פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

שלום ים,

לא הבנתי את שאלתך ומאיזה מקום היא נשאלת...
כעקרון אין כאן כללים,לכל אדם נקבע תפריט המותאם לצרכים שלו,לאורך חייו ולקצב הBMR הבסיסי שלו ,לכן חשוב לא לאמץ תפריט דיאטה כזה או אחר,אלא לפנות לייעוץ תזונתי פנים מול פנים.

קרן אור.

מישהי יקרה,

ההגדרה ממש לא משנה מה שחשוב זה שאת סובלת.
את מתארת מהלך כ"כ מוכר של דיאטה שהתחילה מתוך רצון לרדת כמה קילוגרמים ותפסה תאוצה מלווה באיבוד שליטה.אם תשאלי כל מי שיש לו הפרעת אכילה תגלי שכולם לא חשבו שיגיעו למצב זה.אבל הדבר החשוב ביותר הוא שניתן לטפל בזה,וככול שזה יעשה מוקדם יותר,כך ניתן יהיה למגר את זה מהר יותר.
אל תתמהמהי ואל תתפסי לצמצום כדי "לכפר" על הבולמוסים האלו,כי משם זה רק עניין של זמן עד לבולמוס הבא.
עקב גילך הצעיר תצטרכי לשתף את ההורים כדי להגיע לטיפול,אבל אל תהססי,אלו חייך וההמשך שלהם תלוי באיך שתגיבי היום.
נראה לי ששווה להתחיל מפניה לדיאטנית ובהמשך אם יהיה צורך להוסיף גם מענה נפשי.

אשמח לשמוע מה את חושבת על ההצעה שלי,
תחזרי לעדכן,
קרן אור.

קודם כל,תודה רבה על התשובה :)
האמת שפניתי לדיאטנית והיא עוד יותר דרדרה אותי...
אני אבקש מההורים שלי ללכת למישהו שמומחה בהפרעת אכילה...

שוב תודה (:

לא הבנתי את שהתכוונת במשפט :"..היא עוד יותר דירדרה אותי..".אם כי מסכימה איתך,יש צורך בפנייה לדיאטנית עם התמחות בהפרעות אכילה,כי הדגש כאן הוא לא רק מה לאכול\לא לאכול,אלא גם דיבור והכלה של הקשיים הנילווים לאכילה,עבודה קוגנטיבית-התנהגותית מאוד יעילה במצבים אלו.
אל תתייאשי,פני להורייך שוב ויחד מיצאו מישהי מתאימה.
המשיכי לעדכן,
קרן אור.

הי תקווה,
אני חושבת שהאחריות הבוערת והחשובה ביותר שאת צריכה לקחת כרגע היא על חייך.את בעצמך מתארת איך הפרעת האכילה שלך מונעת ממך להתקדם בחיים,ואני חושבת שהדבר הטוב ביותר הוא לא לנסות "להתעלות" על זה,אלא דווקא להמשיך להתמסר לתהליך הטיפולי ,כדי שלא תצטרכי יותר לעשות את הויתורים האלו.וכפי שאת שמה לב,הפרעת אכילה משתלטת על כל עולמנו ולא משאירה שום מקום לפרוץ ולהתקדם בתחומי חיים אחרים,מתגמלים יותר.אני דווקא חושבת שאת צריכה לקחת את החצי שנה הזאת ולהשקיע אותה רק בך ובטיפול כדי שתצאי לאזרחות מחוזקת יותר.
ונכון,זה תהליך והוא לוקח זמן רב.אל תאיצי בעצמך.קחי את הזמן שנדרש עבורך.
עדכני אותי מה קורה,
שלך,
קרן אור.

תודה לך, ותודה על ההצעה למעקב שלך, אפנה אליהם.
אוכל להגיד שבעקבות טיפול רגשי בדברים אחרים, הרגשתי מוכן לפתוח את זה לפחות בפורום הזה.
תודה מאד וגם אהיה מעוניין במעקב.
לילה טוב
דוד

שלום דוד,

אני מאוד שמחה לקרוא.
מצפה לעדכון.

רק בריאות,
קרן אור

שלום לכם

תודה רבה,
הייתי אצל ד"ר אורלי ברק, התייחסה בצורה מאד נעימה ומכובדת.
הפנתה קודם לבדיקות רפואיות אם משהו נפגע מההקאות ו...
וכשייגעו תוצאות לקבוע איתה תור.
הפנתה למרפאת בריאות נפש שם.
אמרה שעובדים בחלוקה משולשת, בריאותי, נפשי, ותזונה.

בנתיים לא הרחיבה, אבל בהחלט רואה כמותכם, שהכל קשור ומגע מאותו מקום.

מחכה לאישור התחיייבות מהקופה, גם היא וגם הרופא משפחה אמרו שלא תמיד מאשרים, אתן יודעות איך גורמים להם לאשר, היא כתבה מכתב?

היא המליצה בנתיים לא לשתף את המשפחה, אלא לומר בעייה מטאבולית ולטשטש עובדות, עדיף לי שלא ידעו, מה אתן מציעות אם ישאלו מה קרה? ו...?
אם אני יוצא עם בחורה, קצת זמן או הרבה זמן לדבר על זה או לא...?

תודה מאד! רק עכשיו אני מבין שמרחתי הרבה זמן בצורה חפפנית, על דבר מאד רציני, לא בוכים על חלב שנשפך... וצריך להסתכל קדימה, אודה לכם אם תעקבו אם אני מתקדם נכון.
תודה רבה
דוד

שלום דוד,

אני שמחה לשמוע שפנית לקבלת טיפול מקצועי.
סביר להניח שד"ר ברק כתבה מכתב לקופת החולים על מנת שזו תאשר קבלת טיפול.
בנוגע לשאלתך האם לשתף את המשפחה ו/או בת זוג : זו שאלה שנוגעת באופן רחב יותר בהסתרה שלך ובסוד איתו אתה מסתובב. אומנם דרך הפניה שלך לפורום ולאחריו לד"ר ברק אתה פחות מסתיר, אך עדיין מתעוררת השאלה האם מסוכן לספר לבת זוג/ למשפחה?
יכול להיות שזה נוגע בשאלה איך יקבלו אותך אם ידעו. הייתי ממליצה לך להכנס קודם למסגרת טיפולית ושם לברר את השאלות הללו .(אלו שאלות חשובות מאוד: למי לספר ומתי)

בהצלחה,
אשמח אם תעדכן בהמשך

אפרת

שלום דוד,

אתה שואל שאלות נכונות, אתה למעשה שואל אם החלפת את ההקאות בניקוי/טיהור הגוף.
הצורך להקיא/ לנקות/ לטהר את עצמך נובע מאותו מקור של קושי רגשי ( לא ברור כמובן מהו) ולמעשה אתה מחליף משהו אחד במשהו אחר, היות ובבסיס ובגורם הבעיה לא טיפלת.
עד כמה אתה מתעסק בזה במהלך היום? האם אתה סובל מהעיסוק בזה? האם תפקודים אחרים שלך נפגעים? האם אתה מסתיר את זה מהסובבים אותך? יש עולם שלם מסביב להתנהגות שלך שרצוי שתבדוק אותו.

אני יכולה להגיד לך בקווים כלליים שהרצון לטהר/לנקות/ להקיא מתוך הגוף מספר את הצורך הרגשי להיפטר ממה שנחווה כקשה/מלוכלך/ בלתי נסבל .
לעיתים לאנשים הסובלים מהפרעות אכילה קשה להבין שמדובר במשהו רגשי כי העיסוק הוא רק בגוף ודרך הגוף. המטרה בטיפול היא להרחיב את ההסתכלות שלהם ולחבר אותם למקומות הרגשיים שההפרעה מבטאת (נשמע קל, בפועל זה מאוד קשה).
מזמינה אותך לשתף במחשבות /תחושות

אפרת

שלום אפרת
תודה רבה

עד כמה אתה מתעסק בזה במהלך היום?
האם אתה סובל מהעיסוק בזה?
זה לא עיסוק כמו אכילה והקאות, שהוא כמעט תמידי וכל הזמן חושבים ועסוקים בזה.
וגם כל הקשיים הפיזיים של ההקאות אין.
זה מעסיק במשך היום כמה פעמים, אך לזמן קצר ובבוקר ובערב.
אבל כשאין אפשרות, יוצאים לטיול, חופשה במלון, יוצאים לקניות לשעות ארוכות או פגישות עבודה במקומות שאין, זה מלחיץ.
הרגשה לא נוחה מאד, שדי דומה לצורך לטהר את הגוף על ידי הקאה.
אולי להבהיר את התחושות, בתקופת ההקאות היו הרבה חלומות שאני צריך להקיא ואין
היכן, בתקופה הזאת חלמתי פעם אחת, זה בהחלט מעיק, אפילו מאד אבל לא כמו אז.
מעיק.
*הרגשת התמכרות,
* סיוט אם נמצאים במקום רחוק כשאין היכן או גם כשחושבים שלא יהיה.
* תחושה לא נעימה במהלך היום.
*אינני בטוח אבל אני חושב שזה חוסם אותי להתקשר לבחורות לפתח אהבה חזקה, פחות מתקופת ההקאות אבל זה גם עדיין קיים, אולי את תוכלי לומר על העניין, פעם חשבתי שזה משאיר מבחינה רגשית עמוקה קצת ילד קטן, שרוצה לאכול ולא מעניין אותו אהבה???

האם אתה מסתיר את זה מהסובבים אותך?
בהחלט מסתיר...

בבסיס ובגורם הבעיה לא טיפלת.
יש עולם שלם מסביב להתנהגות שלך שרצוי שתבדוק אותו.
מעניין שהייתי בטיפוליים רגשיים, פתחתי את נושא הבולמיה, והתביישתי לדבר על העניין הזה.
לא מצליח למצוא את המקום הרגשי שממנו זה מגיע, לא הייתי אצל פסיכולוג שמומחה להפרעות אכילה, הייתי אצל אנשי מקצוע שלא מכירים את התחום הזה.
היו לי הפרעות רגשיות מסויימות, כעס על ההורים, תלות נפשית עם חבר.
למרות שלובלמיה נכנסתי בעקבות דיאטות רצח בגיל צעיר.
תודה לך מאד אפרת
אני לא מתבטא מספיק חופשי... (מפחד שהמורה מכיתה א. יציץ לתוך הפורום ויתפוס אותי...)
אבל השתדלתי לפחות את המידע הרלוונטי...
יש כתובת מייל שאני לא נכנס אליה.
[email protected]
אם תשלחי לשם ולא לפורום, תעדכני אותי.
ושוב תודה מאד
דוד

מהתיאורים שלך ברור לי שהחלפת בעיה אחת באחרת,אבל הבעיה הבסיסית נשארה בעיניה.אין לי ספק שהדבר הכי נכון כרגע עבורך הוא להכנס למסגרת טיפולית כדי לעמוד על הצורך האמיתי שנמצא בבסיס הצורך בהתרוקנות\היטהרות עבורך(למשל,תחושה לא ראויה להזנה אמיתית-פיזית ונפשית..),כדי שניתן יהיה למגר את הפרעת האכילה שלך לחלוטין.
הבנתי שאתה גר באיזור ירושלים.מציעה לך לפנות למרפאה לה"א בבי"ח הדסה עין כרם,לד"ר אורלי ברק(טלפון בשימושון למעלה).
ניכר כי בניגוד למה שאתה מתאר,אתה עסוק מעבר לרגיל בכל נושא השטיפות(ואגב,גם הוא מאוד לא בריא שהרי שטיפות אינטנסיביות כאלו גורמות לחוסר איזון אלקטרוליטרי ולשיבוש הפלורה הטיבעית של המעי,דבר שיכול לגרום הפרעות עיכול כשלעצמו) ועצם פנייתך לפורום כאן מעידה שאתה יודע שהדבר לא תקין,גם אם ברמה הפיזית זה לא דורש ממך יותר מידי התעסקות...(והרי הפרעת אכילה היא הרבה יותר מהתעסקות פיזית,אלא ובעיקר מחשבתית).
אל תהסס,פנה עוד היום לקביעת אינטייק ואשמח לשמוע איך זה מתקדם.
בהצלחה,
קרן אור.

ואו!!!
כואב לי מאד שאת ככה מרגישה .
ואיייי מה עם הטיפים שנתתי לך? הם לא טובים בשבילך? את מצליחה לעמוד בהם?
תשמרי על עצמך מתוקה!
אוהבת
נטע

קיבלתי את המייל שלך,רק שיש לי תקופה קצת עמוסה ולצערי עוד לא התפנתי להשיב עליו.מקווה להצליח לעשות זאת בהקדם.
רוצה רק שתדעי שאת במחשבותיי...
שבת שלום,
קרן אור.

את מוזמנת לכאן תמיד כדי לשתף ולהוציא את מה שבלב..אבל חשוב לי לומר לך שאם את באמת רוצה שינוי ואת את רוצה ללמוד לקבל את עצמך בלי קשר למשקל שלך,את חייבת לפנות לטיפול פרטני,רק הוא יכול למגר את הפרעת האכילה שלך.
היכולת הוירטואלית לעזור(לצערי) היא מזערית ובמצב שלך היום את צריכה הרבה יותר.

כתבתי זאת הרבה אומנם-אבל מה עם טיפול?????????

קרן אור.

אנונימית יקרה,

הכרה בבעיה היא שלב מאוד חשוב בדרך לפתרון.
את מתארת מעגל של צמצום בשעות היום שגורם לפיצוי בשעות הערב,באופן טיבעי(הגוף שואף לאזן את עצמו).כדי למנוע את הבולמוסים האלו צריך לאכול 3 ארוחות עיקריות במשך היום ועוד 2 ארוחות ביניים.איזון הוא מילת המפתח כדי להתחיל לבקע את מעגל הרשע הזה.
אם את מרגישה שאין בך את המסוגלות הזאת כרגע,עצתי היא לפנות לדיאטנית שתוכל להתאים לך תפריט מאוזן שימנע בדיוק את המצבים האלו ,ובהמשך לשקול יחד איתה הוספה של טיפול נפשי.

עדכני מה חשבת,
קרן אור.

היי נטלי,

לא הבנתי לגמריי למי ההודעה הזאת מיועדת...אשמח אם תבהירי.

תודה,
קרן אור.

ולקרוא מה שאתן רושמות..

אשמח לשמוע מה איתכן ומה מתרחש בחיים האישיים שלכן כרגע...
קרן אור-מה שלומך את? מהשלום המחלה? כבר יש שיפור? מה את עושה כרגע בחייך?
נטע- איך את מרגישה? סיימת כבר עם הפסיכומטרי? את בשירות לאומי?
איך את מתקדמת בתהליך?





שלכן,
שירן.

שירני יקרה,

אין לך מושג כמה ריגשת אותי! לקרוא את מילותייך,לקרוא על הדרך המופלאה שעשית,זה ראוי כ"כ להערכה!
תודה על השיתוף,אני בטוחה שהוא יעורר השראה בקרב גולשי הפורום.ההבנה שיש חיים מעבר להפרעת האכילה,שהם טובים,מספקים,ראויים,היא מאוד מאוד מעודדת.
ואני שמחה שיכולתי ללוות אותך בדרך המדהימה הזאת!
קחי לך את הזמן,תתחזקי עוד קצת,תהני מהגילויים החדשים,מהשמחה,מהצחוק והאושר.
ודעי שהכול בידיים שלך ומכאן השמים הם הגבול.
מחבקת אותך מאוד,דמעות של אושר מציפות את עיני.
כמובן שאשמח להמשיך לשמוע ממך,אפילו למייל הפרטי אם תרצי.
תודה שוב על השיתוף מעורר ההערכה הזה.
שלך ואיתך כמו תמיד,
קרן אור.

גם את ריגשת אותי מאד בתגובתך..
ואכן הרבה תודה אני חייבת לך.. שליווית אותי בכל התהליך הזה והכי חשוב שהייתי לצידי בכל אותם רגעים קשים שלי בהם רציתי לשתף והייתי חסרת אונים, תמיד הבאת מילת עידוד שהצליחה להקל ולהרגיע.
אין כמוך!!!

ידעתי שיום אחד זה עוד יהיה מאחוריי..ואני שמחה להצטרף עכשיו לקבוצה שלך- קבוצת אלה שהחלימו :]

אני מודה שלפעמים המחלה עדיין מנסה לחבל במחשבותיי.. בייחוד שנורא קשה לה עם ניצחוני וחירותי.. פעמים רבות אני לא נותנת לה פשוט..אני מניחה שיהיו גם פעמים בהם "אכשל" ואמעד..אבל זה טבעי לא?

האם גם אצלך היא לפעמים מתעוררת? במחשבה? מנסה לחבל? זה טבעי שיהיו לי מעידות למרות שהחלמתי?
אני כרגע מאד בלחץ ומאד עירנית...אני מרגישה ממש כמו איזה מאבטח של הנפש והמוח שלי.. מאבטח שעומד על המשמר ומוכן לכל הרעלה שלה..אחרי הכל אני לא רוצה לעשות דבר שיהרוס ולא במעט את הדרך והניצחון שהשגתי..
אני אשמח לשמוע מעבר לזה מה איתך ואיך את מרגישה...

יקרה,
היה לי הכבוד ללוות אותך בכול התהליך שעברת ויש לי את הזכות להיות חלק מהמקום הבריא בו את נמצאת ואני מאוד מודה לך על השיתוף.
לשאלתך לגביי החלמה-תיראי,אולי אני צריכה להגיד שיש החלמה מלאה וברגע שמיגרת את הפרעת האכילה שלך יותר לא תצטרכי להתמודד איתה שוב.אבל את מכירה אותי כבר,ואין לי כוונה להתיפייף,דווקא בתור אחת שחיה,מכירה ונשמה אנורקסיה מגיל צעיר.
אני חושבת שה"א מעבר לפן הסימפטומטי הפיזי היא יותר התנהלות ריגשית-מחשבתית שנמצאת בבסיס הנטייה הגנטית+הנרכשת שלנו.כל אחד במצבי משבר כאלו ואחרים מתמודד אחרת.אצלנו הביטוי הוא בהפסקת אכילה\אכילת יתר עם פיצוי.
אני חושבת גם שיש הבדל ומשמעות כמה שנים היית חולה ומאוד משמעותי בעיני כמה טופלת סמוך יותר למועד התפרצות הביטוי הפיזי.אני,בתור אחת שהפרעת אכילה ליוותה אותה שנים באופן כזה שהכרתי את עצמי יותר שנים חולה מאשר בריאה,החלמה מלאה תהיה לחיות בצד ה"א ולא איתה(כמובן שיש תמיד לשאוף להחלמה מלאה!),שזה אומר שתמיד אצטרך להיות עם היד על הדופק,לעצור שניה לפני המחשבות האוטומטיות וההתנהלות ברמה המעשית שהן גוררות ולהבין מה בעצם אני מנסה להגיד דרך הגוף.קשב פיזי שלא היה לי ושסיגלתי עם השנים.
אז לשאלתך,אני חושבת שתמיד צריך לשים לב שלא נגררים וזה טיבעי ומובן שיהיו משברים כאלו ואחרים(הרי החיים הם דינמיים וכמה שקשה לנו לקבל את זה-לא הכול בשליטתנו),אבל אופן התגובה ומה שנעשה איתה זה בידיים שלנו ותלוי אך ורק בנו.
אני קוראת לזה להתחשל.וזה מובן לחלוטין שאחרי שעמלנו כ"כ קשה כדי להחלים ,אנחנו נזהרות יותר.
מקווה שתשובתי לא מסורבלת מידי עבורך,ואם יש משהו לא ברור,אשמח להבהיר.
שבת שלום יקרה,
קרן אור.

שלום לך מורן,

את מתארת חיים בצל הפרעת אכילה והם אכן חיים שקשה מאוד לחיות אותם,ולכן לא מפתיע שאת רוצה לצאת מזה.השאלה שאני שואלת את עצמי היא מה את עושה כדי לצאת מזה??האם את נמצאת במסגרת כלשהי??
מורן,אני לא מכירה אותך,אבל אני יודעת איך זה לחיות עם הפרעת אכילה ואני בטוחה שמגיע לך הרבה יותר מזה!
אל תעצרי את עצמך מלהמריא.מגיע לך להיות בריאה,לשמוח,להיות מאושרת,בלי קשר למה אכלת, או כמה את שוקלת.
אלו אכן לא חיים.ואשמח לחשוב איתך על הדרך לצאת מזה.אך תחילה אני צריכה לדעת קצת יותר.

מחכה לתשובתך,
קרן אור.

חסרת אונים יקרה,
מאוד עצוב לקרוא את מה שאת כותבת.ואני יודעת שבה"א דימוי הגוף מעוות כך שגם אם אומר לך שאת לא רואה את עצמך רזה כפי שהינך,זה לא ממש יעזור וידי תהיה כאן על התחתונה..אז אני לא מנסה.אבל רוצה שתחשבי על זה שאם כל הסביבה שלך מעירים לך שאת רזה מידי,שזה מספיק,שאת חולה,יכול להיות שאולי את טועה בתפיסה שלך את עצמך?יכול להיות שאת כ"כ שקועה בהפרעת האכילה שלך שהפסקת לראות,את עצמך???
ואני רוצה לספר לך שאולי בתחילת הדרך יש אשליה של שליטה,הרגשה כאילו אם רק נרד עוד כמה ק"ג החיים יהיו טובים יותר,מאושרים יותר..אבל מהר מאוד את מקום האופוריה תופסת המציאות והדבר האחרון שאת יכולה לומר על החיים שלך זה שאת שולטת בהם.ואת יורדת במשקל,אבל מגיע הרגע שאת אפילו לא נהנית מזה,כי את לא מרגישה טוב,כי את חלשה,מסוגרת(ה"א הרחיקה אותך מכל אלו שרוצים לעזור,שכחת??) ובדיכאון עד שנראה שאין מוצא.זה קורה לכולם באיזשהו שלב.וההכרה הזאת היא הדבר הכי כואב שיש!

יקרה,הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות כרגע למען עצמך הוא להושיט יד ולהיאחז בידיים האוהבות והמטפלות שמושטות לעברך,אלו שרוצות אך ורק בטובתך.אל תתני לעצמך להפוך רק להפרעת אכילה מהלכת.יש חיים אחרים בחוץ,טובים אפילו,אפשר שתחיי אותם אחרת,כמו כל בת בגילך.אל תחכי להתעורר מאוחר מידי(וכן,יש דבר כזה),כי עם הזמן זה הופך להיות הרבה יותר קשה.


אני כאן בשבילך כדי להשמיע לך את אותו קול בריא,אם תבחרי בכך.
קרן אור

עניתי לך !

שלום לך אני,

אחרי צמצום כפי שאת מתארת זה רק טבעי שהגוף מתנהג בחשדנות כלפיי כל קלוריה שנכנסת אליו,מתוך התגוננות והתארגנות של הרגל לתקופת הצמצום הבאה.לכן בהתחלה יש עלייה קטנה במשקל עד שהגוף מתרגל לווסת את עצמו.הדרך להמנע מזה היא התמדה בדיוק בתפריט שניתן לך.הימנעות וצמצום יורידו שוב את חילוף החומרים,יכניסו את הגוף למצב של אגירה,כך שתדרש בהתאמה כמות קלורית קטנה הולכת וקטנה כדי לא לעלות במשקל,והרי אי אפשר לחיות לנצח על תפריט מצומצם(מעבר לזה שזה גם לא בריא,ואת כבר התחלת להרגיש את החוסרים ) ובאיזשהו שלב הגוף שואף לפצות את עצמו ואז יכולים להתחיל בולמוסים.
יותר מטרידה אותי החרדה מה3-4 ק"ג האלו,שהרי באופן אובייקטיבי ברור לך שזה לא מה שיעשה אותך שמנה.אני מבינה שאת נמצאת במעקב דיאטני(חסרים פרטים לגביי ה"א,משקל וגובה כדי בכלל להבין אם את צריכה בכלל לרדת במשקל או שמא לעלות דווקא),אבל נשמע שאת יכולה להתרם גם מפנייה לטיפול נפשי.

אשמח לשמוע מה את חושבת,
קרן אור.

בת 35,גובה 1.60 שוקלת 58
תודה

שלום אני,

המשקל העכשוי פחות משמעותי כי על פניו הוא תקין,אבל הכול תלוי מה היה משקל ההתחלה שלך ומה נדרש ממך לעשות כדי להיות במשקל הנוכחי שלך.
האופן בו את מצמצמת הוא זה שלא בריא ושצריך להתחיל להשתנות.
מטרידה אותי יותר הידיעה מה המשקל הזה מייצג בעיניך ולמה למרות שהוא תקין הוא מצליח לשבש את התפקוד שלך ברמת היום יום.
רק טיפול יכול להתחקות אחרי הסימבוליות הזאת ולגלות באמת מה היא מייצגת עבורך.חשוב שתמשיכי אף בטיפול התזונתי תוך שאיפה כן לדבוק בתפריט ולתת לו צ'אנס .

אשמח לשמוע מה חשבת,
קרן אור.

:)

הי ,

עניתי לך במייל . אך אני מקווה שגולשות נוספות וקרן אור גם תגבנה אלייך.

אפרת

שלום לך,
אני מפנה אותך להסתכל גם במענה שכתבתי למעלה לאני תחת הכותרת "נורא עצוב"
אני לא יודעת מה ניסית כבר, אבל אכתוב כיצד אני רואה את הדברים ותוכלי להגיב ונחשוב יחד.
הבעיה שלך מורכבת:

מאלמנט רגשי (כפי שכתבת: סלידה עצמית, אכזבה, שנאה, חוסר אונים)

מאלמנט התנהגותי (דפוסי אכילה קיצוניים ולא יציבים)

ומשיתוף פעולה הדוק בין שני הנ"ל (השפעה של הרגשות על האכילה ושל האכילה על הרגשות).

הדרך היחידה לצאת ממצב זה היא לקיים תהליך טיפולי שמתייחס לשני האלמנטים האלה גם בנפרד וגם ביחד. כלומר: חייב להיות בתמונה מטפל, שמסייע לך להבין את רגשותייך ומלמד אותך לווסת אותם בדרכים חלופיות פרט לאכילה.
וחייבת להיות בתמונה תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה, שתסייע לך לארגן את האכילה בצורה שלוקחת בחשבון את הנטיה שלך לקיצוניות, ותסייע לך לרכוש מחדש הרגלים תזונתיים מתונים ויציבים.
ושני אלה חייבים להיות בקשר מקצועי בינהם.
ולמה זה כל כך חשוב? כי כרגע הנפש שלך מתרגמת סערות רגשיות להתנהגות הרסנית באכילה. ולכן טיפול רגשי ללא ליווי של תזונאית עשוי לגרור החמרה בסמפטומים, ואילו טיפול של תזונאית בלבד יגרור שינויים רגשיים שיחבלו בתהליך.
השאלה היא רק באיזו מסגרת תעשי את השילוב בין השניים. זו דעתי. אשמח לשמוע מה חשבת

עניתי לך למעלה..

כל הכבוד לך על האומץ, שהתגברת על הבושה וצעקת את מצוקתך כאן.
להכיר בבעיה ולהצהיר עליה זה צעד הכרחי ליציאה ממנה.
אפשר לשמוע את הסבל שלך עולה מהמילים.
מגיע לך לטפל בזה :)
האם פנית לקבלת עזרה?

לא! את מכירה את התחושה שאת יכולה לשלוט על עצמך ואת פשוט נשאבת לשם , עברתי תקופה לא קלה גירושין ( הכול תירוצים) אני מפחדת מחוסר שליטה, הערך עצמי שלי כול כך למטה ,
איפה אני יכולה לקבל עזרה? לא רוצה איזה פסיכאטר שיפתור לי על ידי כדורים,
יש איזה גופים , ,אני גם מפחדת להשמין, היתי בחורה מלאה,

מירי יקרה,

אני יודעת כמה קשה לחיות עם סוד שכזה וכמה כוחות ודאי נדרשו ממך כדי לשתף,וע"כ הערכתי הרבה.
מוכנות והכרה בבעיה היא מרכיב משמעותי מאוד בתהליך ההחלמה.
הפרעת אכילה רק נותנת לנו תחושה אשלייתית של שליטה,כאילו שברגע שנרצה מספיק,נוכל להפסיק ולהעמיד פנים כאילו דבר לא קרה.אבל שתינו יודעות שה"א היא ביטוי למצוקות קשות בנפשנו פנימה(את מציינת כדוגמה את הגירושים שעברת,שללא ספק משאירים צלקת,בייחוד אם הם הסתיימו עקב פרידה או משבר אמון)
אני רוצה לומר לך שתהליך ההחלמה הוא אומנם לא תהליך קל,אבל בהחלט אפשרי ומתגמל.
לא כל מטופלת מקבלת כדורים פסיכיאטריים,וגם אם מתקבלת החלטה משותפת כזאת(הרי פסיכיאטר יכול להמליץ,אבל לא להכריח אותך אם את לא רוצה),כדורים אלו לבדם לא יפתרו את הבעיה.אני מדמה אותם ללימוד רכיבה על אופניים,בהתחלה נעזרים בגלגלי עזר,עד שמרגישים שאנו מספיק יציבים כדי לעבור לאופניים רגילות..
אל תשאירי עצמך לבד,בייחוד לא בתקופה זו.
יש למעלה שימושון שמפורטים בו כל המסגרות לטיפול בה"א שקיימות בארץ,מוסדיים ופרטיים,לפי איזור המגורים שלך.
אם את צריכה עזרה ספציפית יותר במציאת מסגרת כזאת,אל תהססי לפנות שוב.
קרן אור.

כן אני צריכה עזרה...איך מתחילים?

יש למעלה בשימושון רשימת מרפאות,הן בשירות הציבורי והן פרטיות,לפי איזור מגורים.
האם את רואה משהו שיכול להתאים??
האם את מחפשת מסגרת פרטית או ציבורית??
אשמח אם תוכלי לכוון אותי כדי שנמשיך מכאן.
ממתינה לתשובתך,
קרן אור.