פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני לא יודעת מאיפה להתחיל... אוקיי אני בת 18. מקווה שהשאלה שלי תתאים לפורום הזה, אבל לא מצאתי מקום יותר טוב לסווג אותה. יש לי בעיה, שאני מאמינה שהיא פסיכולוגית, ממש כמו שאני מאמינה שהיא בעיה: אני נמשכת לגברים מבוגרים. לא 20, לא 25. גברים בני 30-40 ממש מושכים אותי. אני יודעת שזה לא טוב, כיוון שגבר בן 40 שעבר הרבה נשים, והרבה בחיים בכלל- הוא לא תמים. הוא מאוד ממולח- ויכול לסבן אותי במילים יפות. דבר שקרה... ואני עדיין בהלם שקרה: היה לי קטע עם גבר בן 40+!!!!!!!! אני בת 18- והוא בן 40 +!!!!! אני עוד לא מעכלת... עכשיו, יותר משהבעיה שלי היא המקרה עצמו, אני מבוהלת מכל התפאורה... כי בתכלס, כל חיי עניינו אותי גברים מבוגרים. תמיד אבות של חברות שלי- נראו לי מושכים הרבה יותר מהאחים שלהם.... לבנים בני גילי- בכלל לא הסתכלתי. ויש לי 2 דברים להבהיר: 1. אני לא נמשכת לבנות. ממש לא, אז זה לא בא משם. אני נמשכת משיכה מינית בריאה לגברים- אבל!לא בגיל הראוי.... 2. שמעתי שלפעמים קשר לקוי עם האב גורם לכזו תופעה, דבר שממש אבל ממש לא קורה אצלי, אני ואבא שלי מקיימים את הקשר הכי בריא לדעתי שיכול להיות בין אב לביתו. יש חיבוקים יש נשיקות יש מחמאות יש חסינות במקרה ואני צריכה.. אבא שלי ממש לא הבן אדם שיגרום לי לחסר או לקות. אני פשוט מבועתת... אם ההורים שלי או כל אחד אחר בעולם- יידע שהיה לי קטע עם גבר בגיל הזה- הם יישלחו אותי לאישפוז!כי זה באמת נראה ממבט חיצוני כטירוף!!! אז אני שואלת אותכם כאן- בבקשה, תענו לי מאיפה זה בא, למה??? האם יקרה מצב שבחורים חביבים בגילאי ה20 יעניינו אותי מתישהוא? האם אני יחידה בעסק שהלכה כל כך רחוק עם הפנטזיות שלה? ואם אפשר- תענו לי גם לגבי הגבר ההוא, שהתחיל איתי- ובעצם, פיתה אותי... מה גרם לו : א. לחשוב שיש לו בכלל סיכוי איתי (בת 18) אני משדרת את זה?! ב. לרצות להיות עם בחורה כל כך צעירה??? הוא לא הפעיל שיקול דעת?? אם תוכלי לנסות לשפוך לי קצת אור על המניעים שלו.. זה יקל עליי.. אני הרבה זמן בדכאונות ומחשבות על כל התסבוך הזה... בבקשה תענו לי מהר!!!!!! וסליחה אם טחנתי בשכל 100 עמודים.. קשה לי לתמצת. :)

אני בת 23, רגישה, לא בוכה הרבה. עם זאת, קורה לפעמים שאני מתחילה לבכות ללא סיבה נראית לעין, או שאם משהו מרגש אותי ואני מתחילה לבכות קשה לי מאוד להירגע - כשאני חושבת שכבר נרגעתי הבכי מתחיל שוב וכך במשך אפילו שעה-שעתיים למרות שאני לא מרגישה בצורך לבכות, וכל מה שאני עסוקה בו זה לנסות לגרום לעצמי להירגע. מה אפשר לעשות כדי להפסיק לבכות כשמשהו כזה מתחיל? או כדי למנוע את התופעה מראש?

שלום, אני לא מעשנת כבר חודש, אך ישנם ימים בהם העצבנות שלי מגיעה לשיאים.. האם ניתן לקחת קלמנרווין להרגעה?? האם יש משהו טבעי ויעיל אחר?? עלי לציין כי עישנתי במשך 26 שנים בערך קופסא ליום, ולאחר קריאת הספר של הלן קאר הפסקתי מהיום להיום. המשך החודש הנ"ל לקחתי 3 פעמים קלמנרווין, אחד ליום, לא מעבר. האם התהליך סביר? אודה על התשובה

שלום, איך מתחילים?? אני רווקה, מתקרבת לגיל 38. חיי לא היו ואינם פשוטים. לא אלאה בסיפורי עבר. נכון להיום הבעיה היא זו: הכרתי בחור צעיר ממני בכ- 3 שנים. בחור מקסים, לב זהב , ישר , אמין וכהנה וכהנה. לא מוצאים כאלה היום. אנחנו ביחד 5 חודשים. הבחור מסיים כרגע תואר ועובד , בינתיים, בעבודה שאינו אוהב.יש בעיות כלכליות . משפחתו בעייתית . הוריו ביקורתיים בצורה קיצונית. אביו מבוגר וחולה סרטן, אמו דכאונית. גדל בבית שהקללות והגידופים הם דבר שגרתי. יצא מהבית בגיל 32. (הוריו פסלו אותי אחרי שתי פגישות קצרות מאד כי אינני מתאימה ל"תבנית" שהם רוצים - תארים, מעמד כלכלי , מקום מגורים וכד') מאחר ואני כבר "בגיל שאפשר להתחיל", וחיי לא היו צפיחית בדבש עד עתה. מה אוכל לעשות? הבחור לא יודע מה יהיה אתו הלאה מכל הבחינות ובוודאי לא יכול להבטיח לי עתיד, ילדים ומסתבר שלהוריו השפעה גדולה , על אף שהוא מודע לכך שהם שופטים כל אחד ואחת בצורה קטלנית ולא צודקת. כרגע הקשר די רופף. אני "נפלתי" לקרשים כי אני מאד אוהבת אבל ריאלית לגבי ההמשך. הוא "מאבד את המכנסיים" מהר וכמעט מכל דבר . יש בי כזו מועקה בלב . הדמעות עולות ועולות. הכל מצביע על "לא" אבל הלב משתגע בינתים. לפי ראות עיני, הגבר הזה לא יתמודד עם מה שהחיים מציבים. האם אני צודקת? תודה לכם . אני.

התחלתי ללכת למטפלת , בהתחלה חשבתי שהיא פסיכולוגית , אבל אח"כ התברר לי שהיא עו"ס קלינית . .. היא נראית לי מאד מקצועית ועוזרת לי בינתיים.. אבל קראתי באינטרנט כתבה על זה שעדיף ללכת לפסיכולוג אמיתי ושיש הרבה שרלטנים. איך אני יכול לדעת שאני לא קורבן לתרמית?? ובכלל, הטיפול של עובדים סוציאלים הוא באמת פחות מקצועי משל פסיכולוגים, או שזה הכל פוליטיקה של השמצות כדי לעשות יחסי ציבור לפסיכולוגים שפוחדים על הפרנסה שלהם ?? אני מבולבל ולא יודע מה לעשות עכשיו .. . עד שמצאתי מישהי שמבינה אותי ,יכול להיות שלא לא מטפלת אמיתית. . . או שאפשר לקבל טיפול רציני יותר. . מה עושים??? אני אשמח אם תוכלו להסביר לי מה זה בדיוק כל אחד בתודה מיכאל

שלום שוב ברשוכם יש לי שאלה נוספת- האם נכון להגיד לעצמי לחשוב חיובי ולהאמין בעצמי ולהגיד לעצמי להיות שלו ורגוע כאשר אני נתקל בהרהורים על המחשבות שציינתי בהודעה הקודמת? האם זו דרך נכונה? תודה.

שלום רב, אני כבן 23. ובשבועיים האחרונים עולות בי מחשבות(מדי יום) לגבי העתיד, נישואין, גידול ילדים, משפחה,תעסוקה וכו'. יש בי אולי איזה חשש כלשהו מהפחד שלא "אצליח" בחיים אם אפשר להגדיר זאת כך. אני מנסה לתפוס את הדברים בקלות ובפרופורציה נכונה אך לעיתים מתקשה. המחשבות הללו צצו רק לאחרונה.מה שמציק לי הוא כל המחשבות הללו שמטרידות אותי. אני מנסה להגיד לעצמי שצריך לחיות את ההווה, להאמין בצעדיי ובעצמי, לחשוב חיובי וכו'. בהתחלה זה עזר אבל המחשבות לא נעלמות.. לעיתים אני מרגיש שאני אומר את זה לעצמי כמו "תוכי". או שזו לא הדרך אולי. מעולם לא הייתי בטיפול ואולי איני זקוק לכך. אני רוצה להאמין שאני יכול להתגבר לבד על הבעיה, אם זה אפשרי ללא מעורבות של גורם אחר. אשמח אם תוכלו לתת לי טיפ. האם עלי פשוט לשכוח מזה ולתת לזמן לעשות את שלו? האם הינך חושב/ת שאני זקוק לטיפול, או שניתן להתגבר לבד במצבי? ואם צריך לפנות למישהו מקצועי אז לפסיכולוג או מישהו אחר? תודה רבה, מחכה לתשובה.

שלום, אני אם ל- 3 ילדים - נער עם בעיות קשב, נער היפראקטיבי וילד על הספקטרום האוטיסטי. אני עובדת במשרה מלאה, חוזרת הביתה ומשתדלת לעשות כל מה שמצופה מאמא שאין לה עוזרת כי מסיבות כלכליות (השקעה רבה בילד האוטיסט) לא יכולה להרשות לעצמה. גם בעלי עובד קשה ורוב שעות הערב והלילה ממשיך לעבוד מהבית. למרות מאמצי הרבים לעמוד ביעדים של הכנת ארוחות, כביסה נקיה, בית נקי, שיעורים עם הקטן, קניות וכו', אני חשה שילדי לא מעריכים אותי ואני משמשת להם כמשרתת. מצד אחד לפעמים אני חושבת שאולי כדאי להתחיל "להפעיל" אותם ולבקש שיעשו משהו בבית (מלבד תורנות הורדת אשפה שגם כך עולה לי בבריאות לבקש מהם בכל פעם - הם לא עושים כלום). מצד שני, כחולת אסטמה קשה, אני מעדיפה לעשות הכל לבד ולא להביא ל"היתקלויות" איתם שיגרמו לי אח"כ להרגיש לא טוב, ויגרמו לילדים שלי לא לדבר איתי תקופות ארוכות. (אין להם בעיה עם זה..). אני חשה שאין לי אמירה בבית וכל דבר שאני מבקשת - אני נתקלת בו בזלזול והתעלמות מצד הילד האמצעי (15)ובהתקפי זעם מצד הגדול (בן 18). לאחרונה, לאחר בקשה שלי לצמצם בכמות המים שצורך במקלחת, הגדול נכנס להתקף אמוק, קילל והוציא כלפי אצבע. אמנםבאותן דקות כעסתי עליו ואף התבטאתי לא בצורה הכי מכובדת (בגלל תסכול וחוסר אונים) אך מאז הנער החליט שהוא לא מדבר איתי ומזה מספר שבועות מתעלם ממני לחלוטין ועוד טוען ש"אין לו משפחה", ו"שלא אוהבים אותו". מצד שני כשהצעתי שנצא כולנו לבילוי משותף שאהוב על כולם (מסעדה..) הוא סרב בתוקף וטען שאני רוצה לזרוק אותו מהבית.. אני פשוט מיואשת. מצד אחד המון לחצים בעבודה ומצד שני להגיע הביתה, לתת את כל כולך בשביל הילדים ולזכות ביחס כזה.. מבחינה רציונלית אני חושבת על זה שאני צריכה לעמוד מולם ולהיות חזקה גם אם מחליטים לעשות לי ברוגז. מצד שני הרגש האימהי לא נותן לי להיות ברוגז איתם לזמן רב וזה מפריע ומציק לי, אף על פי שאני בטוחה שהצדק איתי. איך פותרים את הדילמה??

היי, אני מרגישה שיש בי חלל עמוק כל כך, אין לי מושג ממה הוא, הרגשה פשוט של יגון. אני מרגישה כמו כישלון אחד גדול, גם מבחינה לימודית ובמיוחד מבחינה חברותית. תודה לאל סיימתי שנה שעברה תיכון ככה שעכשיו אני לא לומדת, ובדיוק קיבלתי את תוצאות בחינות הבגרות. יש לי ממוצע בגרויות דיי סביר, אבל אני בכל זאת מרגישה כאילו יכולתי להשיג יותר, והרגשת הכישלון הזאת לא באה רק ממני, היא גם באה מהמשפחה כי אני הכבשה השחורה, בני הדודים שלי ואחותי הקטנה הרבה יותר חכמים ממני, הם מצליחים בכל תחומי החיים, אני מרגישה ממש לא שייכת למשפחה הזאת.... מבחינה חברותית, אני פשוט לא מצליחה להתחבר עם אנשים, זה לא שאין לי חברות כי יש לי, פשוט כשאני מגיעה למקום חדש קשה לי להכיר אנשים, אני פשוט נשארת שקטה בצד... בדיוק עשיתי קורס טרום צבאי ולא הצלחתי להתחבר שם עם בנות, אולי בערך 3-4, מה שגם מקשה עלי זאת בעיה רפואית- יש לי בעיה של הזעת יתר. אני מרגישה שאני פשוט משעממת ובגלל זה גם אין לי כל כך רצון לדבר עם אחרים, כי גם ככה הם סתם ישתעממו ממני.... הדבר היחידי שבא לי לעשות עכשיו זה ללכת לישון ולא לקום אף פעם, או לפחות להיקבר בבית ולא לצאת יותר..... אולי אני סתם נשמעת כמו איזה בכיינית, לא יודעת, סתם רציתי להוציא את זה איכשהו, לא כל כך בא לי להתקשר עכשיו לחברות ולשגע אותן....

שלום רב. אני בן 16.7 ולפני כשבוע בערך זה התחיל כשחזרתי ממשחק כדורגל ובאותו לילה התחלתי לשמוע ציפצופים\צלצולים באוזניים. שבוע מאז ועד היום אני עדיין שם לב לכך והבנתי שיש מחלה כזאת שהיא טיניטוס. קראתי כל כך הרבה וראיתי כתבות בנושא ואנשים שחיים עם זה וכאלה שקשה להם והבנתי שאין לזה ממש תרופה רק להקלה.. בנתיים בקרוב אני יילך לרופא אא"ג לערוך מס' בדיקות. איכשהו אני משלים עם זה שאני יישאר עם זה לתמיד ודיברתי עם זה עם הקרובים לי וזה הקל עליי אבל אני יודע גם שחשוב להתעלם מהרעשים ולהיות אופטימי וכו'... יש לך עצה טובה? אני מנסה להיות אופטימי אבל לפעמים הפחד והדכאון מתגברים בבקשה אני אשמח לשמוע עצה .

בעבר הרחוק היה גבר אחד שנהנה לפלרטט איתי, ברור שגם אני נהניתי, אך לא היה שום דבר מעבר לזה, היות ושנינו נשואים ומיותר לפרט... . לאחרונה ההתרגשות שלי פחתה, אך איני יודעת מדוע כשהוא פוגש אותי בכל מיני מקומות ואני במקרה גם לא רואה אותו, לפתע אני שומעת שהוא קורה בשמי אני מסתובבת ורואה אותו, והוא בסך הכל אומר לי שלום, הרי באותו מידה הוא יכול להתעלם ולהמשיך בדרכו, מדוע הוא חייב לגרום לי לסובב את הראש רק בשביל לומר לי שלום???? מה יוצא לו מיזה הרי כלום לא היה בינינו בעבר ולא יהיה כלום בעתיד!! (מההיבט הגברי). תודה.

למרות שעברו כבר יותר משנתיים מאז , עדיין אוכל סרטים מזה.. האחים הבריונים שחטפו אותי באמבולנס , הכליאה במחלקה הסגורה המוזנחת, האחים שלא מקשיבים ולא עוזרים, הפיג'מה המשפילה , האיומים ,הסימום בתרופות עם תופעות לוואי קשות במינונים גובהים , הרופאים שמתעלמים ממך , ההרגשה שאתה כמו עכבר מעבדה שרושמים עליו דוחות כל היום ... הזריקות שנותנים בכח ... זאת חוויה כמו אונס, אולי אפילו יותר גרוע, ועוד במוסד רפואי שמתימר "לטפל" ומתהדר בתואר "בית חולים".. ועכשיו הסטיגמה שמלווה אותי כ"חולה נפש" ,אנשים מסביבי שמתייחסים בביטול לדברים שאני אומר "כסימפטום" של "המחלה", כל פעם שאני קצת לא מרגיש טוב חושבים שזה בגלל מינון נמוך מדי של תרופות . .. כאילו כבר אין לי אישיות ולא לגיטימי שיש לי מצבי רוח .. . .. מרגיש שהזהות נמחקה , שעברתי למעמד של תת אדם , מרגיש שנעשה לי עוול חמור במערכת הפסיכיאטרית הציבורית , שהאשפוז לא היה מוצדק, הכל עבר בפקסים מאחורי גבי ובלי ידיעתי , לא התייחסו לטענות שלי ברצינות , לא דיברו איתי ולא הסבירו לי כלום על הסיבה לאשפוז ועל הטיפול שאני מקבל וההשלכות שלו אני מאד כועס ורוצה שמי שאחראי על מה שעשו לי יתן את הדין ושתהיה מחאה ציבורית נגד המוסד הזה (נס ציונה) ומה שעושים בו לאנשים . ראיתי שם דברים מזעזעים . ראיתי מישהו שקשרו אותו ל4 שעות למיטה רק בגלל שהוא שפך קפה על הרצפה. ושמעתי שלא משחררים אנשים ללכת לשירותיםא ם הם קשורים. וראיתי מישהו שהתעלף והאחים לא טיפלו בו ואמרו שהוא עושה הצגות . אני לא עורך דין או שוטר אבל חושב שאלה פשעים נגד זכויות האדם גם אם הוא מוגדר כחולה, ומישהו צריך להתערב שם בקשר ליחס ולטיפולים ולהפסיק את זה. עד היום יש לי פלאשבקים מהאשפוז הזה וסיוטים בלילה . אני כבר לא אהיה אותו אדם אחרי "הטיפול הרפואי" הזה בבית חולים של נס ציונה.

שלום.. אני נשואה כבר שנה עם ילדה בת 10 חודשים אני ובעלי התחתנו ביגלל היריון, אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי וחיי הנישואים שלנו מאושרים אבל בזמן האחרון אני רואה אותו מדוכדך בעיקבות המישפחה שלי והמשפחה שלו.. הוא כועס על המישפחה שלו ומאוכזב מהם הייתי שמחה לקבל עזרה...

שמי חלי בת 25 עומדת להתגרש פעם שניה יש לי 2 ילדים מנישואים קודמים הבעיה שנוצרה לי היא שבעלי הנוכחי לא יכול ליהיות עם הילדים שלי הוא עזב את הבית בטענה שלא מתחבר אליהם ורוצה להתגרש יש לציין שגם לו יש 2 בנות והוא חושב שיעוץ לא יעזור לו וטןב לא אצל אמא שלו שם יש לו חופש כך הוא אומר

אני אב ל10 ילדים המצב הכלכלי היה נהדר עד לא מזמן כרגע הגלגל התהפך ואני בלחץ כספי איום ונורא זה ממש מטריד אותי וגורם לי אי שלוות הנפש אני מגיע למצבים של בכי לא מובן ומאוד חושש מהעתיד לא יודע איך לצאת מהמצב הזה מי יכול לעזור או לייעץ הילדים מבקשים דבר מסויים ואין לי אפשרות זה ממש הורג אותי אני זקוק לעזרה דחופה