פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום,

בהתייחס לשאלה שלך בכותרת, נדמה לי שלמדת להכיר על בשרך כמה רוע יכול להיות בעולם. את מתארת חוויה נוראית, איומה וקשה, שנדמה לי שאין אפילו די מילים כדי לתאר עד כמה הפגיעה בך הייתה קשה. אכן, לצערנו הרב יש רוע בעולם. לצערי הרב עוד יותר, יצא לך לחוות משהו כזה באופן אישי.
ציינת שאת בת 22, ושסבך כבר נפטר, אך יש לי הרגשה שהפגיעה המינית שחווית בהיותך בת 5, עדיין מלווה אותך. היא שם, חיה, נושמת וקיימת בתוכך.
תיארת שהדבר גם קרה בבית, ושוב, זו חווייה כל כך קשה, כל כך מערערת. נשמע גם שעם כל אהבתך להורייך, ציפית מהם לתגובה שונה מזו שקיבלת.
מניסיון, אני יכול לומר לך שכדאי לא להישאר עם חוויית הפגיעה הזו לבדך (עם כל הקושי שבדבר, בפרט אחרי ששיתפת כבר את הורייך וזכית לתגובה מכחישה, כפי שציינת). נסי לשתף אדם קרוב, שאת סומכת עליו, מישהו שדואג לך ורוצה בטובתך. זה יכול להיות בן משפחה אחר, חברה קרובה וכדומה. בהקשר זה, ישנם מרכזי סיוע רבים לנפגעות תקיפה מינית שיכולים לסייע לך. בנוסף, אני יכול להמליץ לך על טיפול פסיכולוגי, דינמי, שם יהיה לך את המרחב הבטוח לעבד את החוויות הקשות שעברת, ולקבל תמיכה מאיש מקצוע, שיהיה שם בשבילך.
לסיום, אוסיף רק שאני מקווה שאת מטפלת בעצמך כמו שצריך ומכל הבחינות.
את ראויה לכך.

יאיר.

העניין הוא שמאוד טוב לי לא לחשוב על זה.
מפחדת קצת שאם אלך לטיפול וננבור בזה...זה רק יגרום לי להתעסק בזה סתם.
אני כרגע לא בארץ, זה תפס אותי באיזה רגע בטיול הגדול... אז אולי באמת יש בעיה.
כשאחזור לארץ אשקול את העניין... כי לחברה טובה כבר סיפרתי מזמן, ובאופן עצוב שכזה היא סיפרה לי חוויה דומה מאוד.
תודה רבה

היי טניה,

הפרעת שינה מהסוג שתארת, הסהרוריות, נפוצה אמנם בעיקר בילדים, אבל בהחלט קיימת גם אצל מבוגרים. הטיפול בהפרעה זו הוא בעיקר רפואי. ישנן לא מעט גורמים שיכולים לגרום לבעיה זו, לכן הדבר החשוב ביותר הוא קודם כל לאבחן במדויק את הסיבות להפרעה זו.יתן לפנות לרופא מומחה לבעיות שינה, או למעבדות שינה לשם אבחון וטיפול. יתכן ובהמשך הטיפול, יידרש גם טיפול פסיכולוגי דינמי או CBT.

בהצלחה,
יאיר.

היי הדס,

אני מודה שלא ממש הבנתי עד הסוף את שאלתך. את מעוניינת להפסיק לעשות לייקים לילדה בת 14 (שאם הבנתי נכון, אתן מכירות רק מהפייסבוק?)?
מה בדיוק השאלה שאת מפנה אלינו כאן, בפורום פסיכולוגיה?
אשמח אם תוכלי לחדד ולהבהיר קצת יותר.

בברכה,
יאיר.

שלום ברטה,
התיאור שלך את היחסים עם אמא, הוא לכאורה, מאוד ברור. ישנה הטובה: אמא וישנה הרעה: את. אמא שעשתה הכל עבור ילדיה ובת שמתפרצת עליה. אלא שקרוב לוודאי שהמציאות הינה מורכבת יותר ויש בה רבדים נוספים על אלו הגלויים והחשופים.
ייתכן, שבעולמך הרגשי, ישנו גם כעס על אמא או אכזבה ממנה, לצד הכרת התודה והאהבה. אם כך – כדאי לעשות בירור רגשי לגבי היחסים עם אמא.
יחסי הורים וילדים, הם חומר לעבודה פנימית בכל גיל ותמיד תמיד מורכבים מכפי שהיינו מדמיינים. היחסים הראשוניים והמשמעותיים ביותר שחווינו ממשיכים ומשפיעים עלינו לאורך ההתבגרות בהרבה מאוד מובנים ולכן שווה לעבד אותם.

מכיוון שאיני מכירה אותך ואת היחסים עם אמך מקרוב, אני לא מרגישה שאני יכולה לתת לך טיפים מועילים. אני מבינה את הרצון שלך בפתרונות מהירים שיעזרו לך לשלוט בתגובותייך, אבל להערכתי, הנושאים הדרושים עיבוד הם עמוקים יותר, קשורים ביחסים מוקדמים עם אמא, במודל הנשי שהיוותה עבורך, באלימות בין ההורים שהיית חשופה לה בבית.
את וודאי מבינה שאני מציעה לך לגשת לטיפול פסיכולוגי. טיפול יספק לך מרחב להבין את התנהגותך ולעבד את הקשיים שבקשר.
ישנם מטפלים שמציעים עבודה ממוקדת על שליטה בכעסים, שכוללת למידה של מיומנויות תקשורת, שליטה עצמית ואסרטיביות. לדעתי, כדאי שעבודה ממוקדת כזו תעשה לצד עיבוד רגשי מעמיק של היחסים המוקדמים עם אמא (ועם אבא).

בהצלחה,

שאני לא שולטת בעצמי. זה משהו בסיסי שמצפים מכל אדם. לא מתנהגים ככה. קרה כבר שהיכיתי אותה וקרה שאיימתי שאפגע בעצמי, התקשרתי למשטרה וניתקתי עד שהם הגיעו. אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי.

ברטה,
התנצלותי על העיכוב במענה לך.
ההתפרצויות והקושי בוויסות העצמי מסבים לך כאב ותחושת אשמה ונראה שמאוד לא פשוט לך: לא ביחסים הממשיים עם אמך ולא פנימה - בנפשך.
את הצעד הראשון והאמיץ: הנכונות להכיר בקושי, עשית. כעת, אני מציעה בחום לשקול טיפול. לרוב, בעיות אינן נפתרות מעצמן ואף עלולות להחריף. לטיפול פסיכולוגי יש סיכוי טוב מאוד לסייע לך.
את יכולה לקבל טיפול דרך קופת החולים בה את מבוטחת, ללא עלות, או לבדוק אפשרויות של טיפול מוזל.

לזה שהיא חולת אלצהיימר?

אז למה זה קשור?

יעל,
הפורום המתאים להציג בו שאלתך הוא פורום פסיכיאטריה, באתר זה.
יחד עם זאת, אני מציעה שתשוחחי עם הרופא המטפל באחותך ושתשטחי בפניו את דאגותייך. הרופא, הוא זה המכיר את אחותך מקרוב ויוכל להסביר ולהרגיע בקשר לטיפול שהציע.
נוסף על כך, כדאי מאוד לחשוב על תמיכה מקצועית עבורך בתקופה הנוכחית, בה את תומכת באחותך כשחוויות קשות מהעבר ומאמא, צפות בך.

איחולי בריאות,

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_פסיכיאטריה' id=link]פסיכיאטריה[/a].

תבדקי איפה לשכת הרווחה הקרובה אלייך

שלום לך,

נשמע שאת במצוקה נפשית מאד גבוהה, גם בשל המחלה של בתך, וגם עקב מה שאת מתארת כאלימות פיזית ומילולית קשה מאד שאת סופגת מבעלך. אני מבין שיתכן והמצב בבית של כולם הוא לא קל, נראה שהמחלה של בתך משפיעה על כולכם, כל אחד בדרכו. יחד עם זאת, באופן חד משמעי, אין שום סיבה שתסבלי מאלימות בבית. מכל סוג שהוא.
בשלב הראשון, כדי לקבל עזרה, אני מייעץ לך לנסות ולשתף אדם שאת מרגישה שאת יכולה לסמוך עליו בעניין האלימות. אני מודע לזה שזה צעד לא קל, כתבת גם שאת מתביישת לספר על זה לאנשים, אבל זה צעד הכרחי. בראש ובראשונה עבור עצמך, וכמובן גם עבור בתך. אם תשמרי זאת לעצמך, הרי שכל גורמי הטיפול שישנם ושיודעים לעזור בסיטואציות האלה (ויש הרבה גורמים שכאלה) - פשוט לא ידעו על מצבך, וישארו מחוץ לתמונה. במצב הזה, כל מה שתארת כאן, עלול להמשיך בין ארבע הקירות של הבית ללא ידיעת איש, וחבל.
זה יכול להיות בן משפחה, חברה קרובה, שכנה וכדומה. זה בהחלט יכול להיות גם רופא המשפחה שלך, הוא כבר ידע מה לעשות ולאילו גורמי טיפול נוספים להפנות אותך.
כמו כן, יש קופות חולים בהן ניתן לרוב גם לקבוע תור ישירות לעובד/ת סוציאלית שלהם דרך מוקד זימון תורים, ואני ממליץ לך בחום לעשות זאת בהקדם האפשרי. למיטב ידיעתי, אלו הגורמים הזמינים ביותר. (אם את מרגישה יותר בנוח, ניתן לפנות לגורמי הרווחה שבמקום מגורייך, או להתקשר לקו החירום הארצי לנשים שסובלות מאלימות).
מעבר לכך, הייתי ממליץ לך עכשיו או בעתיד הקרוב (תלוי בהרגשה שלך, במידת הפניות הנפשית שלך) לשקול טיפול פסיכולוגי פרטני עבורך, בדיוק בגלל הסיטואציה המשפחתית הקשה, האלימה והמתוחה כל כך שאת חווה בימים הקשים האלו.

יאיר.

היי קורין,

במידה וזה הקושי היחיד עמו את מתמודדת, והוא אכן ממוקד מאד סביב עניין השירותים הציבוריים בעבודה (נניח ללוגמא, אין לך קושי עם לכלוך באופן כללי, עם עשיית צרכים באופן כוללני יותר), אז אני יכול להמליץ לך על טיפול פסיכולוגי CBT (טיפול קוגנטיבי-התנהגותי), שבו בצורה הדרגתית תוכלי לעבוד כדי להתמודד ספציפית עם הקושי שתיארת.

בהצלחה,
יאיר.

שלום לך,
אפשר מאוד להבין את הרגשות שצפו בך עם המפגש המחודש עם המטפלת, אומנם לא פשוט עבורך לחוש אותם, אך, בעיניי, הם אינם מוזרים או לא בריאים. להפך. הרגשות מלמדים על כך שהטיפול היה ועודנו יקר ערך עבורך ושהמטפלת היתה יקרה עבורך, שנוצרה ביניכן קרבה משמעותית. מלמדים על כך שקשה לך הפרידה ממנה, על הגעגוע אליה ואל המרחב הבטוח שהצליחה ליצור עבורך. מה טבעי מזה? (-:
לא פשוט לסיים טיפול, בוודאי לא מתוך הכרח. זה מכאיב ומעציב ואולי גם מכעיס ועוד.
נסי לקבל את רגשותייך ולא לשפוט אותם – אותך.

אני מבינה שלא קיימת אפשרות להמשיך עם אותה המטפלת, למרות משאלת הלב שלך ושתצטרכי להתחיל טיפול חדש ולקשור קשר חדש. החוויה הטובה שחווית בטיפול ושהופנמה בתוכך, יכולה לעמוד לצידך בבנית הקשר החדש. משהו בפנים אצלך יודע שטיפול יכול להיות חויה מיטיבה.
המסע הטיפולי החדש, יתחיל בגישוש ובהכרות. מוטב שלא להחזיק את הרגשות בפנים, אלא לשתף בהם את המטפל החדש. לספר על הקושי להיפרד מהטיפול היקר לך ועל הפחדים שעלו בך לקראת הטיפול הנוכחי. השיתוף יסייע לך לעבד את הפרידה מהמטפלת וגם ליצור צעדים ראשונים לקראת קרבה רגשית אפשרית, עם המטפל החדש.

לאט-לאט.

בהצלחה במסע החדש,

שלום לך,

צר לי לשמוע על פטירתה של אמך. אין לי ספק שזה אירוע מאד מצער עבורכם. מתיאוריך עולה כי אביך מאד עצוב, מתייסר ומתאבל על מותה. נדמה לי שאך טבעי הוא הדבר.
אני שומע כמה אתם דואגים לאביך ואמנם תהליכי האבל שכל אדם חווה הם מאד אינדבידואליים, כל אחד חווה זאת באופן טיפה אחר, ב"איכות" אחרת ובקצב שונה. אני מניח שגם אתה ואחותך מתאבלים על אמכם, כל אחד מכם עושה זאת בדרכו.
ככלל, תהליך האבל לכשעצמו הוא תהליך שבהחלט צריך את הזמן שלו. במקרה שלכם, מדובר על חודש מאז פטירתה של אמך, כך שנראה לי שתגובתו של אביך לפטירת אשתו, אמך, היא - לפחות עד כה - טבעית ולגיטימית (הגם שציינת שהוא בינתיים גם שב לעבודתו).
במידה ואתם מבחינים כי הדבר נמשך יתר על המידה, לדוגמא, היה והעצב שבו הוא שרוי פוגע בתפקודו האישי, החברתי, התעסוקתי, במידה ניכרת, אזי הייתי שוקל לפנות לטיפול, כפי שעשיתם כבר בעצמכם. אגב, גם לתהליך הטיפולי צריך לתת את הזמן שלו.
ציינת גם שאתה ואחותך חסרי אונים לנוכח המצב שלו וחוששים לשלומו ובריאותו. אני בטוח שזה לא קל לראות את אביכם במצב הזה. נתחיל במקרה קיצון - במידה ואתם חוששים שהוא עלול לפגוע בעצמו, יש לדאוג להביאו לגורמי טיפול בבריאות הנפש (פסיכיאטר, פסיכולוג), או לחילופין להזמין פסיכיאטר (או פסיכו-גריאטר, איני יודע בן כמה אביכם) אליו הביתה, ניתן לברר אפשרות שכזו דרך קופת החולים או באופן פרטי.
לעת עתה, אתם יכולים להוסיף ולתמוך באביכם, לתת מקום לאבלו ולהיות שם בשבילו. נדמה לי שגם אתם זקוקים לכך.

מי יתן שלא תדעו עוד צער,
יאיר.

לדעתי ברגע שיחלוק את הכאב עם אנשים שכואבים כמותו זה יקל עליו. תראו לו שהוא לא לבד.

שלום לשורד,
אני מצטערת לשמוע על הבעיות הכלכליות ומקווה עבורך שתמצא את הדרכים להיחלץ מהצרות.
יחד עם זאת, אני מזכירה שהפורום שלנו הוא פורום מקצועי שנועד למטרה מסוימת: לשאלות ולתשובות בנושאים הקשורים בפסיכולוגיה ופסיכותרפיה.
אני יודעת כי קיימים פורומים מתאימים ברשת לשיתוף ולתמיכה הדדית. הפורום הזה - אינו נועד לכך.

שלום דפנה,
"האדם מחפש משמעות". מוטיבציה מרכזית של בני אדם לחיים, היא השגת תחושה של משמעות. משמעות יכולה להיטען בערכים שונים וסובייקטיביים. משמעות עבור האחד איננה משמעות עבור האחר. את מחפשת דרכים בהן תוכלי ליצוק אל חייך תחושה של משמעות ומנסה: בעבודה, בלימודים, אולי גם בניסיונות למצוא זוגיות, אך לא מצליחה להפיק את אותה התחושה.
ההרגשה שאת חווה כתוצאה מהכישלונות היא הרגשה של החמצה ושל ייאוש. לפעמים, אנשים נכנסים למעגל-קסמים בו ההרגשה עצמה היא גם תוצר של ניסיונות שלא צלחו, אבל גם הרגשה שמשפיעה בעצמה על הניסיונות לתפקד וליהנות מהחיים (הנאה רוחנית יכולה להיות הרגשה של סיפוק ותחושה של משמעות, לאו דווקא "כייף"). כך עלול להיווצר דיכאון ומעגל-קסמים כזה, קשה מאוד להצליח לפרוץ לבד.

אני קוראת על חוסר הרצון שלך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אינני יודעת מה משפיע על חוסר הרצון. האם ניסיונות קודמים בטיפול? האם חוסר תקווה וחשק כלליים? האם אמונות ודעות מוקדמות לגבי טיפול פסיכולוגי?
לגשת לטיפול הוא צעד משמעותי שכרוך בנכונות לתת אמון באפשרות של קשר אנושי להועיל ולפעמים זה לא מובן מאליו.
עם זאת, אני רוצה לומר לך, שלטיפול פסיכולוגי יש פוטנציאל להועיל לך, לחזק אותך ולהבין את המקורות לתחושת התקיעות. גם אם מדובר בחרדות ובדיכאון, בהחלט יש לטיפול מה להציע לך. אפשרות נוספת, במקביל לטיפול, היא לפנות לאפיק התרופתי, בבדיקה אצל פסיכיאטר. תרופה אנטי-דיכאונית, יכולה לבסס קרקע נפשית לעמוד עליה ולהרגיש טוב יותר תוך זמן קצר ואז גם הטיפול יוכל להיות יעיל יותר עבורך.

שינויים יכולים להתרחש ובכל גיל.
אני מקווה שתצליחי להתחבר לתקווה שאת מחזיקה בתוכך ושתצליחי להיעזר.

תודה על המענה אבל אני מדוכאת כבר מהמצב.

נמאס לי מהחיים.
נמאססס

דפנה,
אפשר וכדאי - ביחד עם הדיכאון - לפנות לעזרה. לא כדאי לחכות. המצוקה שאת מצויה בה מורגשת היטב במילותייך.
אומנם הצעד הראשון צריך לבוא ממך: להגיע באופן ממשי למשרד המטפל, אך משם לא תהיי לבד ועוד מישהו יחשוב אותך, איתך. את זכאית לכך.

אני רוצה להיות גלוי לחלוטין עם הפסיכולוג, רק רוצה לדעת אם זה יפגע בי לטווח הקרוב

שלום אבי,
הפסיכולוג חייב בסודיות כלפיך והוא לא רשאי להעביר מידע מתוך הטיפול החוצה, לאף גורם, גם לא לפסיכיאטר שלך – אלא אם כן תסכים ותחתום על ויתור סודיות. הסודיות היא חובתו האתית של הפסיכולוג כלפי המטופל, להוציא מצבים בהם נודע למטפל על סכנת חיים שאחרים בסביבתו של המטופל מצויים בה או המטופל בעצמו.
אני שמחה לקרוא שאתה מתחיל בגמילה. זהו צעד חשוב בדרך לשיפור איכות חייך ושמירה על בריאותך הפיזית והנפשית.
השיתוף את המטפל שלך הוא קריטי להבנה אותך, את ההתמכרות ואת הדרכים להיחלץ ממנה.

בהצלחה,

שלום יעל,
ישנם מרכיבים שונים המשפיעים על טיפול והופכים אותו למוצלח (או לשאינו כזה) מרכיב חשוב ומהותי הוא הקשר הנוצר בין המטפל למטופל. מחקרים שבים ומראים שהקשר הטיפולי, הוא גורם שינוי משמעותי ביותר בטיפול פסיכולוגי.
כיוון שהטיפול הוא המקום אליו מגיעים צפונות הלב, המחשבות והרגשות הפרטיים ביותר, הקשר הטיפולי צריך שיהיה כזה שיאפשר את התהליך העדין והמורכב של ההיחשפות. ככזה, על הקשר להיות קשר של אמון. מטופל צריך להרגיש (לפחות במידה מסוימת) שהוא יכול לבטוח במטפל שלו - שישמור עליו, שיכיל אותו ושיסייע לו.
ברובם המוחלט, מטפלים הרי מעוניינים לסייע למטופלים שלהם ויש להם כוונות טובות כלפי המטופלים שמגיעים אליהם ויחד עם זאת, יכולות להתעורר בטיפול בעיות באמון.
הקושי לתת אמון יכול לנבוע הן מגורמים אישיים של המטופל (למשל בעקבות יחסים בעייתיים עם דמויות קרובות במשפחה או בחברה, שאכזבו או פגעו) ולפעמים הקושי קשור ביחסים הספציפיים של המטפל והמטופל המסוימים. לכאן נכנסים נושאים הקשורים בניסיון של המטפל, במקצועיות שלו וגם בשיטת הטיפול ובסגנון האישי שלו, כלומר - בהתאמה של המטפל למטופל.
לא תמיד קל להבחין מה מקור הקושי. כלומר: האם דרך הקושי הנוצר מול המטפל, המטופל מביא קושי מסיפור החיים שלו או - האם נוצר קושי הקשור בדיאדה המסוימת שיוצרים המטפל והמטופל.

הטיפול שלך אומנם נמצא בתחילתו ויחד עם זאת, עולות בך תחושות של אי נוחות מול אופן נוכחותה של המטפלת ודרכי ההתערבות שלה בטיפול. חשוב לי להסביר כי לא קיימת אחידות בין מטפלים ביחס לניהול הטיפול. למטפלים שונים – סגננות שונים. ישנם מטפלים הנוהגים לרשום בפגישות הראשונות, יש הכותבים לאורך כל המפגשים ויש שאינם כותבים כלל (אלא לאחר המפגש). ישנם מטפלים אקטיביים יותר ויש פחות. ישנם מטפלים המתחילים מייד בטיפול ויש הלוקחים פגישות ראשונות לאיסוף מידע.

הדרך הטובה ביותר וגם האמיצה ביותר להתמודד עם התחושות שעולות בך, היא להביא את המחשבות שלך והרגשות שלך בפני המטפלת. שיחה פתוחה וכנה לגבי התחושות וההתלבטויות שלך, כמו גם לגבי הציפיות שאת מגיעה איתן לטיפול, יכולה להיות משמעותית ולפעמים פורצת דרך ממש בטיפול. במידה ותחושי שהמטפלת מצליחה לייצר איתך שיח משמעותי ופותח להבנה לגבייך או לגבי הקשר ביניכן, תרגישי בעצמך שכדאי להמשיך בטיפול ושהקשר הנבנה בין שתיכן, הוא בעל פוטנציאל לשינוי עבורך. בזהירות אגיד, כי במידה והשיח לא יפתח למקומות משמעותיים ואת תמשיכי להרגיש גם בהמשך הפגישות תחושות דומות, תוכלי לחשוב על שינוי.

בהצלחה,

היי דקלה,

נשמע שלא קל להיות את, ולחיות את חייך כפי שאת חווה אותם. את מתארת שאת חיה חיים חסרי משמעות, ובהם כל חוויה אף מועצמת על ידי תחושת חוסר ערך. זה בהחלט יכול להביא לתחושה של ייאוש, כפי שתארת. שאלות כגון - "אז למה לעשות X, או - אז מה הטעם ב-Y...?" הן שאלות מאד משמעותיות בחיים משחר ההיסטוריה. נדמה לי שבמקרה שלך הרבה דברים בחיים נעצרו, בשל היעדר תשובות מספקות לשאלות אלו. כתבת שבתקופה האחרונה שקעת בייאוש, ונשמע לי שנלווית לזה גם תחושה של תקיעות מסוימת, תחושה שאין מוצא, שאין טעם, שאין בשביל מה. זה מאד מצער לשמוע, וחשוב לי שתדעי שזה גם לא חייב להימשך כך. אולי בפנייה אלינו, יש גם משאלה שמצב העניינים אצלך יתחיל להשתנות לטובה.
כמו שכתבת, השאלות הללו מעסיקות אותך מגיל 14, ובזמן האחרון ביתר שאת. אני יכול להמליץ לך על טיפול פסיכולוגי דינמי, שם תוכלי לבחון אותם באופן שונה - הפעם לא לבדך, כי עם איש מקצוע - במרחב בטוח ובקצב שלך, וביחד אני מאמין שתוכלי "להניע את גלגלי העגלה, להוציא אותן קצת מהבוץ".

בהצלחה,
יאיר.