פורום חרדה, דיכאון - טיפול לא תרופתי - יש לך שאלה?

אני "חגגתי" 30 לפני חודשיים. אני לא יודע אם זה קשור לגיל או למה שקרה לי בחיים (יותר נכון, למה שגרמתי לעצמי) - או אולי אני סתם דיכאוני. לפני שנתיים החלטתי לעזוב משרה מכניסה בארץ, את המשפחה והחברים ולעבור לארה"ב. סתם כך, באמצע החיים. כנראה שגם שם לא הייתי שמח, אבל היום, לאחר שאיבדתי את העבודה האחרונה שלי פה, נשוי בעל-כרחי למישהי שאני לא מסתדר איתה, ומעל הכל אוכל בכל פה את החסכונות שהצלחתי איכשהו לאסוף בתקופה הטובה שלי, אני נמצא במצב מייאש שאני לא רואה מוצא ממנו. למרות הכל, השורה התחתונה היא שח י י ב י ם להמשיך לנסות ולחיות, להאבק בשניים ובציפורניים בשביל להיות 5% מהיום שמחים, אחר כך 10%, אחר כך יותר. אין דרך אחרת. שמרו על עצמכם חבר'ה, לא לאבד לרגע אמון בעצמכם והכי הרבה - להעזר בתמיכה מהמשפחה והחברים.

ברכות.
עד כה מאז פיטורי מבזק עברתי שנתיים קשות מהבחינה האישית. גם במהלך עבודתי שם, לא היה פשוט בגלל התקפי חרדה ולחץ עד - להערכתי - תופעה דיסוציאטיבית שבשנת 2011 תורגמה למין של אפילפסיה ואני לוקח כיום פנתואין 300mg (יש אישור מEEG). בגלל שיכחה ובריחות זיכרון הייתי שוכח לקחת תרופות, גם מתוך הרגשה שאינני נעזר.
נעשו בעבר מבחני BRC ושם דווח על ירידה משמעותית מתחת לנורמה של תפקודי ניהול.
t.o.v.a. תקין. ניסיתי לחזור למעגל העבודה אולם מצבי היה כה קשה ומשתנה גם - ואם יום אחד חשתי ממש טוב ביחס לעבודה למחרת חשתי נורא ואיום ביחס לעצמי וכך ביום למחרת לא מצאתי את הכוחות לעזוב את המיטה ולחזור לעבודה - פספוס איום מצידי שאולי חתם את מצבי לשנים הקרובות (נס טכנולוגיות כתומך טכני). לעיתים מצב הרוח הוא "מאושש" ולעיתים הוא רע ברמה כזו עד כי לוגית - אני מרגיש כי אמצעי מכובד יהיה (נוסח הסמוראים) להבין את המצב - שיחמיר בגיל המבוגר - ולסיים. ישנו מין של שיתוק לעשות דברים עבורי, לנקות הבית, להתפתח רוחנית (תואר במוסיקה) להכיר ולהתערב בחברה - אני חש כי אני מאבד את חברי ויש אפילו רצון לנתק קשרים עמם... ואלו חברים של שנים... ישנו רצון לחזור לעבודה אפילו בתפקיד זוטר מאוד אך ישנם חששות ואי הבנות את מצבי ביחס לתעסוקה המדוברת (ידע במחשבים - פוטושופ - מוסיקה - חומרה - ועוד) למרות שמבין כי לא משנה לעסוק בתפקיד זוטר עד שאתרומם - זה לא קורה ואני לא מתקדם. כמו כן ישנה התמכרות עצומה, אשר במהלכה ישנה התנתקות רגשית ואימה... אני לא יכול לשלוט על זה וקשה לי לא להתחיל עם זה ולהפסיק את זה...
נוצר קשר עם ביה"ח איכילוב נערכו עד כה מבחנים פסיכולוגיים - במהלך מס" חודשים, נאמר לי כי אקבל שיחות אולם נראה כי כלום לא קורה (בעיני זה כבר הופך להיות mal practice) אבל אפשר לומר - לא חיבים לי כלום... אני שוקל להתחיל לקחת תרופות על דעת עצמי (ויאפקס / איקסל / אסטו). אני עוסק לעיתים בספורט וזה מאוד עוזר, אבל התחושה היא שאלו משחקי אגו אל מול חיים הרוסים... אני לא זוכר הרבה דברים... (היה גם אמנזיה רטרוגרדית). ביקשתי קורס מבט"ל - סרבו. למדתי פוטושופ בעצמי ואנשים מאוד מתלהבים מעבודות וזה עוזר לי בתחושה חיובית יותר אל עצמי, אולם יש תחושה קשה ואני פוחד מאנשים - ומרגיש כי גוערים בי כל הזמן מבפנים... החיים סגורים...
=> אשמח לכל הצעה/ הכוונה/ מידע מערכתי וכיו"צ.
בכבבוד רב - רמי.

אני נמצאת בשבוע 22 להריון -זהו הריון שני בהריון הקודם לא היה לי שום שינוי במצב רוח אבל היה לי דיכאון קל לאחר לידה.
כרגע אני מרגישה ירידה במצב רוח , רצון לשבת ולבכות ,בדידות מסויימת כמו כן אין לי עם מי לדבר בנושא.

האם זה התחלה של דיכאון שיכול להמשיך ולהיות דכאון לאחר לידה?
איך אני יכולה להקל על עצמי? אני לוקחת אומגה 9 חודשים אבל עכשי נודע לי שיש גם אומגה בריכו ז גבוה שיכול להשפיע על מצבי רוח האם זה יכול לעזור

תודה מראש
אירנה

שלום,
יש לי 2 שאלות :

1. מה ההבדל בין שתי התרופות הללו - רמוטיב וסטביליום?? (חוץ מההרכב שלהם..)

2. והאם הן יכולות להוות תחליף לכדור "רסיטל"?

שלום, עקב פיברומיאלגיה בשילוב דכאון - נטלתי סימבלטה 30 מ"ג למשך שנה ושלושה חודשים. הפסקתי לפני 3 שבועות (אחרי שבועיים יום כן יום לא בעצת הפסיכיאטר). הסחרחורות (המטורפות) עברו לפני שבוע. מה שכן - אני מאוד עצובה ובוכה די הרבה. מתי זה יעבור? הבנתי שהגמילה מסימבלטה ממש קשה. כמה זמן לוקח לגוף להתאזן? האם יכול להיות שאני שוב בדכאון? אני לא רוצה לחזור לתרופה הזו כי שמנתי המון מאז נטילתה. הבנתי שאני בוכה הרבה כי ההורמונים בגוף משתוללים ולא מאוזנים. האם זה נכון? מתי זה צריך לחלוף? תודה רבה

שלום רב, בעבר המליצו לי על שרותך, כמעט וקבעתי פגישה, בסוף ירדתי מזה..
אשמח לשמוע דעתך היום..
אני בן 33 לפני כ 11 שנה במהלך טיול אחרי צבא כמובן חוויתי משבר גדול כתוצאה משימוש חד פעמי באקסטזי ושימוש רב פעמי בקנבואידים למינייהם.
לקצר את הסיפור, חזרתי בעקבות המשבר, סבלתי מאוד מדיכאון וחרדות, המשבר הגיע "כביכול" משום מקום, יכולת ההבנה הקבלה וההכלה של מה שאני עובר היו מעבר ליכולתי ולכלים שהיו ברשותי בזמן זה ולכן השנים הראשונות היו הקשות ביותר,התפקוד היומי היה בקושי רב, ניסיתי כמעט את כל משפחת ה ssri (כמובן גם טיפול פסיכולוגי)ושילובים אחרים במינונים מאוד נמוכים שנחשבים ברפואה הפסיכיאטרית כלא אפקטיביים ללא הצלחה עם קושי רב בסיבולת תופעות הלוואי.
בסופו של דבר נמצאה הנוסחה שתעזור לי ל"התחיל ללכת" אבל לא יותר מזה עם הקלה קטנה מאוד אבל לא כזאת שנותנת איכות חיים.
התחושה היתה מהשימוש בתרופות (בכמה סיבובי התנסויות)כי זה לא עוזר וכי אני "נגמר" פיזית מכך.בסופו של דבר חזרתי לקנביס לסוגיו בשנים האחרונות שנתן מסתבר את ההקלה הגדולה ביותר. הבעיה היא כזו
א. יש תופעות לואי לקנביס של חרדות, חרדה חברתית בעיקר, אני מרבה לעשן לבד או עם חברים מאוד קרובים ולעולם לא אצא החוצה ל"חברה" לאחר שעישנתי, יכולת התקשורת הסביבתית שלי יורדת לאפס (שכחתי לציין שאני גם מאובחן כ ADHD) אני גם נמנע מקשרים עם בנות זוג. ניסיתי להפסיק מס' רב של פעמים כדי ל"עורר" את עצמי אבל ללא תמיכה אחרת, לא החזקתי מעמד ותמיד חזרתי לעשן, עד שהספקתי להלחם בלהפסיק..
מעולם לא אושפזתי, ובתרופות מנסיון רע אני לא מאמין יותר.
למרות הכל אני אדם מתפקד (אומנם בקושי) חי לבד וממשיך להאבק כל הזמן.
קו הגרף הוא ברור והוא לא מטפס למעלה.
עם השנים המאבק גובה גם מחיר פיזי שאני מרגיש אותו
קראתי קצת על גרייה מגנטית- יש סיכוי לגאולה? ואם כן איך מגיעים לזה?
יש טיפול טבעי שיכול לעזור שאני יכול לנסות?
מסתבר שהרע במיעוטו הוא הטיפול היחידי שעוזר כרגע האם לעזאזל במדינת ישראל
יש אפשרות לקבל טיפול על בסיס תרופות קנאביס גם על בסיס נפשי?
לא יודע אבל יש לי הרגשה שזה גם קשור אז אני סובל גם מדם נשימה בשינה.
תודה פרופ' על כל תשובה.

היי כולם!
חג שמח, מצאתי את הפורום הזה, מקווה שאמצא פה מקום מפלט למצבי החדש!
אני סטודנטית בשנות העשרים לחיי,
כבר כמה ימים שממש עצובה, דיכאונית , עצבנית ביותר!!!
צורחת על כול מי שעובר לידי, , ,
לא יודעת מה נסגר איתי!!! נכנס בי רוח של חולי
לא יודעת מה עובר עלי, בא לי להתאבד . לא אכפת לי לאבד מהעולם אני כבר לא מרחמת על הסביבה שלי.
יש לי הסטוריה של הפרעות אכילה , אבל עכשיו אני בשיא מתקפת העצבים, ככה שההפרעה הזו ממש לא משחקת תפקיד, כי הראש שלי במקום אחר.
אני מאד רגישה , תמיד הייתי חזקה ולא נתתי לאנשים לכופף אותי. עכשיו אני נשברת! אני רסוסה לא יכולה לשמוע ביקורת !לא מקבלת שום דבר ,
אני מרגישה שבר כלי, פרח שנבל!
מה אני עושה??? איך אני יכולה לצאת מהבוץ הזה?
תודה
דיכאונית

אני בחורה בת 29 , איכותית ומאוד מצליחה וסה"כ שמחה בחלקי , לפני חצי שנה התחלתי להרגיש דאון ועצבות נוראית פניתי לפסיכיאטר הוא אבחן זאת כדיכאון ונתן לי ציפרקלס 10 מ"ג , הכדור עזר פלאים חזרתי לחיי , שמחת החיים שבה הצלחתי בכל והייתי מאושרת , בשבועיים האחרונים חזרה תחושת עצבות ( לא נוראית כמו אז) איבוד עניין מהכל , לכמה שעות ביום ואז עובר , אני מוצאת את עצמי מתחילה לבכות ללא סיבה , חשה עצבות קלה וחוסר עניין , זה לא משתק אותי לגמרי אבל מפחיד אותי שאחזור לדיכאון שהייתי אז...
פניתי לפסיכאטר שלי אך הוא שוהה בחו"ל ,
ברצוני לדעת האם ייתכן שהדיכאון חזר ? או לא עבר כלל ? הם אצטרך להגדיל את המינון ?
או להחליף כדור , אשמח לעזרה כלשהי כי אני ממש בחששות שזה יחמיר כמו אז ושוב אאבד את שמחת החיים והיכולת לחוש הנאה

שלום, אני בת 23 וסובלת מדיכאון ב10 שנים האחרונות לפחות. בדרך כלל מדובר ב3-4 חודשים מתוך השנה (בדר"כ בחורף) שבהם המצב ממש גרוע (חוסר תפקוד ומחשבות אובדניות שלא עוזבות) ובשאר הזמן אני מצליחה לתפקד, אם כי זה עדיין תמיד ברקע. בכל "התפרצות" כזאת אני נמלטת מכל התחייבות שלקחתי על עצמי כמו לימודים עבודה או מערכות יחסים. בכל "סבב" כזה אני בונה משהו ואז ברגע אחד "נזכרת" שהכל שקר ושוב נסוגה למיטה שלי ולא מצליחה לצאת שבוע.
בשנה האחרונה אני כבר גרה לבד , כי למרות הבעיות העצמאות שלי מאד חשובה לי וגם מאד חשוב לי להצליח לעשות דברים נורמלים שאנשים בגילי עושים. לצערי לא הצלחתי להשאר בשום עבודה יותר מ4 חודשים וגם זה בקושי רב. זה לא שאני לא מספיק טובה אלא שאני לא יודעת להתמודד עם הגועל, האכזריות והשעמום שיש בכל פינה בעולם הזה. בסופו של דבר אני שוב מתייאשת מהכל וכשזה מציף אותי אני מסתגרת בבית שבוע-שבועיים ומנסה שוב להתחיל מהתחלה. החוסר תפקוד עצמו בדרך כלל לא נמשך יותר מכמה שבועות (בניגוד למצוקה הרגשית שנמשכת חודשים) אבל זה רק כי אני מכריחה את עצמי בכוח (לפעמים ממש פיזית במכות) לנסות שוב. אבל כמה פעמים אפשר להתחיל מהתחלה? למה לכולם סביבי מצליחים דברים והם מתקדמים ורק אני דורכת במקום בגלל שהמוח שלי מקולקל?
הולכות ונגמרות לי האופציות וגם התקווה שאי פעם אהיה מעט דומה לשאר האנושות נעלמת. אני מרגישה שאין לי שום מקום ושהעולם לא מתאים לאנשים כמוני. אפילו בתחומים "שלי" כמו אמנות ומוזיקה, צריך להיות חרא בן אדם בשביל להצליח. ומה זו בכלל הצלחה? מי בכלל רוצה להצליח? מי בכלל רוצה לחיות בעולם כזה מכוער עם אנשים כ"כ דוחים, תאבי בצע ואנוכיים?
אני מכירה את הבעיה הזאת טוב. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתמודדת עם מחשבות כאלה, טורדניות, שלא עוזבות עד שאתה מרגיש את כל הגוף שלך נקרע מבכי. זה כאב כל כך עמוק ושורט ושחור והוא רק מחמיר עם השנים. הפעם כבר חשבתי שזה עובר, חשבתי שהאביב יביא איתו הרגשה יותר טובה אבל בינתיים המצב שלי רק מתדרדר וכל הקרובים אליי מתרחקים כי כנראה לא נעים להיות בחברתי. זה לא שכולם אינטרסנטים שמדברים איתי רק כשהם צריכים משהו, אני פשוט באמת כל כך נוראית שהם לא רוצים להתקרב אליי יותר. חבר טוב אפילו אמר לי ש"קשה להילחם על מי שלא רוצה שילחמו עליו". ואני לא רוצה שילחמו עליי, אני רק רוצה למות.
אף פעם לא הייתי בשום טיפול, ולמרות שלאחרונה שוכנעתי שזה כנראה יכול לעזור (במן דרך מזויפת של התפשרות) אני לא מצליחה להביא את עצמי לפנות לאף אחד ובאמת להתחיל משהו. וגם אין לי כסף לשום דבר. באמת שאני רק רוצה למות, אבל אמא שלי תשתגע וכואב לי רק לחשוב עליה ככה. זה לא מגיע לה, מספיק הרסתי לה את החיים בזה שנולדתי, היא צריכה גם להתמודד עם לקבור ילדה? ומה זה משנה בעצם? בסוף כולם ימותו וזה לא משנה באיזה סדר זה יקרה. שום דבר לא משנה. עכשיו תגידו לי שזה שטויות ואני רק צריכה ללכת לטיפול, נכון?

אבל בשלב ראשון אני אכאיב לעצמי , אולי אשבור רגל יד או את שניהם יחדיו. לא יודעת כיצד לעשות אולי יש לכם אפשרות לעזור?

שלום אני בן 25 מאז שאני זוכר את עצמי אני לא כזה שמח.., בלשון המעטה.., בתור ילד עברתי סיפור די טראומתי שנמשך כ-11 שנה והסתיים בפיצוץ, וכל כמה זמן (שבועות ימים חודשים) יש לי התקף דכאון שנמשך מספר שעות שבד"כ מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות ושתחושת הזמן בו נאבדת לי ומרגיש כאילו עבר הרבה פחות זמן.., אחריו בד"כ יש לי מן הרגשת חמימות כזאת שגורמת לי להרדם וכלהרגיש כאילו שהכל בסדר עד שהמציאות טופחת לי על הפנים ואני מבין שאני חייב לקום ולהתמודד עם העולם שוב.., ואז- אני קם מתאפס - לא כל כך מהר, אוכל משהו בד"כ ואז פתאום מרגיש הרבה יותר טוב וכאילו יש לי הבנות משמימות על המציאות ועל הקוסמוס וכל מיני דברים שמאוד קשה לי להסביר אותם, העיניין הוא שתמיד אח"כ אני מנסה לזכור ולהבין מה היו המחשבות שהובילו אותי ליאוש הזה עד כדי כך שברוב הפעמים ביקשתי את מותי וחלפו לי לא מעט מחשבות אובדניות בראש והתרחש הניתוק מתחושת הזמן שתיארתי קודם (וגם מהמציאות), ואני לא באמת מצליח להבין מה מוביל אותי כל פעם מחדש למחשבות האלה, היו תקופות שההתקפים הנ"ל היו כל כך חזקים בייאושם ובאו בתדירות כל כך גבוהה עד כדי כך שגם לאחר שניגמרו עוד הייתי במין ערפול חושים חזק ולא יכולתי להתרכז, שמתי לב שזה כאילו שיש קול בפנים שמייאש אותי ומדבן אותי לכאוב.., עוד משהו שצריך לציין שתמיד יש תופעה מקדימה של אובדן תאבון (ואני בן אדם מאוד רעב מטבעי- שלא משמין גרם ודי רזה) מה שלא אופייני לי כל כך, ושכל תקופת דיכאון שכזאת לוותה בחלומות מטורפים לחלוטין ומצאותיים ברמות שלא יאמנו.. ובחלק מהפעמים אף בשפיכת זרע תוך כדי שינה,
קיצר.. אמרתי כבר הרבה אך יש עוד הרבה דברים שצריך לציין.., מה שעולה לי בראש בזמן האחרון לגבי זה, זה שאולי זה קשור לזה שאני רעב כל הזמן? אולי הגוף שלי לא מפרק טוב את האוכל וכתוצאה מכך לא מגיע יסוד חיוני למוח שלי?? אולי בכלל זאת מנדיפרסיה?? כרגע אני הולך פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי, אין לי מושג באיזו שיטה אני מטופל וגם אם זה עוזר לי ( יש כל הזמן עליות וירידות) סה"כ (וכן זאת פעם שנייה שאני מנסה לסכם) אני לא יודע אפיולו מאיפה להתחיל לטפל בזה, או להגדיר אם מצבי טוב או רע ממש, אני רק יודע שממש נמאס לי מזה, כאילו אין לי תקוה.. ושהחיים שלי ממש לא יכולים לענות להגדרה תקינים..והייתי רוצה כאלה, (כמובן שיש עוד פנים ונגררות למצב שכזה) האם יש עצה לכבודו\דה?

אני כבר שלושה חודשים מודאגת משהו מוזר קורה לי בגוף , זה התחיל מסחרחורת שמצאתי את עצמי זזה ימינה ושמאלה כמו שיכורה וזה חלף רק לאחר 4 שעות ומאז כל פעם משהו חדש
היום למשל הלכתי שעה בים פתאום תפסה אותי מן אנרגיה שהקשתה עליי ללכת וישבה לי בתוך הבטן עד הצוואר ופתאום מצאתי את עצמי מתקשה לנשום ושריפה בגרון ובבטן ותחושה של דכאון נוראי עד כדי שבא לי לזעוק מבלי שתבוא שום מחשבה דכאונית כל מה שחשבתי זה איזה צבע ים יפה .
ככה שלושה חודשים ...פעם הגוף משתולל מפחד כל הבטן כואבת בטירוף והכול שורף בבטן באזור בלוטת התריס לעיתים תחושת חנק לעיתים קושי להכניס אויר לעיתים חום באזור הירכיים הזרועות והבטן לעיתים כאילו יש פעימות לב מהירות אך הדופק 70 ועוד המון תופעות מוזרות .
מה זה הדבר הזה ? אני נשבעת שאני לא חושבת על שום מחשבה דכאונית להפך אני רוצה כבר לצאת מזה כי יש לי תוכניות לנסוע לחו"ל, לקנות אוטו וכו'
מה קורה לי אלוהים ?
האם זה בעיה רפואית ??? מה זה ????

10 מיליגרם נטלתי חצי כדור במשך יומיים כל יום חצי כדור והוא עשה לי טעם רע בפה מריר כזה שגורם לי לתיאבון מוגבר על מנת לנטרל את התחושה המוזרה בפה . החלטתי לא להמשיך לקחת את הכדור האם זה אפשרי להפסיק אותו מיידית ללא סיבוכים , כי לקחתי אותו תקופה קצרה רק יומיים? או שצריך להפסיק בהדרגה ויהיו לי תופעות גמילה?

התגייסתי לפני כחמישה חודשים ומאז שהתגייסתי פשוט נעלמה לי שמחת החיים, יש לי תפקיד טוב רק שממש ממש קשה לי עם המשמעת החוקים והתנאים הממש ממש מגעילים, אנשים לא הכי נחמדים, בעיקר קשה לי עם זה שלקחו לי את החופש, אני מתגעגעת לימים שהייתי יכולה פשוט לקבוע עם חברה לסרט או ליסוע לחופש עם המשפחה. בכלל קשה לי בבסיס שכל הזמן אומרים לי מה לעשות ואני אפילו לא יכולה לברוח כי זה סירוב פקודה ואז יהיה יותר גרוע בבית הספר למשל יכלתי לברוח מתי שרציתי ושום דבר לא היה קורה, אני מרגישה כלואה.. נשאר לי כל כך הרבה זמן לסבול אני באמת לא יכולה, אני מרגישה מיואשת מתוסכלת, אפילו כשאני מגיעה הביתה אני רק בוכה כל היום ואני מרחמת כבר על ההורים שלי,הם סובלים ממני ולא מגיע להם הסבל שלי והלוואי שהיה לי טוב, אבל פשוט כל כך קשה לי אני כבר לא נהנית לישון במיטה שלי, לא נהנית לעשות דברים שאהבתי לפני הצבא, אני עצבנית על כל העולם, אין לי כוח לצאת מהבית..בקיצור אני בדיכאון..הלוואי ויכלתי לבקש פסיכולוג, אבל ההורים שלי לא יממנו לי את זה..אני לא רוצה ללכת לקבן כי אז יעבירו אותי תפקיד וזה לא יעזור, אני עדיין אשאר בצבא, ואני לא רוצה לצאת מהצבא כי אני חייבת להפסיק לוותר לעצמי ( וויתרתי בבית הספר) אז אני רוצה להישאר בצבא כדי לסיים ולומר "אני עשיתי שנתיים צבא" אבל קשה לי כל כך אני לא יודעת מה לעשות יותר..זה לא הגיוני שאני מגיעה הביתה לשישי שבת ובוכה על זה שיום ראשון אני חוזרת לבסיס. אני מיואשת, ולחשוב שיש לי עוד שנה ו7 ..אני יודעת שזה עובר ( לאט מאוד) וזה זמני אבל אני מפחדת שהדיכאון יחמיר ולא יהיה טוב...אני לא יודעת מה לעשות....אני מיואשת וצריכה עזרה.

אמא שלי לקחה את התרופה 'פאקסט' במשך שש שנים, ואז הפסיקה [ניסתה לעבור למשהו טבעי] הרגישה עדיין טוב כמה חודשים, וכשחלה נסיגה לאחר מכן היא החלה לקחת 'רמוטיב' .
כעת יש לה בעיות שינה חמורות והדיכאון חזר, השאלה שלי כמה זמן לוקח לרמוטיב להשפיע והאם זה באמת יכול לעזור ולהוות תחליף ל'פאקסט' כי כרגע היא לוקחת רמוטיב כבר איזה שבועיים ולא מרגישה בהקלה כלל בנוסף לבעיות שינה קשות מאוד.
לחזור ל'פאקסט' עכשיו זה בעייתי כי לוקח לזה המון זמן להשפיע והיא צריכה משהו מיידי ודחוף שישפיע מיד אני ממש מפחדת על מצבה..

תודה מראש,
אירית