פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שדואגים לעצמם ומבלים ונהנים מהחיים.

את אשר זרעו.

טוב אולי לא באף אחד אבל עדיף לא לקנא במי שלא ראוי לזה. היופי וההצלחה החיצונית עולים מאוד ביוקר בימינו עדיף לרדוף אחריהם כמה שפחות.

שלום ליאור,
האם את יכולה לקחת את רגש הקנאה ולנתב אותו למקומות מפתחים למען עצמך? לדוג', אם את מקנאה בנשים שיודעות לבשל מאכלי עדות, מקנאה באנשים שמבלים, את יכולה לחשוב על התפתחות עצמית בתחומים הללו. ללמוד לבשל, להעניק לעצמך זמן איכותי לבילוי. נסי לערוך הבחנה בין מושא קנאה למשנהו ולבדוק מה מהם - ניתן לעשות איתו עבודה חיובית למען עצמך, מה מהם בתחום שליטתך. אם ישנם מעצורים שלהרגשתך מונעים ממך התפתחות אישית, בדקי מהם ואם ביכולתך (אולי בעזרת אחרים משמעותיים או מטפל) לפעול למען שינוי מיטיב בחייך.

זו לא קנאה זה תסכול. אכזבה מהקריירה ומהמשפחה ועל שנים יפות וצעירות שהלכו.

הקמת משפחה פיתחת קריירה לא יכול להיות שהכול היה כל כך רע. זה נשמע שאת מרגישה שעשית את מה שציפו ממך ופיספסת את עצמך אבל נראה לי שאת עדיין יכולה למצוא דרך לשלב בין מה שמוכרחים לבין מה שאוהבים. את לא אישה זקנה וחולה שאין לה יכולות.

הדברים מורכבים מידי. תודה על הניסיון לעודד.

את כאן תמיד תומכת ועוזרת וגם את ראויה לתמיכה. הלוואי ויכולתי לעזור. שתהיה לך שבת נעימה.

היה ואי אפשר לשנות תתרכז במה שיש. יש לך מקצוע ועבודה טובה תנסה להתקדם במסלול שלך. ללמוד שפות אפשר תמיד. היום בעידן האינטרנט זה קל יותר. ואם כבר להלחם בוא תלחם על דור העתיד שיהיה להם קל ומעניין יותר בבית ספר ובאוניברסיטה. הקנאה לא תוביל אותך למקומות טובים. באותה מידה גם מישהו יכול לפגוש אותך ולקנא. אל תבזבז את שנות השלושים היקרות בהבל הבלים.

שלום יצחק,
אתה בוחר להעלות שאלתך בפורום העוסק בנושאי פסיכולוגיה ולא בנושאי תעסוקה, כנראה מפני שחש שהשאלה נוגעת לבירור נפשי יותר מאשר לבירור סביב קריירה. גם אני חשתי כך, כשקראתי את תיאורך. נראה שהמפגש עם אותן הנשים, חדר פנימה, אל מקום רגיש בנפשך והותיר אותך מעורער. השאלות שעלו בך סביב: המסלול שעושים בחורים במדינה, ישראל לעומת חו"ל, קריירה מקומית או קריירה בינלאומית, הן שאלות שיכולות להיות חשובות ומעניינות ברמת ה"מאקרו", אך חשוב מכך לשים לב מה קורה כאשר הן נוגעות לך - באופן אישי. הן פוגשות אותך סביב שאלות של ערך וגבריות. שינוי בקריירה הוא אפשרי, בוודאי בגילך שאינו מתקדם, אך כדאי שייעשה רק מתוך בירור פנימי ואחראי סביב המניעים הפנימיים שלך ואת זה אפשרי וכדאי לעשות בטיפול פסיכולוגי ובכל מקרה (-גם אם לא תשנה מסלול קריירה), בוודאי במידה ואתה ממשיך להיות מוטרד מהנושא.

שלום מישהי,
המוסריות שחשובה לך והרצון לפעול על פי רצונותייך העצמאיים, הן תכונות יפות שלך, אולם המתח שאת חווה, הוא עצום ביחס לאירוע שתיארת, שאינו בעל חשיבות מכרעת בחייך. המילים שהכי "תפסו" אותי בתיאורך, היו: "גרם לי להגיע למצב של הרס עצמי". הרס עצמי?! - בשל מה? גם אם נהגת בצורה אחרת מכפי שרצית, התוצאות הרי לא היו הרות גורל. במקביל לעבודה המשמעותית שאת עושה עם עצמך, (שתיארת בתכתובת הקודמת בינינו) כדאי לתת את הדעת על הקושי הרגשי שעולה סביב אירוע כזה, במיוחד אם המתח הפנימי סביב השאלה "האם נהגתי נכון", מוכר לך מאירועים דומים בחייך ומסב לך מתח נפשי רב בשגרת היומיום. נראה לי שהתשובות בפורום סביב אירועים מסוימים יכולות, אולי, להביא לרגיעה מסוימת נקודתית, אך הרגיעה היא זמנית ואינה מהווה פתרון עמוק. אני מעריכה שטיפול פסיכולוגי עשוי לתת מענה מעמיק ורציני ולסייע לך להבין את מקור המתחים שאת חווה ולשפר את ההתמודדות שלך עמם.

שלום ליאור,
משתדלים לענות לפי הסדר, לפעמים מתבלבלים. קורה.

שלום מנאר.

נשמע שהמצב של אחיך באמת לא פשוט. אינני מכיר את אחיך, כך שאינני יודע כמובן ממה הוא סובל. באופן כללי, אנחנו כן יודעים שכאב (פיזי או נפשי) הוא חוויה סובייקטיבית לגמרי. כלומר, כל אחד מאיתנו נוטה לחוות ולהגיב באופן שונה מאד לגירויים השונים שגורמים לנו לחוויה של כאב. מהתיאור שלך נשמע שהוא סובל מאד, וחווה המון מצוקה כתוצאה מהכאב הפיזי. ציינת אף שהוא התחיל לסבול מהתקפי פאניקה. האם מישהו בדק אותו? אני יכול להציע לך להפנות אותו לבדיקה פסיכיאטרית, לצורך בדיקה ואבחון של מצבו. הפסיכיאטר יתרשם ממצבו הרפואי והנפשי, ויוכל גם לייעץ לכם לגבי המשך הטיפול הרצוי (האם יהיה כדאי להתחיל טיפול תרופתי, האם כדאי להתחיל טיפול פסיכולוגי?).

כולי תקווה שאחיך ידע קצת הקלה בקרוב בכאביו הפיזיים והנפשיים,
יאיר.

שלום לך,
אני חושבת שהתגובות שאת מתארת, הן תגובות נורמליות למציאות לא נורמלית. קשה לתפוס איך נערים וילדים יוצאים למסעות רצח. כאשר את רואה את תמונותיהם של המחבלים הפצועים, הרגשות האנושיים שלך פועלים ולמעשה מה שאת מגיבה אליו באותו הרגע, באופן מיידי, הוא למראה אנשים פצועים או מפוחדים. החלק ההגיוני שבך, שיודע כי מדובר במחבלים-רוצחים, הוא ודאי קיים, אך קשה לך להכיל בו זמנית, את המורכבות האיומה הזו. אני בטוחה שאת לא היחידה שמתעוררים בה רגשות אנושיים כאלו. אני מציעה לא לכעוס על עצמך בשל כך, אין נכון ולא נכון, כשמדובר ברגשות וכיוון שאת לא בתפקיד בטחוני, לא נדרש ממך לשתק את החלק הרגשי ולהפגין קור רוח ואת יכולה לשוחח אודות רגשותייך ולעבד את המורכבות בתוך עצמך. להזכיר לעצמך גם את קול ההיגיון ואת מה שבמציאות, הוביל לתמונה בה את צופה.

בתקווה לרגיעה בקרוב,

בהמשך להודעה הקודמת שלי, רציתי גם לציין שאני בן אדם לחוץ ובנוסף בזמן האחרון יש לי בעיה שאני רוצה לדעת הכל ואם אני לא שומעת או רואה ואין לי מענה , אני נכנסת למערבולת חושים, מה דיברו, מה היה , מה קרה, והמוח טוחן את עצמו וזה במידה ואין תשובה ולא תהיה לעולם. איך ניתן להתגבר על זה אני מרגישה שזה משבש לי את החיים, ואני בן אדם מאוד שמח ואני מסתירה רק את הבעיה הזאת מאנשים, אני יודעת שזה לא רציונלי ההבעיה שלי אני מאוד רוצה להיות בן אדם נורמטבי שכל הבעיות הנפשיות שלי יעלמו, אשמח לדעת איך קוראים לבעיה ואיך אני יכולה להפטר ממנה, אני אציין שאני לא מעוננית בכדורים
תודה על המענה

שלום דנית,
נשמע שאת סובלת מאוד הן מהקלסטרופוביה והן מהקושי לשאת חוסר בהירות וספקות. הטיפול הפסיכולוגי שאני ממליצה שתפני אליו, הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שייתן לך הדרכה וליווי צמודים בהתמודדות עם החרדה. את מבקשת להיפטר מהבעיה - כלומר מלחוש חרדה וזה מובן, מי היה רוצה לסבול? ואומנם לחוש חרדה זהו סבל. אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא הניסיונות להימנע מלחוש חרדה, הם אלו שמשמרים אותה ואף מעצימים אותה. לא פשוט להבין ולהפנים זאת ולכן אני מציעה שתיגשי למטפל בעל ניסיון וידע בטיפול בהפרעות חרדה ותקבלי ממנו הסבר מעמיק ותוצע לך על ידו תוכנית טיפולית מתאימה לבעיות שאת מתמודדת איתן.

בהצלחה!

הנחיתה חזרה לא ממש פשוטה אבל הפלמנקו מסביליה עדיין מהדהד בראש לפחות.

הפלמנקו מהמם. באסה לחזור לארץ. מה עם עוד טיול?

שלום גלית,
טיפול בגישה פסיכודינמית (בקיצור: טיפול דינמי) הוא הטיפול הפסיכולוגי הקלאסי.
הטיפול נשען על יסודות הפסיכואנליזה שפיתח פרויד. במשך השנים התפתחו תיאוריות פסיכואנליטיות רבות ומרתקות על נפש האדם ועל יחסיו עם סביבתו, כאשר כל התיאוריות חולקות יסודות משותפים, על בסיסם עובד מטפל פסיכואנליטי והם:
- ההכרה בחלק לא מודע בנפש כמשפיע וכמניע אותנו, בני האדם.
- חשיבותו של העבר שלנו ושל יחסינו עם הורינו, כגורמים משפיעים על חיינו,
- דגש על שימוש בקשר הטיפולי כ"מעבדה ליחסים". בתוך הקשר הטיפולי, משתחזרים רגשות והתייחסויות אל ההורים או אל דמויות משמעותיות אחרות ומתוך כך אפשר להתבונן, להבין ולעבד רגשות, בתוך הקשר הטיפולי, באופן חי.

בפועל, טיפול דינמי מתקיים (לרוב) פעם או פעמיים בשבוע. המטפל משתדל לפתח עם המטופל יחסים שיש בהם הכלה ואמפתיה, באופן כזה שהמטופל ירגיש חופשי לשוחח עם המטפל על כל נושא, מחשבה או רגש שעולה בו ויוכל להרחיב את ההבנה שלו לגבי עצמו, את עולם הרגש שבתוכו, באמצעות הקשר עם המטפל.

עם חזרה לשגרה שאין כח וחשק. אחרי החגים ביטוי נושן.

שלום ליאור,
קשה לחזור לשגרה אחרי החגים, במיוחד אם הם היוו חופשה ארוכה מלימודים או מעבודה. איך מתמודדים? נותנים לעצמנו אישור על רגשותינו, משוחחים עם קרובים לנו על הקשיים, מנסים למצוא את הדרכים להקל על עצמנו ולשזור חוויות מפנקות ופעילויות נעימות בתוך השגרה, שיתנו כח, שיעזרו להסתגל מחדש למחויבויות ולתפקוד היומיומי.

אדריאן שלום.

מצוקה וסבל רב עולים מהתיאור שלך. טוב ששמת לב לכך, דאגתך במקום. אתה מספר על מצב שבו חל שינוי דרמטי בהתנהגות ובאופי של הבחור, מילד מוכשר מאד ובעל הישגים, כעת לאחר שירותו הצבאי הוא יותר מסתגר ומתבודד. נשמע שהוא שרוי במצוקה גדולה, שאני בטוח גם משפיעה עליכם, על האנשים בסביבתו. ישנה חשיבות גם למשך הזמן, וציינת שמצבו נמשך כבר 7 חודשים.
התיאור שלך את מצבו יכול להתאים לכמה אבחנות, ביניהם דיכאון, הפרעה פוסט-טראומטית (יתכן עקב חויות משירותו הצבאי) אך ייתכנו גם דברים נוספים.
חשוב מאד לאבחן במדויק את מצבו, ולצורך כך, יש לקבוע פגישה עם פסיכיאטר.
ניתן לעשות זאת דרך קופת החולים, להתקשר למוקד זימון תורים של הקופה ולראות מה נדרש לכך, כיצד עושים זאת.
אם מכל סיבה שהיא, אתה לא מרוצה מהמענה בקופת החולים, ניתן גם לפנות לפסיכיאטר באופן פרטי. (יתכן שאף זה יהיה מסובסד או בהסדר מסוים עם הקופה, תלוי בסוג הביטוח, וכדאי לברר גם את זה).
בפגישה, הפסיכיאטר ישוחח עם הבחור, ישאל אותו כמה שאלות וכן את המלווה שלו, ובסיומה הוא יאבחן את מצבו, ויוכל גם להמליץ על הטיפול הנדרש (תרופתי, פסיכולוגי, או גם וגם).
במידה ובזמן ההמתנה לתור של הפסיכיאטר, אתם מרגישים שחלה החמרה כלשהי במצבו של הבחור, יש לשקול להביאו למיון פסיכיאטרי, שם ישנו מענה 24 שעות. תוכל למצוא את המיון הקרוב למקום מגוריך באינטרנט.

שבת שלום,
יאיר.

היי אביבית,

נשמע שזו חוויה ממש לא נעימה. לפעמים באמת זה קורה, אנו נתקלים במראה מסוים שמעורר בנו גועל או דחייה, ודווקא אז התמונה לא עוזבת אותנו הרבה זמן. את מתארת מצב שבו את מרגישה ממש פגיעה יומיומית בהתנהלות היומיומית.
התשובה הפשוטה, שלא תמיד היא כל כך פשוטה, היא כמובן לנסות ולהימנע מצפייה בתמונות האלו (וגם אחרות שגורמות לך חלחלה בכלל). אפשר אולי להימנע מלהיכנס לתמונות או לסרטונים האלה, או אם מישהו אחד מסוים שולח דברים כאלה, אפשר אולי לבקש ממנו (אם אתם מכירים ובקשר טוב) שלא ישלח לך אותן, או אולי אף לנתק איתו את הקשר (אם זה לא מישהו שחשוב לך להיות איתו בקשר).
דרך נוספת היא לנסות ולשמור (בדמיון או אפילו באופן ממשי) תמונות נעימות יותר, שגורמות לך לתחושה נעימה (חוף הים, למשל, וכדומה). ואז בכל פעם שאת נזכרת בתמונה שמעוררת בך חלחלה, את יכולה "להזמין" את התמונה הנעימה יותר, שתהיה מול עיניך, ותשתמש לך עזר כנגדה.
באופן כללי, אני יכול לייעץ לך להסתובב באיזורים בחיים שיותר טובים ונעימים לך, שמעלים חיוך על פנייך, ופחות להסתובב באיזורים שגורמים לך לתחושות פחות טובות.

בהצלחה,
יאיר.

היי בתאל,

נשמע שאת עוברת עכשיו תקופה קשה ולחוצה מאד. ואם הצלחתי להבין ככה מבין השורות, נראה לי גם שהתקף החרדה שעברת הוא רק ביטוי אחד לכל מה שעובר עלייך תקופה משברית זו.
אני מבין שאת מעוניינת בטיפול לא תרופתי (על אף שהייתי מציע לא לפסול אותו על הסף, במיוחד אם הוא מלווה בטיפול פסיכולוגי). בכל מקרה -
אם את מעונייינת לטפל רק בביטוי החרדתי המסוים הזה, כלומר בהתקפי החרדה, לקבל כלים כיצד להתמודד איתם בצורה טובה יותר, ישנו טיפול פסיכולוגי שנקרא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (או CBT בקיצור). זהו טיפול מאד ממוקד וקצר מועד, שמטפל נקודתית בהתקפי חרדה כמו זה שחווית.
במידה ואת זקוקה לטיפול יותר מעמיק ורחב, שיסייע לך לעבור את התקופה הזו עם עזרה, ועם תמיכה נפשית שתסייע לך להתמודד עם מגוון הקשיים שאת עוברת כעת (ציינת בין היתר גם עניינים משפחתיים, משפטיים והרבה מאד לחץ), אז ישנו טיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית, שיכול לסייע לך בזאת.

אני מאחל לך בתאל שתקופה משברית זו תחלוף במהרה,
ולגבי כל סוג טיפול שתבחרי, שתמצאי בו את סוג התמיכה שאת מחפשת.

בתקווה לימים טובים יותר,
יאיר.

ונצלנות. ו/או אדם ששרוי בדיכאון עם עצמו ולא יכול להחזיר טובה.

היי רוזה,

למיטב ידיעתי אין איזשהו שם מקובל וידוע לתופעה הזו. אני כן יכול להציע לך אולי פחות לנסות ולחשוב על זה מבחינה "מקצועית" או "תיאורטית". יש מקום כמובן גם לחשיבה שכזו, אולם נדמה לי שזה יפספס קצת את החוויה האישית שלך. כפי שכתבתי, כדאי לנסות ולברר את העניין -במידת האפשר - בשיחה פתוחה ואותנטית עם אותו החבר, על אף הקושי שבדבר. בסופו של דבר, את יודעת הכי טוב מה את מרגישה.

בהצלחה,
יאיר.

היי שני,

קודם כל, חשוב לי שתדעי שהפחדים שלך טבעיים מאד, הם בהחלט מתאימים למצב שהיית צריכה להתמודד איתו. רוב האנשים פוחדים בזמן מלחמה. את גם מספרת שהיית באותו הזמן גם בהריון עם תאומים בסיכון, אז אני מתאר לעצמי שרמת הפחד והחרדה שלך בתקופה הזו הייתה פי כמה וכמה. נשמע שהיית צריכה להתמודד עם הרבה גורמי לחץ במקביל ושזו הייתה תקופה מאד קשה עבורך.
זה גם טבעי מאד שכאמא לשלושה ילדים קטנים, רמת הדאגה והחרדה שלך גוברת, לאור המצב הביטחוני היום.
לצד רמת החרדה הגבוהה שלך שני, את מתארת גם שאת יותר נמנעת ומסתגרת בבית (שזו תגובה שכיחה ומוכרת לחרדה), כלומר, החרדה כבר גמרה לשינוי משמעותי בהתנהגות שלך ובעצם פוגעת כבר בתפקוד היומיומי שלך.
חשוב לי שתדעי שהמצב לא חייב להישאר ככה, אלא אפשר לטפל בהתנהגות וברמת החרדה שאת מתארת. אני יכול להציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי יותר ממושך, רחב ומעמיק, אשר נקרא גם טיפול דינמי, או לטיפול יותר קצר מועד וממוקד, שנקרא CBT. שני סוגי הטיפולים יכולים לסייע לך. את יכולה גם להתעניין ולקרוא עליהם באינטרנט.

בהצלחה בכל מה שתבחרי שני,
אני מקווה שתדעי ימים שלווים יותר בקרוב.
יאיר.