פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

שבוע טוב קרן
תודה לך מאד
ביום חמישי יש לי תור להשלמת ראיון בהדסה, אשוחח איתה על העדיפות של מטפל או מטפלת.
אני מרגיש שאת צודקת שעדיף יותר מטפלת, אבל שפת הגוף של המטפל והמטופל מאד חשובים לשניהם, ובהופעה קייצית גם עדינה לא תמיד נעים לבחור דתי להישיר מבט, וזה יכניס אולי קשיים מיותרים ולא יתנו לטיפול לזרום נעים.

היחסים מאד מתקדמים, בנתיים אני משתף אותה לאט לאט במידע רגיש על האישיות שלי.
האבחון זה המקצוע שלה כך שאצטרך לשתף אותה.
בנתיים זה הולך מאד טוב, דברים שמאד חששתי מהם, מתקבלים בהבנה טובה.
נראה לי יותר קרוב מה שאמרת שאם היא תחליט ללכת על הקשר, אז היא פשוט תרצה אותי עם כל האישיות שלי.

נראה, שעל קווי אופי בסיסים שמפריעים לשני, אנשים לא מוותרים.
אבל ברגע שהאופי מתאים, ונוצרת אהבה מוכנים לסחוב ולקבל גם תיקים מורכבים.
את מסכימה עם הדברים?

אומנם נראה שיש סיכוי גדול שזה יעבור, איני יודע עם בקלות.
אבל, היא אמרה שההיגיינה מאד חשובה לה בחיים, היא מגיעה לכל פגישה בתיק עם מוצרי היגיינה צמודים, מעבר לממוצע. וגם אמרה [בצורה מכובדת] שתשמח אם זה יהיה חשוב גם לי לשמור יותר על הופעה מסודרת ומהוקצעת.
כך שמהמקום ההיגייני שלה, אני חושש שזה ידחה אותה.
האם זה קשור??? או שלא??


מאד מעודד שהיית במקום הזה, ועברת בשלום...
הייתי מעוניין לשוחח איתך לפני שאני משתף אותה בזה.
לקבל הדרכה בטלפון מעט מפורטת, מה לומר מה לא, מה נשמע קליל ומה יותר צורם.
אם יש לך כללים אישיים שענייני הפורום נשארים רק שם, אבין אותך.
בכל מקרה זה המייל
[email protected]

יש לך יכולת תמרון מאד גבוהה במילותייך, שמאפשרות לך, לתת הרגשה של שומעת וגם לייעץ מייד.
אני מאד שמח שהצלחתי להביע מעט מרגשות התודה שלי.
יש קרוב משפחה שאני משתף אותו בזה בצורה כללית, והא לא תפס בהתחלה את מי אני מצטט...
זה מצחיק קצת להודות כששנינו אנונימיים.
דוד

הי דוד,
ראשית,בהצלחה היום בתור בהדסה.אשמח לשמוע עידכון.
לגביי החברה שלך-אני שומעת כמה הקשר איתה משמעותי עבורך וכמה אתה עסוק בו ובמקביל אני תוהה מה קורה עם הפרעת האכילה שלך,האם אני שומעת עליה פחות כי אתה עסוק יותר בקשר והוא מזין אותך באמת עד כי אתה יכול להניח אותה מעט בצד?אשמח לשמוע יותר.אני גם שמחה לקרוא על הפתיחות של שניכם.עצם הכנות שלה מראה שהקשר חשוב גם לה והיא בונה על תשתית להמשך ובמקביל מרגישה מספיק פתוחה איתך ובטוחה בקשר כדי להעלות דברים שמפריעים לה.אני לא חושבת שהפרעת האכילה שלך תגעיל אותה,לא נראה לי ששם הדגש(משיחות עם בני זוג זה לא מה ששמעתי שמפריע להם).נראה לי שהרגש העיקרי שיעלה הוא דאגה.והיא מובנת.
לגביי בקשתך לשוחח איתי-תראה,אני לא בטוחה שאני הדמות הנכונה להגיד לך מה לומר או לא,מהסיבה שאני לא חלק בקשר ואינני מכירה אותך או אותה ומה שנכון ועבד עבורי לא בהכרח יהיה הנכון עבורך (אומנם הפרעת אכילה היא אותה הפרעה ברמה הסימפטומטית אבל יש לה קשת של גוונים וכל אחד מגיע אליה ממקום אחר ,מהעולם הפנימי שלו),אני לא יכולה ולא רוצה לקחת אחריות על הקשר הזה,ואני רוצה שתקח זאת בחשבון.אבל אם לאחר כל זאת תרגיש שאתה בכל זאת רוצה,אני מזמינה אותך לכתוב לי מייל(הכתובת מופיעה למעלה) ומשם נמשיך.

כך או כך,שמחה תמיד לעזור.ומחזיקה לך אצבעות על היום.
קרן אור.

שלום קרן

הראיון הסתיים ועכשיו בהתייעצות היא מנהל המחלקה הם אמורים להחליט מי יהיה המטפל ואיך להמשיך, הם יצרו איתי קשר, היחס שם מאד עדין ונחמד, יצא שאמשיך בכל מקרה את הטיפול עם מטפלת, מטפל לא מצוי כל כך שם.
מחכה מאד להמשך.
בקשר להפרעה, עברתי לאחרונה מקום, ואיני נמצא במקום הקבוע שהייתי במשך שנים, המקום פחות מסודר, וודאי שלא מתקרב למצב של בית, ההגנות הקבועות לא נמצאות, גם ההרגשה שיש מטבח מסודר בכל מצב וזמן כמו בכל בית לא נמצא, כך שמצד אחד אין לי את הפריוולגיה לדלג על ארוחות, ומצד שני אני מרגיש לחוץ לאכול, ולאכול עוד גם כשאיני בדיוק רעב, הבולמוסים מנצנצים כל הזמן ללא הפסק.
ואני כל הזמן חייב להמודד איתם.
אומנם הקאתי בנתיים רק פעם אחת, והצלחתי בהרבה מאד הזדמנויות, בסך הכל מצליח לשמור, אני יצטרך ללמוד דבר שרחוק מאד ממושגי, וזה סדר קבוע באכילה,
לגבי הנושא השני, גם המקום הזה של המעבר בנתיים מאד מכביד, וללא פיתרון טוב.
אין ספק שאני חייב את הטיפול בהדסה.
למרות שאני אומר מידי פעם לעצמי, מה אתה עושה מזה עסק, הפרעת האכילה אתה כבר חי איתה הרבה שנים וזה לא נורא.
וגם הבעיה השניה אפשר למרוח ולהמשיך לחיות איתה.
א. אני יודע היטב כמה זה לא נורמלי, וכמה צריך להשקיע לעבור את זה.
ב. לקשר זוגי זה וודאי יותר מחשוב מאד לשנות את זה.
ג. אמרתי להם היום בהדסה, שאני לא מצליח להניח את האצבע אבל אני מרגיש שהמקום הזה פוגע לי בעוד מעגלים בתפקוד, איני יודע עם זה ההפרעה עצמה, או המקום שגרם להפרעה.
ומצפה שמהטיפול יהיה פיתרון גם לבעיות הספציפיות שהגעתי אליהם, וגם למעגלים אחרים.
נראה ששמעת לאחרונה פחות על ההפרעה ויותר על הקשר, בהחלט כי הוא יותר דוממינטי, ולא בגלל איזה הקלה מסויימת.
ההרגשה שלי שזה מתקרב למצב שאוכל לספר על זה, ויהיה ביכולתה לשמוע את זה ולהמשיך, בסך הכל לשנינו יש עוד דברים טעונים ששיתפנו בהם אחד את השני.
בקשר לעצה שרציתי ממך, זה היה יותר באיזה שפה להשתמש, איזה מילים יותר צורמות לה לשמוע ואיזה פחות,
כבר אמרתי לה שיש עוד מה לעדכן אותה, וכשאראה את הזמן המתאים יאמר לה.
תודה מאד לך
וימים יגידו
דוד

היי דוד,

בסה"כ אני שומעת יותר ויותר את החלק הבריא אצלך,זה שמבין שההגנות האלו לא ממש משרתות אותך ושאי אפשר לחיות חיים מספקים וטובים לצד הפרעת אכילה פעילה כי היא אכן נוגסת בכל רובד אחר של החיים.מבחינתי היא הסימפטום לתהליך שהחל עוד לפני ומכאן שרק טיפול שיוכל להאיר את הנקודות האלו יהיה הכי נכון ואפקטיבי כדי למגר אותה מחייך.הגיע הזמן לטפל בשורש הפגוע ולא רק לעשות סתימה.
תמיד יהיו טריגרים כאלו ואחרים להתפרצות מחודשת של מנגנון הזלילה-הקאה וחשוב להכיר את הטריגרים האלו ומה מפעיל אותם אצלך כדי ללמוד איך להתמודד איתם רגע לפני.
אני שמחה גם לקרוא על הקשר שבנית,על היכולת שלך להפתח ובמקביל לא להרגיש חשוף מידי..ואני מקווה שזה מצליח להזין אותך מבפנים כדי שתוכל לעשות זאת גם מבחוץ.
תמשיך לעדכן לגביי ההתפתויות עם הטיפול ובכלל.
כאן בשבילך.
קרן אור.

שלום קרן

תודה רבה לך
אני מצטער שרק עכשיו אני מעדכן

כבר עדכנתי בתשובה ארוכה
אבל כששלחתי זה נמחק ולא הגיע ולא היה לי כח נפשי לכתוב שוב

אז קודם סיפרתי לה... אומנם בעדינות ולא מאד מפורט, אבל היא הבינה.
והיא קיבלה את זה נעים...
היא כבר בנתה על משהו יותר נורא, וכשאמרתי לה את זה, נרגעה.
היא גילתה השתתפות מאד חמימה ומבינה.
הטיפול בהדסה כמו שאמרת מאד תרם להרגעתה ולהבנתה.

בנתיים גם אני יצטרך להתאתגר בכוחות שאלוקים נתן לי דרך נסיון החיים.
כדי להכיל את את אישיותה והתמודדוויותיה...
מקווה בשבילה שאהיה מספיק סבלני עדין מבין ותומך.

מצד אחד כל הזמן אני אומר, בשביל מה טיפול וכל הבלגן,
זרמת עד עכשיו בחיפוף של הסדר תמשיך הלאה ויהיה בסדר.
ומצד שי עד כל כך צודקת שזו לא צורת חיים נכונה.
וגם יש לי תפקיד חשוב לדאוג להיות נורמלי.
להיות יציב!

אז בהחלט אחכה בסבלנות לתחילת הטיפול בהדסה ואשתדל לתת שם את כל מה שאצטרך, ולעמוד במשימה.

בנתיים למרות כל המעברי מקומות והשינויים בחיי, בסך הכל לא התפרקתי, ואני מצליח לשמור על יציבות מסויימת.
בשבוע וחצי האחרונים אומנם נשתנו לחלוטין סדרי האכילה
אבל שלטתי על עצמי, ברוך השם, לא הקאתי בכלל!! וגם הצלחתי לרסן במידה מסויימת
את התפרצויות האכילה.

בנתיים רק הודעתי לה על העניין פעם אחת, מאד תמכה, אבל לא המשכתי לשתף אותה, אולי גם היא מעדיפה לא לראות ולא לדעת.

להתראות
תודה רבה מאד....
דוד

הי דוד,
כמה אני שמחה לקרוא על ההתמודדות שלך וזה רק מוכיח שאין ממש סיבה לחיות בסוד ולהותיר את עצמך לבד מול ההתמודדות עם הפרעת האכילה שלך.
אני שמחה שהיא יכלה ויכולה להיות לצידך,ואני מקוה שהקשר ביניכם תמיד יהא מושתת על אמון,כנות ופתיחות גם במקומות הפשוטים פחות עבורכם.
אני גם שמחה מאוד לקרוא על ההתמודדות שלך מול הפרעת האכילה שלך והשינויים המתחוללים בחייך ועל כך שאתה לא נותן לעצמך ללכת שבי אחרי השקרים שהמחלה מנסה למכור לך(אפשר לחיות ככה.."זרמת עד עכשיו בחיפוף תמשיך הלא ויהיה בסדר") ושאתה קשוב גם לקול הבריא שקיים בתוכך,שמבין שאי אפשר ממש להמשיך ולהתקדם בצל חיים עם הפרעת אכילה,כי היא נוגסת בכל חלקה טובה.
בהצלחה בטיפול החדש,אני מלאת תקווה עבורך.
אשמח אם תמשיך לשתף ולעדכן,
קרן אור.

שלום קרן

תודה לך מאד

השבוע יש לי תור בהדסה. איזה יופי, סוף סוף.

וכרגע גם האהבה חזרה, הרבה טעויות שהצטרפו וגרמו להבנה שאנינו מתאימים התבדו, נראה מה יהיה בהמשך.
נגעת במשהו כל כך מדוייק. "תחושה שאתה ראוי גם להיות נאהב"
אני שואל את עצמי כל הזמן האם באמת היא נקשרה רגשית,
כנראה שזה מה שקורה, אבל אני מרגיש ונותן לה תחושה שאני לא מאמין לזה.
או שאני מחכה מתי היא תעזוב.

לא כל כך הבנתי, תוכלי בבקשה להסביר יותר בפירוט.
"אל תפחד להיות אתה ונשמע שכאן אתה מצליח להוריד מעט את המסיכות.הנח להם,הן אינן משרתות אותך".

תודה רבה מאד לך

דוד

תודה לך קרן

את נותנת תמיכה ועצות בדיוק בזמן ובמינון הנכון.
לפעמים אדם לא מחפש באמת עצה, הוא רק רוצה שמישהו יקשיב לו, ויגיד אתה כל כך צודק, זה באמת קשה
ולפעמים הוא מחפש שמישהו ינענע אותו בעדינות ויגיד לו אי, תתחיל לזוז.
נראה שאת מצליחה להבחין הרבה מאד בין השניים ולשלב אותם נכון.
תודה לך מאד
דוד

שלום

הייתי בהדסה, בנתיים היה ראיון, לא גמרתי אותו ויהיה עוד תור להשלמת ראיון ואחרי זה יחליטו על צורת הטיפול.
מדובר בסיפור ארוך של שנה - שנתיים, אבל הוא יסודי.
חצי שנה ראשונה חינם ממשרד הבריאות, ואחרי זה תשלום פרטי.
היחס מאד נחמד.

מה דעתך? האם יש הבדל בין רופא לרופאה כמטפלים- פסיכולוגים.
אומנם כאדם דתי לא הכי נח עם אשה, אבל יש לי תחושה אולי לא נכונה, שמול גבר ארגיש פחות לא נח לדבר, אולי זה סתם חשש איך יקבל אותי.
בכל מקרה היא אמרה שיש שם יותר נשים מטפלות, ויתכן שלגבר התורים יותר ארוכים.

הדברים קצת מתערבבים בקשר עם הבחורה, הקשר מתהדק, אבל גם ככה יש לנו הרים גדולים לצעוד עליהם, אם הסיפור הזה נראה לי שנקרוס מהר, ומאד חשוב לי הקשר איתה, נחכה?

הראיון הבא בהדסה עוד שבועיים

הכל נראה לבנתיים מסע ארוך ומעניין...

תודה לך, ואני בהחלט צריך תמיכה ועצה.
דוד

שלום קרן

יש הודעה קודמת שאשמח ואודה על תגובתך
בנתיים אני ממשיך בקשר עם הבחורה, זה מתקדם מאד טוב.
מעניין זה מתקדם למקום מאד רציני, והיא מאד רוצה.
מה שאמרת שאני צריך להרגיש נכון אם התחושה להיות נאהב,
מאד תפס אותי,
אני בחור דתי, כך שהפגישות יחסית הם ענייניות, והקשר בנינו אומנם נמצא כל הזמן ,
אבל בצורה מעט מוסתרת. שומרים על גבולות מסויימים גם בבטויים של הקשר.
כך שנושא הבירור של אחד על השני ברמה טאורטית מאד חזק, ובאיזה שהוא שלב, אצטרך לספר לה. היא מאד מוכשרת ולומדת מקצועות בתחום.
מה דעתך?
ובסך הכל מאד עזרת לי בהודאות האחרונות להיות יותר רגוע מהעניין הזה.
תודה לך
דוד

ראשית,צר לי שלא עניתי קודם עברו עליי כמה ימים עמוסים ולא הצלחתי להכנס לפורום.
אני שמחה לשמוע שהיית בהדסה ושהדברים מתקדמים בכיוון הנכון.לגביי שאלתך על מטפל או מטפלת אני חושבת שזה מאוד אישי ורק אתה יכול להחליט מה מתאים עבורך.כיוון שלא היית בטיפול קודם ובהנחה שהתורים למטפלות קצרים יותר הייתי ממליצה לך כן להכנס למסגרת הטיפולית ולברר בתוכה איך אתה מרגיש .אני מכירה לא מעט גברים שמטופלים אצל נשים ודווקא מוצאים שזה קל יותר לדבר על הפרעת אכילה ובכלל על רגשות מול אישה.אז תנסה,מה יש להפסיד?

לגביי הקשר שלך-אני שמחה לשמוע שהיחסים הולכים ומתהדקים ואני יכולה להבין את הרצון מול החשש לספר על הפרעת האכילה שלך.קשה לי להגיד לך מה נכון ומה לא,אבל אם אתה שואל מה אני הייתי עושה אז אני הייתי מחכה עד שהייתי נכנסת למסגרת טיפולית ואז משתפת.גם כי יהיה יותר קל לבחורה שמולך להבין שאתה נמצא בטיפול ושאתה לוקח אחריות על הפרעת האכילה שלך ושהיא לא במקום שצריך לקחת אחריות או לדאוג אלא רק להיות חברה,וגם בגלל שכשתכנס לטיפול מן הסתם תצטרך את התמיכה שלה.ואם היא עוסקת במקצועות הטיפוליים,אז נראה לי שזה נשמע מבטיח.
בכול אופן לא הייתי מחכה מעבר לזה.יכול להיות שהיא דווקא תפתיע אותך וכשתספר היא תאמר לך שידעה ושמה לב,כי לעיתים אנו כה שקועים בהפרעת האכילה שלנו ולא שמים לב עד כמה היא באה לידי ביטוי חיצוני שהאנשים הקרובים לנו שמים לב אליהם.

דוד-רוצה להודות לך על המילים המרגשות שכתבת לי ולהודות לך על הזכות שאתה נותן לי לעזור לך.(וטוב שאתה לא רואה כמה אני מסמיקה עכשיו,כי באמת חיממת לי את הלב :-)
אשמח לשמוע מה החלטת,
קרן אור.

הי דוד,
אני שמחה לשמוע שהתור השבוע ומאחלת לך הרבה בהצלחה! טיפ ממני-אל תנסה לגמד את המצב,ספר אותו לאשורו כדי שההמלצות הטיפוליות יתאימו למצבך.
אני שמחה גם לקרוא שהחלטתם לתת צ'אנס לאהבה ומאחלת לך בהצלחה בהמשך הקשר.זה לא משנה מה יקרה בהמשך מה שחשוב הוא שאתם עושים את מה שניתן כדי לכונן מערכת יחסים קרובה ואמיתית.
לגביי המשפט שכתבתי ולא כ"כ הבנת-אתה בעצמך מעיד שרוב הזמן אתה עוטה על עצמך מסכות ושאין באמת שום מקום ממשי בו אתה יכול להיות מי שאתה,לשתף ולא לפחד ממה שיחשבו או יגידו.סיפרת שגם כאן על אף שאתה משתף יותר מהרגיל עדיין אתה מטשטש את זהותך מפחד שיזהו אותך.מה שניסיתי לומר לך בעצם הוא שאל תפחד להיות אתה.אנחנו מבזבזים ככ הרבה אנרגיות על להסתיר ,אנרגיות שאנחנו יכולים(וצריכים) להשקיע דוקא בלהיות עצמנו וללמוד לחיות כשלמים(בניגוד למושלמים).
אז אם יזהו אותך כאן,מה יכול לקרות?לפעמים כשחושבים על התסריט הכי גרוע ומדמיינים שהוא מתרחש זה מוריד את העוקץ מהחרדה כיוון שאנחנו מגלים שגם המקרה הכי גרוע שחשבנו ,בסופו של דבר הוא לא כזה.
ובשורה התחתונה-מי שישאר הוא מי שראוי להיות חבר שלנו ומי שילך בגלל דבר כזה מלכתחילה עדיף שלא יהיה.לא נראה לי שמי מאיתנו היה רוצה בחבר כזה.
האם עכשיו הייתי ברורה יותר?

שיהיה בהצלחה!

הי ורוניקה,

אני לא רופאה, אך סביר להניח שבגלל הפרעת האכילה חלה אצלך עצירה התפתחותית ( הגוף לא קיבל את החומרים החיוניים להם הוא זקוק ) . ברגע שהגוף חזר לתפקוד נורמלי גבהת על מנת למצות את פוטנציאל הגובה שלך. (למשל ילדות ספורטאיות המתמאמנות מס' פעמים בשבוע חלה אצלם עצירה התפתחותית , לאחר מכן הגוף משלים את תהליך הגדילה).

יקרה,

כאבך נשמע בצורה ברורה וחדה מאוד...
רוצה לספר קצת יותר??

חיבוק,
קרן אור.

תקוה יקרה,

כתבתי תגובה ארוכה אך היא נמחקה ,אנסה לשחזר:
אני שומעת ממך כמה שינויים חיוביים את עוברת ואיך הטשטוש והמסיכה שיצרה סביבך הפרעת האכילה שלך מתחילים להתפורר ואיך מתוך החורים שנוצרו את מצליחה לראות כמה קורבנות וצמצום גובים חיים עם הפרעת אכילה.יחד עם זאת,כפי שאת עצמך מעידה,נותרו עוד רבדים בלתי פתורים(אולי החשובים ביותר,לטעמי) שעדיין חשוב לעבוד עליהם בטיפול.אבל באותה נשימה אני שומעת ממך שאת מנסה לברוח מנגיעה בהם בתירוצים שונים-"חשבתי אולי להפסיק את הטיפול שלי גם ככה אני עוד מעט משתחררת".יקרה,שלושה חודשים הם זמן לא קצר בטיפול אמיתי ואם את שואלת אותי אני לא הייתי מוותרת עליהם מכמה בחינות.אחד (שהוא ברור)-יש דברים שצריך להמשיך לעבוד עליהם,שנית-נראה לי שאת מנסה לחסוך מעצמך את הפרידה ומעדיפה לחתוך כבר עכשיו כדי להמנע מתחושת הנזקקות,הכאב ואולי גם האכזבה שכרוכים בפרידה.וחשוב לעבוד על זה.שלישית-כיוון שאת עדיין צריכה טיפול חשוב לחשוב כבר עכשיו עם המטפל על מסגרת אזרחית שתשתלבי בה ברגע שתשתחררי מהמסגרת הצבאית כך שלא תמצאי את עצמך עוד שלושה חודשים ללא טיפול .
זה מה שאני חושבת.אשמח לשמוע מה את חושבת על מה שכתבתי.
שלך,קרן אור.

שלום קוקו,

אני מאמינה שקרן אור וודאי זוכרת אותך. אני הצטרפתי לניהול הפורומים לפני שנה כך שאיני מכירה את ה'סיפור' שלך. אם את רוצה לשתף ולספר אשמח לנסות לעזור.

אפרת

היי קוקו,
ודאי שאני זוכרת...אני זוכרת שעוד אז מאוד נגעת בי.
את אמא לשני ילדים וגננת,האם אני זוכרת נכון??
צר לי לשמוע על שאין שינוי במצבך ,כתבת כאן לפני כשנה,ואני תוהה האם בסוף עברת טיפול(אז התנגדת בתוקף ללכת לטיפול)??מה עבר עלייך בשנה זו?
יקרה,אמרתי את זה אז ואומר זאת גם היום(על אף שאני יודעת שזה לא מה שהיית רוצה לשמוע)-אם את רוצה שיהיה שינוי את צריכה ליזום אותו ולהעזר בכל מה שאפשר,בהתאם למצבך,כדי להחלים.אין דבר כזה שאי אפשר,אנשים מצליחים לקום מהמקומות הכי נמוכים,ואין סיבה שגם את לא תצליחי. בואי נמצא יחד את הדרך.
כיתבי לי יותר ואשמח לנסות לעזור.
שבת מנוחה,
קרן אור.

שלום נטע,

אחד המצבים שיכולים להטריף אמהות (ובצדק) הוא ילד 'שלא אוכל' . מדברייך עולה שבנך אוכל מס' מצומצם של מאכלים ובכמויות קטנות. ראשית יש לבדוק במישור הפיזיולוגי האם יש חוסר בויטמינים ובחומרים נוספים שהוא זקוק להם על מנת לגדול.
שנית, חשוב לבדוק איזו דינמיקה של יחסים יש סביב האוכל ובכלל. עד כמה יש לילדך אוטונומיה להחליט ביחס לדברים בחייו ( כמובן, יש לזכור שהוא ילד בן 8 והוא לא יכול להחליט ביחס לכל דבר). חשוב להבין שהאוכל הוא אחד התחומים בין היחידים בהם יש לאדם אוטונומיה ( שליטה, בעלות) . אפילו תינוקות בני מס' ימים אי אפשר להכריח לאכול. האכילה חייבת להיות רצונית. לפיכך, אם יש מאבקים סביב האוכל, וויכוחים או תנאים , להפסיק זאת ( לחרוק שיניים ולא להעיר) המטרה היא לא להפוך את האוכל למוקד של מאבק שליטה, במקביל יש לחשוב על תחומים בהם הוא יכול לקבל בעלות ושליטה בחייו ( ולהיות מתוגמל על כך רגשית וכך להשתחרר מהמאבק סביב האוכל) . לדוגמא, יחליט מה הוא לובש, ( אם הוא ממילא כבר עושה זאת, חשבי האם יש דברים אותם הוא מבקש לעשות בעצמו ואינכם מאפשרים לו) .
אם זה לא עובד, והמצב מחמיר, ממליצה לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג.
אשמח לשמוע מה את חושבת , עדכני אותי ,

שלום מיכל,

את כותבת שאינך בטוחה אם הגעת למקום הנכון, ובכל זאת הגעת לפה. יתכן ואת עסוקה במשקל ובמה שאת אוכלת באופן בלתי רגיל?
לא ציינת מתי התהליך של הירידה במשקל היה , זה משמעותי. האם מדובר בתהליך של התקופה האחרונה? ואז כדאי גם להתייעץ עם תזונאית. יתכן והגוף 'עבר טראומה' של ירידה דרסטית במשקל והוא 'נאבק' על כל גרם. אם מדובר בתהליך של יותר משנה, ואם את עסוקה בכך הרבה (מחשבת על מה אוכל, כמה אוכל, שקילה יומיומית , צומות מול בולמוסים וכו') כדאי לשקול טיפול בהפרעת אכילה. ומה מעבר למשקל? אני שואלת זאת על מנת לבדוק מה קורה איתך באיזורים אחרים בחייך. משפחה? זוגיות? חברות? לימודים? הרבה פעמים המצוקה סביב האוכל מבטאת בעיה רחבה יותר.

שמח לשמוע מה חשבת , ואם יש לך שאלות נוספות אשמח לענות,

אפרת

שלום, ותודה על התגובה
תהליך הירידה במשקל החל לפני שנה וחצי והסתיים לפני בערך שנה (סה"כ כ12-13 ק"ג). זה לא משהו שעשיתי בכוונה, בהתחלה לא היה לי תאבון ולאחר מכן היה לי קשה לאכול הרבה כי הגוף התרגל. לפני כ9 חודשים הכרחתי את עצמי לאכול ולהתרגל לכמויות גדולות יותר של אוכל (מטעמי בריאות) אבל העלתי הרבה יותר ממה שתכננתי.
בקשר לשאר תחומי החיים, הכל בסדר.. וגם אני מהאנשים שאוכלים יותר כשקשה להם.
העניין הוא שאני מנסה להוריד כמה ק"ג ואני מרגישה כאילו הדבר היחיד שיכול לעזור הוא להפחית את האוכל בצורה דרסטית. אני מנסה בדרכים אחרות אבל זה לא עובד (פעילות גופנית - והרבה, שינוי התפריט למרכיבים בריאים יותר, שתיה מרובה של מים, וכו')
אם הגוף אכן עבר "טראומה" כמו שאמרת, מה אפשר לעשות עם זה? איך אפשר להחזיר אותו למוטב?

שלום מיכל,

לדעתי הדרך הרצויה היא לפנות לדיאטנית ( אפשר דרך קופת חולים) , על מנת שתבנה לך תפריט מאוזן לצורך ירידה במשקל .
במקביל הייתי ממליצה לך לפנות לרופא משפחה ולהתייעץ איתו בנוגע לבדיקות דם שרצוי שתעברי ( האם יש לך חסכים בחומרים חיוניים לגוף בגלל הירידה הדרסטית במשקל) .
נקודה שלישית היא העיסוק שלך באוכל ובמשקל. שימי לב אם זה ממשיך ומחמיר (ההתעסקות באוכל, צמצום האוכל, פעילות גופנית מוגזמת) כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי.

את מוזמנת לעדכן,

קרן אור יקרה,

תודה על הברכה הנפלאה, מצטרפת ומאחלת חג שמח.

אפרת

אין לי כוח לכלום .שוב אכלתי 8 עוגיות אחרי ארוחת צהרים מלאה...לא מצליחה להשתלט על הדחף לאכול והרבה....
לא מליחה לא להרגיש אשמה עם זה ולאכול שוב רק בגלל זה...
לא בא לי כלום ....
אני עייפה מהילחם בדחף לאכול, עייפה מ "להחזיק " את עצמי...אז אני לא נלחמת ופשוט אוכלת אבל אז סובלת ואוכלת את עצמי על כך...
מתי הסיוט הזה יגמר ?!
אני מתביישת בכך שהגוף שלי משתנה כ"כ מהר , משמין ומתקרבת ל70 ק"ג וזה מפחיד אותי כ"כ ......
אין לי כוח "לתקן" דברים בחיים שלי אם כי יכול להיות שזה יעזור לי לא להצטרך את הבולמוסים....
מיואשת...

שלום אפרת,
כתבתי לך בהודעה הקודמת דברים שאשמח לקבל מענה עליהם כדי שאוכל לענות לך בצורה ספציפית יותר.
אני שומעת כמה התמקדות שלך היא בנושא אוכל\בולמוסים\משקל,אבל אני לא שומעת ממך דבר ולו חצי דבר מה קורה איתך מבחינה ריגשית.
את מכניסה את עצמך למעגל הרס עצמי,שמזין את עצמו שוב ושוב.ואת מסרבת להבין שאת היחידה שאוחזת במפתחות ומסרבת לשחרר.הפתרון יבוא רק מפתירת העניין ברמה הריגשית,בהתמקדות בסיבות לבולמוסים ואיזה חלל את מנסה למלא באוכל,עד כדי כך שהוא בילתי נשלט.
את צריכה להבין את זה כדי להתקדם.זה לא אשמתך ואני יודעת כמה זה מעייף וקשה,אבל אולי בפתחו של פסח,חג החירות הנפשית ,תשאפי לשם.
את מבזבזת הרבה אנרגיות על כלי המשחק הסימפטומטים ,שעה שאת יכולה להבין שהמלחמה בהם היא היחידה שיכולה לספק לך באמת מנוחה ושקט.
קבלי את ההחלטה.הוציאי עצמך ממעגל ההרס העצמי,שעד כה לא הוכיח את המדיניות שלו..

חג שמח,
קרן אור.

נרגשת מזה שאני מתחברת מאוד לדברים שלך...
יש אכן חלל מאוד גדול בחיי ונראה לי שזה קשור לזוגיות....הרבה שנים הקפאתי את עצמי ונמנעתי מקשר זוגי, מגע ואפילו מבט וזאת במודע ולא במודע ....פעם לשנתיים, פעם ל3 שנים, פעם לעוד שנתיים.....טוב....הבנת את הרעיון....
עם ההחלמה והשיקום חזרתי שוב לפעילות מינית/אינטימית /רגשית בחודשים האחרונים ...מס' קשרים שדי היו ארעיים ומיניים -דבר שהיה לי מאוד לקשה לקבל את התנהגותי ולהפגין חמלה כלפי עצמי..שעורר רגשות קשים כלפי עצמי מהעבר...של השפלה, ניצול וקושי לסמוך על עצמי להבא ורצון שוב לכלוא את עצמי ולהיכנס להקפאה מחודשת...
והדרך כנראה לעשות זאת דרך הבולימיה הזאת כי אז כל מה שמעניין אותי זה האכילה וההשמנה ואיך להוריד והגועל העצמי ....ובטח שלא גברים.....
שלך,
אפרת

עניתי לך למטה..

שלום ורוניקה,

כתבת לפני מס' שבועות הודעה דומה. אני קוראת את הודעותייך ומוצאת בהן עיסוק בלתי פוסק באוכל ובמשקל, כאילו כל חייך מצטמצמים לשאלה האם עליתי או ירדתי.
העיסוק הזה לא קורה סתם, גם איני, חלילה מאשימה אותך, אני חושבת שכדאי מאוד שתפני למסגרת של טיפול בהפרעת אכילה. את נמצאת בטיפול ?

שלום אור,

אתייחס לשאלתך ב 2 רמות. ברמת התזונה הייתי מתייעצת עם תזונאית על מנת שזו תבנה עבורך תפריט מזון שכולל גם מתוקים , אך בצורה מאוזנת, היא גם יכולה לתת לך מענה בנוגע לחששותיך ביחס לסכרת.
ברמה הרגשית אני שומעת שאת נמצאת בתקופה מאוד לחוצה, את מדברת זאת דרך הלימודים שמגבילים ולוקחים ממך. שאלתי את עצמי מדוע את צריכה כל כך הרבה מתוק? האם זו דרך להתנחם ולהמתיק את המר, את מה שקשה?
מציעה לך לפנות למרכז היעוץ לסטודנט אוניברסיטה על מנת לבדוק זאת מול איש מקצוע.
בהצלחה,

שלום בוב,
על פניו לפי מה שאתה מתאר אתה זקוק יותר לייעוץ והכוונה תזונתיים(האם היית בטיפול דיאטני?),ואני מבינה גם שפיזיולוגית נבדקת והכול אכן תקין אצלך,ואם כך הדבר לעיתים צריך לקבל את העובדה שיש כאלו שהם רזים ושזאת הנטייה הגנטית שלהם(האם תמיד היית רזה כ"כ?האם שאר משפחתך רזים??),אך יחד עם זאת אני חושבת ביני לבין עצמי מה בכ"ז הביא אותך לכתוב את הודעתך בפורום הפרעות אכילה?האם זה באמת בטעות??ומה פשרו של המשפט:"אני אוכל בעיקר דברים שיתפסו חברתית ורפואית כמשמינים ביותר"-למה חברתית??האם יש סיבה בגינה עכשיו מעירים לך יותר מתמיד שאתה רזה מאוד,בהנחה שתמיד היית רזה??

אשמח לשמוע את תשובתייך ומשם נחליט איך להתקדם.
קרן אור.

אני אומר חברתית כי ככל הנראה הסטנדרט לגבי כמות האוכל (הקלוריות, השומן) שאמורה לגרום לך להראות "בריא" לא קרוב בכלל לכמות שאני מגיע אליה בדרך כלל, אני לא אוכל את זה כי זה נתפס ככה חברתית, פשוט כי הדברים הרזים לא טעימים..
מאז ומתמיד העירו לי שאני ממש רזה... בשנים האחרונות זה די מציק לי כי נמאס לי מזה כבר.. אני בטוח שאפשר להבין אותי.., בשורה התחתונה, כן זה עניין פיזי לחלוטין, הלכתי לדיאטנית והיא אמרה שסביר להניח שאי אפשר לשנות את זה כי זה המבנ ההפיזי לי .., אבל נראה לי שאצלי זה פשוט מוגזם
זה עונה לך לשאלה?

כן,זה עונה.נשמע שלא מדובר בהפרעת אכילה וטוב שכך.אני יכולה להבין את עניין התסכול שבלהיות רזה מידי אבל אם זה אכן גנטי אז כל שנותר הוא פשוט לקבל ולהשלים עם זה(ותתפלא כמה ודאי מקנאים בך!) או לנסות שוב לפנות לייעוץ תזונתי ולהעשיר את התפריט במוצרים קטנים אבל עם ערך קלורי גבוה(שקדים,חלבה,אגוזים וגם שייק אנשור פלוס).

כך או כך,שיהיה בהצלחה.
קרן אור.

אפרת יקרה,
המצוקה והכאב שלך נשמעים,ובעוצמה.
את כותבת על טיפולים שעברת(האם את מטופלת אצל צוות שמתמחה בהפרעות אכילה?) ועל כך שאין ממש שיפור במצבך.
אני מבינה את העייפות,זה אכן קשה מאוד לחיות עם הפרעת אכילה כה עוצמתית ובועטת.אבל אל תתייאשי,לפעמים צריך לעבור כמה טיפולים,כמה מטפלים ואפילו מספר אישפוזים כדי להגיע אל האחד שכן יהיה אפקטיבי ואולי הכי חשוב הוא שאת תגיעי לטיפול מגויסת ונכונה באמת לוותר על הפרעת האכילה שלך,על כל המשתמע מכך.
אם אחרי כל אלו ובהנחה שהטיפול הנוכחי שלך הוא כזה,לא הייתי שוללת אשפוז לכמה חודשים,במהלכו תוכלי להרפות ולדעת שיש שם צוות שידאג לך עד שתוכלי לעשות זאת עבור עצמך.העייפות שלך מורגשת וקשה במצב כזה להתגייס למחלמה ולכן לא הייתי שוללת את האפשרות הזאת .
אשמח לשמוע מה את חושבת.
קרן אור.

חג שמח קרן אור! קודם כל תודה לך על ההתייחסות...זה לא מובן מאליו..
אז אני כן רוצה להתייחס לשאלות שלך...כדי שתוכלי לעזור לי כמובן עד כמה שאשפר במסגרת הפורום הזה...
מגיל 17 הייתי מטופלת אצל עו"ס, פסיכולוגיית, רמבם-הפרעות אכילה ,הייתי ב0A כמה שנים טובות....(זה כבר לא מתאים לי)
כיום בת 29 בטיפול אצל עו"ס בריאות הנפש ..נכון שהיא לא מומחית להפרעות אכילה אבל היא מאוד עוזרת לי וכמו שאמרת האוכל זה רק סימפטום ...הטיפול האמיתי שיביא למרפא אמיתי ויציב הוא בנפש שלי..
אשמח לענות לך על כל מה שחשוב כדי שתביני אותי
אפרת

היי אפרת,
תודה על הכנות והשיתוף.
את כותבת שהעו"ס עוזרת לך אבל באותה נשימה את מתארת מצב של הפרעת אכילה שהולכת והופכת לכרונית יותר ויותר,עד כדי שיבוש סדר היום הטיבעי והמנעות משגרת חיים שהם חלק מחייה של מישהי בת 29,אני גם מבינה שבבסיס ההתנהלות הזאת עומדים מצוקות וקשיים לא פתורים מהעבר.
יחד עם זאת,לא ניתן להחלים מהפרעת אכילה ע"י טיפול ריגשי בלבד.את חייבת לגעת בנושא האוכל ולהתחיל טיפול תזונתי שמטרתו מעבר לאיזון האכילה ומניעת הבולמוסים,לראות מה קורה לך בזמן אמת כשאת מתירה ומוותרת על השליטה בסימפטומים הפיזיים(בדרכ זה מעלה את המצוקות הנפשיות האמיתיות וחשוב שיהיה מענה לעניין כי לפעמים הבולמוסים מחמירים בהתחלה).אני לא יודעת עד כמה את כנה עם העו"ס ועד כמה את משתפת אותה בהפרעת האכילה שלך,אבל נכון להיום זה נשמע כלא מספק.אני מציעה לפתוח איתה את הנושא ואולי לשלב טיפולים נוספים עם אורנטייציה של הפרעות אכילה,כדוג' CBT (נמצא יעיל מאוד בטיפול בבולימיה),טיפול תזונתי וכן מעקב רפואי.
מה את חושבת??

קרן אור.

הי קרן, תודה על התגובה .
אני כנה איתה עם העו"ס לחלוטין על בעית האכילה. היא זאת שהפנתה אותי לרמבם אך הם אילצו אותי לבחור בינה ובינם(שלא יהיה כפל ) ובחרתי בה ...
אני אפילו לא יודעת איך כ"כ לענות לך....לחפש עוד טיפול?! לא יודעת מאיפה להתחיל....
אני חושבת שגם כאן מולך די אני מראה רק את הקשיים והמצוקות ואת לא רואה את המקומות היותר מנורמלים בחיי. סה"כ -אני עצמאית, שוכרת דירה, עובדת ,אקדמאית.....
באמת בתחום האינטימי יש בעיות ....
אני כבר עייפה....הראש שלי לא חושב כ"כ מסודר...
אני גם עם משלשלים כפתרון לאי הנוחות שנובע מהבולמוסים/האכילה הלא נכונה..אז הייתי מרותקת היום לבית/ לשירותים.
בנוסף לכל המתרחש בחיי שכבר ציינתי בפניך נפרדתי לפני כחודש ממאמנת שליוותה אותי 3 שנים והיתה לי תלות קשה בה.+ עוד כחודשיים אסיים לעבוד ועלי למצוא עבודה חדשה שגם אין לי כוח...
חשבתי להיכנס לאתר היכרויות אך אני כ"כ לא רוצה להיות אני ולשים את התמונה שלי עדכנית.אני מרגישה כלואה בגוף השמן הזה....בשיפולי הבטן הדוחים....איך אני אשים תמונה כזאת ואיזה בגדים אלבש לדייטים כשאני כ"כ נבוכה מעצמי?!
מרגישה חרא.....מייחלת לעיתים לסוף...

אפרת,
את מתארת מצב שהפרעת האכילה השתלטה בו על כל דפוסי החיים ובאותה נשימה כשאני מציבה לך מראה מול העיניים את מנסה לברוח מהתמודדות עם הידיעה הזאת ב"התיפייפות" שהמצב לא נורא כ"כ,שיש לך גם חיים "נורמליים"..ואני תוהה מה זה משרת?ולמה את כ"כ מפחדת לראות ולהכיר באמת והאם גם מול העו"ס את מתארת את המצב ככזה?הרי עצם העובדה שאת כותבת כאן מראה שאת יודעת שחייך יצאו מכלל שליטה ושהטיפול הנוכחי (עד כמה שאת מרגישה מוכלת ומובנת בתוכו )אינו מספק כרגע וככל שתכירי בכך מהר יותר,כך תוכלי מוקדם יותר לעזור לעצמך באמת.אני בטוחה שאת יודעת שמצב שמישהי מייחלת לסוף בגלל המראה שלה,יהיה התפקוד היומיומי שלה אשר יהיה(שגם לגביו אני לא בטוחה כי ריתוק לבית ולשירותים בגלל לקיחת משלשלים לא מאפשר ופוגע בתפקוד הרגיל),הוא מצב מאוד לא תקין וטבעי.
זוגיות לא תפתור לך את הבעיה,את צריכה קודם ללמוד לחיות עם עצמך כדי שתוכלי להתפנות אח"כ ריגשית,נפשית ופיזית לזוגיות אמיתית.
אני חושבת שהגיעה העת לקבל החלטה אמיתית,כי רק את יכולה לצייר את התמונה של חייך.ואני אהיה כאן אם תרצי עזרה בכך.
קרן אור.

שלום עדינה,

בתחילה חשבתי שטעית ופנית לפורום הלא הנכון ( על מנת לדעת מה לאכול כדאי לפנות לפורום תזונה).אבל אז קראתי שוב את הודעתך והבנתי שיש בה מעבר למה צריך לאכול או לא.
מדוע לא תדעי להתמודד, אם תשמיני? ישנה חרדה סביב הגוף והמשקל, איני יודעת באיזו עוצמה, עד כמה את עסוקה בכך? האם את עסוקה בעד כמה את שולטת במה קורה בחייך?

אפרת

רק אוהבת את איך שאני נראית כיום (אולי הייתי מורידה רק איזה 2 קילו, לא יותר)
פשוט חשוב לי מאד המראה שלי ואני לא רוצה למצוא את עצמי בעתיד עם גוף שונה משל היום.
לא ידעתי שיש גם פורום של תזונה, בכל אופן- תודה על העזרה! שמחתי לראות את התגובה :)
אגב.. התחלתי לעשות הרבה ספורט.. זה בסדר נכון??
תודה רבה ולילה טוב!

עדינה שלום,

את כותבת שאת לא מתעסקת בנושא המשקל והאוכל יותר מידי,אבל הדחיפות בה את מצפה למענה מראה דווקא על לחץ ודאגה מוגברים סביב הנושא.ואני מצטרפת למה שכתבה לך אפרת ותוהה -למה?למה את מטרידה את עצמך במה יקרה אם?הרי אם את אוכלת מאוזן,פעילה גופנית,למה שתעלי במשקל?
מבנה הגוף כן יכול להשתנות.לאישה בגיל 40 לא יכול להיות גוף כשל בת 20,ולבת 20 לא יכול להיות גוף כשל בת 12.זה נקרא להתבגר.
לי נראה שאת יודעת שמשהו בהתנהגות שלך בנושא השתנה ואת מחפשת מישהו שירגיע אותך תוך שאת מציינת בסוף דברייך (כאילו כדרך אגב.. )"התחלתי לעשות הרבה ספורט.. זה בסדר נכון??"-מה זה נקרא הרבה?ואני רוצה להחזיר אלייך את השאלה ולשאול אותך,אם את חושבת שזה בסדר,למה זה משנה לך מה אנחנו חושבות??

אשמח לשמוע תשובותייך.
קרן אור.

עבר קצת זמן מאז שכתבתי את זה ... קראתי את מה שכתבת לי קרן ואני חייבת להודות שזה הפעים אותי.. כי ראיתי איך את מבינה דברים מבין השורות.. דברים שאפילו אני לא ידעתי שקורים..
בכל אופן.. זהו.. אני לא יודעת.. יכוליות שגיל ההתבגרות קפץ אלי לביקור פתאום אחרי שכבר סיימתי איתו.. אבל באמת.. קשה לי לחשוב על מציאות כזו שאהיה יותר ממה שאני היום..
אני שוקלת כרגע 48 ואת הגובה המדוייק שלי אני לא יודעת.. הוא משהו בסביבות ה-62 אבל אני יודעת שאני לא מוגדרת כתת משקל כי תמיד הייתי רזה וקטנטונת כזאת..
מקווה שהכל בסדר איתי..
תודה קרן.

שלום לך,
אני שמחה שחזרת ואני שמחה על שדבריי חילחלו והשאלה שאני שואלת את עצמי היא מה את מתכוונת לעשות עם התובנות האלו?
מה שאני הייתי מציעה הוא לקבוע פגישת אבחון במרכז להפרעות אכילה(או עם כל אחד מהגורמים המוסמכים בתחום-זה יכול להיות פסיכולוג\פסיכיאטר\דיאטנית) ולדעת קודם כל האם את סובלת מהפרעת אכילה ואם כן מה הטיפול שהם מציעים לך.
ברצוני להסב את תשומת לך שעבר חודש וחצי מאז שכתבת כאן לאחרונה ,במהלכו משקלך ירד לעומת הפעם הראשונה ואת מוגדרת כרגע כתת משקל-BMI 18.2 מה שאומר שהמצב מחמיר....התעלמות והתחבטות לא תגרום לו להעלם ומוטב לטפל מוקדם ככל האפשר כדי לשפר את סיכויי ההחלמה.

עצם העובדה שאת כותבת כאן מראה שבתוך תוכך את יודעת שקיימת בעיה וזה כבר חמישים אחוז מהדרך.החמישים הנותרים הם למנף את התובנה הזאת לכלל מעשה ולפנות לטיפול.
אל תהססי!
קרן אור

נניח שהגובה שלי 160 - אני במצב טוב. אני לא יודעת מה הגובה המדוייק שלי אבל אני לא חושבת שאני נמצאת בתת משקל. תמיד הייתי כזו רזה וגיל העצמות שלי היה גם הרבה מתחת לממוצע ז"א שזה הגוף שלי,לא?
אגב, אני אוכלת ממש רגיל ומרשה לעצמי לאכול גם שטויות..

עדן,

את מנסה לשכנע אותי או את עצמך?כי אותי לא שיכנעת..(ודי בלקרוא את תגובותייך בשרשור הזה כדי להבין שהמצב רחוק מלהיות אופטימילי)
סליחה על הבוטות אבל לא מאמינה בלתת לטיפה היכן שצריך ניעור..
מעבר למה שכתבתי,צר לי,אך אין לי מה להוסיף יותר.
אל תתני לפחד לשתק אותך.
הבחירה בידייך,מקווה שתדעי לבחור נכון.

חיזקי ואימצי,
קרן אור.

תקווה יקרה,
אני שמחה מאוד לשמוע ממך ויותר מזה-שמחה לקרוא שאת מבריאה.
משמח לשמוע שאת מרשה לעצמך להרגיש ראויה לטיפול,ראויה ליחס מכבד ואחר,את אכן ראויה לכך! אני מקווה שהידיעה שאת ראויה תהיה לך יותר ויותר נגישה,זמינה,ושמתוכה תוכלי גם לאהוב את עצמך ביתר קלות.
אני מבינה שעדיין המאבק קשה ביותר ואני מלאת הערכה על יכולתך לעמוד בו.
מאוד מחמם את הלב שאת משתפת אותי עכשיו,כשטוב לך יותר.

תמשיכי לעדכן,
נשיקות,
קרן אור