פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

הי הילה,

מאיזה איזור מגורים את?

הי הילה,

במרפאה להפרעות אכילה בבית החולים רמב"ם מציעים טיפול קבוצתי בהפרעות אכילה ב CBT. אך הבנתי שלעיתים ההמתנה ארוכה.
דיברתי עם פסיכולוגית קלינית מחיפה שמטפלת באופן פרטני בהפרעות אכילה ב CBT, את יכולה לפנות אליה ( תאמרי לה שהגעת דרך הפורום להפרעות אכילה). שמה נגה אנגלשטיין
מס' נייד 052-6371764

שיהיה בהצלחה,

אפרת

קראתי שוב ושוב את הודעתך.את כותבת שאין בך כלום פרט לריקנות,אבל זה לא מה שאני שומעת.אני שומעת עד כמה קשה לך,עד כמה את לא מוצאת אף מקום או אדם שיכיל אותך עד כמה הצורך וההזדקקות לטיפול כה קשה עבורך,שאת ממירה את הצורך במגע אנושי בחומר,כי זה ידוע,מוכר, פחות כואב ואולי גם פחות חשוף לאכזבה..(יו ניים איט..).
וכפי שאת מתארת,גם האכילה כבר לא מרגיעה ממש,גם היא כבר לא מספקת את ההקלה והאשליה.וכפי שקורה שהפרעות אכילה אנחנו ממשיכות למרות זאת כי זה הפך לחלק מאיתנו לזהות שניה שלנו,אבל זה לא צריך להיות כך.
טיבעי שטיפול מעורר את הצורך באכילה-התרוקנות.הוא מעלה תכנים שאת מנסה ללא הרף למלא בתוכך ומצד שני-מעוררים כ"כ הרבה חרדה,שבאותה נשימה את מנסה להקיא .אני מכירה את זה מעצמי.אנשים חושבים שללכת לטיפול זאת פריבילגיה,שיש משהו מאוד נוח בלדבר שעה עם מישהו,אבל בטיפול אמיתי,כשיש שיתוף,הכלה והדדיות הוא הרבה פעמים מרוקן ומתיש ,זאת עבודה קשה לתת מילים לכאב,לנסות ליצוק משמעות לחיים,ובתוך כל זה להשאר נאמן לעצמך ולבריאותך,הנפשית והפיזית.
אני מכירה את זה מעצמי.אני עדיין בטיפול ואני יודעת שלפעמים יש שיחות שהן כ"כ עמוקות ונוגעות והן הכי טובות בעולם אבל פתאום את יוצאת מהחדר ואת לבד עם כל התכנים שעלו והדרך משם להרס עצמי(כדי להמנע,הרי יותר קל לברוח מאשר להתמודד) היא קצרה.
זה לא חייב להיות כך.
יודעת מה הייתי עושה בימים כאלו??לא מוותרת לעצמי.לא משאירה את הפתח הזה.אני קובעת עם חברה או לחוג או לכל דבר אחר שלא קשור באוכל,עושה משהו בשביל עצמי,אמיתי שישאר שם ויתן לי נחמה מבפנים.תופתעי לגלות כמה כשתופסים מעט מרחק מן הדברים ,הם לא נראים אח"כ אותו הדבר.בהתחלה זה קשה לעצור,רוצים רק להגיע הביתה להתרוקן,אבל אח"כ זה הופך ונהיה הרגל.הכי חשוב לא לתת לעצמך לשקוע.להזכיר לעצמך איך תרגישי שניה אחרי(תיעוב עצמי גדול יותר) ושחבל להוסיף הרס על הרס שלא משרת יותר כלום.
אני מסכימה עם המטפלת שלך-ניתוחים בריאטריים סופם להכשל אם לא מלווים אותו בשינוי התנהגותי-מחשבתי.ואני מכירה הרבה נשים שגם כשהשיגו את התוצאות המיוחלות זה לא גרם להן להתחיל לקבל ולאהוב את עצמן והן תמיד חושבות "שמן".
מה עם טיפול תרופתי שאולי יתן לך קביים,עד שתוכלי ללכת לבד?מה לגביי טיפול קוגנטיבי- התנהגותי וליווי דיאטני??אני חושבת שהכי טוב בשבילך במיוחד בתקופה זאת להקיף את עצמך בכול עזרה שתוכלי לקבל.ואם גם זה לא יעזור,הייתי שוקלת אשפוז.
אשמח לשמוע מה את חושבת על מה שכתבתי.
תחזיקי מעמד,
קרן אור.

קרן אור -
קודם כל, תודה רבה על התגובה
קראתי כמה פעמים את מה שכתבת, ואני רוצה להגיב, אבל אני מוצאת את עצמי בבלבול. הרבה מחשבות שלא ממש יוצרות משפטים הגיוניים....
אני אנסה בכל זאת.

אחרי כל כך הרבה שנים של התנהגות כזו עם האוכל, אני לא מאמינה שיש סיכוי כבר להבין ולשנות. לא באמת. (התחלה לא ממש אופטימית ...אבל אני באמת לא אופטימית...)
גם כשהיו תקופות בחיים שלי שכאילו היו בריאות יותר, וירדתי עשרות קילוגרמים, ולמראית עין נדמה היה שהכל חלף ואני במצב נהדר, זה היה רק למראית עין. כי במקום לאכול כל היום, נשקלתי כל היום, והתעסקתי במחשבות על אוכל כל היום, ופחדתי לאכול כל מיני מאכלים, וזה היה חולני לא פחות. אומנם ירדתי במשקל (וזה היה נפלא דווקא), אבל לא הייתי בריאה.
בלי שום ספק, המצב ההוא היה עדיף על המצב הנוכחי - הר אדם, מפלצת, בקושי זזה, לא נוח לי, לא פיזית, בטח שלא נפשית, לא רוצה שיסתכלו עליי, לא רוצה שיראו אותי, אם הייתי יכולה - לא הייתי יוצאת מהבית....

אני גם חושבת שזה נכון לא לוותר לעצמי וכן לנסות למצוא פעילויות במקום להיות בבית ולאכול את עצמי (ואת כל המקרר), ואני עושה את זה באופן חלקי. אני פשוט גם חושבת שאי אפשר להעסיק את עצמך בלי סוף. ובכל מקרה, לכל מקום שאני הולכת - איתי הולכים, צמוד צמוד, בלי להרפות ולו לרגע - כל הכאבים, השנאה העצמית, החרדות. לפעמים אני מצליחה להדוף אותם לאיזו פינה קטנה בראש, ולשמור אותם על אש קטנה. אבל הרבה פעמים זה בלתי אפשרי. ואני נשאבת נורא מהר אל מערבולות של ייאוש ואכילה והקאות.

אני מטופלת תרופתית (ציפראלקס).
לגבי ליווי דיאטני - המחשבה על זה עושה לי רע. ניסיתי כמה פעמים וזה לא הלך. מצד אחד אני כמהה לעזרה, ומצד שני כל כך קשה לי כשמתערבים לי באוכל. גם כי אני רוצה להיות מסוגלת לבד, גם כי יש בזה משהו משפיל, וגם.. גם כי אני מפחדת לוותר עליו.

אני חושבת שאשפוז לא נועד למצבים כאלה. הוא נועד למצבים קשים קשים, מסכני חיים.
בכל מקרה, אשפוז לא בא בחשבון. הייתי בעבר מאושפזת, כשהייתי נערה. לא במחלקה להפרעות אכילה אבל במחלקה סגורה אחרת, בגלל הפרעות האכילה ובגלל דיכאון כבד, פציעה עצמית וכו'.... כשיצאתי משם נשבעתי לעצמי שלעולם לא אגיע לאשפוז שוב.

ולגבי ניתוח? זה רעיון שאני תקועה עליו עכשיו. לאחרונה כמעט בכל מפגש טיפולי יש "ויכוח" על הנושא. אני אומרת שאני רוצה, היא אומרת שזה לא יעבוד, ויותר מכך, שאם יבקשו את חוות דעתה היא תביע התנגדות. אני מתעצבנת, למרות שאני יודעת שיש צדק בדבריה. פשוט... אין שום דרך אחרת. אין שום דרך. אז אם לפחות ארזה קצת, אפילו רק לקצת זמן, אז אולי זה כדאי. וחוצמיזה, מי שואל בכלל? ומה אכפת לאחרים? זה הגוף שלי, ואם אחליט באמת שאני הולכת על ניתוח, אני אלחם על זה.
ניתוח תמיד נשמע לי כמו הסיכוי האחרון, כמו פתח המילוט היחיד שעוד נשאר. ואם זה נלקח ממני, אז מה יהיה?.....

אני מרגישה חנוקה...
אני באמת אבודה.

שלום לך,
צר לי על כך שרק עכשיו אני מגיבה ,אני מוצאת את עצמי חושבת עלייך מאז שקראתי את התגובה שלך לפני כשבוע אני רוצה לשתף אותך במחשבותיי עלייך:
לפי מה שהבנתי את מגייסת כיום את עיקר מאמצייך בלמצוא פתרון(זמני,לטעמי) לבעיית המשקל שלך בדרך שהיא מאוד מאפיינת את רוב האנשים-שיטת הזבנג וגמרנו(ניתוח הצרת קיבה),אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שהתהליך וההתמודדות האמיתיים מגיעים ממש אחרי.ואני חושבת שאת יודעת וגם מתארת זאת (רק אני שמתי לב לכך?):"כשהיו תקופות בחיים שלי שכאילו היו בריאות יותר, וירדתי עשרות קילוגרמים, ולמראית עין נדמה היה שהכל חלף ואני במצב נהדר, זה היה רק למראית עין.כי במקום לאכול כל היום, נשקלתי כל היום, והתעסקתי במחשבות על אוכל כל היום, ופחדתי לאכול כל מיני מאכלים, וזה היה חולני לא פחות" או "לכל מקום שאני הולכת - איתי הולכים, צמוד צמוד, בלי להרפות ולו לרגע - כל הכאבים, השנאה העצמית, החרדות ".
לכן שהפתרון לא יכול להגיע משינוי קוסמטי\חיצוני ולי נראה שאת מנסה להיאחז בו כאיזה גורם מושיע ,כשעמוק בתוכך את יודעת שהיית שם,ועדיין,לא הרגשת כפי שחשבת שתרגישי.אני גם יודעת שקשה מאוד לוותר על כלי המשחק המנחמים שלנו,אני תמיד אומרת שה"א היא סימפטום לשחק איתו כדי להמנע מלחוש את תחושות המחסור והיעדר שבחיינו ולכן זה לא פשוט לוותר עליה אבל זאת הדרך הנכונה והיחידה כדי להציל את עצמך ולהחזיר את השליטה האמיתית בחייך.רק כשתחליטי שאת מוכנה באמת לוותר על הסימפטום מתוך הבנה שזה לא הולך להיות קל ,אז תרגישי קצת פחות אבודה.הרי גם האוכל לא מנחם כבר,מעבר לכמה דקות בודדות.
יקרה,אין דרך אחרת רק לפתוח בטיפול את הרגשות המכאיבים האלו שהגוף שלך מנסה להזכיר לך את קיומם.להחליף את ההזדקקות לחומר בהזדקקות לצרכים אנושים,בתקשורת אמיתית ומכילה.נשמע שמערכת היחסים שלך עם המטפלת שלך היא חיובית ושהדברים נאמרים בטיפול,ואני שמחה על כך.זה תהליך שלוקח זמן,כמו כל תהליך הטעמה של משהו חדש ,אני יודעת שזה קשה לשבור הרגלים ושהתגובות האוטומטיות הן כ"כ מהירות שקשה לעצור לפני,אבל אני גם יודעת שעל אף הקושי,זה אפשרי.
אל תוותרי לעצמך !
שלך,
קרן אור.

שלום ניצן,

ראשית, אני מתנצלת על כך שאני מגיבה באיחור.
את צודקת שאת שואלת מה קורה לך.לפי תיאורך עולה שאת מתעסקת באופן מוגזם באוכל ובמשקל ושמצב הרוח שלך תלוי באופן שבו את מתנהלת עם האוכל.
את מתארת שאת מאבדת שליטה על מה שאת אוכלת. העיסוק באוכל, אובדן השליטה מספרים / מבטאים סיפור מהעולם הרגשי שלך. זה לא קורה סתם יש לכך משמעות וסיבה (רק כרגע זה לא ברור מה הסיבה). אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי ובמקביל מעקב אצל דיאטנית.
את מוזמנת לעדכן,
אם תרצי בעזרה בקבלת הפניה לאיש מקצוע פני אלי.

אפרת

ניסן יקר,

קראתי את הודעתך שוב ושוב ומצוקתך נשמעת באופן ברור.אני תוהה מה העזרה שאתה בעצם מבקש ומה אני יכולה לעשות במסגרת היכולות המאוד מצומצמות שלי בפורום כדי לעזור.
נשמע לי שהמצב הפיזי שלך מחייב טיפול והתייחסות הרבה יותר אינטנסיביים,שלא לומר חירומיים.המענה הנפשי יוכל להנתן רק אחרי שתצא מסכנת חיים(הBMI שלך הוא מאוד מאוד נמוך כזה שמאשפזים בגינו מיד,ונוסף על כך יש תחלואה נילוות של הפרעות קצב).
אני לא יודעת איך טופלת בעבר(אם בכלל),אבל למען האמת זה לא משנה כרגע.מה שחשוב עכשיו הוא שנשקפת סכנה מידית לחייך ואני חושבת שכדאי שתפנה למיון בהקדם לפחות כדי לוודא שאתה לא בסכנה פיזית ממשית.אחרי זה נחשוב ביחד איך וכיצד ניתן לעזור ברמה הריגשית,כי יש הרבה מה לעשות.אבל כדי שיהיה ניתן צריך שיהיה עם מי לעשות זאת,אתה צריך להיות בגוף כדי שנוכל לדבר על הדברים הקשים ולהקל.
אם אתה צריך עזרה או אם אתה חושב שאני יכולה לעזור במשהו,אל תהסס לפנות אליי אפשר אפילו במייל(כתובתו מופיעה בראש הדף).
בכול מקרה,אני דואגת ואשמח אם תעדכן.
אני יודעת שקשה לך וכשמרגישים לא טוב פיזית אז הקושי מתעצם,אבל יחד עם זאת אני מבקשת ממך לעשות את הבחירה הנכונה,הצל את עצמך!

בדאגה רבה,
קרן אור.

שלום מאי,

אכן נשמע שאת במצוקה רבה סביב בולמוסי האכילה והעיסוק הבלתי פוסק באוכל.
אני ממליצה לך לשתף את הורייך , על מנת שיפנו איתך לקבלת טיפול פסיכולוגי.
קשה להתמודד עם הפרעה כזאת לבד, גם כדאי להתחיל ולטפל מהר ככל שניתן על מנת לא להחמיר את המצב.

אשמח אם תעדכני אותי,

אפרת

שלום ורוניקה,

אינני יודעת מדוע עלית במשקל, יתכן והגוף משלים חסכים לאחר שהרעבת אותו על ידי דיאטות כאסח. יתכן וכדאי שתתיעצי עם דיאטנית.
על אף שמשקלך תקין את נשמעת עסוקה מאוד באוכל ובמשקל. האם באופן חריג?

אפרת

אני אכן מתעסקת יתר על המידה במשקל שלי...אני נורא רוצה לרדת שני קילו ופשוט לא מצליחה...כשאני לא אוכלת אני לא יורדת כשאני אוכלת או שאני שומרת או שאני עולה...
ואני פשוט לא מבינה מה קורה לי בגוף....

שלום לך,

משקלך אכן מתחת לנורמה ואת נמצאת בתת משקל.למרות זאת ישנה התעסקות מרובה באוכל,במשקל ואף רצון לרדת עוד במשקל,מה שמעיד על תפיסת גוף מעוותת.
אני מבינה מדברייך שאת בטיפול אצל דיאטנית ואני מציעה לך לסמוך עליה ועל התפריט שהיא קובעת לך,כי מניסיון אני יכולה לומר לך שהגוף "מתביית" על המשקל שנכון עבורו ולא עולה מעבר לכך.צמצום והגבלות מחושות רק יגרמו לנזק לטווח הארוך ויאריכו את משך\השגת האיזון הזה.
אני כאן אם יש שאלות נוספות,
קרן אור.

דבר נוסף,
עלייה של חצי קילוגרם לא נחשבת עליה בכלל.תחשבי על שתיית שתי כוסות מים שיכולים לגרום לעלייה הזמנית הזאת,כך שלא מקובל להתייחס אליה כאל עליה ממש.אותי יותר מטריד החרדה שזה מעורר בך.
אני לא יודעת אם את נמצאת בטיפו או לא,אבל כדאי לגבות את התהליך לטיפול נפשי כדי לברר מה המילים "הלא מדוברות" מאחוריי הסימפטומים.

BMI 18.6 - זה תת משקל!!!!!!!!!!!!!! מי אמר משקל תקין

דרך פניה לטיפול על ידי פסיכולוג ועל ידי תזונאית, לעיתים יש צורך גם בהערכה פסיכאטרית

(לא תמיד). יש מרפאות להפרעות אכילה בבתי חולים או בקופות החולים.
אם את מתחת לגיל 18 הדבר החשוב הוא לשתף את הוריך ולפנות לקבלת טיפול.

אולי לא תראי את ההודעה שלי עכשיו כי כתבת לפני כמה חודשים את ההודעה שלך אבל אני מדפדפת כדי לראות שאני לא לבד.. וגם אני כמוך אותו דבר ירדתי 14 קילו. ואחת הסיבות שלא רציתי לעלות במשקל זה בגלל אנשים.שלא יראו שאני עולה הגעתי למשקל 43. בגלל שסתם נגיד מישהי זרקה לי בכוונה שעליתי קילו או 2 קילו. למרות ששקלתי את עצמי באותו יום ודווקא הייתי קילו פחות מאותו זמן שהיא ראתה אותי. אבל בכל זאת דבר שנכנס לראש. או אבא שאומר לי שבחיים אני לא אצליח להיות יותר רזה ממה שאני בגלל שאין לי מבנה רזה לדעתו , והראתי לו אחרת וככה הורדתי עוד 5 קילו. שהוא אמר את זה הייתי 47 אם אני לא טועה. כבר הייתי רזה אבל בגלל המשפט הדפוק הזה שהוא אמר לי רציתי לרדת עוד. או בנות אחרות שאומרות "איך את לא משמינה" סתם קנאיות שרצו לרדת במשקל גם. אז אמרתי אין מצב עכשיו אני משמינה איך אני אשמין מה יחשבו עליי. אבל רק שתדעי עליתי עכשיו למשקל 49/50. קצת קשה לי עם ה50 אבל מה לעשות אני מרגישה בריאה המחזור שלי חזר הכל חזר. בלי טיפול טיפלתי בעצמי. כל קילו שעליתי הרגשתי שמנה .. אבל גם הבנתי שזה חלק מהתהליך. אני הולכת ללמוד תזונה קלינית ולעזור לבנות אחרות כמו שאני יצאתי מזה. אני בטוחה שתקומי יום אחד ותגידי שלא אכפת לך מה חושבים העיקר הבריאות. גם אני אהבתי את זה שהייתי סקיני . אבל הגוף שלי לא היה בריא. כבר קיבלתי איתותים שהדברים אצלי לא בסדר. כי אני רוצה ללמוד ואני רוצה להצליח ואני לא יכולה שאני במחשבות על אוכל. ושתביני בעבר לא הייתי ככה. משהו נדפק בדרך בחיים שלי שהתחלתי להתעסק באוכל ובמשקל. וכן אני צריכה עכשיו להחליף את הארון. לא את הכל. רק את המכנסיים. כי השמלות והחולצות עולות יפה. למרות שהייתי 45 קילו יותר אהבתי. אבל נתרגל ל50. הכי חשוב הבריאות

שלום יעלי,

את למודת נסיון, סבל וטיפולים עם קילומטרא'ז ארוך שנים של ההפרעה.
העצה היחידה אותה אני יכולה לתת לך היא לנסות שוב טיפול, כנראה לא התייאשת, את רוצה להרגיש יותר טוב. העיסוק במשקל, הפחד להשמין הם ביטוי לדברים עמוקים, כאבים, חרדות, שרק כאשר תגעי בהם בטיפול תוכלי להשתחרר מהפחד להשמין.

אפרת

שלום אורלי,

אי אפשר להסיק ממה שאת מתארת אם חברתך אנורקסית. הנקודה החשובה היא הדאגה שלך אליה. את יכולה להמשיך לבטא באופן ישיר את הדאגה שלך כלפיה , בתקווה שהדאגה שלך תגע בה והיא תוכל להתחיל לבחון מה קורה לה.
לא בטוח שהיא מסתירה, יתכן והיא אכן חושבת שהיא לא מסתירה כלום ושכביכול 'הכל בסדר' . קשה לעזור למישהו שלא רוצה לקבל עזרה או שלא חושב שהוא זקוק לעזרה.
התקווה היחידה היא הדאגה שלך כלפיה שגם הביאה אותך לפה .

בהצלחה,

אפרת

איילת שלום,

מהתאור שלך עולה תמונה של הפרעת אכילה: העסוק הבלתי פוסק שלך במחשבות על משקל, שומן ואוכל, וגם ברמת ההתנהגות( 6 פעמים ביום את נשקלת), מעוט הקלוריות שאת אוכלת והירידה החדה במשקל. כדאי מאוד שתפני לקבל עזרה מקצועית. רצוי מעקב על ידי תזונאית במקביל לטיפול פסיכולוגי. את יכולה לפנות לאחת המסגרות ברשימה המופיעה בפורום.
חשוב שתפני כיוון שאת מתארת תהליך של התדרדרות הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית (לא סתם את מרגישה אבודה) .
את מוזמנת לשוב ולעדכן, אם את צריכה עזרה סביב מציאת מסגרת טיפולית פני שוב.

בהצלחה,

אפרת

לא צריך להיות בתת משקל כדי לסבול מהפרעת אכילה?
אני יודעת שיש לי אישזהי בעיה ואני לא לחלוטין תלושה מהמציאות,אני יודעת שיש אנשים נורמלים שיכולים להנות מאוכל ולא לפחד ממנו...
אבל אני מרגישה ונראית כל כך שמנה שנראה לי מטופש לקבל עזרה ל"בעיית אכילה" אם אני כל כך שמנה...

שלום איילת,

אפשר להיות במשקל נורמלי ועדיין לסבול מהפרעת אכילה.
העיסוק באוכל ובמשקל, התחושה שלך שאת שמנה הם יכולים להיות ביטוי לקיומם של בעיות רגשיות ( אין לי מושג, כמובן, מה הן , את זה מבררים במסגרת של טיפול).
זה לא מטופש לקבל עזרה היות וב'שורה התחתונה' את סובלת, את לא נהנית מעצמך, מאוכל ויתכן שגם מהנאות נוספות. את לא הולכת לטיפול בגלל שאת שמנה את הולכת כי את כל כך עסוקה במשקל, ובאוכל שאת מאבדת את האחיזה בהתנהלות 'נורמלית של החיים'.
ממליצה לך לפנות לטיפול, אם עדיין מקננים בך ספקות לכי למס' פגישות על מנת לקבל חוות דעת מאיש מקצוע על מצבך.

בהצלחה,אשמח אם תעדכני,

אפרת

שלום לך,
אני שמחה לשמוע שההקאות הופסקו כחודשיים,כל הכבוד לך!
לשאלתך,נפיחות בלוטות הרוק היא תופעה אופיינית למי שהקיאה הרבה,אך היא גם תופעה הפיכה.לא יודעת להגיד לך מתי זה יקרה,אך לאט לאט זה יסתדר(בתנאי שלא יתחדשו ההקאות),בנתיים כל שנותר לך הוא להתמיד בדרך אותה התחלת .
בהצלחה,
קרן אור.

שלום
ותודה על המעקב שלך

כללית לא נתנו התחייבות בעקבות המכתב של ד"ר אורלי ברק.

התשובה שלהם היתה
"מהבעיה מטאבולית שחייבת מעקב בהע"כ? על איזה סוג הפרעות אכילה מדובר? מה תוצאות בירור ראשוני"
הד"ר הסבירה לי שהיא רופאה ולא רופאת נפש, ולא יכולה לתת אבחון.
ולכן אני צריך להזמים תור קודם במרפאה הנפשית של עין כרם, שהם יכולים לתת אבחון.
הזמנתי יהיה בעוד חודש...
[חודש נמרח הזמן, שלא באשמתי עד שהטפסים הגיעו למוקד קופת חולים בצורה מושלמת]

הם אמרו שלא צריך התחייבות, אלא הם עובדים ישירות דדרך משרד הבריאות, עד חצי שנה יש מימון ואחרי זה צריך לשלם מעצמי.
אני חושב שצריך התחייבות לביקור אצל ד"ר ברק, ואולי גם אצל התוזנאית, מקווה שיאשרו אחרי הפנייה מהמרפאה שם.
זה מה שיש זה לוקח הרבה זמן, חיכתי הרבה שנים נחכה עוד קצת.
אומנם בזמן האחרון קצת התגבר ההפרעות.. אם יש לך רעיון , אשמח לקבל, גם ישירות למייל[email protected]

בקשר להפרעות אכילה, קצת התגברו בזמן האחרון, בכלליות זה מראה על תוצאה, שאני מתנהג כלפי עצמי בצורה יותר נעימה ופחות נוקשה,
אבל זה גורם להפרעות?
אני מרגיש שבהחלט יש קשר חזק בין שני התופעות. אם היה לך רעיון לבנתיים איך להתקדם בפטרונן, או להפנות אותי לחומר קריעה בעניין, איך נקראת ההפרעה השניה ?

תודה לך מאד
דוד

היי דוד,
ההודעה שלך קצת התפספסה לי,סליחה.
למיטב ידיעתי,מספיק רופא פנימי-מטבולי שיכתוב מכתב לקופ"ח בשביל שיתנו לך אישור,וד"ר אורלי ברק היא רופאה כזאת.אין צורך בחו"ד פסיכיאטרית(לפחות לא בקופה שאליה אני שייכת,אבל כנראה שכל אחד עובד אחרת).
הגיוני שהם מבקשים לברר מה האבחנה ולמה יש צורך בטיפול שם(במקום אצלם בקופ"ח)ואני חושבת שאתה צריך לדבר עם הרופאה ולהסביר לה את דחיפות העניין.
לגביי המצב הנוכחי-אני חושבת שלפעמים כשנוגעים בתכנים שנמצאים בבסיס הפרעת האכילה שלנו,מנגנון ההגנה שלנו מתעורר וישנו צורך גובר של שימוש בחומר(סימפטומים של ה"א שהתגברה)עמ"נ להכהות ולטשטש מעט את הרגשות,שנגיעה בהם כואבת לנו.זה רק מראה כמה יש צורך בטיפול נפשי-תזונתי-מטבולי עמ"נ שיהיה אפשר לטפל ולמגר את הסימפטומים שהמחלה מייצגת.
אבל נשמע גם שאתה בדרך הנכונה ואל תאפשר לכל הבירוקרטיה לרפות ידייך!
אני כאן אם תרצה להמשיך לשתף.
קרן אור.

שלום קרן ותודה
אחכה כבר לתור בהדסה, לא הבנתי כל כך את הפרצדורה, אבל הם אומרים שיש התחייבות לאדרך הקופה, וד"ר ברק אמרה שאחזור אליה אחרי האבחון הראשוני שלהם.
ואקח מהם אחרי זה הפנייה להתחייבות.
הזמן חולף וחבל, אבל זה מיש.

בנתיים אולי מתפתח איזה סיפור אהבה חדש לראשונה בחיי. ואני לא צעיר.
טוב, היא לא תדע מזה, בוודאי לא בתקופה הראשונה.
מה דעתך על התנהלות כזאת ?

נראה לי שאם אצליח למצוא אהבה בחיי, אפטור הרבה פלונטרים חסומים.
נכון?

תודה מאד
דוד

היי דוד,

ממה שאני יודעת הבירוקרטיה היא רק בהתחלה.אח"כ רק מעבירים כרטיס והבי"ח דואג להתחייבויות מול קופ"ח.

לגביי האהבה החדשה-בדר"כ נהוג לחשוב שבן אדם צריך קודם לאהוב את עצמו לפני שתהיה לו יכולת לאהוב מישהו אחר.אז אני לא יודעת עד כמה זה נכון,כי לפחות אצלי האהבה הצילה אותי.העובדה שמישהו ראה אותי באמת ועוד נשאר אח"כ היתה בהתחלה שוק עבורי.האהבה הזינה אותי ואיפסה אצלי את הפרופורציות.הבנתי שאני ראויה להיות אהובה,ושאני גם יכולה לאהוב מבלי לפחד ועד כמה שניהם כרוכים אחד בשני.זה נכון שאת הדרך להחלמה אני עשיתי,האהבה לא יכולה לרפא את זה.אבל לא עשיתי את הדרך הזאת לבד וזאת היתה הקלה עצומה.פתאום מתוך בדידות נפתח מול עיני עולם של ביחד,ככ הרבה דברים חדשים לראות ולחוות.הבנתי כמה הפרעת האכילה שלי סימאה את עיניי.כמה חייתי בצמצום,מעבר לקלוריות ולמשקל.
השיא היה כשנכנסתי להריון ואחרי זה כשילדתי.הבנתי שהגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על דברים אמיתיים,שיש לי מחויבויות ושאני לא לבד יותר..זה תהליך כשקרה בהדרגה,אבל הוא קרה וזה מה שחשוב.
לשאלתך,לא הייתי מספרת בתחילת הקשר אלא נותנת לקשר להתפתח מעט,להיקשר,לראות שיש בסיס איתן.כשזה יגיע אתה תרגיש את זה לבד.זה לא משהו שיצא לי לתכנן.

כך או כך,מאוד משמח לשמוע.
מאחלת לך פסח שמח,עם הרבה אהבה וקבלה עצמית.
קרן אור.

תודה רבה קרן

הדברים שלך מאד מעודדים


חג שמח
דוד

שמחה לשמוע!
חג שמח גם לך ותמשיך לעדכן!
קרן אור.

שלום קרן

תודה לך שאת עוקבת ברציפות.
טוב כמו עוד הרבה דברים טובים בחיי, אז גם ניצני האהבה הרציניים הללו, פרחו באויר.
בגלל סיבות אחרות, אבל!!
אני מאד מחכה לתור בהדסה, מסוקרן אם הם יעלו על איזה שהוא גורם שאני לא מכיר, ולהשפיע עלי בעקבות הטיפול במעגל יותר רחב של חיי.
יתכן מאד שכל העניין הזה משפיע עלי הרבה מעבר למה שאני חושב.
בהדסה אמרו שתוך חודש יתקשרו להגיד מתי התור, הם צריכים להתקשר השבוע, אם לא אצור איתם קשר.
אני קצת מטשטש את הזהות שלי כל הזמן, וגם את הנתונים, אני לחוץ כאילו מישהו יזהה אותי מתוך החומר הכתוב.
אני אדם מאמין ושומר מצוות, זה עזר לי להגיע לשליטה ראשונית בעניין.
האמונה עוזרת לסליחה עצמית, קבלה, ולתקווה.
אך גם גורמת להרבה יסורי מצפון, תמיד הרגשתי שההקאות כל כך נוגדים את הערכים, בל תשחית!!!!!!
גניבה!!!!!!!!
והאמונה גם מחייבת לא לטייח, ולעשות מאמצים להגיע למקום יותר טוב.
עוד יבוא יום.
תודה מאד קרן
דוד

מצטרפת לדבריה של אפרת ושמחה מאוד לשמוע שאתה מתחיל טיפול.
באיזה קופת חולים אתה??אני יודעת שבהדסה אין צורך בטופס 17 לחברי הכללית.ולחברי מכבי זהב הם דואגים במרפאה עצמה לטופס מול קופ"ח וכל שאתה צריך זה רק להגיע לשם ולהעביר כרטיס.
אבל גם בשאר הקופות לא נראה לי שיערימו עלייך קשיים,עד כמה וכמה אם תפקסס אליהם את מכתבה של הרופאה.
זה רק הליך בירוקרטי ראשוני ,אל תתן לזה להרפות את ידייך.
המשך לעדכן,
קרן אור.

שלום קרן
הייתי אצל הרופא משפחה - כללית!
שיתן התחייבות לבדיקות שד"ר אורלי ברק הפנתה אליהם.
הוא אמר שזה יקח כמה ימים. ויחזור אלי, מחכה בסבלנות.
אני לא בקיא בהתחייבוות.
הבנתי שיש ועדה של הכללית והם לא אוהבים לאשר.
הרופא משפחה אמר לי לחכות ולא לקבוע תור, גם לא במרפאה הנפשית של עין כרם
עד שיקבל אישור להתחייבות.
זה המידע שיש לי, אשמח אם אני טועה.
תודה על העידוד.
אני מרגיש שמצד אחד זה שפתחתי את הנושא כאן ולד"ר מקדם אותי וזה הדבר הנכון ביותר.
מצד שני, בנתיים זה גורם לי לקבל את כל המקום הזה אצלי , כשלעצמו זה טוב, אך זה גורם לפרק כל מיני הגנות שהיה לי לאורך תקופה ארוכה לשמור על הפרעות האכילה.
מה אתן מציעות לעשות בנתיים כדי לשמור על הישן...
תודה מאד
דוד

שלום דוד,

לא ברור לי למה אתה מתכוון שאתה אומר פרוק הגנות'? האם אתה חושש לחזור ולהקיא?
אני מציעה לך להשתמש בפורום בתקופה הזאת כאמצעי תמיכה עד שיתקבל האישור המיוחל.

אפרת

תודה
היה לי הגנות של שליטה על האכילה.
והם כעת מאד חלשות.
הייתי בשלב של כמעט להקיא, אבל אמרתי לעצמי, זה לא בשום מצב, אתה לא חוזר.
השאלה כמה זמן זה יחזיק.
תודה לך
לילה טוב
דוד

שלום דוד,

צר לי על שאני עונה רק עכשיו.מאוד אשמח לשמוע אם משהו התקדם עם הדסה ובכלל איך אתה מסתדר.

קרן אור.

שלום שני,

מתוך התיאור שלך נשמע שאת מאוד צריכה עזרה. לא ברור האם אתמקבלת טיפול פסיכיאטרי תרופתי? האם בנוסף גם טיפול פסיכולוגי? טיפול תרופתי לא יכול להחליף טיפול פסיכולוגי ,הוא מאוד טוב כאשר זה נעשה במקביל.
יתכן ואת אומרת שזה לא מספיק לך ואת צריכה מסגרת הדוקה יותר ( מסגרת אישפוזית, כמה שזה נשמע מפחיד יכולה לעזור כאשר צריך טיפול יותר אינטנסיבי)
היות ואת מתחת לגיל 18 כדאי שהורייך ואת תתיעצו עם המטפלים הקיימים לבחון האם יש אלטרנטיבות טיפוליות אחרות.

אפרת

את שואלת אם עשית נכון שעזבת את הטיפול, כנראה שזו שאלה שמנקרת בך.
5 חודשים , מנסיוני, הם זמן מועט מידי על מנת להעריך האם מתרחש שינוי, במיוחד בהפרעת אכילה שיש התנגדות רבה ל'וותר' על ההפרעה.
את מתארת שאינך מקשיבה לפסיכולוגית ולדיאטנית , את לא נמצאת במסגרת של בית ספר את לא חייבת להקשיב ולציית, מדובר בתהליך נפשי עמוק אותו תעברי על מנת שתוכלי להשתחרר מהפרעת האכילה . אם את מרגישה שלא מבינים אותך דברי על זה , על כך שאינך מרגישה מובנת. יתכן והעמדת פנים שאת מצייתת ועשית את עצמך מקשיבה בעוד שבפנים את מרגישה לבד ולא מובנת.
אני כן ממליצה לך לחזור ולנסות לדבר על כך שאת לא מקשיבה ואינך מרגישה מובנת ועל כן אינך רואה טעם בטיפול.

מאחלת לך הצלחה,

את מוזמנת לעדכן,

אפרת

שלום נגה,
אני חושבת שהאכילה בלילה היא הסימפטום.הבעיה העיקרית היא לנסות להבין למה יש לך נדודי שינה.
האם את סובלת מנדודי שינה כבר תקופה ארוכה??האם בוצעו בדיקות או שיש לך הבנה למה הם נגרמים??
אשמח אם תספרי יותר,משם נוכל להמשיך.
קרן אור.

היי קרן,
שנתי לא טובה ולא רציפה משום שאני מוטרדת מדברים שונים
ונתונה במצבי לחץ ומתח.
הפרעות בשינה נמשכות כמעט 4 חודשים..
היות ואני ערה בשעות הלילה אני אוכלת על מנת להרגיע את עצמי ולהעביר את הזמן.
לאחרונה שמתי לב שהתנהגות האכילה הלילית התחילה להתקבע אצלי.
עכשיו אני לא יודעת אם אני מתעוררת כדי לאכול או אוכלת משום שאני מתעוררת.
האם נדודי השינה גרמו לי להפרעת אכילה? אשמח באם תעני לי על שאלה זו.
תודה,נגה.

נגה שלום,
סביר להניח שנדודי השינה לא גרמו לך להפרעת האכילה,אולי רק החמירו אותה.
את מתארת סביב האוכל והשינה(שני צרכים קיומיים וטבעיים שלנו) תחושות של דאגות,טרדות,פחדים אותם את מנסה להרגיע ע"י האכילה,והם אלו שרודפים אותך ולא מניחים לך להרפות בשינה ..
לי נשמע שהצעד המתבקש יהיה לטפל בתחושות האלו,להבין מה משמעותם ומה עומד מאחוריהם,כדי שניתן יהיה להרפות ולשפר הן את השינה והן את האכילה.
אלו דברים שניתן לעשות רק בטיפול פנים מול פנים.מה עם פניה לטיפול ריגשי??

אשמח לשמוע מה את חושבת,
קרן אור.