פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

הי מורן,
טוב מאד שאת מבינה שיש בעיה, זה תחילת הדרך לפיתרון.
ללכת לדיאטנית זו בחירה טובה, לפחות בתור התחלה.
היא בהחלט תוכל לעזור לך, משום שאכילה נכונה ומאוזנת היא חלק מהטיפול בבולמוסים.
יתכן וזה לא יספיק. יתכן ותזדקקי לטיפול נוסף, אבל היא כבר תדע להגיד לך.
אני חושבת שכרגע המטרה שלך צריכה להיות מיגור הבולמוסים ואיזון האכילה. דחי את עניין הירידה במשקל עד לאחר שתחלימי.
בעניין המשקל - שתפי אותה בפחד שלך והגיעי איתה להבנה.

מאחלת לך הצלחה ובריאות :)

קודם כל, תודה על תשובתך,
למה הכוונה בטיפול נוסף ?
ואני לא בטוחה שארצה כל כך לספר לה על הפחדים שלי ומה אני מרגישה ואיך הגעתי לזה. בנוסף, אמא שלי תהייה איתי, ואני נורא לא רוצה שהיא תשמע את מה שיש לי להגיד. אני יודעת שהיא יודעת מה עובר עליי (בכל זאת, ההורים שלי ראו כמה רזיתי ועכשיו אי אפשר להתעלם מהעובדה שאני כל הזמן הולכת וחוזרת מהמטבח) אבל אני לא רוצה שהיא תדע מעבר.
אני נורא מפחדת שאני לא אצליח להשתלט על הבולסומים שלי. כרגע זה פשוט נראה בלתי אפשרי. כל מה שיש לי בראש סובב סביב אוכל, או מה הדבר הבא שאני אוכל, ומה יש לי בארונות. האם לאחר טיפול אני אוכל לצאת מזה ולרדת במשקל בצורה נכונה ? אם כן, כמה זמן בערך ייקח התהליך הזה ?

הכוונה בטיפול נוסף יכולה להיות סוג מסוים של טיפול נפשי, לפעמים טיפול משפחתי, לפעמים גם תרופתי, יש מגוון של טיפולים ולרב יש צורך בשילוב, משום שהפרעת אכילה היא בעיה נפשית עם ביטויים פיזיים, כלומר אכילה לא תקינה, בולמוסים, הקאות וכו.
אני לא מכירה אותך ולכן אין לי מושג מה הבעיה שלך ומה הטיפול הנכון,
אבל חשוב מאד שלא להסתיר. לא מהורייך ולא מהדיאטנית. יש אפשרות להיות בחדר עם הדיאטנית לבד, לפחות חלק מהמפגש אם יהיה לך יותר קל, אבל את חייבת להבין, שאם לא תשתפי, העזרה שתקבלי תהיה מאד מוגבלת, והזמן עובר....
אז, למרות הקושי העצום, היי אמיצה וספרי הכל!
בצלחה :)

שלום מורן,

את כותבת על הפרעת אכילה שהתחילה לפני כשנתיים ולא ברור מדברייך האם טופלה מעבר להיבט התזונתי.כי על פניו נשמע שהחלפת מחלה אחת באחרת,ששתיהן הן ביטוי למצוקה ריגשית שמשתחזרת באמצעות סממנים פיזיים משתנים.
ה"א לא נעלמת ביום בהיר,היא באה ללמד אותנו משהו ואם לא נהיה קשובים למסר הזה,לא נצליח להחלים ממנה.רק שזה קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לבד,ואת בעצמך מתארת שהמצב יצא משליטה,כפי שקורה תמיד עם קשיים מודחקים.
עצתי לך, עם כל הקושי שבשיתוף(מדבריים אני מבינה שאת קטינה??) והחשש לספר להורים,לקחת אחריות אמיתית על חייך ולפנות לטיפול כדי למגר את הפרעת האכילה מחייך.אל תשלי את עצמך,אם המצב לא יטופל,את תמצאי את עצמך מבזבזת יותר מידי חשובות מחייך בגיהנום הפרטי הזה.
ההתעסקות שלך בלרדת 5 ק"ג מנסה להניע אותך מלהתבונן לתוך הדברים האמיתיים שדורשים היענות.וגם אם תגיעי לשם,זה אף פעם לא יספיק,ובטח ובטח לא יהיה זה שיגרום לך לקבל ולאהוב את עצמך.
קחי את עצתה של דנה ושתפי את הדיאטנית בפגישה הקרובה.אל תפחדי.
אני מכירה כ"כ הרבה נשים שפחדו לשתף את ההורים,אבל בדיעבד אף אחת לא מתחרטת שעשתה זאת.


אשמח לשמוע התפתחויות...
קרן אור.

קודם כל מה שלומך יקרה?
יש בלגן פפה בפורום ופיספסתי את ההודעה שלך.
מה שלומך יקרה???
איך את מרגישה?
מקווה שעוברים עלייף ימים טובים!
אני גאה בך בכל יום שאת בצבא. שאת חזקה וגיבורה!!! ולא מתייאשת!
כל ה כ ב ו ד לך!!!
אוהבת אותך המוןןןןןןן
אני לא הרבה במחשב (רשמתי לך בפרטי למה... קיבלת???)
אוהבת
תמשיכי להיות גיבורה!!!
נטע

אני מכבדת את רצונך להיות נוכחת שקטה,אבל רוצה לומר לך שאם וכאשר תרצי,
אני יותר מאשמח לשמוע מה קורה איתך...

איתך במחשבותיי,
קרן אור.

שבת שלום מה שלומכן?
אני מתגעגעגעת אלייכן נורא
איך הולך?
שירני- נעלמתתתת!!!
ותקווה מאמי שוב אני אומרת לך שאני ג א ה בך!!! וגאה בך שאת שורדת ועוברת את הגיוס בגבורה!
מה שלומכן כולכן?
קרן אור מה שלום ילדייך? ואיך את מרגישה? חל שיפור במצב בריאותך?
אצלי - יש הרבה הרבה חדש אני באיזה שהוא מקום נעולה בתוך עצמי
מרגישה שאני שקועה בבוץ עמוקקק. קשה לי לכתוב בפורום, לא יודעת למה!!! לעומת זאת בפרטי יותר קל לי לשתף...
קשה לי לחייך לכול אחד אני כאילו שומרת מרחק מסויים מרגישה שאם אני אחייך זה יהיה חיוך מזוייף לכן יש אנשים שאני חולפת לידם מבלי לנפנף שלום.ואני לא יודעת למה זה קרה לי. אני חושבת שזה בגלל שעברו עלי הרבה דברים והמון תסכולים.
הכל מתקשר איכשהו להפרעת אכילה זה בטוח.
הכל החריף ביום אחד שהתחלתי עם כאבי בטן אחרי 2 התקפים כבר היה לי עירוי נוזלים ביד. בהתחלה חשבו שזה התייבשות אחרכך התברר דלקת בבטן .אחרכך היה שערוריה האם לנתח או לא. ואז עברתי מסכת קשה עם זונדה ובקיצור לא יכולה להזכר בזה. ואז ירדתי במשקל עליתי וירדתי כמו יויוו.... ושוב הגעתי למצב שהמשקל משחק תפקיד!
זה הכל בקיצור
שיהיה לכם המשך שבת כייפית וסופשבוע נעים וחמים
אוהבת אותכן
וחושבת עליכן!
נטע

צר לי לקרוא על מה שאת עוברת,אך יחד עם זאת שמחה שעל אף הקושי כתבת מעט,גם אם זה כמה משפטים.
אני מכירה את הזמנים האלו שקשה לשתף,שמרגישים מין קהות חושים,הכול מרגיש כאילו בתוך סרט נע,ולא ברור היכן אנו בכל זה.אבל...חשוב לי להזכיר לך שזאת תקופה,והיו לך גם כאלו תקופות,ועם התמדה בטיפול את תעברי גם את זה.
לגביי מצבך הפיזי-לא ברור לי מה בדיוק קרה..ואם הגעת להתייבשות(מצב של עירוי) היו שם כנראה הקאות..אשמח לשמוע מה הוחלט בסוף ומה הטיפול שאת מקבלת.
חשוב לי לומר לך נטע-שבמלחמה בה"א יש תנודות.לא תמיד אנו מצליחות לנצח את הדפוסים האוטומטיים שלנו ולעיתים חלה נסיגה.כן,גם אני מתמודדת עם מצבים אלו לא אחת.אבל בניגוד לפעם,אני עוצרת,וכלמודת ניסיון אני מנסה לברר לעצמי מה הדברים אומרים ,אלו מילים ותחושות אני מנסה לבטא דרך הגוף.מההיכרות שלי איתך,אני יודעת שאולי לאחרים מה שאני כותבת כאן יראה לא ברור,אבל אני גם יודעת שאת מבינה בדיוק למה אני מתכוונת.ואני פותחת לך ערוץ תקשורת נוסף,לא ע"ג הפורום,אלא מזמינה אותך לשתף אותי בכתובת המייל שלי(נמצאת למעלה),אם תמצאי את זה קל יותר.

כך או כך,מחזיקה לך אצבעות,
שלך,

קרן אור.

היי נטע,
קיבלתי את המייל שלך,ותודה.
עניתי לך עליו.

נשיקות,
קרן אור.

הי תקווה,

שמחה כמו תמיד לשמוע ממך,ואני כאן תמיד גם בתקופות מורכבות יותר.
לשאלתך,אני לא ממש בקיאה במצבך לאשורו אבל אני מניחה שאם חשבת על אופציה להקלה בשירות(ומההיכרות איתך אני יודעת כמה את תמיד דורשת מעצמך את המקסימום ולא מוותרת בקלות),כנראה שאת באמת מרגישה באיזשהו קצה שמניעת ההתמוטטות ממנו היא באמצעות הורדת לחץ.יתרה מכך,ברור לי שהטיפול הנפשי בה"א שלך צורך אף הוא משאבים נפשיים ופיזיים לא פשוטים,וחשוב יותר לא לעשות הקלות לעצמך דוקא במקום הזה.
הורידי פרופיל ולחץ מעצמך,כי עיקר האנרגיה צריכה להיות מגויסת לטיפול בעצמך,להחלמה ולבנייה.
רק התמדה יכולה לאפשר לך להגיע למקום אחר ,שלם יותר .יש עוד חיים מלאים לפנייך,ואפשר שתחיי אותם מאושרת!.
חוץ מזה,אם אני זוכרת נכון השירות עתיד להסתיים בקרוב,נכון??

אשמח לשמוע מה החלטת.
תחזיקי מעמד!
איתך.

נופר יקרה,
זהו פורום תמיכה להפרעות אכילה.
למה את מעלה את הבקשה שלך כאן?
בבקשה שתפי את הורייך במה שמטריד אותך ובקשי מהם פגישה עם דיאטנית.
היא תוכל להעריך האם את בעודף משקל ולתת לך המלצות תזונתיות בהתאם.
בכל מקרה, אל תתחילי בשום אופן דיאטה לבד.
שבוע טוב :)

היי מנחם, קראתי את ההודעה שלך, אני עושה מחקר על הפרעות אכילה אצל גברים באוניברסיטת בר אילן. מאוד קשה למצוא גברים שמוכנים לחלוק את החוויה שלהם..
האם תשקול לקחת חלק במחקר ולספר את הסיפור שלך? כמובן שהכל ישמר בסודיות מוחלטת עד רמת השם.
אם זה משהו שעשוי לעניין אותך בבקשה צור איתי קשר
[email protected]
דנה

בוקר טוב מנחם,

ראשית,תודה על השיתוף וכל הכבוד על השינוי שעשית שברור לי שלא היה פשוט!
אבל צריך להשים לב שאתה לא מחליף התמכרות אחת באחרת,שהרי גם התמכרות לספורט הינה התמכרות לכל דבר ויש לה נזקים כשהיא לא נעשית במינון ובאופן בריא,כולל איזון תזונתי שהוא כולל לא רק עליה במשקל ובמסת השריר,אלא איזון תזונתי והתאמת התפריט לאופן ועצימות האימון,מתן מנוחה לשריר להתאושש בין לבין,הקשבה לגוף כדי למנוע פציעת ספורט ועוד ועוד.
על פניו,חשוב לי לציין שאולי עלית במשקל ואתה לא נמצא במשקל מסכן חיים,אבל אתה עדיין נמצא בתת משקל(BMI 18) ויש צורך בעליה נוספת במשקל.
אתה כותב על פיסול הגוף,ואני שומעת כמה עדיין יש כאן מימד משמעותי עבורך של שליטה.ממה אתה מפחד?מה זה בשבילך לאבד שליטה??
אלו דברים שחשוב להבין בטיפול נפשי(לא כתבת,האם אתה נמצא בטיפול שכזה?),כדי למגר את הפרעת האכילה באמת.כמו כן,נשמע שאתה יכול להיתרם מאוד מייעוץ תזונתי(אתה עדיין צעיר מאוד ונמצא בתהליך של גדילה).
יש עוד עבודה שנשמע שצריכה להתבצע,וחשוב שתעשה במרחב הטיפולי.
שמור על עצמך!
קרן אור.

שלומית יקרה,
ברכות על לידת התאומים שהינה אירוע מרגש מאוד! יחד עם זאת,לידה כרוכה גם בשינויים רבים,שינוי פיזי,שינוי סידרי העדיפויות והצורך לדאוג לשני זעטוטים וקל במרחב הזה לשכוח לטפל גם בעצמנו.
את רק חודש וקצת אחרי לידה,תני לגוף שלך זמן להתאושש,ולך אפשרות להסתגל לשינויים.עייפות היא ברורה וטיבעית,עד כמה וכמה שהנקה של שני תינוקות היא קשה ומסביב לשעון(בהתחלה) וגם צורכת אנרגיה לא קטנה.
חשוב שתאכלי מאוזן.אל תאבקי ברעב,הוא מנגנון טבעי של הגוף לנוכח דרישות מתבקשות,ואני מבטיחה לך שזה מתאזן(ראית איך 15 ק"ג ירדו מהר,לגוף יש הרי מנגנון איזון שאליו הוא שואף כל הזמן),כן נשמע לי שאם את מוטרדת יתר על המידה כדאי לפנות לייעוץ תזונתי,כדי ללמוד מה לאכול ע"מ להשביע את תחושת הרעב וכן גם ובעיקר לספק את כל התצרוכת הקלורית והתזונתית מבחינת יסודות המזון שיתאימו לצרכים החדשים של גופך.
ניתן גם לפנות לטיפול נפשי כדי להבין למה על אף שמשקלך היום הוא תקין,את מוטרדת ריגשית.

אשמח לשמוע מה את חושבת על מה שכתבתי,
ושוב-מזל טוב!
קרן אור.

ים יקרה,

אוכל הוא צורך אנושי,טבעי,שמשרת לא רק את הקיום הפיזי אלא גם חלק מצורך נפשי.
אין כל רע בלאהוב לאכול,אבל אני מבינה שמשהו בלהשלים עם מילוי הצרכים הטיבעיים שלך ,הוא חויה שאת לא מסוגלת לקבל.מה הפחד הגדול שלך בהגעה למשקל היעד??(שהרי זה רק קילוגרם אחד יותר ותראי איזה חרדה היא מעוררת אצלך!)למה את לא מרגישה ראויה לאכול ולספק את הצרכים שלך???מפני מה ולמה את מלקה את עצמך??
אני חושבת שחשוב לדבר על הדברים האלו בטיפול ולהבין על מה נשענת הפרעת האכילה שלך,במקום להתמקד בבואה שמשתקפת אלייך מהמראה(שהיא לעולם לא תספק אותנו לא משנה כמה נשקול,כי היא תמיד משקפת לנו את הרגשות והדברים שאנחנו כ"כ מפחדות לראות-והם לאו דווקא שומן-,לבד).
אני חושבת שזה הזמן להחזיק בטיפול,להעזר בצות הטיפולי,אולי אפילו לבדוק אפשרות להגדיל את אינטנסיביות הטיפול כרגע,ולא להתמקד במחשבה אם לרדת במשקל או לא,שהרי גם במשקל נמוך יותר,הרשי לי להניח שלא הרגשת מאושרת או שמחה יותר ובודאי שלא אהבת את עצמך.
זה הזמן,יקרה,לא לוותר לעצמך,כי המלחמה הזאת היא מלחמה לא על קילוגרמים,אלא על חייך! ואפשר לחיות אותם אחרת!
החזיקי מעמד ואני כאן תמיד כדי להקשיב

חיבוק,
קרן אור.

אנונימית חמודה!
מי כמוני מבינה אותך...
קודם כל- איך את מסתדרת בביצפר כשבראש שלך מרקד הפרעות אכילה???
אני מבינה שההורים שלך מטפלים בך כמו שצריך ושולחים אותך לטיפול, מאיזה טיפול נמאס לך בדיוק? מה קשה לך?
את מצד אחד אומרת שאת לא רוצה לאכול כי את לא רעבה ומצד שני את לא אוכלת כי את מפחדת להשמין....!
חמודה- כמובן שאת בהפרעת אכילה כי אין אדם שלא רעב,אנחנו פשוט מכחישים! פשוט אנחנו גורמות לעצמינו לא להיות רעבות. מבינה חמודה?
אני כל כך מבינה אותך... את עדיין קטנה תעצרי את זה. שלא תגיעי חלילה למצב גרוע לחיים ערורים ולמצב של אשפוז (בין אם בכפייה או בין אם לא.)
מסכת האשפוז היא מאד קשה, הרבה יותר ממה שאת חושבת ויודעת. אם את מסוגלת להתמודד בינתיים בשלב הזה עם הטיפול שלך אז אל תתני להפרעה להרוס אותך תתגברי, חמודה!! אם את במצב שאת צריכה אשפוז אז לכי על זה מתוך רצון למרות שזה קשה , כי אם תגיעי לשם בכפייה (וזה לא קשה להכניס אותך למצב הזה כי את קטינה ) אז תלכי מתוך שמחה ומתוך כוונה להחלים!!! כי כשעושים לך משהו בכפייה אתה עושה דווקא הפוך... מכירה את זה?
תאכלי תוך כדי עבודת המידות. תעבדי על מידת הרעב ופשוט תני לגוף שלך מה שהוא מבקש..
אם את כלכך שבורה ורסוסה אז תפני לאשפוז כמה שיותר מהר- כי מחכים בתור הרבה זמן.
אם את מרגישה שאת יכולה להתגבר עם הטיפול שלך אז תנצלי אותו עכשיו עד המקסימום האפשרי...!!! זה יכול לחסוך לך חיים מטורפים בצל הפרעות אכילה ממושכות... עם משקעים וחורים בבריאות ובנפש... :-(
לגבי הזונדה באף- אם את תראי נכונות להתשתתף ולאכול בארוחות המשותפות , (ותאמת- שלא יהיה לך הרבה בררה ) אז לא ישימו לך זונדה, ונוזלים בוריד, זה תלוי בך!! איך שאת מנהגת ואיך שאת אוכלת . . ותדעי שהזונדה זה רק חלק קטן מהעונשים שם. וגם הזונדה לא כואבת היא רק מציקה ולא נעימה מימים הראשונים ואח כך מתרגלים כמו לכל דבר. לכן אני שולחת לך מליון כוחות להתגבר ולתת לעצמך לקבל את הטיפול מההורים מהדיאטנית ומהפסיכולוגית :-) מקווה שתקבלי את הטיפול הכי טוב בזמן הכי נכון!!
דואגת לך וחושבת עלייך
תעדכני מה חדש איתך
אוהבת
נטע

קודם כל תודה על הכל..
ות'אמת שגם אני לא יודעת איך אני מסתדרת ! :(
כל היום אני חושבת על זה .. ורק על זה.. כל מחשבה שלי היא על זה נמאס לי כבר לחשוב על זה נמאס לי כל היום המחשבות שלי רק על זה אני בקושי נרדמת בלילה וגם שאני נרדמת אני חולמת אך ורק על זה..
נמאס לי מזה שאני צריכה ללכת לפסיכולוגית ודיאטנית.. ועוד יותר נמאס לי שכל נושא שיחה זה עלי (במשפחה) כל הזמן מדברים עלי ועל המשקל שלי.. ואפילו חברות מדברות איתי על זה ואפילו עם אמא שלי הם מדברות על זה ונמאס לי שהם נכנסות לי בדברים שלי.. הם כל הזמן מדברות איתי על אוכל כל הזמן הם מדברות איתי על הנושא שאני רזה מדי ושאני צריכה לאכול ונמאס מזה שכל מה שמדברים זה עלי..
אולי אין בנאדם שלא רעב אבל ככה זה אצלי אני פשוט לא מרגישה רעב.. אני לא אוכלת כי אני לא רעבה אבל מצד שני בגלל הטיפולים האלה של ללכת לדיאטנית גורמים לי לשנוא אוכל גורמים לי לחשוב כל הזמן שכמה אני ישמין ושאני לא רוצה את זה כי זה לא נראה לי וזה נראה גדול מידי הרבה מידי אני ישמין מלא מידי .. אבל מצד שני אני גם פשוט מרגישה בחילה שאני רואה אוכל.. אני לא מקיאה או משהו.. פשוט יש לי בחילה ..
הלוואי שזה היה כזה פשוט להפסיק את הכל ושאני יתחיל לאכול..
אבל זה קשה.. אפילו קשה מידי.. אני מרגישה מלאה כבר מהרגע שאני רואה אוכל מרגישה כאילו אכלתי עכשיו כמות ענקית של אוכל ואני מפוצצת !!
אני בטוחה בזה שאני לא יודעת כלום על מה מתרחש בבית החולים אבל אני מדמיינת לעצמי דברים לפי מה שהדיאטנית והפסיכולוגית אומרות לי .. ואני בטוחה שהרבה מעבר לזה.. והכי בטוחה בזה שאני פשוט לא רוצה להגיע לשמה !
איך אני יכולה ללכת לאשפוז שמחה ?! עם אני מפחדת כמו לא יודעת מה !
ומי כמוני מכירה את הקטע של הדווקא ? תמיד אני עושה דווקא בקטעים של האוכל עם אני צריכה לאכול ארוחה ומעצבנים אותי אני עושה דווקא ולא אוכלת.. מצידי לשבת שעות ולא לאכול אין לי בעיה עם זה ! העיקר לא לאכול ..
אני מנסה כל מה שאני יכולה ! באמת שאני מנסה הכל ! אבל תמיד אני מפספסת ארוחות כי אני לא מסוגלת אני אוכלת בכוח גם שזה מגעיל אותי וגם שזה הכל אני אוכלת בכוח.. השבוע אמא שלי ויתרה לי מלא שלא רציתי לאכול היא אמרה לי "תעשי מה שאת רוצה .. כבר נמאס לי לרדוף אחרייך.. את לא ילדה קטנה.. את יודעת בדיוק מה המשמעות שעם השבוע לא תעלי במשקל.."
לגבי מה שרשמת עם הזונדה באף.. אני לא מסוגלת לאכול ליד אחרים.. אני מתביישת לאכול ליד אחרים .. בחיים לא אכלתי ליד אנשים אחרים.. (לא ליד חברות לא במסעדה ועם כן במסעדה אני בודקת עם אין אף איש שאני מכירה..) ואני לא יודעת למה זה.. זה פשוט מבייש אותי..
אוף... כל כך קשה לי עם זה.. ואני מרגישה כל כך רע עם המצב הזה... :(
הלוואי שזה היה כל כך קל לעלות במשקל..

היום עשו לנו בביצפר בדיקת גובה ומשקל.. פחדתי ללכת לשמה.. פחדתי להסתכל על המשקל שלי.. כולי הייתי צמרמורות מהרגע שהאחות נכנסה ואמרה לנו את זה.. וברגע שהגיע תורי ביקשתי לא ללכת ביקשתי לא להיכנס לשמה.. ואמרו לי שאין דבר כזה.. המורה שלי ישר ידעה למה אני לא רוצה.. כי אמא שלי דיברה איתה על זה.. והיא אמרה לי שאני ילך והלכתי ונכנסתי הכי אחרונה מהכיתה.. וכשהיא בדקה אותי היא אמרה לי שאני שוקלת 35 הסתכלתי עליה וכמעט בכיתי אני מרגישה כ"כ שמנה.. היא אמרה לי שהגובה שלי הוא מטר חמישים. בהתחלה שנכנסתי היא אמרה לי לחלוץ נעלים ולהוריד את המעיל .. הורדתי את הנעליים ואת המעיל והיא הסתכלה עלי ואמרה "יוו איזה רזה את !" ואני בלב אמרתי "ממש" ואז כשהיא בדקה מה המשקל וראתה 35 היא אמרה לי "את יודעת מי שוקל 35 ?! ילד בכיתה ג !" היא שאלה אותי עם אני בטיפולים או משהו.. אמרתי לה שכן.. ולבנתיים היא בדקה לי גובה.. ואז סיפרתי לה על התפריט שעשו לי .. והיא אמרה לי "את צריכה לאכול הרבה יותר !" ואני רק רציתי לצאת משמה !! המשקל לא עשה לי כל כך טוב.. ואז כשנכנסתי לכיתה כבר כל הכיתה הייתה בפניים כי אני הייתי אחרונה ואז כולם הסתכלו עלי ושאלו אותי "כמה את שוקלת ?! מה הגובה שלך ?!" (כי אני נמוכה..) ואז אמרתי להם רק את הגובה.. והמורה אמרה את המשקל.. היא אמרה להם כמה אני שוקלת וכולם הסתכלו עלי כאילו נפלתי להם מהשמיים.. התיישבתי מהר במקום והם פשוט התחילו לדבר עלי.. על זה שאני רזה מידי .. והם היו בשוק.. הרגשתי כל כך לא טוב עם זה... :( אני שונאת שמדברים עלי.. וכל היום הילדים מהכיתה הסתכלו עלי כזה והיו בשוק.. ועד עכשיו אני מרגישה כל כך שמנה... :(

ההודעה שלך עפה לי מהעינים ... היה הרבה בלגן בפורום אם שמת לב.
מה שלומך קודם כל????
מאד הזדהיתי עם מה שכתבת...אני מבינה אותך לגמרי.
האם למשפחה שלך יש מודעות גבוהה בעינינים של הפרעות אכילה?
ואת הולכת לטיפול???
סופשבוע נעים
אוהבת
נטע

אני מרגישה רע עם עצמי...
אני מרגישה שנמאס לי מהחיים האלה ושאין לי יותר למה לחיות ! :'(
אני הולכת לטיפול אצל דיאטנית ופסיכולוגית ופסיכיאטר ..
הם הרימו ידיים כולם .. אני ?! אפילו לא שיתפתי פעולה .. אני מודה
אני גם לא רוצה לשתף פעולה ! :'(
אני לא רוצה לאכול... אני מרגישה שמנה ..
אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה...
עומדים לשלוח אותי לבית החולים..
אומנם אני לא מדברת על זה שאני מרגישה שמנה בטיפולים כי אני מפחדת ממה שיקרה..
תמיד ששואלים אותי ליד אמא שלי איך אני רואה את הגוף שלי (שמנה,בסדר, רזה וכו') ליד אמא שלי אני אומרת בסדר ולבד אני אומרת שמנה..
אני לא מדברת הרבה בטיפולים כי נמאס לי מהטיפולים האלה כבר :'(
בזמן האחרון התחלתי לריב עם חברות שזה בחיים לא קרה לי .. :'(
התחלתי להתרחק מכולם ואני לא יודעת מה לעשות :'(
אני מרגישה בודדה לגמרי מכל מה שקורה לי..
וגם שחברות שולחות לי הודעות הם רושמות לי "שמנה מה קורה" או כאלה או שאומרים לי "כמה את אוכלת ישמנה תיראי איך שמנת" אני מנסה לעשות הכל כדי להרזותת !! :'(
היום למשל נסתי להקיא בכוח אבל ישבתי בשירותים והתחלתי לבכות .. פחדתי כל כך ... התחילו לעבור לי מחשבות בראש "לעשות את זה ?! או לא לעשות את זה ?! ועם אני יעשה את זה מה יהיה ?! " ועוד המון מחשבות :'(
בסוף לא הקאתי אבל לפני יומיים הצלחתי להקיא .. כמה פעמים...
נמאס לי מהחיים האלה ... אני מרגישה בודדה :'(
בבקשה תעזרו לי :'(
בבקשה אני מתחננת :'( !

למשפחה שלי אין מודעות בכלל על הפרעות אכילה...
זה חשוב ?!

ברור שחשוב המודעות של ההורים שלך ושל כל המשפחה....
למה את הולכת לפסיכיאטר? את פוגעת בעצמך?
חמודה- תאכלי , את חייבת לאכול! אם לא אוכלים רק הורסים את כל המערכות.... תאכלי באופן מבוקר ואוכל מסויים ובריא כמובן ולא שטויות כמו שוקולדות במבות וכו....
ואגב-טיפ קטן, אני ממליצה לך בחום פעם ב... להכניס שטויות לפה כי אחכ תיתקפי בהתקפת אכילה של שטויות ותחסלי את כל הגלידות במקפיא של הסופר :-( :-) עצוב מצחיק הזוי... אבל אמיתי!!!
למה שלא תגידי לאמא שאת לא סובלת את הגוף שלך? אולי היא תוכל לעודד אותך... לכוון אותך ולהבין מה את עוברת ולשתף איתך פעולה .
בת כמה את יקירתי?
למה את לא משתפת פעולה ? ממה את מפחדת?
אני גם חשבתי באיזה שהוא מקום שהכי טוב לא לשתף פעולה. אבל תדעי לך שאם לא תשתפי פעולה האוכל יכנס לך לקיבה בדרכים אחרות. לא נעימות ולא "טעימות"
ואם כבר להשמין- אז שיהיה טעים:-)
באמת אני אומרת לך מכל הלב שאם לא תקח את התזונה שלך בדרך הנורמלית אז יש דרכים אחרות לגרום לבטן לתפוח זה נעים לא בריא ולא מומלץ!!! למעני תאכלי ! תתחילי מדברים קלים כמו פרות ירקות קרקרים -פרכיות וכאלה... ולאט לאט תלכי על לחם. או לחם קל או לחם מלא עם דגנים או סיבים- אם זה מותר לך .
תשתי הרבה , זה שחורף ויורד גשם זה לא אומר שהגוף לא צריך מים.
אויש אני מאד מאד מבינה אותך ו ואת כל המצב שאת עובדת...אני איתך בלב!!!
חושבת שזה יהיה טוב לשתף את אבא ואמא . ואם יש אחין או אחיות
אוהבת
מחכה לשמוע שאת בסדר
אוכלת ומטופלת כמו שצריך

קודם כל תודה על הכל..
אני הולכת לפסיכיאטר כי הוא אבחן אותי והוא קבע שאני אנורקסית ..
ופעם בחודש או קצת יותר אני הולכת לפסיכיאטר .. =\
אני לא פוגעת בי .. אני לא מנסה לעשות דברים.. אני פשוט לא אוכלת !
זהו .. כולם עושים סיפור על דבר כזה קטן..
אני לא רזה... אני בת 14 אני מטר 50 ואני שוקלת 34.6
אני בסדר גמור.. ואפילו יותר מזה !
ואני לא אוהבת בדיוק לאכול שטויות כמו במבות או כאלה...
אני לא בדיוק אוהבת את כל זה..
ואני לא אוהבת גם לאכול ירקות ופרות..
ולמה שיהיה לי התקף אכילה ? :O
זה נשמע לי מפחיד !
אני לא מסוגלת להגיד להורים שלי כי אני מפחדת שהמצב יחמיר.. כי לבנתיים כולם חושבים שיש לי הפרעות אכילה ואמא שלי אומרת שאני פשוט לא אוכלת כי אני לא רעבה ולא כי אני חושבת שאני שמנה.. אני מפחדת להגיד לה את זה .. כי אני לא רוצה ללכת לבית חולים..
אני לא בדיוק משתפת פעולה כי אני לא רוצה לשתף פעולה (לעלות במשקל וכאלה..) כי אני מרגישה שמנה... ושאני לא צריכה לעלות..
אבל מה שכן אני שונאת ספורט .. ובזמן האחרון אני כל הזמן עושה ספורט.. עושה הליכות רצה... הולכת על הליכון .. וכמובן שכל זה אמא שלי לא יודעת מזה.. וגם לא תדע מזה..
אני פוחדת כל כך ללכת לבית החולים ... ואפילו בתאריך ה 3.3 לוקחים אותי לבית החולים בתל השומר ואני יעבור שמה איזה הבחנה או משהו כזה..
ואני מפחדת כל כך !
רציתי גם לספר שלפני כמה ימים ישבתי עם כולם לאכול (עם כל המשפחה..) ואז אחרי האוכל כולם הלכו ואני נשארתי לבד בבית נכנסתי לשירותים כי הייתה לי בחילה .. וניסיתי להקיא פחדתי כל כך !! ולא ידעתי עם אני עושה את הדבר הנכון.. התחלתי לבכות כל כך.. רציתי להקיא .. אבל בסוף לא הקאתי כי פחדתי ... :(
זה רע ?! אני עושה משהו רע ?! :'(

אנונימית יקרה,

קראתי את ההתכתבות שלך עם נטע.מההתכתבות ביניכן עולה המצוקה הפיזית והנפשית הקשה בה את מצויה.את נמצאת על מדרון תלול והדרך היחידה לעצור את עצמך מליפול בו הוא לתת לאחרים לקבל כרגע החלטות בריאות ונכונות עבורך,עד שתהיי מסוגלת לעשות זאת עבור עצמך..
אני שמחה שנקבע לך תור לאינטייק בתה"ש ואני חושבת ששם יעריכו את מצבך נכונה ובהתאם יגישו המלצות להמשך טיפול.אם כי,לאור משקלך המאוד נמוך(BMI15.3 )סביר להניח שתופני לאשפוז.
באנורקסיה קיים דימוי גוף משובש ואני חושבת שאת מתארת אותו בצורה ברורה וכנה לגמרי.זה לא הולך ונהיה קל יותר ולא ניתן לפתור את זה לבד,בייחוד לא במצב שאת נמצאת בו כרגע.ניסיון ההקאה שלך מראה שהתהליך תופס תאוצה ,ואני שמחה שלא נכנעת לו והצלחת לעצור את עצמך מלהקיא.
הדבר הכי טוב שאני יכולה כרגע להציע לך הוא לשתף פעולה באופן מלא וזה אומר לשתף את אנשי המקצוע בכל הפרטים הנוספים ולקבל כל החלטה אשר תינתן כי בשורה התחתונה-המטרה של כולם היא הרווחה הנפשית והפיזית שלך.מציעה לך לזכור את זה תמיד.

אשמח לשמוע עידכונים,
קרן אור.

שלום נועה,

ראשית רוצה להודות לך בשם חברתך שיש לה חברה כ"כ דואגת ואיכפתית כמוך.
לשאלתך,על פניו לא נראה לי לפי מה שתיארת שאכן מדובר בהפרעת אכילה אלא דוקא כתוצר לואי של כל מכלול הבעיות הפסיכיאטריות שחברתך סובלת מהם(המאופיינים בהזנחה עצמית הנוגעת גם במישור האוכל),ובהתאם לכך צריך להיות הטיפול.
כתבת שהיא נמצאת בהוסטל ואני מניחה שהיא מוקפת צוות רפואי-טיפולי שמכיר אותה ויודע לזהות מצבי משבר המחיייבים צורך בהחלפת טיפול תרופתי או התערבות תזונתית.בשל מורכבות המקרה,כל שאני יכולה להמליץ לך לעשות הוא לשתף את הצוות הרפואי בהרגשתך שמצבה הידרדר,וכן בדפוסי האכילה והמשקל שלה שהשתנו, ולשמוע מה הם מציעים.

שיהיה בהצלחה,
קרן אור.

בשמחה!
את מוזמנת לכאן לעדכן.

קרן אור.

ים יקרה,

תודה על השיתוף ואת מוזמנת לכאן תמיד כדי לעשות זאת.
תראי,הBMI שלך נמוך ואת נמצאת עדיין בתת משקל.אך גם ברור לי שבהפרעת אכילה דימוי הגוף מעוות ואין לי יכולת אמיתית לשכנע אותך שמה שאת רואה הוא לא כפי שאת באמת.
אני יכולה לומר לך שהדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות למען עצמך הוא לסמוך על הצוות המטפל שלוקח החלטות ממקום שהוא אך ורק כדי למענך ועבור בריאותך(ואת מתארת כיצד היא כבר ניזוקה),הרי ברור לך שהצוות לא רוצה שתהיה שמנה אלא בריאה במשקל גוף מינימלי שנכון לך ע"מ לקיים את כל התיפקודים הפיזיולוגיים.
אל תאבקי בזה,נראה לי שחשוב שתדברי על הדברים האלו בטיפול ואולי התשובות שתקבלי ירגיעו אותך.

אני כאן,
קרן אור.

משקל 41 זה כבר לא תת משקל (אמרתי שעליתי כבר 4 קילו מתחילת התהליך) לגובה שלי לפי הBMI
אבל אפילו זה לא נראה לי הגיוני כי אני מאד נמוכה...

תודה על ההקשבה שלך ואני שמחה שיש לי מקום קצת לפרוק... ים

משקל 41 מציב אותך בBMI של 19 שזה משקל מינימלי רזה אך בתחילת הגבולות התקינים.אבל לכל אחת יש את המשקל המתאים למבנה גופה,למצב הבסיסי שלה וזה כולל גם משתנים כמו משקל קבלת מחזור(אי אפשר להגדיר החלמה לפני שהמחזור מושג חזרה)ועוד סימנים חיוניים שעומדים ודאי לנגד עיניהם של הצוות הרפואי שמכיר אותך.
כך שאני מציעה לסמוך עליהם,ועיקביות היא מילת המפתח.

אשמח לשמוע מה את חושבת,
קרן אור.

ואם במשקל היעד , 42 , אני לא אקבל את המחזור ? ייתכן שזה לא חוזר בגלל דברים אחרים נכון ? אני בלחץ כי אני יודעת שלמשקל 43 אני בחיים לא ארשה לעצמי להגיע.

אנונימית יקרה,

אתחיל מהסוף ואענה על שאלתך-איך לעצור את זה?? חד וחלק לפנות לטיפול.אם תגיעי לטיפול הפעם לא ממקום כפוי אלא מרצון ותהיי נכונה לעבוד על הקונפליקטים שנמצאים בבסיס ה"א שלך,אפשר שתוכלי אפילו להמנע מאשפוז ולהיות מטופלת במרכז אמבולטורי(רשימת מקומות בשימושון למעלה).
אל תחכי שמצבך ידרדר ,זה הזמן לקום ולעשות.ואני יכולה להבטיח לך שאפשר להחלים מה"א.אף פעם זה לא מאוחר מידי,ובגילך הצעיר,כל החיים עוד לפנייך ואפשר שתחיי אותם מאושרת.
ממליצה לך לפנות לאינטייק בתה"ש שם יעריכו את מצבך הפיזי והנפשי ובהתאם לכך ימליצו לך על טיפול שיכול להתאים לך.אשפוז הוא תמיד אופציה אחרונה שממליצים עליה,ולהפסיד לא נראה שיש לך.
עשי זאת עוד היום.
ואני כאן אם את צריכה עזרה נוספת.
קרן אור.

חופשה נעימה!

שלום,

אני לא רופאה, אך נראה שהעצירויות הן תגובה להפסקת המשלשלים. המשלשלים ממכרים, המעי נהיה עצל ומתקשה לייצר באופן טבעי את היציאה.
ממליצה לך לפנות לגסטרו בשילוב עם דיאטנית על מנת ללות אותך בתהליך הגמילה.( גם אם הפסקת לקחת משלשלים זה עדיין תהליך גמילה) .

בהצלחה,

אפרת

מכיתה ג' אני עושה דיאטות...בעצם כל החיים!
היו תקופות של פעילות גופנית מאוצת בהגזמה ואז פתאום כמעט בכלל לא עשיתי ספורט...הייתי גם בזמנו מצטיינת בהתעמלות אומנותית ואקרובטיקה! הייתי גמישה ואנרגטית מאוד! (זה היה מזמן אבל..)
עד היום יש לי בולמוסים שאני עוצרת נניח,ברחוב,באיזו מאפיה,ממלאת המון מאפים..אוכלת אחד אחרי השני ואז מרגישה רע...
נשקלת כל יום ויותר מפעם אחת. היו תקופות (היום קצת פחות) שהייתי זוכרת רגעים בחיים שלי,ואירועים,ודברים חשובים אך ורק לפי המשקל ששקלתי באותו הזמן!!
כל פעם שאני נתקלת באיזה זוג רגליים דקות וארוכות אני מתמוגגת מקנאה. משווה לעצמי ומרגישה זוועה! פשוט שנאה עצמית....רק לפני ממש כמה ימים עלה לי הרעיון של לעשות שאיבת שומן מהרגליים,אבל אמא שלי מיד הסבירה לי שזה רעיון הזוי....
הייתי נכנסת לסניף מקדונלד'ס ורואה איזו מקלה קונה גלידה פיצוץ ואחר כך חודש חושבת עם עצמי איך היא כזאת רזה והיא אוכלת את הדברים האלה? ושוב עצב. דיכאון. פנטזיות שיש מין פחד כזה,שלעולם גם לא יתגשמו. :(

שלום,

ממה שכתבת עולה שאת מאוד סובלת. את עסוקה באופן כפייתי במשקל, ברזון של אחרות, נראה שהרבה דברים נמדדים אצלך דרך המשקל.
אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת להקל על עצמך ולשחרר אותך מהעיסוק הכפייתי והמחשבות הטורדניות.

אפרת

שלום זהבית,

ניכר מפנייתך שאת דואגת לחברתך. העובדה שאינה רזה מידי עדיין אינה מבטיחה שאינה סובלת מהפרעת אכילה. ניתן להיות במשקל תקין ועדיין לסבול מהפרעת אכילה קשה.
התחלת בכך שפנית לאמא שלה ( האם היא מתחת לגיל 18?).
האם אמה אינה דואגת ?
אם אתן לומדות יחד ניתן לפנות ליועצת בית הספר על מנת שתשוחח עמה.
את יכולה להביע באופן ישיר את הדאגה שלך מולה.יתכן וקיימת הסתרה שלמה ועיסוק שלם סביב האוכל/אי אכילה. את יכולה להפנות אותה לפורום הנוכחי ( זאת בהנחה שהיא מכירה בכך שיש לה בעיה).על מנת שתתיעץ.
את מוזמנת לשתף,

אפרת

שמרית,

אני מבינה משאלתך שאחותך מעל גיל 18 ולכן הבעייתיות.
לשאלתך,נושא אשפוז בכפייה הוא מורכב בנוגע להפרעות אכילה.
כדי שפסיכיאטר מחוזי יוציא צו כזה צריך להתקיים אחד מהשניים: שהבחורה בסכנת אובדנות מידית(והרעבה לא מוגדרת ככזאת),קרי מסוכנת לעצמה(התאבדות מידית) או לסביבה ושבוחן המציאות שלה לקוי(כלומר,מתקיימת פסיכוזה).
עד היום לא הוצא צו כזה,למיטב ידיעתי.לכן עם כל העצב לא הייתי ממליצה לך ללכת איתה בכוח.שהרי גם אם תכנס לאשפוז,תשהה שם 3 חודשים,לא תהיה מוכנה להעזר באמת ולא יהיה רצון להחלים,אזי ברגע שתשתחרר תחזור לאותם התנהגויות.אבל אתם תאבדו את האמון שלה,היא תלחם בכם,ובטווח הרחוק הדבר יגרום לעוד יותר ריחוק.
כן הייתי ממליצה לנסות לגייס מישהו שיש לו השפעה עליה,שיוכל לגשת אליה ולהסביר לה את מצבה.לא הייתי מאיימת,מענישה,צועקת,עם כל התסכול שאתם ודאי חשים.
היא מספיק מענישה את עצמה ותאמיני לי שהיא מתייסרת לא פחות מבני משפחתה על הסבל שהיא גורמת להם.אל תתייאשו,תמשיכו לתמוך,לחבק לומר לה כמה היא חשובה לכם וכמה אתם אוהבים אותה,התמדה יכולה לגרום להבנה הזאת לחלחל ולהזין אותה במקום שהיא הכי זקוקה לו.

אשמח לשמוע יותר פרטים,
קרן אור.