פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

יופי לראות אותך פה.

מה שלומך?

לגבי סנקציות- לצערי אני מכירה מקרוב את הנושא, בבית הוריי, בתקופת הנעורים שלי, ואני רק יכולה להגיד לך שתחזיקי מעמד. תהיי חזקה ותזכרי שהכל עובר בסוף ואת תוכלי לצאת משם ולחיות במקום שיעשה לך טוב. אני עברתי שנים קשות מאוד עם ההורים ומבינה כל מילה שלך.

לגבי הדיאטנית- מעולה. טוב לשמוע זאת. הלוואי ותצליחי יחד איתה לעלות על מסלול טוב.

יקירה, מה עם תה"ש? מתי תאריך האבחון שלך?

מקווה שהדבברים עם בחרים מסתדרים להם ושאת מבינה שהוא לא מתכוון להכניס אותך לסרטים האלה שרצים לך בראש. האהבה שלו לא נמדדת בקילוגרמים שלך, ואת חייבת להבין זאת!!

טוב מקווה לשמוע ממך בהמשך.

יום מקסים וקל.

בלונדי.!!

אני דווקא יכולה להבין שאת בת 20.גם אני עד שהתחתנתי בגיל 22 ההורים שלי הטילו עליי סנקציות שונות(כמו למשל לנעול את השירותים בלילה כדי שאולי לא יהיה לי לאן ללכת אז לא אקח משלשלים...והם טעו,כי מצאתי כבר משהו),למה לא לקחתי את הרגליים והלכתי??כי הייתי כ"כ חלשה שפחדתי להתמודד גם עם עצמאות...
רורי נשמע שאת לא מתקדמת כ"כ בטיפול בשחף,נראה לי שאת צריכה איזשהי פעולה דרסטית שתעתיק ממך את היכולת לקחת משלשלים,כך הראש שלך לא יהיה בדילמה כל הזמן..תאמיני לי הייתי בסרט הזה,הלכתי לפסיכולוגית ולדיאטנית,אבל שניה אחרי שנתנה לי את התפריט הוא נעלם באורך פלא,ואני המשכתי.גם אשפוז יכול לנתק אותך מהבית קצת,ולא יזיק לך לקבל טיפול בלי לשבור את הראש גם בהתנגדויות...חשבי על זה ואל תשללי על הסף את ת השומר
אני מקווה שהיום יהיה לך יותר טוב ושתשובי אלינו במהרה אוהבת קרן אור

דווקא חשבתי שאת קצת יותר מבוגרת...
ושמחה מאד לשמוע שאת (רק) בת 20, עד מאד צעירה וזהו גיל נפלא לקחת את עצמך ביידים ולצאת מהמחלה הזו. אני לא יודעת כמה זמן את סובלת מתופעות שונות של הפרעות אכילה, אך אני מפצירה בך להחליט שאת ממשיכה את שנות ה 20 שלך כאדם בריא, חזק ומאושר.
אלו שנים נפלאות שבמידה רבה קובעות את עתידך. לימודים, עבודה, מערכות יחסים משמעותיות. יהיה לך הרבה יותר קל והרבה יותר טוב עם תקדישי עכשיו זמן, ואת כל מאמצייך, להחלמה.
לא אומר לך שתמיד היה לי רע, בעשור האחרון היו לי תקופות יפות מאד וחוויות נפלאות. אך ללא ספק, הפסדתי המון בגלל המחלה הארורה הזו, פספסתי הרבה הזדמנויות ועכשיו אני משלמת מחיר כבד.
ובנוגע להורים - האם הם היו איתך בפגישה אצל המטפל? אני לא יודעת מה נהוג בשחף, אך בטיפול פרטי לפחות די נהוג לערוך פגישה שכוללת גם את ההורים ובה ניתן ללבן קצת בעיות. אני לא מבינה את סנקציות האינטרנט, מה יש בו שכל כך מפחיד אותם?
יום נפלא יקירה, המשיכי לעדכן.

מה שלומך?

אני מרגישה מצויין, טפו טפו טפו!!!

כתבתי לך מייל... שוב היו בעיות בשליחה...

יום מקסים שיהיה לך ונדבר בהמשך.

אוהבת
בלונדי.

מה שלומך???אני כרגיל הרוגה מעייפות,אבל אני רחוקה מהמיטה שעות רבות...
כתבתי לך מייל תשובה,תעדכני אם קיבלת
אוהבת מאוד,
קרן אור.

אני שולחת לך מייל עכשיו מקווה שהפעם תקבלי אותו.תעדכני אותי...
קרן אור

בוקר אור לך או בעצם כבר אחה"צ טובים לך.

אכן, היה מפגש בנות, אך כולן ישראליות. כולן באותה שכונה. היה נחמד, למרות הפחדים שלי מיצירת קשרים חדשים עם בנות שאני לא מכירה.
עם בנים פחות קשה לי, אך בנות תמיד היוו בשבילי פחד מסוים...קשה לי לסמוך על בנות, ואני כמעט תמיד רואה קודם כל את הצדדים הרעים....
אבל היה נחמד, ומרענן. והכרתי כמה בנות נחמדות מאוד, וכמה לא... ח
חחח

הלוואי והייתי מכירה פה מקומיות. אני מתה על האנשים פה.

ואכן מקום פסטורלי...שאין לתאר בכלל!!!

אני מבינה שאת בתקופה לא קלה כעת. אבל אני מחזקת את ידייך על כך שאת ממשיכה להלחם וממשיכה ללכת קדימה ולא מוותרת. אני יודעת כמה זה קשה אבל את נשמעת לי כבר במקום מאוד טוב. מקום שרוצה מאוד, מקום כבר חזק יותר מהמקומות בהם היית בעבר.
שלינקה- אני ממש גאה בך. המשיכי כך, למרות כל הקשיים. ולאט לאט גם התקופה הקשה תיעלם לה, ואת תזכי לכל האושר המגיע לך... כל האושר שבשבילו עבדת כה קשה...

בכל מקרה, גם אני בהתחלה הוקסמתי מהסרטים על האנורקסיה שהייתי רואה. זה תמיד נראה "קסום" והירואי. אך עם הזמן למדתי לראות את החולניות של זה... מזל!!!

טוב יקירה, מקווה שיש לך יום נעים וקל, עם מחשבות חיוביות!!

נשיקות ותהיי חזקה!!!

בלונדי.

מה שלומך יקירה?
מצחיק, משום מה החלטתי שהבנות הן מקומיות... ממש שמחה שנהנת. מפגש עם חבורת נשים ישראליות עשוי להיות אסון אמיתי, היה לי אירוע כזה בשהותי בחו"ל ולאחריו נתקתי קשרים עם כל בנות הקבוצה...
אך ייתכן שזה גם בגלל שהן היו מבוגרות ממני ובעלות משפחה, כך שהנושאים המשותפים לשיחה (מלבד ריכולים ולכלוכים על כל שאר הישראליות שהן הכירו באזור) היו ילדים, בעל, קניות ומטבח, והרגשתי מאד לא שייכת. חוץ מזה, נורא קשה לי עם קבוצות. תמיד מרגישה שלא יכולה להשתלב, לחדור פנימה. ובכלל, כבר מילדות אי אוהבת כל כך להיות חלק מקבוצה. אחת על אחת קל הרבה יותר. או שזה הולך, או שלא.
מעניין מה שכתבת על נשים/גברים. גם לי הרבה יותר קל ליצור קשר ראשוני עם גברים, אבל באופן כללי אני נותנת אמון רב יותר בנשים, בעיקר מבוגרות יותר. גם הרבה יותר אוהבת לעבוד עם נשים. אני מאלו שמחפשות תמיד דמות-אם... מאמינה שבתחומים מסוימים תמיכה אמיתית תתקבל רק מנשים שמבינות היטב את החוויה האישית שלך שקשורה, לפעמים, להיותך, מה לעשות, אשה. ראי כאן למשל...
למרות שהיה מעניין מאד לשוחח גם עם גבר שלוקה בהפרעות אכילה!
שאלה חטטנית מסקרנות סתמית - את מגיעה לביקור בארץ בחגים? אני מצפה בשמחה רבה לביקורים של כמה חברים קרובים שחיים בחו"ל, זה הופך את תקופת החגים המייגעת לנחמדה הרבה יותר.
טוב יקירה, תהני לך מהסביבה היפה שלך ומזג האוויר הקריר כל עוד את רחוקה מארצנו המשוגעת,
נפגש בהמשך.

אכן, מפגש נשים ישראליות עלול להיות חוויה לא נעימה.

אני גם מאוד לא אוהבת להיות חלק מקבוצה. היו לי מספיק קבוצות במשך כל החיים בקיבוץ. ולכן מראש יש לי אנטי...

גם מאוד קשה לי להתחיל להכיר בנות ככה...לא יודעת למה.

יש מקומות כמובן ששעדיפה דמות אישה, ובייחוד אני מסתדרת עם נשים המבוגרות ממני. כמוך. יש לי חברה טובה מאוד בת 37. את מבינה? בדרך כלל עם הצעירות ממני קשה לי למצוא שפה משותפת. אולי כי התבגרתי מאוד מהר ולא היה לי את החלק הזה של התום של הנעורים. ומרבית הבנות בגילי עדיין נמצאות בשלב ההוא... ממש כמו בכיתה ז'. שעוד משחקים עם הבנים ב"קקי" ומתעסקים בשטויות... לא מתאים לי.

ישנם מקומות שאני חשה בטוחה עם נשים, אך לרוב רק אם הן מבוגרות ממני.
וישנם מקומות שאני מעדיפה לשבת עם בעלי להכיר חבורה של גברים. מרגישה יותר בנוח.

למעשה ה"חברה הכי טובה" שלי הוא גבר!!! ואין עליו... הוא ממש החברה הכי טובה שלי.

עם כל ה"חברות הטובות" שלי, נותק הקשר בשנים הקשות של המחלה, כי מסתבר שאף אחת מהן לא היתה "חזקה" מספיק כדי להתמודד עם זה שקשה לי. תמיד אני הייתי הדמות המנחמת והחזקה עם כולן. ואז, כשאני נזדקקתי לעזרה, כולן פנו לעיסוקיהן..... העלבון היה גדול. לקח לי הרבה שנים להשלים עם זה. אבל אמרתי לעצמי שמי שלא הייתה שם בשבילי כאשר נזדקקתי לה- אין לי יותר מה לחפש איתה. זהו. וכיום אני לא תולה יותר ציפיות ותקוות באף אחת. אני יודעת בדיוק מי פה בשבילי ומי תמיד יהיה בשבילי כאשר אזדקק לו.

אני מטבעי בן אדם של נתינה. תמיד נתתי את כל כולי למען אחרים. בטילתי את עצמי לגמרי. וכאשר לא הוחזר לי אותו היחס, היה לי קשה מאוד עם זה...

את מבינה למה קשה לי עם בנות??

בכל אופן, אני לא באה לארץ בחגים. נקווה שאולי המשפחות שלנו תצלחנה לבוא לנופש אצלנו כאן...

טוב יקירה. אשמח לשמוע ממך בהמשך.

ערב נהדר שיהיה לך!!!!!!!

נשיקות, בלונדי.

טוב קראתי עכשיו את ההודעות שלך ושל בלונדי,ומצטערת ששכחתי לשאול-אבל מתי את חוזרת לטיפול??אני מאמינה שהפעם יהיה לך טיפול יעיל כי היום את באה עם גישה חדשה ואת באה ממקום מבין ורוצה,יותר מבעבר.גם דרגת הפתיחות והכנות שלך השתנו עם השנים ומרגישים את זה כאן בפורום.אז כל הכבוד יקירתי!
ואגב,מצטערת אם העמסתי עלייך עם סיפור הילדים שלי,הבנתי כבר שאת לא מתחברת לזה..
נשתמע יותר מאוחר מקסימה.אוהבת קרן אור

לגבי הילדים... זו לא היתה כוונתי כלל וכלל.
אני מאד אוהבת סיפורי ילדים, ומעריכה כל כך כל אם עובדת כמוך, ומקווה שיום אחד גם אני אצליח להתמודד עם כל זה. עם מעט החברות שלי שכבר ילדו וקרובי משפחה עם ילדים קטנים אני יכולה לשוחח שעות על ילדיהם וחוויותיהם באופן כללי, פשוט כשמדובר בקבוצה שאני לא שייכת אליה - אני מרגישה לא במקום.
זאת אומרת, כשקבוצת נשים עורכות השוואות על ילדיהן, בעליהן וכו', או כשאני נקלעת לקבוצת נשים בהריון שמדברות שעות על הכנות ובדיקות וקורסים לפני לידה (וזה קורה לי הרבה לאחרונה), אין לי מה לומר שם. הן משאירות אותי בחוץ ומסתכלות עלי כמו על חייזר - "ומה את בדיוק עושה בחיים החסרי משמעות שלך?" זו קבוצה שהופכת למפלצת שממקמת אותך כמי שלא מבינה דבר ולא יכולה לעשות כלום חוץ מלשאול שאלות.
לפני כמה זמן מישהי חצופה מאד אמרה לי שאם באמת הייתי אוהבת את בן זוגי כבר הייתי עושה ילד, וכנראה שאני לא מספיק אוהבת אותו. "כשאת אוהבת מישהו את פשוט רוצה לעשות איתו ילדים", כך היא אמרה. כאילו זה כל כך פשוט. אז ברור שאמנע מלשוב ולבלות עם החבורה הזו.. בחברה שלנו לא קל להיות בת 30 בלי ילד, למרות שרוב החברות הקרובות שלי עוד לא ממש בכיוון..
זה כמו שאני אשים אותך בקבוצה של רווקות בנות 25 שמדברות על דייטים ומסיבות, והאם הוא יתקשר אלי או לא, להכנס איתו למיטה או לא, וכו'... את תרגישי קצת לא שייכת, נכון? ואם תשתתפי בשיחה ייתכן ויאמרו לך שאת לא מבינה כלום כי את כבר נשואה כמה שנים.
אבל אם חברה שלך תשתף אותך בכל זה את תתענייני ותזדהי איתה, גם אם את בשלב אחר בחיים.
אז כך אני - באחת על אחת אני טובה! אם זה הריון, או ילדים, או בעלים או סיפורי רווקות. וגם נהנת מאד... בעיקר מסיפורים על דברים חמודים שהקטנים אומרים או עושים... ואני תמיד במצב של געגועים אל האחיינים המתוקים שלי שגרים קצת רחוק וכל פגישה מוקסמת מחדש מכמה הם גדלו והתפתחו והחכימו.
אז תמשיכי לספר לי סיפורי ילדים, הם מחממים את ליבי, ואני מדמיינת אותם קטנטנים ובלונדינים, רצים אליך כשאת שבה הביתה עם המון סיפורים ושאלות ודרישות. ובכלל, סיפורי אימהות מעניקים הרבה תקווה...
לא הספקתי עוד לעבור על הודעות חדשות, אך מקווה שעבר עלייך יום נעים ולא מתיש מידי.
לילה טוב יקירתי, נדבר מחר בבוקר!

למה קשה לך עם בנות... העלמות של חברות בשעת צרה היא יותר מעלבון, היא סוג של בגידה. אני מאמינה שההתעלמות שלהן מהצורך שלך בתמיכתן נבעה מפחד. או שלא הצליחו להבין מה את עוברת, או שהיו כאלו שהבינו היטב ופשוט לא רצו לפתוח את הפצעים של עצמן. את מדברת על תקופת האשפוז?
אך "המתנה" של אירועים כאלה היא היכולת להבחין בין חבר אמיתי לבין מישהו שיסתלק עם הקושי הראשון והיכולת ליצור קשרים חדשים אמיתיים יותר שמבוססים על הבנה.
אם אני מנסה לחשוב על החברות שלי בשעה בה אני קוראת לעזרה נואשת כל כך, אני מאמינה שמבין 4 החברות הקרובות שתיים יתפוגגו באוויר ושתיים יזרקו הכל ויבואו לעזור. אך בכל אופן, אני חלשה בלבקש עזרה.
אני דווקא חוויתי אכזבות רבות יותר מחברים-גברים. מכאלו שרצו יותר, לא קבלו ונעלמו או אלו שהסיקו שאם יש לי בן זוג משלי אני כבר לא זקוקה להם. וזו שטות כמובן, כי אתה מקבל דברים שונים מאנשים שונים.
טוב, בוקר טוב לך יקירה, נדבר בהמשך היום!

מה שלומך הבוקר???אני מבינה שביום התעוררת מוקדם-יום התעמלות???אני מרגישה עייפות נוראה איך לי כוח לגרד את עצמי להתאפר אפילו...אני שותה נס קפה אז זה בטח יעורר אותי עוד מעט.תודה שהסברת את עצמך,את צודקת בגישה.ואגב לגבי חברות שעזבו,אני שנים הייתי בחרא הזה היה לי חבר שאמר לי אני לא יכול להתמודד עם זה שתכנסי לאנורקסיה שוב,אז הראתי לו את הדרך החוצה. היתה לי "חברה" שהיא חייבת לי את חייה(גיליתי לה את הסרטן ושלחתי אותה לביה"ח בשעה שרופאים חשבו שהיא מתחלה,ומזל שהגיע לשם באותו יום כי היה לה בצקת מהגידול במוח ולא היתה שורדת),ובו בזמן בזמן שהיתה מטושטשת עם מורפין יצא כל השקר החוצה והיא ניסתה לגנוב לי את בעלי(שאז היה החבר שלי,אבל ידעתי שהיא נדלקה עליו),ניתקתי את הקשר באותו זמן.כמה שנים אחרי קיבלתי טלפון התנצלות(היא ידעה בדיוק למה התרחקתי),והיא הרגישה רע עם עצמה.אמרתי לה שאני לא שופטת אותה,ההתנצלות מתקבלת ואני מאחלת לה בריאות,אבל אין לי עניין להיות איתה בקשר.זה המקרה הקיצוני יותר,כי אני מטבעי לא נותנת כ"כ לאנשים שלא ניראים לי להתקרב אליי(אני רואה את האופי שלהם בשניות ואף פעם לא טעיתי),לפעמים מפרשים את זה כסנוביות,תוסיפי לזה שאני בלונדינית,ניראתי לכולם כמו צפונבונית אחת.אבל האמת היא שפשוט פחדתי,פחדתי שינעצו בי סכינים כמו שכולם עשו לי.יש לי רק חברת אמת אחת,מישהי שדרכנו נפגשו באמצעות מכרה משותפת,חולת אנורקסיה לשעבר,עברתי איתה את האישפוזים שלה,את כל הקשיים היום יומיים,ואח"כ גם התחתנו די במקביל.יש לי קשר איתה אחת לכמה חודשים,אבל תמיד כשאנחנו מדברות זה מרגיש כאילו ממשיכים מאותה נקודה שזה מדהים..מעבר לזה יש לי בכול מקום עבודה חברים,אבל הם בדר"כ תלויי זמן-את יודעת,כשעובדים ביחד אז יוצאים ביחד מדברים בטלפון הרבה,אח"כ מהטבע זה פשוט הולך ודועך..
זהו יקירתי אני הולכת להתארגן.נשיקות,קרן אור.

היום הייתי ביום "שטח" ,אז לא יכולתי להכנס לפניי לפורום..ולא מזמן חזרתי מהבריכה עם הילדים.
האמת שהחופש הזה להם עצוב להגיד אבל הוא מאסר להורים.מאוד קשה להעסיק כל היום ילדיפ עילים ועד כמה וכמה גם להתחלק עם הבעל במשמרות ,כך שכל הזמן אני בלחץ להספיק להגיע ו\או לחזור וכשאני כבר מגיעה אני ישר מתחילה לתקתק תיקים כדי ללכת כל פעם למקום אחר.ואת יודעת אחרי יום עבודה לפעמים בא לך לא לשמוע מאף אחד,ורק לשבת בשקט שעה עם עצמך,אבל אין את הפרביליגיה הזאת,כמו גם את היכולת לנוח כשאת חולה.וכן,כמה שעבודה יכולה להיות קשה לפעמים,עם ילדים זאת העבודה הכי קשה.(אם כי הכי מתגמלת...)והלוואי ויכולתי לא לעבוד בכלל לשלוח אותם לגנים ולבוא לאסוך אותם כמו בני אדם בשעה 1 ולא חלילה לאחר הבשניה,והילד כבר מעקם את האף איך אמא שלו הגיעה הכי מאוחר(קרה לי פעם אחת כשנתקעתי בפקק של תאונת דרכים ומה שעבר עליי באותו זמן,אכלתי את הלב,הגעתי לגן והוא היה לבד עם הגננת וכ"כ נעלב..לא מעניין אותו שאמא שלו נתקעה שעתיים באיזשהי תאונה איימתנית..)
בקיצור מה אגיד לך לא פשוט להיות הורה,ואני מקווה שאני עושה את חלקי כמו שצריך,כי בתקופה האחרונה אני מותשת...אבל לא נורא עוד שבוע וחוזרים לשגרה...
איזה כיף לך שאת יכולה לעבוד גם מהבית,בלי להיות בלחץ של לקום מוקדם,להתארגן ולהתקע בפקקים על הבוקר...אני בדיוק הפוך ממך...אגב,יש לנו עוד משהו משותף,גם אימי הקריבה את עצמה "למען הילדים" והפסיקה לעבוד כשאחי הגדול נולד,והיא תמיד היתה שם,אבל גם תמיד נפנפה בזה,וכאילו האשימה אותנו שבגללנו היא לא עובדת,כשמתחת לאף צמחה לה הפרעת האכילה שלי..
נראה לי שכל העניין זה להיות קשובים לילדים,הפונקציה של הזמן פחות חשובה.
טוב שלי,אלך לקרוא עוד שרשורים,ותספרו לי על סיפורים נוספים,עד שאגיע אליהם יקח לי עוד המון זמן...ערב מקסים,קרן אור.אגב,תשאלי שאלות על ויטמינים חופשי יקירתי.

אין מי שיאמר לך שאתה פועל נכון, אין מי שיחלק לך ציונים, או בונוסים, או יאמר לך שאת מוכשרת ומצוינת וראויה לקידום או העלאה בשכר... רק את יכולה להעריך את פעולותייך והתנהגותך, ואנחנו הרי השופטות המחמירות ביותר בעולם. אין ספר הדרכה יעיל באמת, ואת חייבת לסמוך על האינטואיציות שלך ועל תפיסת עולמך ולאלתר כל הזמן. זו ללא ספק העבודה התובענית והמורכבת ביותר. אבל אני בטוחה שחיבוק וחיוך של ילד כששבת הביתה סוף סוף הוא גמול נפלא יותר מכל שכר או קידום.
וכמו שנדמה לי שכתבתי לך, כבר כמה ימים שאני רואה אמהות הרוסות מעייפות סביבי, מנסות לשעשע את הילדים בימים האחרונים של החופש... שלא לדבר על אבות שבכלל לא מבינים איך זה קרה להם...
אבל גם בלי להכיר אותך (בעולם האמיתי), אומר שוב שאני בטוחה שאת אם נפלאה. כי רק מקריאה של שתיים שלוש הודעות שלך מרגישים את החום, האהבה והדאגה שיש לך כלפי העולם כולו, אז וודאי שילדייך מקבלים המון, גם אם זה מחמש אחר הצהריים ולא מאחת.
ואת יודעת, ילדים גדלים, ומהר, ועוד כמה שנים יהיו להם חיים מלאים כל כך, עם חברים וחוגים ותחביבים. ואז הם באמת לא זקוקים לך כל כך הרבה שעות, אלא זקוקים לאם אינטליגנטית עם ניסיון חיים וחיים משלה.
ואם גם את גדלת עם אם שלא עובדת אז את וודאי יודעת שזה לאו דווקא ייתרון. כמו שכתבת, למרות שאמך היתה שם כדי לטפל ולהזין ולחנך, את את המרד שלך עשית - ופגעת בעיקר בעצמך. וברור שתחושת התיסכול של האם פוגעת בילדים נואשות. (אמא שלי לא בחרה להקריב עבורנו, אבל אכתוב לך על זה במייל).
אז גם כאן חלקי לעצמך כמה מחמאות וחיזוקים, אני יודעת שאמהות ורגשי אשם הולכים יד ביד, אך נסי להפיג אותם קצת...
לילה טוב יקירה, מחר אציג את דילמת הויטמינים שלי!

היי מתוקה, תודה על המחמאה! מה שלומך, עפרונית קטנה? מקווה שהכל טוב... אגב, לא בכדי בחרתי להשתמש ב"עפרוני" וב"ינשוף". אלו שני הכינויים המקובלים כדי לתאר אנשי יום ואנשי לילה מבחינת השעון הביולוגי. ואני שייכת לאחרונים, מן הסתם... אני חושבת שכדאי לי להיבדק במעבדת שינה כדי לוודא עם עצמי שמשהו אצלי דפוק מבפנים, אבל למי יש עצבים לזה בכלל...

ובכן, יקירתי - כן, אני חייבת להתחיל לעבוד בשמונה בבוקר, והממונים עלי נורא קטנוניים בקטע הזה. אין לי מושג למה. שיהיה. מצד אחד, זה נחמד שאת לא חייבת לרוץ כנשוכת נחש על הבוקר ושאת יכולה להתנהל לך באיזי בבוקר, אך מצד שני - אני לא הייתי רוצה שהעבודה תיכנס אלי הביתה והייתי רוצה לשמור על הפרדה מוחלטת בין העבודה ובין מה (שנשאר ממני) שאחריה...

באשר להתעסקות עם חומרים העוסקים בהפרעות אכילה - זה ידוע שכל ההתעסקות הזו גורמת נזק ושהרבה חולות אנורקטיות "תופסות" את הדברים האלה כמודלים וכקדושה שיש לשאוף אליה, כך שזה לא מיוחד לי ולך. אני זוכרת מעצמי שהייתי אוספת כתבות וקוראת אותן שוב ושוב ומחפשת ספרים ותוכניות בנושא, והכל בשביל מטרה אחת - לרדת במשקל ולהיות רזה עד כאב. ממש "נצחון". בקיצור, כל החומרים האלה משמשים כדלק המזין את מכונת הטירוף.

וזה אכן סוג של טירוף. את יודעת שאפילו ויטמינים לא יכולתי לקחת בזמנו?? אני האמנתי באמת ובתמים שזאת רק תחבולה שתגרום לי להשמין ולפתח בולמוסים... מדהים עד כמה שהטירוף "נוסע" רחוק...

לילה טוב ושקט!

כרונית.

יום שישי, האם הצלחת לישון עד מאוחר ולצבור קצת שעות שינה?
אתמול שבתי מאוחר מבילוי לילי וישנתי עד 10 כמעט, איזה תענוג! כמובן שמעורבים גם רגשי אשם על בזבוז הזמן, אך הייתי זקוקה ליקיצה מאוחרת.
בדיקות במעבדת שינה נשמע לי כמו סיוט אמיתי. אני ממש לא מבינה בזה אך אני תוהה לאיזה סוג מסקנות הם מגיעים ואיזה טיפול הם מציעים. לא נראה לי שתהיי מוכנה לטיפול תרופתי, אם אני לא טועה גם את מהמסתייגות מכימיכלים שונים, אז ייתכן ואין טעם בבדיקות.
דנו כבר בסוגיה של חומרים "טבעיים" והאם להשתמש או לא, ואני מכירה גם את דעתך הכללית בנושא, אבל אולי כאן זהו בכל זאת פתרון לא רע. מכירה לא מעט שמשתמשים ברסקיו כדי לישון טוב יותר, גם נשים בהריון, אבל לפעמים נראה לי שההשפעה היא פסיכולוגית בלבד...
אם הייתי יכולה הייתי מעבירה לך מעט ישנוניות... מלבד הנטייה שלי להרדם תוך 3 דקות מהרגע שעצמתי עיניים השינה שלי מאד עמוקה בדרך כלל ושאני מתעוררת אין אפילו זכר לחלומות. בריחה מושלמת מהעולם כולו ומעצמי...
את צודקת לחלוטין בעניין העבודה מהבית. כאשר ביתך הוא גם משרדך אין כמעט תחושה של חופש, סוף שבוע, ערב או לילה. כל שעה וכל יום הם זמן ראוי לעבודה. אך אני אוהבת מאד את הגמישות בלוח הזמנים, אוהבת שאף אחד לא יושב לי "פיזית" על הראש, אוהבת לשבת בפיג'מה ושיער אסוף למעלה מול המחשב במקום להתלבש יפה כל בוקר ולחייך לכולם.
סוף שבוע די עמוס מצפה לי, ושוב אני פועלת לפי המלצתך לנסות ולתכנן את התמודדותי עם האירועים השונים של הימים הקרובים. כרגע בעיקר מקווה שהבטן שלי תשרוד את ארוחות סוף השבוע בלי כאבים מיותרים.
סוף שבוע נפלא יקירה, מקווה שהכל בסדר אצלך. להתראות בקרוב.

כן, כן, גם אני ישנתי איזה 10 שעות וקמתי עוד יותר עייפה וכאובת גוף, אבל אני לא ממש יצאתי לבלות אתמול... אגב, אני כותבת עכשיו פשוט כי עוד אין לי כוח להתחיל לעבוד עבודה פיזית דורשת כוחות (נקיון יסודי אובססיבי עד התמוטטות כללית..), כך שלמה לא למלא את הגאפ הזה במשהו בונה וחיובי כמו לדבר אתכן, בנות מקסימות אחת-אחת?? ובינתיים המנועים שלי מתחממים להם בצירוף נס קפה חזק ומעורר במיוחד...

אז אני באמת שמחה שיצאת לבלות אתמול. את זקוקה לזה כאוויר לנשימה, ובייחוד עכשיו, כך שתפרגני את זה לעצמך כמה שיותר. כדאי גם לי לפרגן לעצמי בילויים, אבל לצערי אני לא במצב שאני יכולה ליהנות מדברים עכשיו. אולי בהמשך.

וואו! באמת כיף לך שאת נרדמת תוך שלוש דקות!! תיהני מזה, יקירה, ותעריכי את זה!!! ואולי כדאי גם לא לפתוח פה לשטן, את יודעת... בכל אופן, אתמול בלילה הייתי כ"כ עייפה וחל(ו)שה, כמו בכל ליל חמישי בעצם. אבל זה היה כבר בדרגה של כמעט תחושת חולי, כמעט כמו שמרגישים כשחולים בשפעת או משהו. ובכל זאת, הלכתי לישון בשלוש, ולא נרדמתי מהר. הבעיה אם כבר היא שבסופו של דבר נרדמתי עם המיזוג דלוק, משהו שאני מקפידה מאד לא לעשות, ולכן עכשיו חצי גוף תפוס לי ואני מרגישה כל שריר וכל פרק בגוף. טוב, מה לעשות, נו, יעבור... אשמתי.

באשר לכימיקלים ה"אהובים" עלינו כל-כך - נכון שיש לי הסתייגות מכימיקלים שונים ושאני מעדיפה להישאר "נקייה" מהם, אבל אני יודעת שלפעמים כן צריך אותם. תלוי במקרה ותלוי במצב. אבל גם אם צריך אותם, אני בעד למצות קודם כל את כל האפשרויות הטבעיות האחרות.

ולא, אני ממש לא הולכת להיבדק במעבדת שינה... סתם התבדחתי עם עצמי והשתעשעתי לי ברעיון. ממש לא בא לי שיחברו לי אלקטרודות למוח ויצפו בי בשנתי. בנוסף, רק מהלחץ אני לא אירדם שם בכלל...

בעניין המרדימים ה"טבעיים" - אז בזמנו ניסיתי והתאכזבתי מכולם. נכון שאי האמונה שלי מראש בהם גם תרמה לעניין (אני מאד מדעית בראשי, מה לעשות...), אבל בכל זאת אני חושבת שאם יש חומר פעיל אזי הוא צריך לעבוד בדיוק כמו שקורה בתרופה סטנדרטית אחרת. מה ניסיתי? ניסיתי את ה"רסקיו רמדי", ניסיתי את "רלקסין" (שמבוסס על צמח הוולריאן שלפחות ברפואה הטבעית ידוע בהשפעתו המרגיעה והמרדימה) וניסיתי גם תרכובת מיוחדת שרקחה לי הומואפתית באופן אישי. בקיצור - קשקוש-בלבוש, לפחות מבחינתי.

אני יודעת שמה שיעזור לי הוא תרופה מרדימה שגרתית (כמו "בונדורמין" וסוגיו), אבל אני לא רוצה להתחיל עם זה, כי זה פשוט הורס את כל המערכת הטבעית וגורם לתלות זוועתית - הן גופנית-פיזיולוגית והן פסיכולוגית. אבל אם יש יתרון בתרופות האלה הוא שהשינה היא נטולת חלומות. בשבילי זה יתרון, כי החלומות שלי לפעמים מזעזעים לגמרי... ובכל זאת, לא הייתי רוצה לוותר על המסע הזה לתוך התת-מודע שלי, גם אם המחיר הוא מבעית לפעמים...

ועוד לגבייך , יקירתי - אופס, נגמר לי המקום... ואני מיד ממשיכה...

אני רוצה לומר לך שהבטן שלך תוכל לשרוד כמעט בכל דבר רק אם תקשיבי לה, תתחשבי בה ותנהגי בה בעדינות. בכל זאת, התעללת בה תקופה ממושכת וזה לא צחוק. אבל אני מאמינה שתאים חיים יכולים לשקם את עצמם, כל עוד לא נגרם להם נזק בלתי הפיך.

לכן הייתי מציעה לך להיות יותר קשובה אליה. לאכול מה שבא לך בארוחת הערב, ולהקשיב. לא להגזים, וגם לא להפסיק לפני הזמן. הכל עניין של תרגול. הרי בהפרעות אכילה חל מעין ניתוק בין המצב הגופני למצב הנפשי. באנורקסיה הגוף מת מרעב אבל המוח לא רעב (למרות שבהרבה מקרים כן), ובבולמיה כמו גם באכילה כפייתית (שהיא בעצם תת-סוג של בולמיה) הבטן מתפוצצת עוד רגע קט, אבל המוח באטרף ורוצה רק עוד. לכן זה כ"כ קשה לחזור ולמצוא את האיזון, כי הכל משובש וכאילו מנותק. אבל זה אפשרי. והניתוק הזה הוא לא אמיתי כמובן, כי כל עוד את בחיים קיימים בך המנגנונים ההישרדותיים הללו, כי בלעדיהם לא היית שורדת וגם לא היית מחזיקה מעמד הרבה זמן.

זהו! תמו הרצאתי להיום... וכבר נהיה ממש מאוחר... אז אני אפנה לעיסוקיי אך לא לפני שאאחל לך -

שבת נהדרת ושתספיקי כל מה שאת רוצה!

תעשי חיים...

כרונית.

ואולי תעשו את זה more often? שווה להתאמץ, הלא כן?

דבר שני - נו, דואר "וואלה" הידוע לשמצה... את יודעת כמה מיילים הוא מחק לי, הדרעק הזה? וכמה שהתלוננתי - כלום לא עזר. לכן הייתי מציעה לכן לעבור לג'י-מייל. אפשר לפרמט אותו גם בעברית.

חלומות פז!

כרונית.

התחלת עם האנגלית אז אני חייבת לשתף פעולה.

אני בכלל בהוטמייל!!!!! שונאת את וואלה, אבל קרן אור שם ואני חייבת לתקשר איתה וזו הדרך....

וואלה עושה לי בעיות עם כולם, עם כל הנמענים שלו. זה ממש מרתיח. אבל נו מילא.

טוב יקירה, נראה לי שאני פורשת למיטה, לספר שלי.....

לילה דוב (כן, שהלילה יחבק אותך כמו דוב)!!!

בלונדי!!!

יש לי גם מייל פרטי בהוט,אפשר להעתיק את המיילים לשם,אבל ניתן צ'אנס לוואלה,כי אותם לפחות אני יכולה לקרוא גם מהעבודה..
אתן בטח מדברות אנגלית שוטפת,יש לי מזה הרבה מהעבודה,אז אולי אשכור את שירותיכן בתרגום...אבל ראו הוזהרתן זה לא ספר מעניין בכלל....

אני כותבת את ההודעה הזאת כבר פעם שניה(יש תקלה בסרבר אז נמחק לי בפעם האחרונה...)
אני שמחה מאוד לשמוע ממך,התחלתי באמת לדאוג שמשהו חלילה קרה לך...תכתבי על כאב,עצב הכול רק אל תעלמי טוב???
שמחה שמצאת לך תחביב חדש זה מראה שאת מתחילה לראות מעבר למחלה...
ושמחה לשמוע גם על העבודה-את יודעת אצלי זה נתן דחיפה קטנה להבראה כיוון שהיא הכריחה אותי לקום כל בוקר לצאת מההסתגרות שלי,ולהיות באינטרקציה עם אנשים שאז כ"כ פחדתי ממנה.ולאט לאט את פתאום בקשר עם אנשים שהעולם שלהם לא סובב סביב הפרעת האכילה,ואת מתחילה לראות שיש חיים מעבר,ושיש לאן לשאוף.אז נכון בהתחלה עבדתי 12 שעות ביום כדי לשכוח,אבל מצד שני זה עשה לי שירות גדול כי הכאב התעמעם ונהיה נסבל יותר,ועם הזמן את לומדת לצמצם את השעות ומתחילה באמת להנות מחברת אנשים..
אגב,איך הולך לך הטיפול??אשמח אם תספרי לי יותר...גם היום לתל השומר מתקרב ל,את שוקלת עדיין ללכת??אני חושבת שזה שווה שתלכי לברר,אולי בשלב הזה רורי עדיף מסגרת של אשפוז לפחות בהתחלה,כדי שלא תתצטרכי להתמודד עם זה בעצמך לבד.
אני בסדר תודה על ההתעניינות,הייתי חולה בסוף השבוע אבל חזרתי מהר לשגרה(יש כאלו כאן שיגידו מהר מידי...)
טוב אני חייבת להספיק לראות את המיילים שלי.מקווה שאשמע ממך שוב בקרוב.
קרן אור

אכן דאגנו לך נעלמת לנו..
אני מקווה שהכל בסדר יחסית ושהסנקציות לא מטורפות!!!
אני מצטרפת לדברייה של קרן אור ומחזקת את העובדה שעבודה היא זרז טוב להחלמה. היא אכן דואגת להוציא אותך בכל בוקר מהבית, לא להסתגר ולא להתבודד. אז נכון, קצת מדחיקים, אבל עדיף מאשר לשקוע בבית בדכאון ולא לראות אף אחד.
אני מקווה שאת עדיין שוקלת את תה"ש.... אל תוותרי על זה.
נראה כי מצבך לא משתפר ואני הייתי הולכת על זה.
מאחלת לך לילה טוב ושקט...
בלונדי.

מצבי לא משתפר........המצברוח כן.......העבודה היא לא להרבה זמן...רק שבוע...
אוף....אני מתחרפנת מהשטות שהיתה היום עם חבר שלי.......וזה ממש שטות ועכשיו אני אוכלת סרטים...שאולי זה מהר מידי ושאולי אני מלחיצה אותו ושאולי הוא לא באמת התכוון למה שהוא אמר........
אוי...:)
אני חייבת להפסיק...!
תספרו דברים מעניינים.....!
:)

יקירה, הגיע הזמן לעשות משהו דרסטי..את לא יכולה להמשיך ככה.

אני בטוחה שמה שאמר החבר, יצא מהקשרו כאשר הגיע לאזנייך... תמיד זה כך, נוטים לעוות זאת. המוח החולה עושה את זה...

את חייבת לעשות פה משהו קיצוני. אשפוז!!! אחרת כלום לא ישתנה, את מבינה? קשה לי לראות אותך ממשיכה לסבול ולסבול... ואין שום שיפור!!

זו כבר לא ממש בחירה, זה משהו שאת חייבת לעצמך...

תחשבי על זה בבקשה.
בלונדי.

טוב לי בשחף ואני אופטימית.....(לא כרגע אמנם...)אולי לא בצדק אבל המצברוח שלי ממש השתפר.....וזה הרי לא קורה ביום.......לא?לא יודעת.......
ברגע זה אני רוצה להראות טוב.זה מפמפם לי בשכל.ואני רוצה שזה יקרה עכשיו.אני מרגישה ענקית פתאום וזה מבאס כי כבר התחלתי לאסוף ביטחון עצמי והוא ממש צנח לי בשניה........באסה....
נקווה שעד מחר זה יעבור.......?
תודה מתוקה על הדאגה.....

לילה טוב!!

מקווה שאת ישנה טוב הלילה.

אני רוצה שתביני שכל מה שאני אומרת בא מדאגה. כי אני לא רואה ששום דבר זז שם. לפי הדברים שאת אומרת...

אני מבינה שאת מרוצה משחף. אבל חשבת פעם למה את מרוצה?
בשחף יש לך יד חופשית להקאות, לאוכל, ולכדורים...
אף אחד לא עוצר אותך!!
בשחף את רק מגיעה לפגישות.

אבל מה הלאה?
איך עוצרים את הסיוט?
איך מפסיקים את המעגל הזה?

את חושבת שאת מסוגלת לחשוב בהגיון ולהבין שאת לא ענקית?
את מבינה שזה רק הראש החולה משדר לך את זה?

את חייבת לעשות הרבה חושבים כדי להחליט האם את תהיי מסוגלת ככה להתקדם למקום טוב יותר.

ואני לא מזלזלת בעבודה שלך עם שחף. אני מאוד מעריכה זאת. רק חושבת שאולי זה לא מספיק כרגע. אולי צריך משהו קיצוני כמו אשפוז...

תחשבי היטב על הדברים ונסי להיות אובייקטיבית.

כי שחף זה מאוד נוח. הולכים לפגישות וחוזרים הביתה לקחת משלשלים...

יקירה, בבקשה חשבי על הדברים ומקווה שאת בסדר...
אני דואגת לך. באמת.

לילה טוב ושקט.
בלונדי.

מה שלומך הבוקר? טוב לשמוע ממך!
שמחה על הדברים הטובים שקרו אצלך לאחרונה - עבודה וגלישה, מאחלת לך הצלחה רבה בשניהם, גם אם זו עבודה זמנית. גלישה נשמעת כמו פעילות נפלאה, ובכלל, פעילות פיזית יכולה לעזור בניסיון להשלים עם הגוף.
אני לא כל כך מבינה מה כוונתך בסנקציות בבית, אבל מקווה שהמצב משתפר. ושאלה כללית - בת כמה את?
ולגבי האירוע עם החבר - אני בטוחה שהבנת לא נכון את דבריו.
רורי יקרה, אני כותבת לך זאת כמי שנאבקת בעצמה עם דימוי גוף והערכה עצמית נמוכה, ולא כמי שיישמה את כל החוכמה הזו ובאמת הצליחה לקבל את גופה ולהפסיק לדאוג מהמשקל. אך מה שכן הבנתי הוא, שאין שום קשר בין משקל הגוף והיקיפיו לבין האהבה של הקרובים אלייך כלפייך. מי שאוהב אותך ימשיך לאהוב ללא שום קשר למשקלך, והתמיכה של החבר בתהליך ההחלמה שלך מבהירה שהוא אוהב אותך, מאד. אני יודעת היום שיאהבו אותי גם עם עוד כמה קילוגרמים, הבעיה היא עדיין אני עצמי.
וסתם דוגמא קטנה - בן זוגי תמיד העדיף נשים גדולות יותר, מלאות יחסית. ובכל זאת הוא מסתדר היטב עם נמוכה שכמוני בעלת חזה מיניאטורי. בסופו של דבר, האהבה באמת עיוורת.
אמרת שאת רוצה "להראות טוב". כבר דנו בזאת בעבר, אך רציתי להזכיר לך שוב: מהרזיה בעקבות הפרעות אכילה לא נראים טוב. עור הפנים נהרס, השיער דליל, ציפורניים שבורות, עיניים אדומות, עור הגוף יבש, שיעור יתר, ועוד. ולא צריך להגיע לתת משקל כדי לחוות את כל התופעות האלו. זו פשוט תגובה של הגוף להתעללות מתמשכת. אני בטוחה שאם תסתכלי סביבך תראי נשים שאולי אינן עונות על ההגדרה שלך לרזון, אך הן נראות נפלא. ובעיקר כי הן בריאות, חיות.
גם המבט העצוב בעיניים ותחושת התשישות אינה מושכת בדיוק...
נסי ללמוד לקבל את התמיכה שלו ואת המחמאות שלו. כשהוא אומר לך שהוא אוהב אותך, שהוא אוהב את המראה והגוף שלך, קבלי זאת בדיוק כך. אל תחקרי ואל תנסי לברר האם הוא היה אוהב אותך יותר עם כמה קילוגרמים פחות.
יום מקסים מתוקה, עדכני אותנו בהתרחשויות החדשות.

שלחתי לך מייל מזמן, ומשום מה הייתה כנראה בעיה בוואלה, ולא הצלחתי לשלוח לך את המייל. רק כעת, לפני חצי שעה בערך, הצלחתי סוף סוף להעביר לך את המייל מהבוקר!!!!!! אוף, וואלה שלך מעצבנים אותי!!! חחחח סתם...
טוב יקירה. אני גם הולכת להתקין לי ארוחת ערב..
נדבר אח"כ.
נשיקות!!
בלונדי.

אני בדיוק בתוך המייל של וואלה,ולא קיבלתי מייל ממך,אשמח אם תשלחי אותו שוב.
נשיקות
קרן אור
אגב,אם לא תקראי את זה לפני שתאכלי אז תהני מארוחת הערב,ותמליצי בכיף על מתכונים!

תקשיבי מתוקה, שלחתי לך את המייל המדובר מזה 7 פעמים. ולא קיבלתי תגובה שהוא לא נשלח. אז אני מחזיקה אצבעות שבזאת נסתיימו הנסיונות בהצלחה, ותוכלי לקרוא את דבריי כבר בבוקר.

ואם לא- תגידי לי ואשלח בפעם ה-8.

ליל מנוחה וחלומות פז!!

"נתראה" בבוקר.

בלונדי!!!

אני מקווה שישנת טוב בלילה..
קיבלתי סוף סוף את המייל,פעמיים אתמול וכתבתי לך תשובה,מקווה שאת קיבלת אותה.
מאחלת בוקר מקסים,אני רואה שהיה כאן הרבה בלילה.

לא מזמן נכנסתי הביתה אז אני קצת קצרה בזמן אבל בכל זאת הייתי חייבת להגיב..
ודם כל גם אני אוהבת את הבוקר כשאני בשיאו כי מהצהריים אני רק רוצה לישון...הריכוז שלי בשיאו,גם הסבלנות ועם ארוחת הצהריים הם נעלמים,ואני סופרת את הזמן עד שאגיע הביתה...
אגב,העובדת שלי היום התחילה לתקתק עבודה,מקווה שזה ישאר כך.....(היתה לנו ישיבה היום,וגם לי עם המנכלית ומנהלי המחלקות...)
חזרתי מלקוחה שצרחה עליי שבוע שעבר בצורה שאף אחד לא צרח עליי מעולם,על משהו בכלל שלא קשור אליי,היא לא נתנה לי לענות,וירדה ליציאות פרטיות...בקיצור עמד לי על קצה הלשון להגיד לה שתרגעי תתקשרי אליי הסגנון הזה לא מתאים לי.אין לך מושג כמה התעלתי על עצמי,ולמרות הכל הלכתי היום לפגישה איתה,קניתי לה מתנה לחג עם כרטיס ברכה,וראה זה פלא הפכתי אותה למרגרינה..וזה הביא לי הרבה סיפוק והרגשה שאפשר באמת עם תקשורת לפתור הרבה בעיות(במצב רגיל אני טיפוס של כבוד,היא לא היתה רואה אותי בחיים יותר ממטר).בקיצור גם אני מכריחה את עצמי ללמוד כל יום להיות יותר סבלנית,פחות לקחת ללב(למרות ששבוע שעבר היא הביאה אותי לכמעט דמעות!)ולהבין שהרבה דברים הם לא אישית ואם אצא רגע מהאגו של עצמי,אצליח לפתור הכול.את יודעת בסוף היא הרגישה כ"כ רע עם עצמה שרק בגלל זה היה שווה ללכת,ונהנתי כל רגע.היא פתאום הרגישו מושפלת עד שהיא הרגישה כל הזמן צורך להתנצל על זה שהיא לא מכשפה..(והיא כן כי העובדות שלה ליכלכו עליה בשפע!)
טוב לא אשגע אותך עם ענייני העבודה שלי,בכל אופן מקווה שהיום הספקת את מה שרצית.נשתמע יותר מאוחר יקירתי

לילה טוב, יקירתי! מה שלומך, עפרונית קטנה? את עפרונית, אני ינשופית ועולם כמנהגו נוהג... כבר ציינתי פה שאני מתעבת את הבוקר, נכון? אז בואי אוסיף ואומר שאני ממש, אבל ממש אוהבת את הלילה. אני אוהבת את השקט, את הריח, את האוויר ואת התחושה שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה ושאני לא במירוץ נגד הזמן כדי להגיע לאנשהו (לעבודה) בשעה כלשהי (בשמונה בבוקר...).

רציתי לומר לך שאני באמת מאמינה בך ובכוחות שלך. אמנם אינני מכירה אותך, אולם לפחות על פי מה שאת מרשה לעצמך לחשוף פה אני מזהה רצון אמיתי לשפר מצב נוכחי. אולי אני טועה כאן, אך ברור לי כאור השמש שרע לך בנקודה זו ושאת רוצה להתקדם לנקודה אחרת, נקודה טובה יותר. מה, איך, מי, מו, מה - את זה כבר תגלי בהמשך. העיקר שהדרייב קיים בך, ואני מאמינה שהוא כבר יוביל אותך למקום אחר.

באשר לחומר על אנורקסיה (ספרים, סרטים, תוכניות מדעיות וכו') - בשבילי זה היה ותמיד יהיה טריגר עצבני, ולכן ציינתי אתמול שלא כדאי להזכיר מה קראתי... אני מאד נמשכת לזה, אבל אני יודעת שאני צריכה להיזהר, כי בשבילי זה בדיוק כמו לעמוד על שפת תהום.

לילה טוב ונשיקות!

כרונית.

מה שלומך הבוקר??והשיניים??
לגבי העובדת-מעולם לא יצא לי לפטר מישהו,כי אני מאמינה שתמיד יש מקום לשינוי וידי אף פעם לא קלה על ההדק.אגב,אני בכלל לא נוקשה עם עובדים,אולי בגלל שאני נוקשה עם עצמי.תמיד לקחתי אחריות על טעויות של אחרים(למרות שאף אחד לא ידע באמת שהם לא שלי).
אני מצפה מעצמי את המקסימום שאני יכולה להיות(זה לא בהכרח 100 כי בכ"ז יש לי ילדים ועוד אנשים לדאוג להם,ובינינו עבודה היא רק עבודה.היום אתה כאן ומחר אתה במקום אחר),מגיל צעיר אני עובדת כמעט ללא הפוגה,ותמיד איכשהו אני מטפסת מהר,כי יש לי מוסר עבודה מאד גבוה.
זה אחד מהדברים שגורמים לי להיות כרגע בעבודה,כי יש לי ביקור של אורחים מחו"ל עוד שבוע וחצי,ואני מארגנת הכול לבד.פרט לזה אני רוצה להספיק לקחת שבוע הבא כמה ימי חופשה לנסוע עם הילדים מבוקר ועד ערב למקומות שעוד לא הגענו אליהם..אז אני חייבת להספיק להשאיר שולחן ריק..
בכל אופן במצב אחר הייתי מפרגנת לעצמי כמה ימים במיטה אני זקוקה לזה נואשות..אבל חלק מהמחויבות שלקחתי ובחרתי בה בתור מנהלת (לא משנה שהתפקיד די נכפה עליי אבל זה סרט אחר)
ואני צריכה לעמוד בה.
טוב אני עפה לעוד ישיבה מיני רבות....שיהיה יום מקסים ונדבר יותר מאוחר

מה שלומך, בוסית? חשבתי עלייך היום, כאשר הלכתי ברגל לעבודה (חטפתי קריזה והלכתי ברגל. נקווה שמחר אני אחזור לעצמי ואסתייע בכלי רכב ממונע כלשהו..). אז איך את מרגישה? מתחזקת? מקווה שכן. אני בסדר, ותודה על ההתעניינות. השיניים קצת יותר טוב היום, אך משום מה כואבים לי כל הפרקים בגוף. אין לי מושג מה החליט לנחות עלי עכשיו, אבל אני מקווה שזה לא "תיק חדש".

אני שמחה להתעדכן שהיתה שיחה עם העובדת המפשלת ושעכשיו העניינים "מתוקתקים" כהלכה. בואי נקווה שכך יימשך, ובינתיים הרשי לעצמך ליהנות מהפירות הללו - זמניים או לא זמניים - רק הזמן יגיד. נוסף על כך, אני חושבת שהתכונה הזאת של יכולת תקשורת בינאישית מעולה היא כ"כ מקדמת וברוכה, כי היא חוסכת המון המון תאקלים ופיצוצים מיותרים לגמרי בעבודה.

המינוס שלי הוא שאני מאד פגיעה ולוקחת הכל באופן אישי, וכשאני נפגעת קורה אחד מבין השניים: או שאני משתתקת מול הגורם שפגע בי, או שאני עונה בעצבים ו"מפוצצת" הכל. אני לא יודעת לקיים תקשורת בינאישית יעילה כאשר ניצבת מולי "פצצה" שצריך לפרק אותה. אני צריכה ללמוד איך עושים את זה.

כן, אני יודעת שאת אמפתית כלפי העובדים תחתייך. הרגשתי זאת אתמול כאשר קראתי את תגובתך לשלי שהציעה לך לפטר את העובדת. אני מאד מזדהה עם ההעדפה שלך לקחת אחריות על הכל - על הטוב ועל הרע - ובלבד שתפוקת העבודה תהיה הגבוהה ביותר האפשרית ושתהיה לך שליטה מוחלטת במצב. זה כמובן מתקשר לפרפקציוניזם המבורך/מקולל (מחקי את המיותר) שלא מניח לנו להתפשר. אבל, בשורה התחתונה אנחנו צריכות לשמור על עצמנו מעבר לגבול מסוים, כי אחרת לא יהיה לזה סוף ואנחנו פשוט נירמס תחת מכבש לחצי העבודה. כי עם כל הכבוד לעבודה (ויש כבוד..) - יש חיים גם אחריה. העבודה אף פעם לא תיגמר.

ומאד מעניין אותי מה את עושה בעבודתך... אני בטוחה שזה משהו מעניין! :-)

לילה טוב, חיבוק ונשיקה!

כרונית.

מה שלומך?
ומה את עושה ערה בשעה כזו???

חחח

בלונדי.

היי בלונד-בלונדי! טוב שיש כאן עוד ינשופה אחת... מה שלומך ואיך המרגש? ומה עם החולשה שלך? יש שיפור?? הלוואי שכן. ומתי את הולכת לעשות בדיקות דם??

אני בסדר. בערך. אחרי יום העבודה המעיק רציתי לברוח, אז הלכתי וישבתי לי ליד הים עד שעה ממש-ממש מאוחרת. אמנם לא כ"כ הצלחתי להירגע, אבל לפחות היתה בריזה מ-ש-ג-ע-ת (אני אוהבת רוחות!), אז מה רע? חחח.. תגידי, יש ים בקרבת מקום מגורייך העכשווי?

יאללה, לילה טוב, בייבי!

!sleep well

ממני.

צודקת שהלכת לים..לחשוב ולתת להכל לעוף ברוח הזאת...
אני מתה על רוחות גם....

אני שונאת חול, ושונאת לבוא לים כאשר יש שמש וחם, אבל אני מתה על הים בלילה כשקר!!!

אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר כעת לאחר הביקור הספונטני בים...

פה יש שם...מדהים!!!!!!!!!!! אנחנו גרים בעיירה ציורית, ואין בה ים. אבל אנחנו נוסעים לטייל לאורך החופים מתי שרק אפשר כי זה פשוט מדהים. יש הרבה חופים שאין להם חול...אלא הרים גבוהים וסלעים... מחזה מרהיב.

אני בסדר גמור, תודה. העייפות חולפת לה. כנראה זה קשור למחלה ההיא שפקדה אותי לאחרונה, כשהיה לי חום... אני כבר יותר טוב!!!!

טוב יקירה. לילה טוב ושקט לך ושלא תאחרי לעבודה מחר...חחחח

SWEET DREAMS!!!

נשיקות

בלונדי.!!!

איזה כבוד לי שחשבת עליי אתמול בדרך לעבודה!
אני כבר התחזקתי,איכשהו היציאה מהבית האדרנלין והאש שיש לי בעבודה,גורמים לי להבריא יותר מהר מאשר אם הייתי במיטה..הזוי,לא???
גם אני הייתי ובאיזשהו מקום עדיין כמוך בקטע של הרגשות.אני טיפוס אוגר,ז"א אני מכניסה פנימה אני מאוד מאופקת,אבל כשעולים לי העצבים לגמריי אני מתחילה לירות(מזל קשת...),ואף פעם עוד לא הצטערתי על זה.אני מאוד ממוקדת,אבל יכולה גם מאוד להכאיב.אותה עובדת לדוג' שבוע שעבר התקשרתה אליה לקוחה גדולה ומסתבר שהיא לא קיבלה את המייל ששלחתי לה יום חופש,באותו זמן הייתי באיזור הקריות,היא התקשרה לעובדת וביקשה ממנה שתשלח לה את המייל שוב.היא בתגובה התקשרה אליי ואמרה לי אני לא מוכנה שלקוחות התקשרו אליי,זה לא ענייני,ואז אני כבר יריתי אמרתי לה"התפקיד שלך הוא מנהלת משרד,אני לא אמורה להגיע לשם,ואת אמורה לעשות את העבודות שקשורות למשרד,ואם את לא מוכנה לדבר עם לקוחות ולשלוח להם כאשר במקור את היית צריכה לדאוג לזה אל תעבדי בכלל!מה את רוצה שאני אעשה שאבוא מהצפון כדי ללחוץ SEND זה נשמע לך הגיוני?"כמובן שאחרי זה המייל נשלח,אבל למה בכלל אני צריכה להגיע למצב הזה??זה נראה לי משהו טרוואלי שעובד צריך לעשות ולדעת לבד...כל זה נכון לגבי עבודה,אבל כשזה מגיע לידי רגשות עם אנשים קרובים,אני בדר"כ לא מדברת כי אני מרגישה את הגוש בגרון שחונק אותי..אז אני מסתגרת והולכת או מתעצבנת וצועקת ואז זה אפילו גרוע יותר...

אשמח להגיד לך מה אני עושה אבל זה יחשוף אותי הרבה מידי,ויש אנשים נוספים שיכנסו ועשויים לזהות אותי אז נעבור למייל...יש לך עדיין את המייל שלי???

מכבדת את רצונך להשאר בפרטיות שלך. מובן בהחלט.
העייפות שלי חיובית, לא משהו רע. כנראה. כי אני לא חולה ולא כלום. רק עייפה... אבל זה לא מדאיג אותי בכלל...
הנה למשל כעת אני לא עייפה בכלל, לצערי הרב, וכבר לילה...
הראש לא מפסיק לעבוד והמחשבות משגעות אותי....
לא מחשבות רעות, חלילה...כל מיני ומיני מחשבות ושאיפות וחלומות...
אז אני חושבת שאפרוש למיטה כעת עם הספר שלי...
שיהיה לך לילה טוב ומקווה שהיה לך יום נעים ונחמד ושהשיניים לא הציקו לך.
נשיקות.
בלונדי.

מסוג המחשבות הכי כיפיות... הלוואי עלי מחשבות כאלו! המחשבות שלי הן יותר מסוג חרדות בעוצמות כאלו ואחרות... והשיניים שלי ככה-ככה. מקודם בסדר, עכשיו פחות. וחן-חן על ההתעניינות.

טוב, אז... תיהני מהספר ושיהיו לך חלומות מתוקים!

תיכף גם אני אלך לנסות לישון. נראה אם אצליח...

בהצלחה לשתינו!

ממני.

מרגישה יותר טוב מבחינת הכאב ראש אבל חולשה נוראית ובנוסף לכול קיבלתי היום מחזור באסה
מקווה שיעזור הפגישה אם מנהל נוירולגיה ברמב"ם כי הכדורים בעבר עזרו והיום כבר לא
כי הכאב היה אתמול נוראי הרגשתי שעוד שניה מגיע אישפוז הרגשתי שחצי פנים משותקות ולא יכולתי לעמוד מרוב כאב מסכנה אמא שלי אני רואה אותה סובלת איתי
וקרן
את מכירה את הרופא? טופלת אצלו?
ואיזה טיפול את לוקחת למיגרנה?

שמחה שאת היום יותר טוב..
אני מכירה את הרופא כי הוא לקוח של החברה שלנו ונחשב מעולה בתחומו,אבל אישית מבחינת הטיפול במיגרנה,למזלי לא הגעתי למצב הזה.יש לי אפיזודות חולפות של מיגרנות,בעבר השתמשתי בטמיגרן וריזלט כמוך אבל לתקופה קצרה יחסית.בכל אופן אם המצב החמיר צריך לבדוק למה (אולי משהו פנימי השתנה) ואם הבדיקות יוצאות שליליות,לשקול מתן טיפול חלופי יעיל יותר.
מאחלת לך יום ללא עוד התקף כזה..תנוחי מעט,אחרי הלילה הקשה שעבר עלייך.
קרן אור

תתגמדנה המילים ותקצר היריעה

להביע לך מילות הערכה

על תשומת הלב האישית והחמה

על ההתחשבות בכל פרט

על המעקב והטיפול

אשר כפי שידענו היה כפול

על המסירות בה טיפלת בנו כל העת


אם הייתי רוצה להדגים מידות לחליפה

הייתי אומרת כי את מתאימה לנו ,כמו יד לכפפה

עם היחס האישי וסבלנות האין קץ

יש בך מכל המידות והתכונות

אשר בגללן אוהבים כולם אתך להיות

לא חסכת במאמץ ועבודה הראויה למחמאה

ואנו מרגישים היטב את התוצאה

אם נביע לך תודה וברכה

היא ודאי לא תקיף את מלוא ההערכה

אבל דעי לך כי כך אנו מרגישים בכנות

תודה רבה, והרבה בריאות!
לכולכן בנות
מקווה שבקרוב שם האתר זה ישתנה תמיכה לאחר הפרעת אכילה

גם קול עצוב, או כועס, או מתוסכל... מקווה שהוא דווקא יהיה שמח ואופטימי אך כל קול יתקבל כאן באהבה ובתמיכה.
חיבוקים!