פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

על מנת לא להמשיך להשמין עלייך לחזור להמשך בקורת. העליה במשקל והאכילה הכפיתית משקפות עיסוק לא רגיל באוכל ( מהכוון השני), והם גם ביטוי של הפרעת אכילה.
בשניידר יוכלו להנחות אותך, ללוות אותך, זהו חלק מהמאבק במחלה.
כדאי לשקול גם ליווי של טיפול פסיכולוגי ( אם אין), על מנת לברר מה משמעות האוכל בעינייך ומדוע את מפחדת להשמין.

את מוזמנת לעדכן ולשתף בין אם פנית ובין אם לא.


מאחלת לך הצלחה, איזרי אומץ חייך חשובים יותר מתחושת ההשפלה והמבוכה.

אפרת

צר לי שפיספתי את הודעתך.
לשאלתך,זה בסדר להשתמש בפורום לצרכי מחקר אוניברסיטאיים.רק שבשל הרגישות של הנושא,יש להקפיד על חיסיון הפונים,ולכן ממליצה לך לכתוב את המייל שלך ולנהל את זה באופן פרטי,אנונימי,כך שמי שרוצה תוכל לכתוב לך ישירות ולא מעל גבי דפי הפורום הפתוחים.
בהצלחה בעבודה,
קרן אור.

קרן אור נשמה!!!
שתהיה לך חופשה נעימה ותהני בנעימים תעשייחיים ותשיגי את מטרותייך בקלות באושר ובדרך המלך!
סופשבוע כייף ושבתשלום
אוהבת מאד
נטע

אני פשוט מתגעגעגעגעגת אלייך מאד.
מה שלומך?
איך את מרגישה?
חזרת מהחופשה?
אוהבת

אני בסדר.חזרתי מהחופשה ושמחתי למצוא את ההודעה המרגשת ממך.
איך את??אולי תעדכני מה קורה איתך??
אשמח לשמוע,.את הרי יודעת שאת במחשבותיי המון.
חג שמח,יקרה שאת,
קרן אור.

מה שלומכן????
כ"כ התגעגעתייייי.....

אני בסדר. אני מניחה. עובדת בינתיים, מנסה להסתגל לעבודה החדשה. יש נפילות לפעמים וגם קשיים לא מעטים. אך אני מתמודדת ורואים כבר תוצאות ושיפור משמעותי.

נטע- מה שלומך יקרה?? איך את מרגישה? מה את עושה בימים אלו????

קרן אור - איך היה בחופשה? מה מצבך עכשיו? מרגישה טוב יותר???


מאחלת לכן חג שמח!!


אוהבת המון.

מה שלומכן יקירותיייי???
גם אני ממש מתגעגעת אלייכן.
איך היה לכן חג שבועות?
אצלי היה נחמד לא במיוחד. היתי כלואה בבית כי פחדתי שיזרקו עלי ביצים ושקיות מים..חחח
ומה עוד? בינתיים אין לי שום כלום חדש . פשוט המים זורמים .... הייתי בביטוח לאומי בשיחה עם העו"ס והיא הסכימה שאני יתחיל ללמוד שנה הבאה ... ואני צריכה לבוא אליה כשבחר סופית מקצוע זהו. ובינתיים הבטן מתנפחת והרגלים תופחות גם אבל אין מה לעשות, בשביל לחיות טוב צריך מאגרים. נכון? זהו אז זה מה יש. זה קשה אבל אני מתגברת ומתגברת כמו נמרת וטוחנת ללא הרף.
מה שלומך יקרות? קרן שלי איך היה בחופשה???
ושירני- איך בלימודים?
אוהבתותכם

יש לך כבר מחשבות לגביי מה את מתכננת ללמוד שנה הבאה??
את מספרת בעיקר על ההתמודדות במישור הפיזי(שהיא מאוד מבורכת בעיני!),
אבל אני לא שומעת ממך איך נטע מרגישה בתוך זה ועם עצמה...

לגביי-אני בסדר,תודה לכולם על ההתעניינות.מצבי השתפר ואני רוב הזמן נחה בבית.

עדכני,
קרן אור.

שמחה מאוד לשמוע ממך!
ואני אשמח לשמוע יותר על מה קורה איתך מעבר לעבודה...ועל ההתמודדות שלך.
אני כאן אם תרצי לשתף,
שלך,
קרן אור.

נטע יקרה- שמחה לשמוע שאת מתמודדת כ"כ יפה ומקפידה לאכול! את אומרת שאת "טוחנת" מלא ואני בטוחה שזה רק בראש שלך יקרה.. בראש החולה שלנו הכל נראה הרבה מדי, גדול מדי, הכל תמיד יותר מדי..וזה מה שהדיאטנית הסבירה לי. שהמחלה מקצינה הכל..ושבסה"כ אנחנו אוכלות בצורה נורמלית כמו בן אדם רגיל לחלוטין!!

כך שהיה לי חשוב להגיד שזה רק בראש שלך ואני מקווה שאת יודעת לעשות את ההבחנה בין התחושות של המחלה לבין מה שבאמת נכון בפועל. אני מאד שמחה לשמוע שאת מתחילה ללמוד בשנה הבאה.. כבר החלטת מה את רוצה ללמוד?? את מקבלת קיצבה מביטוח לאומי?? או רק מימון לימודים?


קרן אור יקרה- כ"כ שימח אותי לקרוא שאת כבר הרבה יותר טוב ושהסערה הקשה מאחורייך. זוכרת כמה חיכית לזה??? וזה כ"כ מגיע לך!
אני לא יודעת להגדיר בדיוק מה אני מרגישה..זה עצב מעורב עם אכזבה..משהו מחרחר בי, משהו שלא טוב לי איתו..אולי זה הלחץ והחרדה ממה שעוד מצפה לי בעתיד- בחירת הלימודים (הציון שהשגתי בפסיכומטרי לא יצא כ"כ גבוה בשביל מה שאני רוצה ללמוד) למרות שתהיה לי יועצת לימודים שתלווה אותי ליווי צמוד בבחירת מקצוע הלימודים] ובכלל זה גם בעבודה החדשה שאני לא מצליחה להחזיק יותר מ-6 שעות למשמרת..קשה לי מדי מעבר לכך והשכר גם בהתאם לצערי.

אני מאד מתלבטת כרגע לגבי העלאת אחוזי הנכות והאם בכלל כדאי להעלות שוב את הסיפור והפרוצדורה הקשה הזו.. אני לא יודעת אם זה יהיה צעד טוב אבל מה שבטוח שנורא קשה לי ללא עזרה.

אני מרגישה בעיקר אכזבה מעצמי. שאומנם אני מתגברת על המחלה בצורה כ"כ יפה ומרשימה!! אך שמשהו בי, ביכולות שלי, עדיין שבור ומסרב להתאחות..משהו עדיין מרוסק שם, משהו שמאט אותי ואת ההתקדמות שלי ולא יכול להמשיך קדימה ולתפקד רגיל...אני שואלת את עצמי פעמים כ"כ רבות- למה אני לא מסוגלת לעבוד יותר?? למה אני יכולה לעבוד יותר שעות?? מה לא בסדר ??

ושוב אותה התשובה, שאולי אלו הן תוצאות המחלה..או שאני סתם מחמירה מדי עם עצמי כי העבודה שאני עובדת בה היא עבודה טלפונית קשה ועובדה שיש הרבה כאלה אצלנו שפשוט עוזבים בגלל הקושי!
אז אני לא יודעת כבר מה לחשוב,מה נכון ומה לא..
אני מאוכזבת זה הכל..

שירני,אל תחמירי עם עצמך.רוצה לומר לך שכשאני קוראת את מה שאת כותבת אני דווקא שומעת על התמודדות,החלמה,אומץ רב.
תאמיני לי שאין אחד שלא מתלבט או מרגיש מבולבל כשהוא עומד לפני בחירת מקצוע.
החשש שלך הוא מובן וטיבעי.(ואגב,מה הכיוון הלימודי??אם תרצי להתלבט כאן איתי,את יודעת שאת יותר ממוזמנת) ונראה לי שיש לך עוד עבודה טיפולית לעשות במובן של ויסות רגשות.נשמע לי שאת מפחדת מעוצמת הרגשות,ועל זה מאוד חשוב להמשיך לעבוד במסגרת הטיפולית.
את לא כותבת מה קורה עם הטיפול-האם עדיין הולכת??באותה תדירות??
ולגביי העבודה-בתור אחת שהתחילה מעבודת טלמרקטינג ושימור לקוחות אני רוצה לומר לך שזאת עבודה קשה מאוד.ולכן התחלופה שם(ודאי שמת לב לזה) גבוה מאוד,בגלל שכל אחד נשחק מסוג עבודה שכזאת,מי יותר ומי פחות.כך שלהחזיק מעמד 6 שעות ביום,זה ראוי להערכה!

יקרה,את עושה את כל הדברים הנכונים.את מתמודדת,מחלימה,מתחילה להשתלב בחברה,על כל המשתמע מזה,וזה תהליך מעייף,דורש זמן,אך חיוני וטיבעי.ונשמע שאת עומדת בו בגבורה!
נסי לחבק את עצמך,לחבק את התחושות,להקל על השיפוט העצמי.
ובמעמד זה הרשי לי לחבק אותך,
שלך,
קרן אור

אני שמחה שאת מודעת למצב הלא בריא שהכנסת את גופך,אבל תודה לאל שלא נגרם נזק פרמננטי.הנקודה החשובה היא לא לייסר את עצמך על מה שקרה,אלא לקחת את זה כמנוף ולהבין שדיאטה היא תהליך , שאותו חשוב לבנות בעזרתו של איש מקצוע,ע"מ לא ליצור חוסרים בגוף.

תודה על השיתוף,
שהיה בהצלחה,
קרן אור.

קראתי בדאגה רבה את הודעתך. אנא פני לקבלת עזרה מקצועית. אם את צריכה הכוונה אעזור לך.
תוכלי לפנות אלי דרך המייל .
את לא היחידה שמקיאה כל יום ואת לא נשמעת לי משוגעת, את מפחדת שהגוף שלך יתפרק וכך גם הנפש, אלו חרדות קשות שאת מתמודדת איתן לבד (כך זה נשמע).
הצטרפות לקבוצת תמיכה גם אפשרית (לא כתחליף לטיפול).
את חייבת לקבל עזרה, את נשמעת במצב קשה .

אפרת

הייתי רוצה להגיד לך שאת לבד בזה אבל את לאאאאאא
אני חולה בבולמיה מגיל 12 והיום אני בת 28!!
החיים שלי הרוסים,נתונה למצבי רוח...הכל רע מסביבי (זאת ההרגשה שלי)!!!
גם שאני מנסה להפסיק אני לא מצליחה...היום יש לי חבר כבר 4 חודשים שמההתחלה תמך והבין והיום כל בולמוס או הקאה אני מאשימה אותו-מה שלא נכון לעשות,כמובן!!!
בכל מקרה כבר 3 ימים אני לוקחת כדורים בשם "רדוקטיל" שגורמים לשובע ומורידים את החשק למתוק (אלו כדורים לדיאטה)-אני לוקחת אותם כדי למנוע את הרצון לבולמוסים ואם אין בולמוסים אז אין הקאות!!!
לצערי רק לפני שנתיים הבנתי שיש לי בעיה בכלל! מבחינתי המחלה היא הייתה משהו נורמלי ולא מחלה...נכנסתי לטיפול אמבולטורי בבית חולים שיבא בתל השומר...זה לא עזר ואז נכנסתי לאישפוז חודשיים(על דעת עצמי) האישפוז עזר רק ל-3 חודשים...כי אכלתי כמו רובוט!!! היום אני במצב יותר טוב...אני כבר לא מפחדת מאוכל ובעזרת הכדורים גם לא אוכלת מתוק ואין לי בולמוסים כך שאני כבר לא מקיאה 3 ימים.
אני לא ממליצה על הכדורים כמובן...אני יודעת שזה לא נכון לקחת אותם!!!
אני כמוךךך מרגישה משוגעת ושזה הרס לי את החיים!!!!
לא מבינה בשביל מה המחלה הזאת קיימת בכלל!!!!
אני מתנהגת לא יפה למשפחה,לחברות,לחבר!!! ממש מגעילה והכל מעצבים על זה שאני לא בריאהההההה...
שיהיה בהצלחה. אני חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול אני עכשיו חוזרת לטיפול דרך הקופ"ח וזה מעולה,אולי אני יכולה להמליץ לך...עשיתי ממש מחקר בנושא...
שיהיה שבוע מקסים

ומה איתך??למה על עצמך את מוכנה לוותר כ"כ מהר??

קרן אור.

היי קרן אור,
קודם כל נעים להכיר אותך...
ולהגיד את האמת???
אני לא מרגישה שאני מוותרת על עצמי-פשוט כבר אין לי כוחות להתמודד יותר!!!!
אני צריכה לחזור לטיפול דרך קופ"ח חולים ולא כ"כ בא לי...
אני לא מרגישה שהפסיכולוגית עוזרת לי אני רק מדברת ומדברת אבל לא יוצאת עם שום תובנות מיוחדות,אני גם ככה לא עושה מה שהדיאטנית אומרת,אני מרגישה שאני חוזרת לשם רק בשביל הטיפול התרופתי.
אני לא מאוזנת בכלל עם מצב הרוח-רגע בוכה ורגע צוחקת,עצבנית,מקללת(מה שלא הייתי עושה אף פעם),צורחת משתוללת....וכל זה ליד החבר(אנחנו רק 4 חודשים ביחד).
אתמול הוא אמר לי שהוא לא מוכן להמשיך ככה יותר ושעוד התפרצות אחת זה נגמר...אז עכשיו אני הולכת על ביצים ומפחדת להוציא מילה לא נכונה מהפה כדי שזה לא יגמר...הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. חשבנו להתחתן בספטמבר-ובשבועיים שלושה הקרובים הוא היה אמור להציע לי נישואים-הוא אומר שהורדתי לו את החשק שהוא רוצה חברה שמחה מאושרת ואני לא יודעת בכלל להיות כזאת!!!!
הוא נותן לי שבועיים להוכיח את עצמי ואז ההצעה תהיה שוב בתוקף!!!!
אני נורא לחוצה וחיה כרגע על "קלונקס"...לא יודעת מה לעשות ואיך אפשר להפסיק את ההתפרצויות האלה...אני גם בקושי אוכלת עכשיו בגלל ה"רדוקטיל" ולמרות הכדורים בסוף היום אני חייבת להקיא!!!
מבאס,מעצבן,נמאס לי פשוט!!!
את האמת...? ממש ממש בא לי למות כבר ולא להתמודד עם כלוםםםםםםםםם
זה קשהההההההה
אני חייבת להפסיק עם ההתפרצויות האלו!!!!! אם לא הוא יעזוב אותי (ואני יכולה להבין אותו)-הוא לא חייב להתמודד עם זה למרות שהוא אוהב!!!! )-:

חג שמח נטע

ההחלמה מה"א היא דרך ארוכה ומפותלת מאוד,לפעמים אנחנו יותר למעלה ולפעמים יותר למטה.אבל אסור לתת לזה לייאש ולשבור אותך.את כותבת לגביי הטיפול הפסיכולוגי-כמה זמן את נמצאת כבר בטיפול??האם את כנה עם הפסיכולוגית שלך ומאפשרת לה באמת לעזור לך??האם ניסית לומר לה שאת מרגישה תקועה בטיפול??אני יודעת שזה נשמע לך קשה,אבל יחד עם זאת,לפעמים אנחנו צריכים לשמוע מישהו אובייקטיבי שיכול לומר לנו אם יש שינוי.לפעמים השינוי הוא כה קטן ואנחנו לא שמות לב אליו,ודווקא מישהו אחר שמכיר אותנו יכול לסמן זאת עבורנו ולהחזיק את התקווה כשנדמה לנו שהיא אינה קיימת.דבר נוסף,אם בכ"ז את נמצאת בטיפול ממושך,מגיעה בקביעות ואין התקדמות,אולי כדאי לשקול טיפול אצל מישהו אחר.
את כותבת על הדיאטנית-האם היא יודעת שאת לא עומדת בתפריט שקבעתן??
מטרתו של טיפול נפשי הוא לאפשר את כל השינויים התזונתיים האלו.ולכן על סמך מה שסיפרת,זה לא מפליא אותי שגם כאן אין התקדמות.
לכן נשמע לי שאין מנוס אלא לשוחח בפתיחות עם המטפלת שלך.לפעמים(מניסיון אישי) אני יכולה לומר לך ששיחה כזאת משדרגת את הטיפול כמה עשרות מונים.
לגביי החבר-כאן אני לא מסכימה איתך לגמריי.קשה אומנם לחיות עם מישהי שיש לה ה"א,והחבר שלך מרגיש מתוסכל לנוכח המצב ומחוסר יכולתו לעזור לך.אבל,וכאן האבל הכי גדול,את הולכת לטיפול,את מנסה לשנות,והמצב הזה הוחא קשה ביותר עבורך.והאולטימטום הזה שהוא מציב לך לא במקום לטעמי.אולי הוא חושב שכך את תעשי את י,אבל חשוב שתשוחחו על העניין ותסבירי לו שזה כבר לא בשליטתך,שטיפול לוקח זמן,ושיעזור לך אם הוא יתמוך ויהיה שם בשבילך ולא יוסיף לך עוד לחץ,שברור לי שאוטומטית זה זורק אותך לעוד הרס עצמי.

עדכני מה חשבת,
קרן אור

שבוע טוב...
אז ככה-מאז שכתבתי הרבה דברים השתנו!!!!
אני עדיין מחכה לתשובה מקופ"ח מאוחדת לחזור לטיפול דרכם....מה שאני לא מרגישה לנכון לעשות-אני מרגישה שאני צריכה טיפול CBT ולא יודעת מי מטפל בזה דרך קופ"ח ואין לי כרגע כסף לטיפול פרטי!
כרגע אני כבר שבועיים בערך עם כדורי רדוקטיל מה שעוזר לי לא להקיא,אבל הבעיה היא שאני בקושי אוכלת...כמו שאת בטח מבינה זה לא כ"כ מזיז לי וכבר הורדתי שני קילו!!!
אני שמחה (אבל ממקום דפוק בראש) הלוואי והייתי עושה את זה בדרך הנכונה...מה שבכל זאת משמח אותי זה שאני לא מקיאה!!!
כי זה כבר נהיה לי ממש קשה!!!! לא מסוגלת יותר להקיא-בכל הקאה אני מרגישה שזאת ההקאה האחרונה שלי ושהפעם אני מתה ממנה!!!!
(חוץ מההפרעת אכילה-אני סובלת גם מOCD,דיכאון וחרדות...)
העניין עם החבר איפשהו עזר...הוא מקסים,תומך,דואג,מבין ונותן את כל כולו לטיפול שלי!!!!
ביום שישי שעבר לקחתי אותו לבית שלו אחרי שהיינו אצלי-הוא רצה לישון לבד,לחשוב קצת ואני התחלתי להשתגע כמו חולת נפשששששששש לבכות לתת מכות להגה ולהגיד שאני רוצה למות!!!!
ממש ממש מטומטמת!!! (זאת לא הייתה פעם ראשונה)
ואני יכולה להבין כבר שזה הבהיל אותו-כי אחרי שלקחתי קלונקס והתעשתתי,הבנתי שההתנהגות הייתה לא במקום!!!
אז באמת כבר שבוע ב"ה אין התפרצויות..אמנם מיום ראשון ועד יום רביעי בכיתי בלי הפסקה,אבל זה בגלל שהייתי עצובה כי פחדתי שאני לא אוכל לשנות,ואיך אני אדע שאכן שיניתי????
אני מדברת איתו על הכל וכמובן גם על זה והוא ממש ממש הרגיע אותי ואומר שהוא רואה שינוי ושאני אראה את התוצאות בקרוב ובגדול!!!!
בע"ה-הצעת נישואים (-:
בכל מקרה...ברור לי שאולטימטום זה לא לעניין אבל אני גם מודעת לזה שאולטימטום עוזר אצלי ועובדה שזה שינה את ההתנהגות שלי!!!!
אני שוקלת טיפול בבית חולים אבארבנל ששם ראיתי בפורום של פסיכיאטריה שיש מטפלת CBT-קצת מלחיץ אותי להיות מטופלת שם...מה את אומרת?????
חוץ מזה איך את???? איך עבר החג? הסופ"ש? איך את מרגישה?


שיהיה שבוע מקסיםםםם :-)

שמחה לשמוע על הפסקת ההקאות,אך גם ההימנעות מאוכל היא הקצה השני של אותה הפרעה.
ולכן,אני מאוד שמחה על הפניה שלך לטיפול.היכן הדברים עומדים עם קופ"ח מאוחדת??האם כבר העבירו לך שמות של מטפלים??
בכול מקרה,חשוב ללוות את התהליך עם טיפול תזונתי.\
עדכני אותי אם משהו לא יסתדר עם קופ"ח,כי יש מרפאות לה"א,שהטיפול שם חינמי או עם תשלום סימלי,וכדאי לשקול פניה אליהם.
כך או כך,אל תשארי בלי טיפול!!
שלך,
קרן אור.

בוקר טוב...

אני צריכה לקבל תשובה בשבוע שבועיים הקרובים-אני אחזור לאותן מטפלות שלי.
את מכירה אולי מרפאה שמטפלת ב CBT????

שיהיה לך יום מקסים


לא ענית לי איך את מרגישה...איך עבר הסופ"ש והחג!!!!
תעדכני

מחזיקה לך אצבעות! אל תשכחי לעדכן.
ואני בסדר גמור.סופשבוע עבר בטן גב בבריכה עם המשפחה.והרבה שינה,שהיתה חסרה לי.

נשיקות,
קרן אור.

אני שמחה שעבר סופ"ש מהנה...
אני אעדכן אותך כמובן בכל מה שאני אחליט לעשות!!!!


נשיקות ושבוע מדהים
נטע

אשמח תמיד לשמוע.
סוף שבוע מקסים,
קרן אור.

צר לי על האיחור במענה שלי.
יקרה,עליות וירידות הן מאפיין טיבעי ומובן בתהליך של החלמה מהפרעת אכילה.
ברור לי שקשה לך,ולפעמים התחושה היא בלתי נסבלת עד כי הויתור וחזרה לדפוסים המוכרים,נראה מפתה כ"כ.אבל וזה אבל גדול,אל תיכנעי! זיכרי לאן הדפוסים האלו לקחו אותך,וכמה רע הרגשת אז.
אני יכולה להבטיח לך שאם תדבקי במבנה הטיפולי ותתני לצוות ללוות אותך,אם תשתפי אותם בקושי (המובן) שלך כרגע,את תעברי את זה. ותדירות רגעי המשבר שאת מתארת,תלך ותפחת.המאמץ שווה,האמיני לי.את צעירה,כל החיים לפנייך,אפשר שתחיי אותם מאושרת.לא היית רוצה בכך??

המשיכי לעדכן,
קרן אור.

שמחה לשמוע ממך..
אין ספק שאחרי האשפוז מתחילה ההתמודדות האמיתית .כי באשפוז די לקחו אחריות על מצבך ולא היו שם פשרות בכל הנוגע לאכילה ולהגעה למשקל היעד.שוחררת כי הם חשבו שהיום את מסוגלת לקחת את האחריות הזאת על עצמך.וברור לי שזה מבהיל בהתחלה וקשה מאוד עד כי הרצון לוותר ולהכנע הוא גדול.אבל אני רוצה לבקש ממך לא לעשות זאת.את פונה אליי בשאלה מה לעשות ואני רוצה לומר לך-לא לוותר! לדבר על הדברים עם הצוות המטפל(הרי את נמצאת כיום בטיפול במרפאת חוץ למיטב ידיעתי,לא??),לשתף אותם בקשיים שעולים,ואולי לשקול ביחד בתקופה זאת לעלות את אינטנסיביות המעקב והפגישות.
אשמח לשמוע מה את חושבת.
קרן אור.

כבר אמרתי לך שאני שואבת הרבה עידוד מהכינוי שבחרת לעצמך??
וכנראה שלא בכדי.את מתארת התמודדות עם מצב לא פשוט עבורך,באותה מידה יכולת להמשיך "לדבר" דרך הגוף,כתמיד,,אבל בחרת שלא לעשות זאת ובמקום זה הישרת מבט אל האמת,גם אם היא היתה קשה ושיתפת מישהי שבהערכתך יכולה לעזור ולהקל עלייך.וע"כ הערכתי הרבה אלייך.אני חושבת שהחיים תמיד יזמנו לנו מצבים לא נוחים,ולא תמיד האמת שלנו תהיה קלה לאמירה ,אבל יחד עם זאת,אין דרך אמיתית אחרת לפתור דברים,למעט שיתוף וכנות.אני חושבת שאז את גם מגלה,כמה אנשים נענים לדרך ההתנהגות הזאת וכמה הם נכונים להיות שם ולעזור כמיטב יכולתם.כמובן שאני מאחלת לך שהתוצאות יובילו לאן שאת מכווננת,אבל גם אם לא,מגיע לך שאפו על הדרך!

ושמחה לשמוע שהרשת לעצמך להנות מפאי התפוחים.אני בטוחה שבראייה אחורה זה לא ממש עשה הבדל מבחינה תזונתית..אבל אוכל הוא גם הנאה ולא רק צורך פיזי.

מאחלת לך שבוע מקסים,מלא בהתפתחויות חיוביות,
שלך,
קרן אור.

צר לי לשמוע על התקופה הקשה שעוברת עלייך,אבל כן חשוב לי לומר לך שלכול מחלה ממושכת יש תקופות של נסיגה,והן טיבעיות ולכן חשוב שיש מישהו מקצועי ואוביקטיבי שישים לב לשינוי אפילו קטן לטובה אצלך,ולאחוז בתקווה עבורך.נשמע לי שדווקא עכשיו כדי אולי להתייעץ עם הצוות הטיפולי שלך ולהגביר את אינטנסיביות המפגשים,לפחות עד יעבור זעם..מה את חושבת ע"כ??
נשמע גם שחשוב שתחזרי למסגרת התזונתית,ותנסי אותי לתאם מועדים אחרים לפגישות עם הדיאטנית,אולי יום אחד תסכמי בעבודה שתצאי מוקדם יותר ולמחרת תשלימי שעות.העיקר ליצור שוב רצף טיפולי שחשוב כ"כ בדיוק בתקופות של הרגרסיה האלו.
אשמח לשמוע מה את חושבת על כך.
אני איתך יקרה,ואני בטוחה ביכולתך לעבור גם את זה.
רק עוד נשימה עמוקה...
חיבוק,
קרן אור.

מה שלומך? איך עובר עליך היום? באמת כבר התחלתי לתהות מה קורה איתך, נעלמת לכמה זמן..
שמחתי לשמוע שנהנת באילת למרות הכאב באוזניים (אישית אני יכולה להזדהות איתך- ביום האחרון גם לי כאבו האוזניים- זה נשמע דבר כזה קטן ומצחיק אבל באמת שזה אחד הדברים הכואבים..)
אני גם יכולה מאותו מקום להגיד שאני מבינה את המקום הזה של הכעס על עצמך בגלל עליה במשקל, קודם כל כל הכבוד לך שאת בכל זאת ממשיכה לאכול כמו שצריך, כולנו יודעות עד כמה זה לא פשוט במיוחד במצב שכזה...אבל עם כל הקושי עליך להבין שזה באמת הדבר הנכון, זה הדבר שהכי טוב בשבילך ועם כל הקושי עלינו ללמוד לחיות ואף לאהוב את עצמנו במשקל שהוא תקין (מה שאולי את מתייחסת אליו עכשיו כאל קילוגרמים מיותרים..)
בכל אופן אל תתיאשי אף פעם את יותר מדי חשובה מכדי שתוותרי לעצמך..
מה עוד קורה? אשמח לשמוע ..
תמיד כאן,
תקווה..
נ.ב- חשבי על ההכרות שלנו למשל אני יודעת להגיד על עצמי שיש לך מקום מיוחד בחיים שלי ואני חושבת עליך הרבה ושקשה לי אני יודעת שאת רק במרחק מסך אחד..

יש גם תקופות כאלו בחיים,מן מצב ביניים שהדברים ניראים לא ברורים,וצריך לדעת לקבל ולהתמודד עם קשת הרגשות שהם מעלים.
אבל יחד עם זאת,לי דווקא נשמע שעם כל הקושי את לא מונעת מהמקום הזה,וכל עוד שהדבר לא בא לידי ביטוי מעשי,מה טוב.
צר לי לשמוע על הצלילה שהסתיימה בצורה הזאת.אני מניחה שקרע בעור התוף יוצר כאב נוראי,האם זה כך אצלך??ומ ה אומרים הרופאים בעניין,האם יש טיפול??
מקווה שבכול זה הצלחת להנות מיום העצמאות,והיני גם הוא עבר...
נשיקות,
קרן אור.

הי, מה שלומכן?
אני כמו שכתבתי כועסת על עצמי ועל המשקל שלי אך ממשיכה חאכול ולתפקד כמו שצריך..ותודה קרן ותקווה על העידוד אני כל כך מחזיקה ממכן!
ולקרן תקווה ושירן ---אני ממש גאה בכן, על כל ההתמודדויות שלכן במסלולים הקשים של החיימשלנו
אתן מדהימות ואני פשוט אוהבתותכן!שירן -קראתי את המכתב שלך וזלגו לי דמעות!
בקשר לנקב בעור התוף- אומרים שזה יתאחה לבד..ויסגר,ואני בינתיים מחכה בסבלנות.ותקווה את כל כך צודקת. נקב בעור התוף ,סתם נשמע סתם סיפור עלוב אבל כמה שזה כואב ומסובך.....הבעיה היא שזה לוקח זמן עד שזה מתאחה. ובזמן הזה נכנס לי מים לאוזן (מים של בריכת שחיה שמכילים כלור וטינופת ) וזה גורם שם לדלקות וזיהומים. אז אכן, לא ממזמן קיבלת אנטיביוטיקה 5 ימים וזה לא עזר אז קיבלתי עוד 5 ימים אנטיביוטיקה בוריד בבי"ח ואחכ שוב שבוע אנטיביוטיקה בכדורים לשמור מצב.... וזהו זה עבר אני שומרת לא להכניס מים לאוזן.וכמובן שזה כואב, אבל יותר מיזה אני לא שומעת באוזן הזו!!!! וזה פשוט נותן לי לחוש איך גל חי בתור אדם חרש....
ותקווה- את אוהבתותכן
נטע

על מה את כועסת על עצמך??על ספרה שהמשקל מראה??
כי איך שאני מסתכלת על זה,את צריכה להעריך את עצמך ואת המאמצים הלא פשוטים שאת עוברת,חרף כל הקשיים.את הרצון שלך לחיות,ואת הגוף שלך שעבר מחלות ואפיזודות חירום בתקופה האחרונה,ועדיין שומר על עצמו ועל חזרה לתיפקודים נורמליים!
האם זה לא שווה יותר מאשר ספרות על המשקל שלא משקפים את כל הדברים המופלאים האלו,שהם הם יסודות החיים!

מחזקת את ידייך,
חיזקי ואימצי,
קרן אור.

כל כדורים,בכול משקל שיהיה,שנלקחים ללא מרשם רפואי ובהמלצת רופא,תוך כדי ניטור תמונת הדם,מסוכנים.עד כמה וכמה,שהם ניטלים שלא לצורך,וכדורי הרזיה בכלל, משפיעים על מערכת העצבים,יכולים לגרום לתופעות לוואי חמורות.
הפסיקי את השימוש בהם לאלתר ופני לבדיקה רפואית!
אני מקווה שברור לך גם מה הצעד הבא,נכון??פנייה לטיפול נפשי כדי לברר את מקורו של ההרס העצמי הזה,שנמצא ביסודה של הפרעת האכילה שלך.
אני כאן אם יש שאלות נוספות,
קרן אור.

אני הולכת לפסיכולוגית.. אבל לא מסוגלת להגיד לה.
אם אני אפסיק עם הכדורים, אני אקיא, ואני לא רוצה את זה.

אני לא יודעת בשל מה את מטופלת אצל פסיכולוגית,אבל חשוב שתאפשרי לעצמך להיות כנה בקשר ביניכן,כדי שהטיפול יהיה יעיל.
אם קשה לך לומר לה את זה אולי תכתבי לה ותתני לה לקרוא??
חסרים לי פרטים לגביי סוג הכדורים שאת נוטלת,משך זמן הלקיחה ועוד נתונים לגביי גיל,משקל וגובה.וכמה זמן את סובלת מה"א.
יקרה,את כותבת שאם תספיקי עם הכדורים את תקיאי,ואני רוצה לשאול אותך למה את בוחרת בין רע לרע פחות?הרי חשיבת הקצוות,והתנהגויות הפיצוי הן חלק מהתחבולה שמוכרת לנו ה"א.
למה,למשל,לא לחשוב על אופציה של פנייה לדיאטנית שתבנה יחד איתך תפריט מותאם עבורך,שתואם את הצרכים התזונתיים והעדפות שלך,ומלכתחילה למנוע את הצורך בהתנהגויות "מפצות"??
רק לומר לך,שכדורי ההרזיה וגם ההקאות שניהם מסוכנים,ואין כאן אחד שעדיף על השני.שניהם גורמים לנזקים חמורים ולעיתים בלתי הפיכים לתפקודי הגוף ההכרחיים,כך שאל תתנחמי "ברע במיעוטו",כי מלכתחילה לא קיים כזה במקרה הזה.

אשמח לשמוע מה חשבת.
עדכני,
קרן אור.

אני יודעת את כל הסיכונים.. אבל עדיין, קשה, אולי כי אני בתקופה לחוצה.
כמו שאמרתי, אני בת 20, 1.64 ושוקלת בערך 55.
אני לוקחת כדורים 2diet בערך כשבועיים..

וכבר הייתי אצל תזונאית פעם והפסקתי במחשבה שאני לא צריכה יותר, אבל זה חוזר והולך כל הזמן בתקופות לחוצות..

תקופה לחוצה היא לא תירוץ לא לטפל בעצמך,ואת הרי יודעת זאת,נכון??
אני מניחה שאת גם יודעת שבלי טיפול אמיתי שתגיעי אליו בהתמדה,מבלי לוותר לעצמך(כפי שעשית עם הדיאטנית),המצב לא ישתפר מעצמו,נכון??
אז מה את בעצם מבקשת ממני??איך אני יכולה לעזור??
אשמח לשמוע את תשובתך,
קרן אור.

מילותייך נוגעות לליבי עד שאני רוצה פשוט לחבק אותך..אני יודעת שודאי לא היה פשוט עבורך לכתוב את הדברים כאן,ואני חושבת שלהודות ולהכיר בבעיה,זה צעד אמיץ וחשוב מאוד.
יקרה,אני יודעת איך זה מרגיש להרוג את עצמך,בלי יכולת ממשית לעצור,על אף ההבנה והרצון.אל תשאירי עצמך לבד,תני לעצמך להעזר באיש מקצוע אשר ידע לתמוך ולהרים אותך בימים שאת לא מסוגלת לעשות זאת עבור עצמך.זה לא חייב להיות כך,את בתחילת חייך,יש לך שני ילדים שודאי רוצים אמא שזמינה ריגשית עבורם,אפשר שתחיי את המשך חייך מאושרת .
מה לגביי טיפול??

אני מזמינה אותך להרגיש חופשי ולהמשיך לכתוב כאן,
ויחד נחפש ונמצא דרך לעזור לך לצאת מזה.
אני באמת מאמינה שאפשר!
חיבוק,
קרן אור.

ערב טוב לך את פשוט מהממת אור בפני עצמו , אני מאוד מודה לך שהתעניינת בסיפורי שהוא הסוד הכי גדול בחיי , ואפילו לא מעיזה לספר אותו מרוב התביישות , אך אני לא יודעת אם אצא מזה בכלל אני נמצאת בתוך הבור הזה הרבה שנים ולאחרונה אחרי כל פעם שאני אוכלת ויודעת שאני הולכת להקיא את כל מה שהעמסתי אני פורצת בבכי ומסתכלת על עצמי במראה מה אני עושה , אני שונאת את עצמי עוד יותר , נורא קשה לי להודות שיש לי את הבעיה הזאת , התעייפתי, התיאשתי , הרבה מחשבות כואבות , גועל , ובקושי שורדת
את יודעת שבזמן שאני שולחת לך הודעה אני בוכה ומרחמת על עצמי שבאתי לעולם הזה אני מיואשת מיואשת מיואשת .איך אפשר להציל אותי בלי שאף אחד ידע , זה מאוד חשוב לי .
תודה

יודעת כמה פעמים שמעתי בנות אומרות שהן מקרה אבוד,שהן לעולם לא תצאנה מזה??יודעת כמה פעמים אמרתי זאת לעצמי ולסביבה שלי??יודעת כמה מטפלים אמרו לי שאמות לפני שאגיע לגיל 20??והיני אני היום,בת 31.,אחרי 12 שנים מופרעות אכילה ועוד כמה שנים אנורקטית מחשבתית, נלחמת בסרטן שמאיים להרוס כל חלק טובה שבניתי בו ידיי,בדם ובדמעות..אחרי כמה ניתוחים וכמה אירועים שאחריהם אמרו למשפחה שלי שיפרדו ממני,כי המצב קשה..ואני חיה,ונלחמת על כל טיפה של משהו שניתן לקרוא לו חיים,כי יש לי למה.יש עוד חיים מלאים לפני שראוי לחיות אותם.וגם לך,יקירה.יש לך משפחה שבנית,יש לך שני אוצרות הכי חשובים בחיים,תאמיני לי שזה המון!
אבל אני מבינה גם שלפעמים כשנמצאים בתוך הבור,והחושך מכסה את ראייתנו,קשה באמת לאחוז בתקווה,אבל אני כאן כדי להזכיר לך שהיא קיימת.וכל יום שאת מתעוררת בבוקר הוא בחירה,ואפשר שיום אחד תקומי למציאות אחרת..ותביני שהדברים הכי טובים הם דווקא הדברים הקטנים שנמצאים לנו מתחת לאף,וכל שאנו צריכים לעשות הוא לאפשר לעצמנו להיות חלק מהטבע והמציאות הזאת.
יקרה,לא תאמיני כמה נשים נמצאות במעגל הזה ומרגישות לבד במערכה..ממשיכות לשחק את המשחק הזה ביום,לחיות בשקר שהוא חייהן.אין לך במה להתבייש,ותאמיני לי שלכל מטפל או רופא שתספרי את האמת,תגלי כמה הוא לא מופתע.ועל כמה מקרים כאלו הוא בודאי כבר שמע.
אין לך במה להתבייש.כפי שלא היית מהססת לפנות לטיפול אם היית סובלת מאיזה מחלה קשה,כך אין לך במה להתבייש גם היום.ואין לך ממה לדאוג,חלה על המטפלים שלך חובת הסודיות הרפואית ואף אחד לא יכול לדעת שאת בטיפול כזה.

קוקו,הגיע הזמן לקבל החלטה על איך את רוצה שיראו המשך חייך.
אני בטוחה שבתוך תוכך את יודעת מה הדבר הנכון לעשות כרגע.
ואני יודעת שאת מסוגלת.
מחזקת את ידייך,אני כאן תמיד,
היי בטוב,
קרן אור.

האיי קרן אור מה שלומך , את האמת אני מאוד רגישה ואומרת על עצמי שאני בכיינית , וזה נובע מהכאב שיש בתוכי וכל דבר אני מקשרת אותו למצב שלי , כל סיפור עצוב נוגע לליבי ומעציב אותי .וכך אני בחיי היום יום אוהבת הרבה להסתגר בבית להיות לבד מסיימת עבודה ובתוך הבית אני כולא את עצמי ורק בסוף שבוע אני יוצאת כי אני מפחדת ללכת אצל מישיהו יתנו לי לאכול ואז אני חייבת להוציא את הכל בחזרה או שאני נכנסת ללחץ ומוציאה כמה סיפורים כדי לברוח , זה מאוד מעצבן ומעייף .
לאחרונה בעלי חושד בי הרבה וזורק כמה מילים פה ושם אבל אין לא מודעות מה עובר עליי בתוך תוכי , וזה מוסיף את הכאב שלי .
לגבי טיפול אני לא יודעת מה מו מי ושוב אני מתביישת להודות במחלה שלי זה הורג אותי , אני טיפוס ששומר הכל ולא מגלה לאף אחד ולא אוהבת לשתף אפילו הקרובים אליי הכל נשאר בתוכי .אני מאוד קשה .
ואשר לעצמך אני מאחלת לך חיים ארוכים שרק דברים טובים מגיעים לך , ושוב התקווה בחיים התקווה והתקווה ,
את האמת אני מאוד בא לי לפגוש אותך וכאילו שאני מכירה אותך הרבה שנים כי את היחידה שבעולם שהיעזתי לספר לה את סודי .

החלק הכי נוראי בה"א,לטעמי,הוא הבדידות שהיא גוזרת עלינו.
ממקום מושבי אני רוצה לצעוק ולומר לך שזה לא צריך וחייב להיות כך.אני חושבת שדווקא דיבור ושיתוף בעלך(או הסביבה הקרובה ביותר אלייך) הוא מקום טוב להתחיל בכדי לבקע את חומות ההכחשה וההסתרה שמוסיפים להתמודדות הקשה,והרבה פעמים מגלים התגייסות אמיתית ונכונות מצד הסביבה להיות שם בשבילנו.
אני בטוחה גם שלפעמים הסביבה יודעת,ומחכה שנעשה את הצעד הזה.
אל תשאירי עצמך לבד!
את ראויה לתמיכה ולטיפול!
עדכני,
קרן אור.

נ.ב. מאיזה מקום את בארץ??

שלום הילה,

ילדים היום מגיל צעיר עסוקים בשאלה האם אני רזה/ שמן. חשוב לא להפוך את האוכל והמשקל לענין מרכזי בבית.
לשאלתך ביחס לגובה והמשקל , ברמה הבסיסית ההנחה נכונה, אך אז ביתך נמצאת בציפיה ובעמדה פסיבית לרגע שבו תגבה.בעוד שיש מס' דברים שהם בשליטתה: א. עודדי אותה לעשות פעילות גופנית, למשל, צאו כל המשפחה יחד לפארק עם אופניים.
ב. השתדלי להוציא את הממתקים מהבית ג. תציעי לה מאכלים עם ערך קלורי נמוך יותר ( לא דיאטטיים).
בלי דיאטה היא תרד במשקל.

ברובד הרגשי יתכן ואת שואלת משהו אחר, האם אני מתנהלת נכון איתה?
חשוב להעביר לה מסר שהיא אהובה בלי קשר לכמה היא שוקלת ושהיא לא נמדדת רק ביחס למשקל גופה אלא בהרבה פרמטרים אחרים.

אם העיסוק סביב המשקל והשומן נמשך, כדאי לפנות להדרכת הורים כי יתכן וזה מבטא מצוקות שלה.

אפרת

חבל מאוד שאין התייחסות בפורום לשאלות מסוג זה

ראשית, אני מתנצלת על העיכוב, לא תמיד אני עונה באופן כרונולוגי. לעיתים ישנן תגובות שדורשות ממני יותר מחשבה.

לשאלתך, האם יש לך הפרעת אכילה. אני חושבת שהנקודה העיקרית היא העיסוק הבלתי פוסק שלך סביב אוכל. את כן מצליחה לשמור על משקל תקין , אך כביכול את מסתובבת עם סוד שלא יודעים עליו
הסוד הוא המצד אחד הכמיהה האדירה שלך לאוכל ומן הצד השני הגועל שלך ממנו.
יתכן והעירבוביה של כל האוכל אצלך בבטן מסמלת עירבוביה רגשית שהיא בלתי נסבלת עבורך.
זה ברור מדברייך שהעיסוק באוכל הוא ברמה רגשית. נשאלת השאלה עד כמה התפקוד שלך נפגע עקב העיסוק באוכל? האם מערכת היחסים עם בעלך נפגעת?

אשמח לשמוע את תשובתך .

אפרת

לא ,אני לא חושבת שיש קשר בין הרגלי האכילה לפגיעה בזוגיות .
מלבד אולי העובדה שאני לא אוהבת שבעלי שואל אותי כל יום אם אכלתי ומה אכלתי בעבודה עקב דאגה
וללא קשר להיותו מודע למצב .
בעלי עוסק בכושר ומקפיד על תזונה נכונה(טוען שהוא מקפיד אך אינו מקפיד ממש ...) באופן תמידי בעקבות עבודתו.
לכן הוא לעיתים מייעץ לי לא לאכול "שטויות" אלא אוכל בריא ,למרות שכשאני אוכלת שטויות הוא מצטרף אלי בכיף .
וישנה אפשרות שעקב בעיות רגשיות שקיימות אצלי ללא ספק בעקבות גורמים שונים
העיסוק באוכל הוא דרך מסוימת להפגין זאת כלפי חוץ .

אף פעם אי אפשר להקיא את כל האוכל,כי סוכרים פשוטים,למשל,נספגים לדם כבר בפה..
לכן אל תבני על השיטה של ההקאות כדי לווסת את המשקל.כמו תמיד,אין קיצורי דרך והדרך הנכונה היא לפנות לדיאטנית ולבנות תפריט מאוזן ובריא.
קרן אור.