פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

היי דקלה,

לא ציינת כיצד בדיוק נעשתה הפנייה שלך לקופה, אבל בדרך כלל המוקד הטלפוני של קופת החולים יכול לתת לך בדיוק את האינפורמציה הזו, את רשימת המטפלים שעובדים עם הקופה. את יכולה לנסות ולפנות ישירות גם למזכירות הסניף.
מעבר לכך, אני מכיר לא מעט מכונים ומטפלים שמקבלים בתעריף יחסית מוזל (גם אם לא בדיוק בתעריפי הקופה). את יכולה לחפש באינטרנט "טיפול פסיכולוגי מוזל", ולבחור את מה שיתאים לך מבין התוצאות.

בהצלחה,
יאיר.

היי יאיר. אני מחפשת המלצה מתוך רשימת הפסיכולוגים הפרטיים העובדים בהסדר עם הכללית. ידוע לי כיצד להשיג את שמות המטפלים -אך אני זקוקה להמלצה ממקור ראשון מתוך הרשימה כי נסיונות לפנות ללא המלצה מסוג זה העלו כשלונות. אוכל לפרסם כאן את הרשימה עליה אני מדברת או שזה אסור?

היי דקלה,

הבנתי, תודה על ההבהרה. אנו לא עוסקים ממש בהמלצות שמיות בפורום זה. אני כן יכול להמליץ לך לשאול אולי חברים, בני משפחה וכדומה, אנשים שאת מרגישה איתם בנוח, האם הם מכירים ויכולים להמליץ על מישהו מהרשימה שבידייך. כמובן שחשוב לזכור שלא כל מטפל וגישה שמתאימים לאדם X, יתאימו בהכרח גם לאדם Y.

בהצלחה בחיפושייך,
יאיר.

זה אף פעם לא יכול להזיק...

מנסיון אישי שלי ושל אנשים שהכרתי הייתי מאוד מציעה לך להתנסות תחילה בקשרים עם בני הזוג השני שלא מעוררים בך רמת חרדה גבוהה- הייתי ממליצה אפילו לצאת תחילה לדייטים באתר הכרויות אך דווקא עם גברים שאינך נמשכת אליהם ברמה גבוהה או אפילו כלל, ולהתנסות. רמת החרדה תהיה כנראה נמוכה יותר כשרמת המשיכה תהיה נמוכה. כאנחנו מדברים על חרדה, שיטת ההתמודדות המוכרת כיום כיעילה ביותר הינה חשיפה הדרגתית למקור החרדה. ייתכן שבלב הפחד שלך מהמפגשים עם מושאי המשיכה שלך טמון הפחד מדחייה- וככל שאנו רוצים מישהו יותר, הפחד מדחייה הינו עמוק יותר, וכך גם להיפך. מה שבטוח - את חייבת להרשות לעצמך להיחשף- ולעשות זאת בהדרגה ובמידה הקשובה לעצמך. מעבר לזה אני מניחה שניסית CBT בדגש על טיפול בחרדה? כמו כן ביופידבק היא שיטה נהדרת להתמודדות עם חרדה שמראה תוצאות.

היי נעמה,

כמה קשים חייך...מדברייך עולים הרבה סבל ומצוקה. נשמע שאת מכירה היטב את בעיותייך (שמלוות אותך כבר שנים), את מתארת אותן בצורה בהירה, ובעיקר נשמע שהם גורמים לך תסכול וסבל רב. את מציינת שאת פונה מתוך מצב של ייאוש ומצוקה גדולים. את מספרת על קושי מהותי סביב קשרים, סביב יצירת קשרים ו"תיחזוקם" לאורך זמן, קשרים חבריים בכלל וזוגיים בפרט. בנוסף, אני שומע גם שאת למודת טיפולים פסיכולוגיים, שבחוויה שלך לא ממש צלחו.
בסיטואציה הנוכחית נעמה, אני יכול להציע לך שתי אפשרויות: האחת, להצטרף לקבוצה של חרדה חברתית. התכנים בקבוצה שכזו עוסקים, בין היתר, בדיוק בתחושות ובאינטראקציות מהסוג שתיארת (חיפוש של "קבוצת חרדה חברתית" בגוגל, יתן לך את האפשרויות).
השניה, היא להתחיל (או להמשיך) טיפול פרטני. לדעתי, טיפול פסיכולוגי דינמי, זה המקום והמרחב שיאפשרו לך להבין, לעבד ולהתמודד טוב יותר עם הבעיות שתארת. שני דברים חשובים בהקשר זה לאור הדברים שציינת: א. חשוב למצוא את המטפל/ת שאיתם תרגישי בנוח ובביטחון. שנית, ציינת שאין באפשרותיך לממן טיפול יקר. אני מכיר לא מעט מטפלים שמקבלים לטיפול בתעריף יותר זול מהמקובל. אם תחפשי "טיפול פסיכולוגי מוזל" בגוגל, תוכלי לבחון את האפשרויות העומדות בפנייך.

הרבה הצלחה ושבוע טוב,
יאיר.

היי יעל,

לחץ כשלעצמו זו תחושה טבעית, לגיטימית, ויש לה גם שורשים אבולוציוניים. יש לא מעט מצבים בחיים בהם להרגיש לחוץ יהיה אדפטיבי ומועיל (למשל, אם אתקל בנחש ארסי, אפילו כדאי שאלחץ קצת כדי שאוכל להתרחק מהר מהסכנה). השאלה (כמו בהרבה מקרים בחיים) היא שאלה של מינון ואיזון. למה הכוונה?
מצד אחד, הסיטואציה שאת מתארת של לחץ ההתארגנות בבוקר, נדמה לי שזו סיטואציה שמוכרת כמעט בכל בית עם ילדים קטנים. מצד שני, את כותבת שאת "סובלת מלחץ", כלומר יש כאן סבל של ממש.
מעניין לחשוב למה את מרגישה ככה? מתי זה קורה לך? כמה זמן התחושה הזו ממשיכה ומלווה אותך? ומה זה בכלל תחושת הלחץ הזו שאת מתארת? (עצבים? מתח? חרדה? יש כמובן עוד הרבה אפשרויות).
מאחר ואנו לא מכירים, אני יכול להציע לך את הדבר הבא. אם את שמה לב שתחושת הלחץ שלך היא יותר נקודתית וממוקדת (למשל, בדוג' שציינת, אם זה לחץ נקודתי סביב ההתארגנות בבוקר, ואח"כ בעבודה זה חולף) - הרי שזו תחושה טבעית. שוב, כמו שזה טבעי להיות לחוץ לפני מבחן חשוב, ראיון עבודה וכדומה.
יחד עם זאת, אם את מרגישה שאת סובלת מלחץ בחיים באופן כללי, אם את מרגישה לחוצה/מתוחה/עצבנית/מוטרדת וזה מלווה אותך הרבה, ברוב שעות היום, ובסיטואציות שונות לאורך היום - אז כאן כבר מדובר בתחושה שעלולה כבר לפגוע באיכות החיים שלך, בבריאות הנפשית וברמת התפקוד. במקרה זה, הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי פרטני, שם תוכלי לברר את העניין הזה יותר לעומקו.

בהצלחה,
יאיר.

היי לייה,

אם הבנתי אותך נכון, את מדברת על משהו בדומה למה שנקרא "חרדת הצלחה" (Fear of success). מדובר על התופעה שכאשר בדיוק אני מצליח, אני משיג את המטרה לה קיוויתי, אז אני נתקף בחרדה, פחדים וחששות.
יש על זה הרבה חומר באינטרנט, אני מצרף כאן קישור לדוגמא:
https://www.psychologytoday.com/blog/somatic-psychology/201101/fear-success

בברכה,
יאיר.

שלום לך,

מערכות יחסים באופן כללי הן דבר מורכב. בדומה לזה, נשמע שגם הרגשות שהתפתחו אצלך ביחס לפסיכולוגית שלך, גם ם חלק מהמורכבות ומהמאפיינים של מערכת היחסים שיש לכם כעת. אתה כותב שהדבר מתסכל אותך ושקשה לך לחשוב על כך כל יום. זו באמת סיטואציה לא פשוטה. בעיניי, מאחר וזה משהו שמעסיק אותך גם ככה, ושמטריד אותך, בהחלט יש מקום להביא גם את זה לטיפול. על אף הקושי הטבעי הטמון בעניין, אני יכול להמליץ לך לפתוח את הנושא ולשוחח על כך עם הפסיכולוגית שלך. באופן זה, תוכל להבין את עצמך ואת רגשותייך (גם אם הפעם הם מכוונים כלפיה) בצורה יותר טובה.

בהצלחה,
יאיר.

היי מלי,

אני שומע את דאגתך הרבה לבתך, אין לי ספק שאת דואגת לה ורוצה בטובתה. הסיטואציה שאת מתארת היא בהחלט מורכבת. בתך היא כבר אישה בת 28, עומדת בזכות עצמה ומנהלת את חייה ואת בחירותיה כפי רצונה. אני מבין מאד את עמדתך כאמה. כאשר, למשל, כתבת בנושא הזוגיות שלה: "אני מביטה בה מהצד, רואה את התנהלותה ביחס לגברים ומבינה שהיא עושה טעויות גדולות ולכן אין לה זוגיות". לפעמים דווקא עם הקרובים אלינו ביותר, התסכול הוא הגדול ביותר. איך כתבת? "אני מביטה בה מהצד...", נשמע לרוב כך את מרגישה, שאת יכולה רק לעמוד מהצד, וזו לא עמדה פשוטה עבור אמא. שכן גם את לדעתך היא טועה בהתנהלותה בחיים, הרי שאין הרבה שאת יכולה לעשות במקומה. יתכן והיא אינה רואה את הדברים באותו האופן שאת רואה אותם. לדעתי, את כן יכולה אולי לקיים איתה שיחה פתוחה בנושא, ולהביע בפניה את אהבתך ואת דאגתך הרבה. זה לכשעצמו דבר בעל ערך רב. יתכן ואף תוכלי להמליץ לה לגשת לאיש טיפול ולברר איתו את הנושאים הללו שבחייה. לפעמים, מסיבות שונות ומגוונות, קשה לנו להקשיב דווקא לקרובים אלינו ביותר, ואנו צריכים איזה גורם שלישי, אובייקטיבי יותר, כדי להיעזר בו. כמובן, שבסופו של דבר, הבחירה תהיה בידיה.

שיהיה בהצלחה,
יאיר.

היי ירון,

התחלת עם עניין הרעידות בגוף, ונדמה לי שככל שהמשכת לספר על עצמך, היה נדמה לי שאתה ממשיך ומעמיק פנימה, מקלף עוד שכבה ועוד שכבה. אני שומע שאתה במצוקה, מצוקה רגשית גבוהה. אני שומע שאתה מרגיש קצת חריג, אאוטסיידר, כאילו שאתה מתבונן על שאר האנשים, ו"לא נמצא בתדר של כולם". הוספת גם בצורה מאד נוגעת ש"אני מרגיש כלוא, הזמן עובר ואני מפספס את השנים היפות שלי בזמן שכולם מתפתחים וחיים את חייהם". אלו רגשות מאד קשים ולא פשוטים כלל להתמודדות.
אני גם שומע ממך שאתה ער למה שקורה איתך, אתה שם לב לרעידות בגוף ובנפש. אתה מודע לתחושותיך, ואפילו (כך היה נדמה לי) גם מרבה להתבונן בעצמך פנימה.
אם הבנתי נכון, אתה מעוניין בטיפול, אך מכל מיני סיבות, הרפורמה בבריאות הנפש מקשה עליך למצוא פסיכולוג באיזור מגוריך.
אינני יודע בדיוק כיצד פעלת ומה עשית כדי לבקש טיפול מקופת החולים שלך, אז אכתוב כאן בקצרה מה ניתן לעשות במצב זה.
באופן כללי, הדבר מאד תלוי בהתרשמות של הרופאים הקופה ממצבך.
ראשית, יש לפנות לרופא משפחה (או לפסיכיאטר של הקופה) בבקשה לטיפול פסיכולוגי. במידה והוא יתרשם שאתה זקוק לטיפול, אז - א. הוא יפנה אותך למטפלים של הקופה (חלקם עובדים בתוך הקופה ממש, וחלקם עובדים כפרילנסרים בקליניקה הפרטית שלהם עם מטופלי הקופה). ואז תוכל להתחיל טיפול בכפוף למגבלות השונות של כל קופה (לרוב מספר הפגישות הוא מוגבל).
ב. לחילופין, ניתן לבקש ממנו הפנייה והתחייבות (טופס 17) למרפאות של בריאות הנפש של משרד הבריאות, במידה ויש כאלו באיזור מגוריך. במקרה זה, הטיפול יהיה משולם על ידי הקופה (אך גם לו יש הגבלת זמן מסוימת). שוב, גם זה כפוף להתרשמות של הרופא בקופה ממצבך.
שנית, אם הוא לא מתרשם שמצבך מצדיק טיפול פסיכולוגי, ניתן תמיד לפנות לפסיכולוג באופן פרטי. (מנסיוני, יש לא מעט פסיכולוגים שמודעים לסיבוכי הרפורמה, ולכן מוכנים גם להציע טיפול במחירים יותר נגישים).

אני שותף מלא לצורך שלך בטיפול,
ומאמין שטיפול מעמיק יוכל לעזור לך עם הקשיים שאתה חווה כרגע.
בהצלחה ירון,

יאיר.







עניין הרפורמה אכן מסבך מעט את קבלת הטיפול,

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_פסיכיאטריה' id=link]פסיכיאטריה[/a].

שלום טל,
התקופה שלאחר השחרור מצה"ל (שיכולה להתארך אף למספר שנים) יכולה להיות תקופה לא קלה עבור צעירים רבים. אם בביה"ס, בתיכון ובצבא, היתה מסגרת ברורה של סדר יום, מטרות ומשימות חיים, התקופה שלאחר השחרור היא תקופה של הסתגלות לעצמאות, לבגרות ולחופש בחירה. שאלות של זהות עצמית וזהות מקצועית עשויות לעלות כאשר רגשות מגוונים יכולים להצטרף אליהן: סקרנות, התרגשות ולעיתים אף חרדה, ייאוש או אכזבה, כפי שמתרחש כעת אצלך.
נשמע שמשהו לא הולך בכיוון שהיית רוצה בו ואולי הכיוון לא ברור.
כיוון שהמסלול האישי שלך בהווה נחווה מתסכל ולא יציב, עולות אצלך מחשבות על העבר, שמלוות בחרטה ואפילו בהאשמה עצמית.
"אילו רק היית משנה את הבחירות שלי בעבר"... מחשבה כזו מוכרת לרבים, אלא ששקיעה לתוך מחשבה כזו, היא אינה יעילה עבורך כעת.
את הבחירות שעשינו בעבר, איננו יכולים לשנות, אך יש לנו שליטה על הבחירות שלנו בהווה.
כיוון שאתה מרגיש במשך תקופה ארוכה ש"אינך מוצא את עצמך", אני מציעה שתחשוב על האפשרות להיעזר באיש מקצוע, בתהליך החיפוש העצמי. אם התחושה מתמקדת במישור התעסוקתי - תוכל לפנות לפסיכולוג תעסוקתי. אם אתה חש חוסר אונים שמלווה אותך בתחומים נוספים בחיים, כדאי לחשוב על פנייה לטיפול פסיכולוגי מעמיק.

בהצלחה,

שלום דנה,
את מתארת סיטואציה שאינה נעימה, אך יחד עם זאת, די יומיומית. אם את מוצאת את עצמך חושבת הרבה על סיטואציות דומות ועל מה יכולת להגיד או איך יכולת להגיב אחרת, זה וודאי מציק מאוד בהתנהלות בשגרת החיים. אם אכן כך - כדאי לך לחשוב על פניה לטיפול שיוכל לסייע לך גם להבין מה יש בסיטואציות המסוימות שמטריד אותך כל כך וגם לתת לך כלים לייעל את התקשורת הבינאישית שלך ואת היכולת לנהוג באסרטיביות עם אנשים שונים בהם את נפגשת בחייך: נותני שירות, דמויות סכות, אנשים זרים או כאלו שבמעגל הקרוב לך.

את השאלה לגבי מה יכולת לומר - באופן אסרטיבי ולא בוטה - בסיטואציה הספציפית שתיארת, אני רוצה להחזיר אלייך. אני מאמינה שהתשובה קיימת בתוכך. סמכי על האינטואיציה שלך.

היי,
גם לי קורה מקרה קצת דומה...
יש איזו חנות שאני קונה בה לפחות פעם בשבוע, בעבר קרתה לי סיטואציה לא נעימה עם בעלת החנות, ומאז אני לא קונה כשהיא נמצאת שם, רק מהמוכרת שלה.

יצא לי באופן חריג לקנות מימנה בשבוע שעבר, אמרתי שלום בכניסה והיא לא ענתה לי.

אחרי שקניתי את שרציתי, כשהושטתי לה את הכסף היא לא לקחה מהיד שלי ו"עסקה" במשהו אחר.
הנחתי את הכסף על השולחן ואמרתי לה יום טוב.

זהו, שהבנתי שהאישה הנ"ל סובלת מרגשי נחיתות, לכן אני לא נגררת ליחס שלה ולא מגיבה כמוה.

שיהיה לנו שבוע נפלא :)

שלום הדר,
מתוך מה שכתבת נשמע לי שאת מרגישה כלפי המנהל שלך תמהיל של רגשות וזה יכול לבלבל. מצד אחד, את נמשכת אליו, רוצה בחברתו. הקרבה, השיתוף ואולי גם מתח מיני, היו נעימים לך, אולי אפילו מרגשים. מהצד השני, מדובר בגבר שהוא דמות סמכות עבורך ושנפגעת מהעוקצנות שלו כלפייך.
נראה שהשיחה שקיימת איתו, גרמה למנהל שלך להכיר בפגיעה שלו בך ובתגובה, הוא לקח צעד אחורה. נשמע שהוא מתנהג כרגע יותר כמנהל ופחות כחבר, אלא שההתרחקות שלו היא קשה מאוד עבורך. כתבת שבהרגשתך הוא הפך לשד. פעמים רבות, קורה ואנחנו מביאים לתוך קשרים בהווה, רגשות והתייחסויות מקשרים קודמים. יכול להיות שבחוויה הפנימית, השינוי ביחסו של המנהל אלייך, מעורר "שדים" מן העבר, מעצים רגשות ויוצר מתח פנימי.

כדי שצעדים שאת עושה במציאות (כמו למשל שיחה נוספת עם המנהל) יהיו יעילים עבורך, המניעים הפנימיים צריכים להיות יותר מודעים ומעובדים. אם את מוכנה לבירור רגשי-פנימי, תוכלי לעשות זאת במסגרת של טיפול פסיכולוגי. הבעייתיות שאת חווה כרגע סביב הקשר הסבוך עם המנהל, יכולה להיות "כרטיס כניסה" לטיפול שיכול להיות ממוקד סביב הנושא המסוים או ארוך ומעמיק. יש לי תחושה שאת יכולה להרויח מטיפול מעמיק, במיוחד מפני שתיארת שאת מרגישה קושי סביב מערכות יחסים בכלל.

תודה.

שלום לך,
אני מאוד מצטערת לשמוע על האובדן הקשה של חברתך.
נוסף על האבל על פטירתה של חברתך, אני שומעת בעיקר על תחושה של בדידות. ממה שאת מספרת, נראה שחברתך הייתה משמעותית מאוד עבורך, היוותה אוזן קשבת וחברה לבלות איתה. בהיעדרה, תחושת הבדידות מתעצמת.
התקופה שאת מצויה בה כעת, היא תקופה של הסתגלות לאובדן וגם בנייה מחדש של חייך, ללא החברה הטובה. כדאי לחשוב על הרחבה של מקורות תמיכה ועל אפשרויות נוספות של יצירת קשרים עם אנשים. כיוון שאינני מכירה אותך, אינני יודעת מה נכון ומתאים עבורך. אני מציעה שאת השאלות לגבי ההתמודדות עם הבדידות ועם תחושת חוסר האונים, תחזירי לטיפול. בקשי מהמטפל\ת שמכירה אותך ואת סגנון חייך מקרוב, עזרה ממוקדת לגבי הנושא שניסחת בצורה כה בהירה וברורה בהודעה שלך. את הכלים להתמודדות עם חייך וקשייך את אמורה לקבל מהמטפל\ת שלך, בתוך הטיפול.

אני בהחלט אפנה לטיפול בה אני מטופלת.שבוע נפלא.

היי נינה,

נשמע שעברה עלייך חוויה מאד לא פשוטה.
את מתארת שגדלת בבית פתוח, שאפשר לשוחח בו על הכל, ואולי דווקא על הרקע הזה, הופתעת מתשובתה של אמך. הופתעת מאד. אפילו כתבת שזה עורר בך "תחושה של גועל, סלידה זעזוע ובחילה...זה גרם לי אפילו לבכות מהחלחלה שאני מרגישה". זו תחושה מאד עוצמתית וחריפה. מדוע הגבת כך? איך את יכולה לשכוח מזה ולהרגיע את עצמך? לצערי, איננו מכירים, כך שאינני יכול כל כך לתת לך מענה קונקרטי לגבי שאלות אלו כן ברור לי שזו הייתה חוויה מאד מורכבת, קשה (אולי אף הייתי מנסח מאד בזהירות - גם טראומטית) מבחינת עוצמת הרגשות שלך שהתעוררו בתגובה.
כתבת "יתכן שאני ככה בגלל שמדובר בהורים שלי". זו בהחלט אפשרות, הרבה פעמים אנו חושבים שאנו מכירים את הורינו כל כך טוב, שאין שום דבר שיכול להפתיע אותנו לגביהם, ואז אנחנו בדרך כלל מופתעים. עם זאת, אני מניח שקיימות עוד אפשרויות שיכולות להסביר את עוצמת תגובתך.
נראה לי שיהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי פשוט "לשכוח" מהחוויה הזו, לשים אותה מאחוריך ולהתייחס אליה כאילו לא הייתה מעולם. הלוואי והייתה אפשרות כזו.
האם תוכלי להמשיך בחייך יחד עם האינפורמציה החדשה ששמעת מאימך? זו שאלה, שלדעתי טיפול יוכל לסייע לך לגביה.
כך שאני סבור שצריך לתת לדברים קצת זמן, תני להם לשקוע ולחלחל, לעבד אותם קצת, לראות איך הדברים מתקדמים. אם את מרגישה שהעוצמה של הרגשות שלך ושל האירוע הזה קצת פוחתים עם הזמן, ושאת חוזרת לשגרת חייך, מה טוב.
אם תרגישי שהאירוע העוצמתי הזה עודנו מלווה ומטריד אותך מאד, אזי אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי-דינמי, במטרה להבין מה קרה לך שם, מדוע התעוררה אצלך כזו סערה של רגשות, מדוע הגבת כפי שהגבת, ואיך ניתן להמשיך מכאן הלאה בצורה שתהיה טובה יותר עבורך.

בהצלחה,
יאיר.

שלום חני,
טוב לשמוע שטופלת ונעזרת ושבאופן כללי את מרגישה טוב.
רגשות הם לא סטטיים. הם נעים כמו גלים, עולים ויורדים - מושפעים מאירועים חיצוניים וגם מאירועים פנימיים (מחשבות). נסי לברר עם עצמך מה קדם להרגשת הדיכאון וגם - האם ההרגשה נחווית יותר כמו עצב או כמו ריקנות? אדישות? כעס?
אם תהיי ערה לכל אלו - הרגשות יחוו פחות פתאומיים.
מה מביאה איתה שעת הערב? אולי התכנסות פנימה, בדידות, חשכה. נסי לברר עם עצמך מה משפיע על מצב הרוח ולסייע לעצמך בהתאם. אם קשה להיות בבית - צאי החוצה, בלי בחברת אנשים, צאי להליכה וכו'.
במידה והדיכאון אינו מרפה והפתרונות הנקודתיים אינם מספיקים, כדאי לחשוב על חזרה לטיפול שהיטיב איתך, לתקופה נוספת, כדי לברר יותר לעומק ולקבל סיוע פנים מול פנים ממטפלת שמכירה אותך באופן נרחב.

גיליתי לפי מה שכתבת לי שאני מרגישה ריקנות בערב.זאת הסיבה שלפעמים אני נכנסת לדיכאון פתאומי בערב.אשמח רק עם תסכימי לתת לי ראיון חוץ מהליכה,איך אני יכולה למלא את הריקנות בערב?
אשמח לטיפ ותודה רבה.

תודה ויום נפלא.

היי חני,

את מתארת סיטואציה מורכבת. כמו שנטע כתבה, הרגשות שלנו הם לא דבר סטטי, אלא מאד דינמי ומשתנה, משעה לשעה, מיום ליום, ובוודאי שגם מתקופה לתקופה.
כתבת בהתחלה: "סבלתי מדיכאון המון שנים, והייתי מטופלת אצל פסיכולוגית. כיום אני לא בטיפול והמצב שלי טוב מאד". כפי שניסחת זאת, מצב העניינים עבורך הוא "שחור-לבן". למה הכוונה? אם אני ב"דיכאון", אז מצבי גרוע ואני צריכה טיפול. אם אין "דיכאון", אז מצבי טוב מאד, ואז אין צורך בטיפול.
בעיניי המציאות יכולה להיות יותר מורכבת. בדומה למה שאת חווה עכשיו.
כשאת כותבת "אני מרגישה ריקנות בערב", מהי אותה תחושת הריקנות הזו? מה זה בדיוק המצב הרגשי שלך היום, שבו את לא מרגישה ממש בדיכאון, אבל זה מצב שבו את גם לא ממש רגועה, משהו מטריד אותך, שההרגשה שלך היא לא "הכי-הכי"? וגם למה דווקא בערב התחושה הזו מתעוררת? אולי זו תחושה שמלווה אותך כל היום, ופשוט רק בערב, אחרי שאת מסיימת את עיסוקייך ומתפנה קצת לעצמך, אז את יותר שמה לב אליה? בעיניי, אלו שאלות חשובות שכדאי לברר.
"איך אני יכולה למלא את הריקנות שבערב?" - שאלה טובה מאד, שכאן בפורום אפשר אולי לענות עליה בשתי רמות. האחת - הפתרון הקונקרטי. את יכולה לנסות ולצאת בערב עם חברים, למצוא לך משהו (אולי תחביב) לעסוק בו, לעסוק בספורט וכדומה, כל מיני דברים שיעזרו לך "למלא את החלל" הזה, ולהעביר את שעות הערב בצורה יותר נעימה. אם את מוצאת שזה עוזר לך, מה טוב.
ברמה השנייה של התשובה (שאני הייתי ממליץ עליה), היא דווקא לברר (עם עצמך או בטיפול) את השאלות, שאת מקצתן ציינתי כאן. כאמור, לא חייבים להיות במצב של דיכאון חריף כדי להרגיש לא טוב, או בכדי להגיע לטיפול.

בהצלחה,
יאיר.

יאיר ונטע.יש לי הקלה גדולה,ואני יישם את מה שהצעתם לי.יום מקסים לכם.

שלום דפנה,

את מתארת מצב רגשי מאד לא פשוט. נשמע שאת חשה שכל מיני דברים שאפיינו אותך בעבר (כפי הנראה), השתנו, והשתנו בכיוון שלילי.
הפסקת להשקיע בלימודייך (ובדרך זו בעצם גם בעצמך), איבדת את האמון בעצמך, באל, אין לך חשק ומוטיבציה לכלום, אין לך זוגיות...נימה מאד פסימית עולה מדברייך.
שאלת מה לעשות במצב כזה ו"האם זה יחלוף?". אני לא יודע לומר לך אם זה יחלוף או לא (בפרט מאחר ואיננו מכירים), אבל לדעתי הנקודה שבה את נמצאת היום היא זמן טוב להתחיל טיפול. טיפול פסיכולוגי-דינמי יכול לתת לך את המענה שאת זקוקה לו במקרה הזה. כתבת שאת מפחדת להישאר תקועה עם המצב הקיים עד הסוף. חשוב לי שתדעי שזו לא גזירת גורל, שיש אפשרות לשינוי, ושבעזרת טיפול, הדברים יכולים להראות ולהרגיש אחרת.

בהצלחה,
יאיר.