכלו לסייע? שווה להעלות את הנושא בפורום הפרעות קשב וריכוז ולקבל עצות והמלצות. חשוב ללכת למאמן/מטפל עם הכשרה מוכחת ונסיון בנושא.

אני מאד ממליצה לך לקרוא את הספר המקסים : "מריטת עצבים (A.D.D) - הפרעת קשב" מאת ד''ר אדוורד מ. האלוול וד''ר ג'ון ג. רייטי. הספר מציג את הסימפטומים של הבעייה, את הסיבוכים שעלולים להתלוות ובעיקר את היופי והיתרונות שלה (חשיבה יצירתית "מחוץ לקופסא" וכיוב).

אני ממליצה גם על הספר "בשבח האיטיות" מאת: קרל אונורה. הספר יעזור לך להרגיש יותר טוב עם הקצב האישי שלך.

כדאי גם לקבל חווד רפואית. אולי שינוי המינון של הריטלין, או החלפת התרופה, יוכלו לסייע.

כל טוב ובהצלחה!

קודם כל- רציתי לומר תודה על התשובה המהירה, רוני.
המילים שלך חיזקו אותי מאוד (נחמד, לשם שינוי, לשמוע דברים שלא כוללים את האיטיות והריחוף שלי), ובנוסף גם די אישרת את מה שחשבתי בהתחלה.
ההגיון שלי (בנוסף להמלצה של מטפלת בביופידבק שטופלתי אצלה לתקופה של חודשיים) הלך לכיוון של טיפול קוגנטיבי התנהגותי.
אך אותה פסיכולוגית ממיינת גרמה לי לחשוב שאולי אני אכן צריכה את הטיפול שעליו היא המליצה-
כי עם כל הידע שלי בלקויות למידה ובפסיכולוגיה (אני לומדת מדעי ההתנהגות וקרימינולוגיה), זה עדיין לא משתווה לידע שלה... הדילמה הזאת היא מה שגרמה לי לפנות לפורום הזה.
אגב, פניתי עם אותה שאלה לפורום של לקויי למידה, שם אומנם לא הפנו אותי לטיפול מסויים מכיוון שזה תלוי באבחון ההפרעות שלי, אך גם מתגובתו של מנהל הפורום הבנתי שהמלצתה של הפסיכולוגית הממיינת לא הייתה מתאימה לבעיה שלי.
מה שכן, יש לי שתי שאלות נוספות:
1. המלצת על טיפול פסיכולוגי ועל קואצ'רים... האם טיפול אצל פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי יספיק, או שעדיף בנוסף ללכת גם לקואצ'ר?
2. האם עדיף לי לנסות שוב לפנות לפסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי דרך קופ"ח או שעדיף פסיכולוג פרטי?

השאלות שלי נובעות מכך שלאור הניסיון עם אותה פסיכולוגית ממיינת (שאגב, כאשר ראתה שאני לא רואה איתה עין בעין- במקום לתת לי הפניה לפסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי, שלחה אותי לפסיכולוגית ממיינת בסניף אחר של קופת החולים, אשר מקבלת מטופלים בהקשר של הפרעות אכילה בלבד!!!), רמת הביטחון שלי ברופאי הקופה התערער.
אך מצד שני- יש לי גם את השיקול הכספי- בתור סטודנטית במכללה לא הכי זולה, עם משכורת מינימום בעבודה שאני הולכת לאבד לקראת סוף החודש, ההבדל בין פסיכולוג פרטי לפסיכולוג של הקופה יכול להיות משמעותי.

הי נועה,

שמחה שיכולתי לעזור מעט.

המומחיות שלי היא טיפול פסיכודינמי. אני מכירה פחות את עולם הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, ועוד פחות את עולם הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי בלקויות למידה. קשה לי גם לחדד את ההבחנה בין טיפול קוגנטיבי התנהגותי לבין אימון, כי אני לא מספיק בקיאה בתחום. נסי להמשיך את התחקיר שלך באמצעות פנייה לאנשי מקצוע מן התחומים הללו, ובעזרת עצות והמלצות של מטופלים שנעזרו באחת השיטות.

לגבי הפסיכולוגית הממיינת, קשה כעת לרדת לסוף דעתה ולשיקוליה. נסי לא להקיש ממקרה ספציפי לכל אנשי המקצוע המועסקים בקופה. גם אנשי מקצוע פרטיים ובעלי שם עלולים לפעמים לטעות.

אני בטוחה שבקופה יש אנשי מקצוע טובים, אלא שעלייך להגיע למישהו בעל נסיון ברור ומוצלח בהפרעת קשב וריכוז. אולי כדאי להתחיל מהתייעצות פסיכיאטרית (יש פסיכיאטרים שמתמחים בנושא), והוא/היא יוכלו לצייד אותך בהמלצה למטפל ספציפי.

כל טוב!

שלום איציק,

שאלה מרתקת!

כמטפלת בניצולי שואה, אני מכירה את הנושא מהזוית של דור שני לשואה. אני רואה כי בני הדור השני לשואה אשר נקראו על שם קרוב משפחה שנספה, מפתחים את זהותם במידה רבה סביב הסוגייה הזו, וכל הרגשות והמטענים הנקשרים אליה.

תוכל לקרוא עוד על הסוגייה המעניינת הזו בספרה של דינה ורדי "נושאי החותם".

יש עוד הרבה נושאים רלוונטיים, כמו: עד כמה השם "רגיל", "מיוחד" ואף "מוזר", האם השם מזהה מגדרית (שם מובהק של בת או בן) או "יוניסקס", האם השם אופנתי או מיושן, האם השם מזמין יצירת כינויי חיבה או כינויי גנאי, האם לשם יש קונוטציה דתית, לאומית, האם השם משדר ציפיה (כמו "יפה" "נדיבה" "עוז" וכיוב) וכיוב'...

כל אלו משפיעים על עיצוב הזהות (מי אני, מה ציפיות ההורים ממני, איך החברה רואה אותי).

אם מישהו מכיר ספרות נוספת בנושא, אשמח גם אני לקבל המלצות!

שלום הגר,

ראשית אני שמחה בשבילך שיש לך זוגיות חמה ומעניקה, ומאחלת לך להנות היטב מחצי הכוס המלאה (נשמע שיש אפילו יותר מחצי).

באשר לחצי הריקה, אכן ההרגל של בעלך לא נעים, ועוד יותר מכך מעמיד אותך במצב מביך.

בגדול, אפשר להגדיר את התנהגותו כ"הרגל". הרגלים הם דפוסי התנהגות שהתחילו באופן אקראי או כדי לענות על צורך מסויים, ומאז התקבעו והתייצבו וקשה מאד לשנותם. לא תמיד יש הגיון בהרגל, ולעיתים ההגיון אפילו אומר להפסיק והבנאדם לא מסוגל. לדוגמא - עישון. זהו הרגל שאולי בראשית הדרך מספק צורך בהשתייכות חברתית, או צורך בהרגעה עצמית, ואח"כ קשה להיפטר ממנו למרות שהאדם יודע שהוא מסכן את חייו, ומרעיל בעישון פאסיבי את היקרים לו ביותר (לרבות ילדיו).

במילים אחרות, נשמע שטוב לו איתך, שאת האישה של לבבו וחייו, אך יש לו שהרגל שהתקבע, שכבר אינו מספק צורך ממשי, או שמספק תדלוק רגעי לאגו הגברי.

הרגלים קשה מאד לשנות, אפילו בטיפול פסיכולוגי. את יכולה לשתף את בן זוגך בתחושתך הלא נעימה, לבקש ממנו לאפק את עצמו, אך עפ"י מה שאת מתארת הסיכוי שזה ישיג תוצאות ממשיות מוטל בספק.

כאן עלייך לעשות חשבון נפש ולהחליט האם את מוכנה לחיות עם זה, ואיך. אבין אותך לחלוטין אם תחליטי שזה לא מתאים לך. מצד שני הייתי תומכת לגמרי בהחלטה להישאר, יש הרבה גברים פלרטטנים הנשואים באושר (וגם נשים, אגב). אבל אז תצטרכי ללמוד להתעלם, להתייחס בהומור, לא לקחת אישית, לגלות אמפתיה מסויימת לצורך הבלתי מתכלה שלו לתדלוק לגבריות לקראת הזיקנה, ולעיתים לנסות לשים גבול.

בהצלחה!

שלום אינה,

אני מכירה קבוצות לשיפור מיומנויות חברתיות המיועדות לילדים ולמתבגרים, פחות למבוגרים.

מה שמוצע למבוגרים הוא בד"כ קבוצות טיפוליות או קבוצות להתמודדות עם חרדה חברתית. קבוצות כאלו מתקיימות בכל המכונים הפסיכולוגיים הגדולים (אותם לא קשה לאתר בגוגל), במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות, במרפאות נפש בבתי חולים כלליים, וכן במרפאות של מטפלים פרטיים.

את יכולה לפנות לעמותה הישראלית להנחייה וטיפול קבוצתי (פרטים ברשת) שם ישמחו לכוון אותך.

בהצלחה!

שלום לך,

אני שמחה בשבילך שיש לך חברה ושאתם אוהבים.

באהבה הכי טבעי לדאוג זה לזה, ולרצות שאנחנו ובני זוגנו ירגישו הכי טוב ויראו הכי טוב.

אתה יכול לפתוח איתה את הנושא בעדינות ובהרבה טקט. למשל, תוכל לדבר על עצמך, על הרגלי האכילה שלך, ועל חשיבות התזונה הנכונה בעיניך. ספר לה על מנהגי האכילה בבית שלך, והזמן אותה לארוחות בריאות. תוכל להזמין אותה להצטרף אלייך לפעילות גופנית קבועה. תוכל להביא לה מתנות קטנות שקשורות לטיפוח הגוף, כמו איפור או בגד יפה. חשוב שתרבה להחמיא לה על אופיה ועל המראה שלה. בנות נוטות לטפח את עצמן ככל שהן מרגישות יותר טוב, וחיזוקים תמיד עושים טוב.

יחד עם זאת, חשוב שתזכור שבאהבה אנחנו צריכים לקבל את השני כמו שהוא. מעבר לדברים שאמרתי אין טעם ללחוץ או להעיר, שכן זה רק יכול לפגוע ולהשיג תוצאה הפוכה.

הערה נוספת: שלחת הודעות נוספות בשם "דנה" ובלשון נקבה. ההודעות היו לצערי עם טון כועס (במיוחד להדס) ולא נעים. שים/י לב לא לדבר כך אל החברה שלך, ונסה לשפר את סגנונך. רק תרוויח מכך.

בהצלחה

אני מתנצל והרבה!הייתי חסר סובלנות ואחרי שכתבתי את ההודעה ידעתי שמשהו לא בסדר.אני פשוט בהרבה לחץ בזמן האחרון אז סליחה ותודה רבה על תשובתכן!

כל הכבוד שאתה מוכן להשתפר. תמשיך כך ומובטחים לך חיים טובים.

בהצלחה עם החברה!

לרוני שלום

אין ספק שהספקת בזמן קצר הרבה יותר ממש שרוב האנשים מספיקים. תואר שני זה המון השקעה, אבל העיקר זה הילדים שעם כל האושר שהם מסבים, דורשים מאיתנו כמויות אדירות של נתינה, הקשבה, הכלה ותשומת לב (וזה עוד בלי הלילות חסרי השינה). אין בכלל פלא שאת שחוקה, וחשה באי ספיקה. ללא ספק את צריכה מנוחה, או עזרה ממשפחה חברות, ממי שאפשר. מעבר לכ גם עם הילדים נסי למצוא זמן לעצמך,אפילו אם זה דורש ביביסיטר, לפעמים אפילו יציאה לבית קפה עם חברה יכול לתת כוח. לפעמים גם הורים נותנים את כל כולם לילדים עד ששוכחים את עצמם. לעיתים דפוס זה קיים גם בעבודה. חשוב שלא תשכחי את עצמך בסדרי העדיפויות שלך.

בהצלחה!

שלום לך,

בכל הנוגע לטיפול תרופתי, לא נוכל להשיב בפורום זה. עלייך לפנות לרופא המטפל בך. אני בטוחה שבהתייעצות איתו תוכלו להגיע לתרופה ולמינון מתאימים עם מינימום תופעות לואי.

לגבי רפואה משלימה, אני לא בטוחה שהבנתי למה כוונתך.

בפורום זה אנחנו עוסקים בפסיכולוגיה. כן, טיפול פסיכולוגי יכול מאד לעזור לך, לחזק אותך, לפתח אצלך מנגנוני התמודדות טובים, ולהקנות לך שיטות הרגעה ברגעים של אי שקט. אני חוששת שטיפול פסיכולוגי כטיפול יחיד אינו מספיק במחלת הסכיזופרניה. לצד הטיפול הפסיכולוגי יש צורך גם במייצבים תרופתיים, המותאמים באופן אישי.

אם התכוונת לצורות אחרות של רפואה אלטרנטיבית (רפואה סינית? הומאופתיה? טיפול באמנות?) עלייך לפנות לפורומים המתאימים.

בהצלחה,

שלום לך

אין שום ספק שאתה מאוד סובל מתופעות הלואי. השאלה האם מיצת את כל האפשרויות הפסיכיאטריות?
בכל מקרה כדאי שתפנה את שאלותיך לפורום פסיכיאטרי, שם יוכלו לתת לך עצות מקצועויות בתחום התרופתי ואולירעיונות לתרופות אחרות.

בהצלחה

אני שמחה שמצאת את הדרך לבטא את עצמך, לפחות כאן במכתב לאתר.
ממכתבך אני שומעת שהוריך הם כן כתובת לעזרה עבורך. מאד חשוב בעיני שתפנה אליהם ותספר להם על הקשיים שלך. אין טעם במצבך לתת לך עצה כזו או אחרת באתר ,בגלל שכדאי שתפנה לטיפול ושם תוכל לשקם את הביטחון שלך ואז הביישנות שלך תעבור.
מניסיוני עם ילדים ובני נוער ליקויי למידה (הפרעות קשב וריכוז) עלולות לגרום לחוסר ביטחון. בכך כדאי לתת לך עזרה מעשית. אבחון נכון ועזרה לפי האבחון. זה אפשרי גם דרך בית הספר.
אל תהסס. עבדתי הרבה עם בני נוער וראיתי שלעיתים אחרי טיפול טוב ולא ארוך המצב יכול כל כך להשתפר והחיים הופכים להרבה יותר טבים וקלים. בתוך הטיפול גם תמצא מקום טוב להתבטא ולהתחזק.

בהצלחה רבה ואל תפסיק מה שהתחלת במכתב לכאן: לדבר, להתבטא ולחפש פיתרון. משום שזה מאד אפשרי.
דניאלה

מה אני יגיד להורים הם בטח לא ידעו מה לעשות ולאן לפנות איפה אפשר לקבל טיפול ?

שלום.

אני לא פסיכולוגית, אבל אנסה לענות בכל זאת, מתוך הידע שלי והניסיון האישי.

הקושי שלך לדבר עם ההורים הוא ברור, אבל שווה לך לנסות. ההורים שלך אנשים מבוגרים, בוגרים, בעלי ניסיון חיים, והם ודאי יידעו למי לפנות. טיפול פסיכולוגי אפשר לעשות דרך קופ"ח (במחיר מוזל יחסית), או בשוק הפרטי. ניתן גם לפנות ליועצת ולפסיכולוג ביה"ס.

אני מסכימה עם הפסיכולוגית שאתה צריך להמשיך את הקו שהתחלת בהודעה שלך כאן באתר, ולהמשיך לשתף ולפרוק. אני מזמינה אותך לפנות לפורום שעוסק בביישנות (יש פורום מצוין כזה באתר וויי-נט, למשל, וניתן לקבל שם המון תמיכה ועצות). אתה יכול גם להתקשר לער"ן, שגם מפעיל בשעות הערב צ'ט אינטרנטי שמופעל על ידי מתנדבים שעברו הכשרה מיוחדת, או לפנות לסה"ר ולשוחח שם בצ'ט אינטרנטי עם המתנדבים שלהם, שאף הם עברו הכשרה.

אני מאוד מזדהה עם מה שאתה כותב, זה מוכר לי מתקופת ההתבגרות שלי. ואפשר לצאת מהמצב הזה.

מאחלת לך המון הצלחה. גם כשקשה, תזכור שאתה לא לבד, ושיש אנשים שאכפת להם ממך.

תגיד להם מה שכתבת לנו - שקשה לך ושאתה רוצה עזרה. אפשר לקבל טיפול מהעיריה. אני לא יודעת איפה אתה גר אבל לחלק מהעיריות יש "מרכז יעוץ לנוער" ויש את שפ"י - השירות הפסיכולוגי. תבררו דרך העיריה. גם בקופת חולים יש טיפולים מאד מסובסדים. מחפשים ברשימת הפסיכולוגים כמו שמחפשים רופא.
בהצלחה דניאלה

יאת מתנהלת בתוך קונפליקט : מצד אחד את מעוניינת בקשר חדש עם בן זוג ומצד שני את פוחדת (מקשר או מגברים?) בגלל הקשר הגרוע עם בעלך לשעבר.
את מודעת לכך שבעצמך את מונעת ולא מאפשרת מפגשים חדשים. לכן, כדאי, כדבר ראשון, שלמרות החשש "תכריחי" את עצמך לצאת ולהכיר גברים חדשים. ממפגש אחד או ממפגשים בודדים לא יאונה לך רע.
אם תראי, במשך הזמן, שהחשש ממש עוצר אותך מלפתח קשר או קירבה, כדאי שתפני לטיפול.
אי אפשר לשכוח אבל אפשר ללמוד מהטעויות של העבר, ואפשר לשנות.
ממש לא הכרחי שהקשר החדש יהיה גרוע ויגרום לך לסבל.

תצאי ותפגשי ותבלי.
דניאלה

שלום מיכאל

קשה לי לאמר הרבה למרות שהתאור מאוד מפורט. את מספרת על תחושת פיצול בין סקס לצרכים רגשיים. כאילו אין אפשרות לקבל את שני הדברים יחד מאותו אדם, ולא חשוב כרגע אם זה גבר או אישה. אינני רוצה להתייחס לטיפול שלך, ולמה שאת מקבלת בו, אך יש לי הרגשה שהקרבה והאהבה שאת מקבלת גם ממלכדות אותך ולא מאפשרות לך לפתוח בכנות את רגשותייך כלפי המטפלת והבלבול שאת חשה לגבי הזהות המינית. האדם שמכיר אותך הכי טוב כרגע זו המטפלת שלך והיא זו שיכולה ואמורה לעזור לך בתחום. אין לך ברירה אלא לאזור אומץ ולספר לה על תחושותייך כלפיה ובכלל.
דרך אגב אינני יכולה להתעלם השם שבחרת, שם גברי, מיכאל, אז התחילי לעבוד גם על החלק הזה, ובאוירת השיר "מיכאל", בלי לקצר את הסופים...

בהצלחה!

שלום בר
תארת בצורה מרגשת את הצורך הכל כך מובן ואנושי שלך בדמות אמהית מכילה תומכת מקשיבה ומרגיעה. אבל גם אמרת שכנראה אין לה את היכולות הללו. אינני יודעת מה הרקע של אימך ואם היא קבלה תמיכה והכלה בילדותה. בכל מקרה את צודקת כשאת חשה במבוי סתום משום שאינני בטוחה שהיא יכולה להשתנות ולתתת לך את מה שלכולם מגיע.
יש לך רק את אמא שלך מה שהוביל לתלות גדולה בה בצד רצון להתנתק, מה שמוביל לקונפליקט ויסורים, את לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה.
אני לא חושבת שתוכלי לפתור את מצוקתך בעצמך, זה קשה מידי. היא לא תשתנה אבל את יכולה להשתנות, להשלים עם מה שלא תקבלי ממנה כנראה, להתאבל על כך, ולהתפנות ללמוד לקבל חום תמיכה והכלה במערכות יחסים אחרות.
אני מרוד ממליצה לך לפנות לעזרה מקצועית. כסטודנטית בודאי יש טיפולים מוזלים במקום בו את לומדת.

בהצלחה!

שלום יואב,

אני שמחה לשמוע שעזרתי לך בעבר. תודה!

לגבי שאלתך הנוכחית יש לי תושבה חד משמעית: כן!

טיפול פסיכולוגי הוא המקום בהא' הידיעה שבו אפשר לשוחח בפתיחות ובגילוי לב על כל מה שאנחנו מרגישים, כולל מה שחסר, מה שמפריע, מה שמטריד, וכולל מה שלא נוח בקשר הטיפולי עצמו.

הזכות לדבר בפתיחות וללא חשש, ולקבל תגובה מכילה ומבינה, היא אחד הגורמים החשובים ביותר של העזרה הטיפולית ושל השינוי הטיפולי.

סביר להניח שעצם השיחה תפתח תוכן משמעותי לגבי הצרכים הנפשיים שלך, ועל האופן שבו אתה מתמודד ומגיב במקומות קשים.

אם חלילה המטפלת לא תגיב טוב לפתיחת הנושא, זה לא אומר שלא היית צריך לדבר, אלא שאולי באמת יש פה משהו לא מתאים עבורך.

בהצלחה

הי רוני,

נשמע שהבטחון העצמי שלך והזהות האישית שלך נטועים בעיסוק שלך. אם את מצליחה, את מרגישה שווה וחזקה, ואם לא, את מרגישה לא שווה וחלשה.

כמובן שהצלחותינו המקצועיות משפיעות על ההרגשה, וכמובן שמצב המתנה חסר תועלת לא עושה טוב לאף אחד, אך בכל זאת כדי לחיות באיכות חיים טובה יש צורך בחווית עצמי שלמה ורציפה, שעומדת בטלטלות של משברים נקודתיים. עלייך לדעת מי את ומה את שווה, גם (ובמיוחד) בתקופות של שפל ומשבר.

הציפרלקס הוא טיפול סימפטומטי בדכאון וחרדה. הציפרלקס אינו מחזק את העצמי או פותר בעיות של בטחון עצמי וערך עצמי. במקרה שלך, נשמע שאת נאחזת בתרופה באותו אופן שבו את נאחזת בהצלחה תעסוקתית: דרך חיצונית כדי לתחזק את הדימוי העצמי. גם דירה חדשה ועבודה חדשה, טובות ככל שיהיו, לא יעשו עבורך את העבודה הנפשית הנדרשת.

נצלי את המשבר כהזדמנות ללמוד על עצמך, לצמוח ולהתחזק. הפעם מבפנים, ולא מבחוץ. טיפול נפשי הוא המענה הנכון למצב, ולא טיפול תרופתי (אלא כעזר נלווה לטיפול נפשי).

בהצלחה בהמשך הדרך, ובעיקר במסע הפנימי שמצפה לך