פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אני שמחה לשמוע שלא נעלבת ואת לא כועסת.
מדברייך הבנתי כאילו נפגעת והיה לי מאוד חבל על כך. חשבתי עליך הרבה..

לדברייך אני בריאה שחווה נפילות וקשיים פה ושם.
כתבתי לכרונית גם, שאני הגעתי לעולם מהאכילה הכפייתית.
ולכן אני מתמודדת עם שתי מחלות- בולימיה, ואכילה כפייתית.
בבית החולים אושפזתי כבולימית, למרות שרוב חיי הייתי אכלנית כפייתית והייתי גם אנורקסית.
האוכל היה בשבילי הכל בחיים. הוא היה לי אבא, אמא, חברים, מאהב, הכל!! תמיד היה שם בשבילי.
את זה החלפתי בהקאות. שנעשו ה"חברה הכי טובה" שלי.

וכעת, אני צריכה ללמוד לחיות ולאזן את שתי המחלות.
כי אני מרגישה שאם אני לא אשים לב מאוד מאוד, האכילה הכפייתית אורבת לי ממש בפינה הקרובה.
אני מוצאת את עצמי לאחרונה אוכלת סתם... ואוכלת.
ואני הרי כבר לא מקיאה!!!!!!!!
אז מה קורה? אני משמינה.
כי אני לא פעילה פה כמו שהייתי בארץ.

את מבינה? אני בין שתי המחלות כרגע.
וזה מאוד לא קל.
מחלה אחת אומרת לצמצמם אכילה, ומחלה שניה אומרת לאכול כאילו אין מחר.
ולכן קשה. זה לא קל.

אני מגיל 6 בהפרעות אכילה. זה 20 שנה.
ולכן, אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להגדיר את עצמי "בריאה".

אז נכון, היתה לי נפילה, אבל קמתי מיד על שתי הרגליים והמשכתי כרגיל. כי כיום הפרספקטיבה לחיים השתנתה לי. למדתי לראות שיש דברים יותר חשובים מההתעסקות ברזון. למדתי ליהנות שוב מאוכל.

ואני רק צריכה להיות עם יד על הדופק שלא להגזים עם האוכל... שלא לאכול יתר על המידה.. שלא לחזור לתקופת ההשמנה המסוכנת שלי.
ואני כרגע בעודף משקל קל. וזה לא קל לי בכלל. אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה.
אבל אני לא יכולה לחשוב על תפריט של 500 קלוריות היום. לא יכולה לחשוב על הרעבה עצמית, על הקאות, על משלשלים. זה הכל נראה לי טירוף!!!

אז אני שם, נאבקת באמצע, לא להגזים לשום צד.
ואני לא יודעת אם אי פעם אוכל להגדיר את עצמי כ"בריאה"....
לא יודעת.... יש לי יותר מידי שנים ב"מקצוע"...

בכל מקרה, אני מקווה שאת מרגישה טוב ושאת מריעה לעצמך בתרועות גדולות מאוד על ההישג האדיר שלך, שלא מובן מאליו בכלל!!!! תאמיני לי שאני יודעת מה את עוברת, ואני גאה בך מאוד.
את נשמעת לי כבחורה בדרך ל"החלמה" שעליה את מדברת.
את בוגרת ובשלה...ומיצית את הטירוף!!
כל הכבוד לך.

טוב שלינקה. שיהיה לך לילה טוב וחלומות נעימים.

אוהבת,
בלונדי!!!

מה שלומך יקירה? איך מתנהל לו סוף השבוע?
הרשי לי להגיב על כמה הודעות קודמות:
נדמה שבשבוע האחרון את נהנת הרבה יותר ומצב רוחך מצוין. זה משמח מאד ומקווה שתמשיכי ככה!
תתחדשי על הבגדים החדשים! בשמחה הייתי יוצאת עכשיו לסיבוב קניות, אך כמו בכל עונה, עד שמגיעות מכירות סוף העונה כבר אין לי כסף לבגדים... אני די אימפולסיבית בקניות ושאנת להמתין למכירות.
המאבק באמצע, בין שתי מחלות, בהחלט מוכר לי. נכון שבשנים האחרונות בולימיה היתה ההפרעה המרכזית, אך הכל החל מאנורקסיה ואני לא מסתירה את הקושי שלי לקבל עצמי במשקל גבוה יותר. גם אצלי המלחמה היא בין צמצום וקיצוץ לבין אכילה מוגזמת והטהרות לאחריה.
המאבק שלך נשמע קשה ומורכב, אך ראי, עובדה שאינך מוכנה עוד להרעיב עצמך ולשוב לטירוף, כמו שכינית זאת. כך שכבר התבצע שינוי בדפוסי מחשבה והוא חשוב מאד.
אני רוצה להאמין שסיפוק בתחומים אחרים של החיים יסייע לי להשלים גם עם משקל שאינו אידיאלי מבחינתי (מבחינת מראה חיצוני). יודעת שלא תמיד יש קשר ישיר, הרי יש לא מעט נשים מבוגרות, מצליחות ובעלות משפחה שנגררו לאנורקסיה גם כאשר הגשימו כביכול את כל שאיפותיהן. אך אני בהחלט מקווה שבקרוב אוכל להתקדם בחיי ושעם שביעות הרצון מהיבטים אחרים בחיים אוכל לאהוב עצמי קצת יותר.
אין לי מושג באיזה שלב את בחייך כרגע, מבחינה מקצועית למשל, מבחינת הגשמת שאיפות שונות. אך אולי שינויים שיתרחשו בחייך בעתיד, שינויים שאין להם קשר ישיר למחלה עצמה, יאפשרו לך לחיות בשלום יחסי עם מה שהגדרת כעודף משקל קל?
בכל אופן, הגעת עד כאן אחרי דרך ארוכה וכואבת כל כך, את מודעת וחזקה מאד, ואני בטוחה שתשלימי את דרכך אל מה שמסמל בעינייך "החלמה מלאה".
יום נפלא יקירה, נפגש בהמשך!

מה שלומך יקירה?
אין כמו לבלות עם ילדים, אה? ואז באמת מבינים כמה אנרגיות צריך כדי לנתב את עצמך הלצליח במשימה הזו. וכמו שפעם אמרת פה- הורות היא העבודה הכי קשה של החיים. ואני חושבת כמוך.

כן אני מרגישה טוב מאוד. למרות עודף המשקל. טוב לי מבפנים. אני מאושרת. עוברים עלי דברים טובים וזה נותן את אותותיו.

לגבי הבגדים- אני גם שונאת לחכות לסוף עונה, אך באמת שהייתי זקוקה לבגדים, ומצאתי דברים מדהימים!!!! שמלות וחולצות כאילו הובאו מהודו והמזרח, הכל צבעוני ומאושר. ואת יודעת- אם חבריי היו רואים מה רכשתי הם לא היו מאמינים שזו אני. כי תמיד, אבל תמיד, אני הולכת בשחור!! רק שחור!! זה משהו שאימי הכניסה לי מאז היותי ילדה קטנה, כדי שלא יראו כמה אני שמנה. את מבינה איזו הפרעה? אז קניתי לי שמלות צבעוניות, עם צבעים שמחים וחיים, אח איזה כייף. ממש תיקון.
הדבר היחידי שאני עדיין לא מסוגלת- ללכת בצבע לבן!! אמא שלי כל החיים אמרה שאסור לי ללכת בלבן כי אני שמנה. ואני לא יכול להשתחרר מזה!! טירוף..

אני מבינה את ההתמודדות עם שתי המחלות שלך, כי כאמור גם אני כאן. אני מחזקת את ידייך כי את עושה צעדי ענק, שלא יתוארו!!!

לפני שנה התחלתי ללמוד חינוך מיוחד! נושא שמאוד קרוב לליבי. אך לצערי עברתי תאונת דרכים קשה מאוד ונאלצתי להפסיק את לימודיי לשם החלמה ארוכה וכואבת.
אז כיום אני חושבת על הלימודים. אבל לא כועסת ולא מאוכזבת. קרה וזהו. העיקר שאני בחיים ולא נהרגתי. כי זה בקלות יכול היה לקרות. לא היה חסר הרבה. אז לא נורא. כאשר נשוב לארץ, אבחן שוב את אפשרויות הלימודים, ואראה מה מעניין אותי ומה רצונותיי. אני לא ממהרת לשום מקום. אין לי שום גיל יעד להשלים לימודים. אני חושבת שזה לא נכון לשים את מטרת הלימודים כאילו זה הכל בחיים. צריך לחיות גם. ולא צריך לקבע את עצמך בתור מוסכמות כאלו או אחרות שיצרה החברה שלנו.
כל אחד יעשה מה שטוב לו, בזמנו הפרטי.
אולי רצון הלימודים לא בוער בי כל כך. יש כאלו שחיים רק כדי ללמוד. אני מעולם לא מצאתי עצמי בלימודים, והיה לי קשה מאוד. בעיות קשב וריכוז קשות מאוד...
אז אני לא ממהרת וחושבת שצריך ליהנות ממה שהחיים נותנים בדרך. ואלמד כאשר זה יגיע. לא לחוצה ולא רצה להשיג תואר כמו שעושות הרבה בנות צעירות הרבה יותר ממני.

אני מאמינה בגורל כי קרו לי דברים בחיים שאני פשוט לא יכולה לתאר אותם. דברים שאני מאמינה שהגורל קבע לי.
אני לא דתייה, ולא מאמינה בשום דת. להיפך. אני אנטי דת וכל מה שקשור אליה.
רק מאמינה שיש משהו למעלה שעוזר לדברים לקרות, משהו שעזר לי להגיע לבית החולים דווקא מתי שהגעתי, משהו שהחזיק אותי שם, ומשהו שהוציא אותי משם בן אדם חדש לגמרי.

אני לא ממהרת לשום מקום כרגע. נהנית ממה שיש לי. לומדת לאכול, לומדת להתלבש בצבעים, לומדת להגיד את מה שאני חושבת בלי לפחד, לומדת מחדש את מערכת היחסים שלי עם הוריי. לומדת הכל. אני בלמידה כל הזמן.... ולכן לא ממהרת לשום מקום!!!

שלינקה, את יודעת מה החלום הכי גדול שלי?
להקים משפחה וליצור בית חם ואוהב, לתקן את כל מה שעברתי בילדות הנוראית שלי.
אני רוצה ילדים ורוצה להעניק להם חום ואהבה. רוצים להיות חלק מהילדות שלהם, להיות תמיד לצידם, שיידעו שיש להם אמא ואבא שיעשו הכל בשבילם!!

אז לימודים לא מעסיקים אותי כרגע....
יותר מחשבות על משפחה.
זה החלום הכי גדול שלי!!!

ולך יקירה, אני מאחלת שתמשיכי להחזיק מעמד כל כך יפה, ותהני מזה. תריעי לעצמך.

"החלמה מלאה"?? לא יודעת מתי ולא יודעת כמה ואיך. אבל אני בטוח בדרך לשם... לעולם לא בדרך אחורה!!!

שיהיה לך שבוע מקסים וקריר!!!
אוהבת מאוד
בלונדי.

אני קוראת אותך ואת האחרות ותוהה - כמה מכות יכולים גוף אחד ונפש אחת לספוג?
ואני מתכוונת לתאונת הדרכים שעברת, והתאונה של קרן אור, וממש מקווה שלא יופיעו כאן עוד תאונות... עוברת בי צמרמורת איומה רק מקריאת התיאור הלקוני "תאונת דרכים קשה מאד" ו"העיקר שלא נהרגתי".
כתבת כמה פעמים שאת לא פעילה כל כך כרגע, שאת "פדלאה", ועכשיו אני לא מבינה איך את מעזה לרדת על עצמך... האם הסתיים שלב ההתאוששות מהתאונה?
אני מאד מעריכה את גישתך כלפי לימודים, עבודה והחיים בכלל. את צודקת, צריך להנות ממה שהחיים מציעים כאן ועכשיו, לכל דבר יש זמן משלו ולעיתים קרובות הצבת יעדים ומטרות גורמת לנו לפספס את החיים עצמם. ונראה לי שאת דווקא תלמידה נפלאה - כמו שכתבת, את לומדת לחיות, להנות, להיות מאושרת.
כמה טוב שזנחת את השחור ועברת לעולם הצבעים!
נו, אמהות. כמה נזק שאשה אחת מסוגלת לגרום... אמא שלי נהגה לומר לי "שכדי להיות יפה צריך לסבול". למרות שהיא מעולם לא התעסקה בכל הפרקטיקות הנשיות האלו של איפור, תסרוקות, עיצוב הגוף וכו'. אך משהו בכל זאת שקע פנימה...
יש לי הצעה: בביקורך הבא בישראל תופיעי בשמלה לבנה! אין אדם שלבן לא מתאים לו, ללא שום קשר למשקל, מבנה גוף, צבע עור.
ובעצם - התחתנת, נכון? וודאי כבר לבשת שמלה לבנה, או לפחות שמנת, והיית כלה יפהפיה וזוהרת!
אני בטוחה שתהיה לך משפחה גדולה ומאושרת, בטוחה שהחלום יתגשם במהרה ושתהיי אם נהדרת ואוהבת. גם מאמינה שרצון עז כל כך להקים משפחה מצביע על שלב מיוחד מאד של החלמה. אבל אכתוב לך על זה בהמשך באופן פרטי יותר.
יום מקסים וצבעוני יקירה!

כתבת לי דברים מאוד יפים. תודה רבה.

אז ככה, בקשר לתאונה, אני כבר הרבה יותר טוב. יש עוד כאבים, אבל זה כאבים של שברים שכנראה יישארו אצלי לכל החיים, כדרכן של עצמות שבורות שהתאחו...

אני פדלאה רצינית אך כבר לא יכולה "לשחק" על התאונה... אין תירוצים!!

בקשר לאמא- אני מבינה שגם את סבלת מאמא...
אצלי מגיל צעיר- נאמר שלי שאסור לי ללכת בלבן כמו שאמרתי ועוד נאמר שלא לאסוף את השיער כי יבחינו כמה אני שמנה. יראו את הפרצוף הנפוח.
את מבינה את הטירוף הזה? אמא שלי לימדה אותי להתבייש בעצמי. ולימדה אותי לחשוב בצורה מעוותת... והכל החל כאשר הייתי בת כמה שנים ספורות!!
והכל לרוב, לווה בקללות ובמילים פוגעות.. שכמובן "עשו" את העבודה ועד היום אינני יכולה לשכוח.
כמובן שהיו עוד מיליוני דברים, וזה רק על קצה המזלג...

לא עזבתי את השחור אך הרשיתי לעצמי לקנות קצת צבעים.
לבן בשבילי זה טאבו ולכן אני לא מעיזה לחזור ארצה לבושה לבן, כמו שאמרת. אבל את יודעת מה? יש לי עוד זמן ואולי אני אשקול את הצעתך ואלבש שמלה לבנה ביום הנחיתה בארץ... זה יכול להיות כמו סגירת מעגל.. זה דווקא רעיון נחמד. תודה!!

זהו שלינקה. איך היה יומך? מה עשית היום?

מקווה שהכל בסדר... נשתמע מאוחר יותר!!

ערב נעים!!
אוהבת,
בלונדי.

צר לי לשמוע על מצבך ואני מחבקת אותך מפה.
אני יודעת כמה קשה ליפול ולהרגיש רע, לאחר תקופה יחסית טובה.

יקירה, ההצגה שאת מציגה לכולם, שהכל טוב ויפה- זו רק אשליה. מצבך לא טוב. ואת חייבת להתחיל לטפל בעצמך.
נכון, את אולי נחשבת בחורה חזקה, בעבודה חשובה, כאילו הכל בסדר, טוב ויפה.
אבל שום דבר לא נכון. הכל שקר. זו תרמית. זו הצגה.
והשחקנית הראשית זו את!! השחקנית היחידה שנפגעת!!!

יקירה. אני ממליצה בחום על טיפול במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. אני הייתי מאושפזת שם והם הצילו את חיי.
הטיפול הוא דיסקרטי ואף אחד לא צריך לדעת לאן את הולכת ומה את עושה.
את רשאית לקבל מהצבא זמן ללכת לטיפול- אחת לשבוע. ראיתי הרבה חיילות מגיעות מדי שבוע לטיפול הקבוע שלהן.

אני יודעת שקשה לך לחשוב על כך שתנפצי לכולם את האשליה שאת הבחורה המושלמת והחזקה. אבל, את הולכת למטה...עמוק!!
עד שלא תטפלי בזה- כלום לא ישתנה.
את חייבת לקבל עזרה ולא לעבור זאת לבד.

בולימיה זו מחלה מסוכנת. ואף אחד בצבא לא יזלזל בכך. "מותר" גם לבחורה הכי "חשובה" להיות חולה ולהזדקק לעזרה.

בבקשה, תחשבי לפנות לטיפול בתה"ש. זה יציל אותך!!!
מס' הטלפון 03-5305101.

אנא שקלי להתקשר לשם לקבל תמיכה ולא לסחוב הכל על גבך.
בעצמך אמרת שאת לא רוצה לסבול יותר.
מספיק סבלת.
עכשיו הזמן לרפא את הפצעים.

מאחלת לך לילה טוב ושקט.
חיבוקים
בלונדי.

נכון, מזמן לא כתבתי מייל, והנה כעת שלחתי לך משהו..

מדהים שפגשת את אותה בחורה ואני מקווה שהיא תצא מזה ותוכל להיעזר בך ובכוחות האינסופיים שיש לך.

טוב את בטח כבר ישנה עתה...

אז חלומות פז!!!
ונתראה מחר..

ולכל השאר- אני פה!!! דברו איתי...

לילה טוב.
בלונדי.

קרן אור - כשמך כן את! כנראה את מהכריזמטיות הללו שמושכות אנשים שבי אחריהן... באמת היה לך קטע-קטע בחנות, ואני מקווה שתצליחי לעזור לחולה הזאת הזקוקה נואשות לעזרה. מתאים לך מאד לטפל באנשים. את אמפאתית, רחבת-לב ובעלת רצון עז לעזור. האם חשבת על זה פעם? טוב, אני לא ממש יודעת מה את עושה עכשיו, אבל בקרוב אדע... חחח... בסוף לא יצא לי לכתוב לך הערב, אך אני מבטיחה לעשות זאת במהלך היומיים הקרובים. פשוט, ברח לי הזמן, ועמו גם הריכוז שלי, ואני הרי לא אוהבת לבצע דברים כלאחר יד. הבנתי שהסכמת עם דבריי, כך שאנחנו רואות עין בעין.

מקווה שעברה עלייך שבת מהנה עם המשפוח'ה, ושאת ישנה טוב עכשיו. גם אני החלטתי לנסות לישון מוקדם היום, מיד לאחר שהלק יתייבש לי על הציפורניים...

אני מאחלת לך שבוע מפוצץ בבריאות ובחוזק ויום נחמד ומהנה מחר עם הילדוד'ס!

שלך,

כרונית.

ברוכה הבאה לפורום שלנו.

קודם כל רציתי לשאול- מה את בשביל אותה בחורה?
האם את אמא שלה?
חברה שלה?
או עמיתה לעבודה?

כי זה מאוד משנה את מצב העניינים. צריך לדעת כדי להמליץ לך איך לעזור לה..

ובת כמה הבחורה?

הפרטים חשובים, אז בבקשה כתבי אותם...(כי הרי לא תוכלי לבוא בדרישות החלמה לידידה מהעבודה כמו שתוכלי לבוא בדרישות החלמה לביתך יחידתך.)

מחכה לתשובתך.

בלונדי.

הבחורה היא אחיינית שלי והיא בת 19.
אחותי מכחישה שלבת שלה יש בעיה אבל מצד שני היא לא מבינה את חומרת המצב, אחד הדברים שהיא אומרת זה שהבת צריכה לבקש עזרה ואז היא תוכל לעזור לה, האחיינית שלי מודעת שיש לה בעיה ואומרת שהיא תתמודד עם זה לבד, אני רוצה לנסות לעזור, ולכן אני רצה מידע על אופציות ומקומות לטיפול כדי שאני יוכל להפנות אותה למקומות הנכונים, אני מאמינה שכאשר היא תדע שיש מקומות מיוחדים לבעיה היא גם תבין שהיא לא היחידה ושאין שום בושה בלבקש עזרה.
בנתיים נתתי קצת עצות לאחותי כמו: לדאוג שהיא אוכלת נכון ובכמויות קטנות ( זה מפחיד לראות כמה אוכל הילדה הזאת אוכלת- זה נראה כאילו פעם ראשונה רואה אוכל)
אני שמתי לב גם שאחיינית שלי נורא תוקפנית שמתחילים לדבר עליה ועל המשקל שלה.
מה לעשות???

ראשית - כל הכבוד על תשומת ליבך לאחיינית ודאגתך כלפיה. חבל שאמה לא רואה את הצורך בטיפול דחוף, ואני מקווה שתצליחי לשכנע גם אותה שביתה זקוקה לעזרה.
שאלת לגבי מקומות מיוחדים לטיפול בבעיה - בזאת לא אוכל לעזור לך (אני טופלתי רק במסגרת פרטית), אך יש לא מעט מסגרות ואני בטוחה שעוד היום משהי מהבנות כאן תספק לך את המידע הדרוש.
לגבי הנערה עצמה: סביר שהיא תמשיך לחוש בושה, ומאד ייתכן שתתנגד לעזרה. בולימיה היא מחלה איומה שכמה ממרכיביה הדומיננטים ביותר הם בושה, הסתרה, שנאה עצמית, ועם זאת - התנגדות לטיפול וסירוב להודות בבעיה.
אך אל תוותרי! תאמיני לי, יבוא יום והיא תודה לך.
נשמע שאת קרובה אליה ואוהבת אותה מאד. אני מציעה לך לנסות ולשוחח איתה, למרות שהשיחה עשויה להיות קשה מאד. בקשי ממנה להקשיב לך ותני לה את הזכות לא להגיב. תאמרי לה שהבעיה ממנה היא סובלת אינה חריגה כלל, יש אין ספור נשים שמתמודדות עמה.
הסבירי לה על הנזקים שהיא גורמת לעצמה, שחלקם עשויים להיות בלתי הפיכים: נזק לשיניים, פגיעה במערכת העיכול, במערכת ההורמונלית (כדאי לברר האם היא מקבלת מחזור באופן סדיר), נזקים חיצוניים כגון פצעים בעור הפנים, שיער וציפורניים.
תבטיחי לה שאף אחד לא יתאכזב ממנה או יכעס עליה אם תודה בבעיה ותבקש עזרה, ההפך, כולם יתמכו בה.
אם היא מסרבת לשתף פעולה, הייתי מנסה להעביר לה חומר על המחלה. למשל, רשימה של אתרי אינטרנט בנושא, פורומים, כתבות שמפרטות את הנזקים הצפויים לה, טלפונים של מסגרות טיפול. אם את מעוניינת בחומר כתוב אחפש עבורך.
כולי הערכה כלפי מאמציך, אך חייבת להזהירך - זה לא יהיה קל...
ולמרות זאת, אל תוותרי.
להתראות!

קחי את כל מה ששלי כבר כתבה לך. אני מחזקת את דעתה וכתיבתה.
וכעת לעניינים יותר פורמליים.
אסביר לך על בתי החולים העומדים לרשותך.
לא ציינת באיזה איזור בארץ היא גרה ולכן אתן לך מס' אופציות:

1. המחלקה להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי תל השומר. שם הייתי מאושפזת ושם הצילו את חיי!!! שם יש אפשרות למסגרת של אשפוז או מסגרת של טיפול שבועי- דיאטנית, פסיכולוגית, פסיכיאטר (אחת לתקופה) וקבוצת תמיכה.
טלפון 03-5305101.
זהו המקום היחיד מסוגו בארץ המטפל בהפרעות אכילה מכל הסוגים, עם אנשי המקצוע הטובים ביותר. הטיפול הוא דיסקרטי ואף אחד לא צריך לדעת על כך. זוהי חובתם לכך.

2. המחלקה להפרעות אכילה בבית חולים רמב"ם בחיפה. חברים שלי טופלו שם, גם על אותו בסיס של טיפול שבועי. או מסגרת אשפוזית. (לא מומלץ להתאשפז שם).

3. המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. חברותיי אושפזו טופלו שם. לא מכירה טוב כדי לתת פרטים.

4. המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים קפלן- רחובות. לא מכירה טוב כדי לתת פרטים.

5. מסגרת פרטית- "שחף" - לא מכירה מסגרות פרטיות. אבל את יכולה לברר על כך. זה עולה הרבה כסף לפי מה שהבנתי.

בכל מקרה- אם יש לך עוד שאלות- אנחנו כמובן כאן לכל צורך!!

מאחלת לך בהצלחה רבה רבה ומחזקת את ידייך על המעשה שלך.
בלונדי.

אני מבינה ללבך ולחששותייך - הם מוצדקים בהחלט. הנקודה הקריטית בהפרעות אכילה היא "לתפוס את זה בזמן", ולכן טוב מאד שאת פונה לעזרה עכשיו, כי ככל שהזמן עובר המחלה משתלטת וקשה מאד לצאת מזה, אם בכלל.

לכן אני מחזקת את דברי הכותבות מעלי ומצרפת לך קישור המכיל מרכזי טיפול שונים לבעיה הקשה הזו. אינני יודעת עד כמה הטלפונים הכתובים שם מעודכנים, אך המחלקות עודן קיימות ותוכלי להגיע אליהן בקלות דרך 144.

אני מבינה שאתן מהצפון, ולכן הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול ברמב"ם. אמנם אינני מכירה אישית את המקום, אך אני מכירה בנות שטופלו שם ובפיהן היו רק שבחים על המקום. כדאי לכן לפנות לשם כצעד ראשון.

לגבי עלויות הטיפולים - כעקרון, עלות הטיפול בבתיה"ח הציבוריים אינה נופלת עליכן. לעומת זאת, טיפול פרטי (כדוגמת הטיפול המוצע ב"נופית", ב"שחף" ודומיהם) כשמו כן הוא והוא ממומן ע"י הפונה עצמו. המחירים שהם גובים הם גבוהים עד גבוהים מאד לדעתי, כך שתעשו את השיקול שלכם.

להלן הקישור:

http://www.sahar.org.il/ed.asp

אני מאחלת לכם המון בריאות, ואם תרצי לעדכננו - אנחנו פה.

שבת שלום ומבורך!

כרונית.

טוב, אני מבינה שהקישור לא ממש אופרטיבי, אני אני מנסה שוב...

[a href=http://sahar.org.il/ed.asp id=link]לחצי פה.[/a]

בתקווה שזה יעבוד עכשיו...

אך אני לא בטוחה שאגיע יום אחד לשלב בו לעולם לא תתעורר עוד אי שביעות רצון מגופי, לשלב בו לעולם לא יתעוררו דאגות מהשמנה או מחשבות אודות מה לאכול, מה לא, וכמה. זה עניין של מינונים ותדירות - אם רוב הזמן אהיה מרוצה מגופי ונטולת מחשבות טורדניות אודות משקל ואוכל - אהיה מרוצה וגאה מאד.
ביום בו ארגיש בטוחה ומוגנת לחלוטין מפני נפילות לסדרת הקאות, ביום בו אוכל לומר לעצמי בכנות מלאה - "אז עליתי שניים-שלושה קילו, אז מה?" אהיה שמחה מאד. גם אם למחרת תופיע לה מחשבה סותרת. כי במצב שכזה נראה לי שאוכל לסלק את המחשבות הרעות ולבחור שוב בבריאות ובחיים.
אשמח לקרוא מה דעתכן על "החלמה מלאה"...
יום נפלא לכולן!

שלום לך יקירה.
קודם כל אני מתנצלת, לא התכוונתי לבקר ולא התכוונתי לפגוע באף אחת. אין לי כל רצון לעשות זאת.
אני מבינה שאת קצת כועסת לגבי התשובות שנתנו לאור....
אף אחת מאיתנו ממש לא התכוונה לכך, כנראה זה פשוט יצא כך..

אני הכי שמחה על כל צעד שנעשה פה בעולם כדי למגר את הפרעות האכילה. אני יודעת כמה זה קשה וכמה כוחות פיזיים ונפשיים צריך כדי להפטר מהרגלים רעים.
אני לא התכוונתי לזלזל באף אחת פה... ואני מצטערת שנפגעת.

לגבי "החלמה מלאה" - אני עדיין לא שם כנראה, כי כן, כמו שאמרת, אני לא "אוכלת חופשי" וכם חושבת על מה נכנס לפי. אין מה לעשות... אחרי שנים של הפרעות אכילה, זה משהו שכנראה קשה לשנות כל כך מהר.
אז, סוגיית ה"החלמה המוחלטת" שנויה במחלוקת ומתפרסת לכמה רבדים כנראה. יש כמה דרגות החלמה... אולי?!

אני הכי מפרגנת לכל אחת שעושה תהליכים לעבר הבריאות. אני כל כך שמחה לשמוע על כל צעד הכי קטן אפילו. ולגבייך- חודשיים "נקיים" הם המון!!!!!!!! זו התקדמות עצומה שרק בולימית תוכל להבין אותה. אני מצדיעה לך וגאה בך, על הכוחות שלך ועל היכולת. על הכל. כי זה כל כך קשה.

אז נכון, המחשבות ממשיכות להטריד לפעמים. ומי שניבטת אלי מהמראה, לא תמיד מוצאת חן בעיניי. אבל אני חושבת שהיום אני הרבה יותר בריאה ממה שהייתי כל השנים...

ואני לא מושלמת. להזכירך הקאתי לפני שבוע, לאחר ארוחה במסעדה שנגררה לבולמוס...

אני תומכת בכל אחת שעושה צעדים ומאמצים. אני מעריכה כל פסיעה לעבר ההחלמה הנכספת של כל אחת. אני יודעת עד כמה זה קשה.

לא התכוונתי לפגוע בך ואני מצטערת שכך זה יצא.

אני מקווה שאת לא כועסת, ומקווה שאת מבינה אותי כעת.

לגבי אור- פשוט נראה כי בפנים לא טוב לה...כמו שהיא אמרה- משהו עמוק יותר מפריע לה. וכל בעיות כאלה הן כמובן טריגר לחזור לשם... למטה. והיא בעצמה אומרת שהיא הייתה רוצה לרדת עוד במשקל...
לא התווכנתי לזלזל או לפגוע... אני באמת מצטערת!

שלינקה, אל תכעסי. בבקשה...

אני גאה בך על כל מה שאת עושה ועל כל מה שהשגת עד כה!!!!
כל הכבוד לך. באמת.

שיהיה לך יום טוב ונחמד.

בלונדי.

בלבלתי בין מאיה לאור... סליחה!!

אבל הכוונה היא לא לפגוע באף אחת!!!

יום טוב,
בלונדי.

קודם כל לפני שאגיב אני שמחה ששיתפת אותנו במה שאת מרגישה.אני חושבת שהאמת היא אי שם באמצע.אל תשכחי שאנחנו הראשונות לעודד אחרי נפילה,ומזכירות שוב ושוב להסתכל כמה התקדמנו..אבל מצד שני,השאננות היא האויב.ז"א מי שיצאה מהשלב הקרטי,בקלות יכולה לחזור לשם אם היא לא תילחם בפתולוגיה האמיתית שהובילה אותה מלכתחילה למחלה.אני לא חושבת שמישהי מאיתנו לרגע זלזלה או התכוונה לפגוע,אבל אני כן חושבת שאם כמה מאיתנו הרגישו תחושה קשה שאור עדיין שם,כנראה שהיא איפשהו נכונה.כמובן שתמיד צריך לזכור כמה התקדמנו,אבל לא לשכוח להמשיך קדימה,ולא לחשוב שאם יצאתי מהמצב הקרטי אז הכול בסדר ואפשר לחזור לשגרה.ואני חושבת שאת צודקת מההיבט שיש דרגות של החלמה,ואין באמת אנשים כמעט שמאושרים מאיך שהם ניראים.הנקודה היא באמת האיזון.אצל אור,ומבלי לפגוע,האיזון הוא שלילי,לפי מה שהיא מתארת היא שומעת את הקולות כל הזמן..ואת נלחמת בהם,ויש לך ימים יותר טובים,וגם חודשיים זה מדהים!ואני יודעת עד כמה זה היה לך קשה,אבל הגעת להחלטה לחיות,ואת הולכת על זה כמו נמרה!זה ההבדל יקירה.ואם חטאתי בכתיבה לגבי מישהי אז אני מתנצלת.אני חושבת שכל מילה כאן נכתבת באמת מתוך דאגה ואיכפתיות.
אשמח לשמוע מה את חושבת יקרה.

מה שלומך במוצאי שבת קודש? אני מבינה שהתגובה שלי לאור הרגיזה אותך משום-מה. לכן חזרתי עכשיו על כל השרשור והשתלשלות האירועים, ואני חייבת לומר לך שאני מצטערת, אבל לא מצאתי בדבריי כל פגם, ואני עומדת מאחורי כל מילה שלי גם כעת. יחד עם זאת, צורם לי אם הרגשת רע כתוצאה מכך, אני שמחה שהעלית את תהיותייך והשגותייך על הכתב, ואני אענה לך עליהן אחת-אחת.

שאלת מהי "החלמה מלאה" לפי דעתי. ובכן, החלמה מלאה כשמה כן היא - אכילה סדירה, תקינה ולא מופרעת משום כיוון, שדואגת לקיום צרכי הגוף הפיזיולוגיים כמו גם לקיום תאוות הנפש במידה. החלמה מלאה כוללת בתוכה ניתוק בין רגשות היום-יום לבין השלכתם על האוכל. כמובן שתמיד יהיה קשר בין רגשות לאוכל (עוגה ביומולדת, סעודה חגיגית עקב אירוע משמח, או שוקולד כשעצוב וכו'), כי זה טבעי ומובנה בנו, אך הקשר הזה נשאר בתחום הגבול הנורמלי והתקין ולא יוצא מכלל שליטה. וכאן אומר באופן ברור - אני לא ממש מאמינה בהחלמה מלאה אצל אנורקטית לשעבר. ברור שיש שלבים-שלבים בתהליך ההחלמה ושכל אחת מתקדמת בקצב שלה, אך אני חושבת שאצל מי שסבלה מאנורקסיה תמיד יישאר כתם או צלקת או אפילו פצע שעוד קצת מידמם, ולכן היא תמיד היא צריכה להישאר "עם האצבע על הדופק". אני מניחה שיש איזשהו אחוזון עליון שכן יוצא מזה לחלוטין, אך אצל הרוב שכן הצליח לצאת מזה נשארת צלקת מכאיבה אי-שם.

כשקראתי את דבריה של אור היה לי ברור שהשלב שהיא נמצאת בו רחוק מלהיחשב שלב שמתקרב להחלמה מלאה. ברור כי היא סובלת ומתייסרת על בסיס יומיומי. עובדה היא שלא רק אני קראתי את זה בין השורות, והיא בעצמה הודתה בכך. לכן אינני מבינה מדוע זה קומם אותך. לדעתי אין בקביעה "את עדיין לא בריאה" שום דבר מחליש. נהפוך הוא - אני תופסת את זה כמשפט מדרבן שמושך אותי לשאוף הלאה ולהתקדם ומונע ממני מלנוח על זרי דפנה שבכלל אינם קיימים שם עבורי בתואנה ש"עכשיו אני אוכלת, אז אני בסדר". אז אין לי בעיה לומר את זה לעצמי כל יום - "התקדמתי, אך אני עדיין לא בריאה". אז אני מצטערת אם מצאת בזה משהו מחליש, אך כל אחת והאינטרפרטציה שלה. אני, בכל אופן, אמשיך לכתוב את דעתי ולהזהיר היכן שאראה לנכון גם אם דבריי לא תמיד ינעמו לאוזני כולם, כי אם משהו מדבריי יגרום למישהי להתעורר מההכחשות שלה ולטפל בעצמה - סימן שזה היה שווה את זה.

"אכילה ספונטנית" - למה התכוונתי במונח הזה כשכתבתי אותו? אכילה ספונטנית היא אכילה שמגיעה עקב גירוי חיצוני והיא גורמת לך הנאה. לדוגמה: הלכת ברחוב, ראית דוכן גלידה, התחשק לך גלידה, קנית, אכלת, נהנית, אמרת לעצמך "תודה רבה, היה טעים" ובזה הסתיים הסיפור. כלומר - נהנית מזה מבלי לחשוב מחשבות שליליות, רגשות אשמה, מחשבות "תיקון" למיניהן, הלקאה עצמית וכו'. אין כאן הכוונה לאכילה שלוחת רסן או לאכילת ג'אנק בכמויות שפוגעת בבריאות, ובוודאי שלא להפרעות אכילה כפייתיות או אחרות.

(אופס, שוב נגמר לי המקום, ואני מיד ממשיכה).

וכן, נכון שהיום אנחנו חיות בתקופה זוועתית שמקדשת את המודל האנורקטי, אבל יש עדיין נשים שאוכלות בלי לדפוק חשבון, תתפלאי. ואני לא מתכוונת לנשים שמנות שזוללות מתוך ייאוש, אלא לנשים רגילות שיודעות ליהנות מאוכל טוב מבלי להעניש את עצמן ולהתעסק בחשבונות. בגלל שאת הרבה שנים בתוך המחלה זה פחות גלוי לעינייך, אבל זה קיים. גם אני חשבתי עד לא מזמן שכולן קצת ירדו מהפסים, אבל כשהתנערתי מכיסויי המחלה וכשפקחתי עיניים ראיתי שלא, כך שזה מובן לי.

הציפיות שלך מעצמך - לדעתי הן נכונות ומתאימות. כפי שכתבתי בתחילה - כל אחת מתקדמת בקצב שלה. אני באמת מאחלת לך שתגיעי לשלב של החלמה מלאה, אבל גם אם לא תגיעי ממש לשם - כל עוד תקיימי חיים תקינים, תשמרי על הבריאות שלך, לא תפגעי בעצמך ותצליחי ליהנות ממה שלחיים יש להציע לך - זה יהיה מבורך. אני חושבת שמה שחשוב עכשיו הוא לא להציב רף גבוה מדי, אלא להתקדם בצעדים קטנים.

זהו, אני חושבת... מקווה שהבהרתי את דבריי ואשמח לתגובתך. אחזור מאוחר יותר.

ובינתיים - שיהיה לך שבוע טוב וקל!

כרונית.

ויש לי הרבה מה לומר, לא הסברתי את עצמי אני יודעת, לא עשיתי היכרות כמו שריך :) ולא סיפרתי כמה אני רחוקה מזה ולא מסוגלת להרעיב את עצמי, שלא לומר- לא יכולה בכלל, לא לחשוב את זה ולא לבצע.
כך זה כשלומדים תיאבון מהו.

אני גם לא מסוגלת להקיא, לא הקאתי אף פעם, ואני לא מתכוונת ללמוד לעשות את זה.


ישנן תקופות שבהן אני משחקת עם איזה קילו, ולא אכפת לי אם הוא עולה ויורד, ויש תקופות שפתאום הקילו-שניים שהעלת, הם בדיוק הכי מציקים לך. זה המצב שלי היום. אני בתקופה כזו עכשיו שאני רוצה להוריד את הקילו, אבל אני גם לא יכולה להיכנס לשום דיאטה שתעזור לי עם זה. אני חיה בתוך דיאטה הרי.


בכל מקרה, אני יודעת שהגעתי למקום הנכון,
ואני יודעת שיש לי במה לשתף אתכן, ואיך להיתמך, ולתמוך בהחלט, כי בסה"כ אני באה ממקום בריא יותר, כזה שכן משלים רוב הזמן עם הקילו-שניים. שוב, אלו גלים. זה בא והולך,
טוב (יזו מן מילה זו טוב :) לשמוע שאני לא היחידה שמרגישה שצריך כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק.

אבל, כרגע אני עמוסה מאוד מאוד. בלימודים.
והדקות הספורות שאני מקדישה לפורום אינן מספיקות. אז רק אבקש, אנא- נסו לא לנתח את תחושותיי או את המקום שבו אני נמצאת. תנו לי להכיר לכן את עצמי לבד. בבקשה... ככה בשביל טאבולה רסה :)

אגב, יש לי המון מה לומר לגופה של שאלה- מהי החלמה. אבל.. אני אשמור לי את זה להזדמנות אחרת, העייפות גוברת.. :)



לילה משובח.
ושבוע מצוין ובריא שיהיה!




אור.

אז גם אני קראתי אותך, וראשית כל - אני מקווה שאת ישנה לך עתה שנת עמלים ומאזנת את מצב העייפות הגוברת...

שנית, רציתי לומר לך שאני מצטערת אם יצא ש"ניתחנו" אותך ואת מצבך טרם עת. בסך הכל רצינו להעניק לך תמיכה ועצה טובה, ואני מצטערת אם צמח מזה משהו לא ממש רצוי בעינייך... אבל תשתדלי לא לקחת את זה כ"כ אישי, כי בכל מקרה שאלת ה"החלמה המלאה" היתה צריכה לעלות והיתה עולה בשלב כלשהו בפורום צעיר זה. כך שיוצא שאולי אנחנו אפילו צריכות להודות לך על שתרמת להעלאת נקודה חשובה ומהותית זו בפורום.

ומילה אחרונה - לגבייך. את תופסת את מצבך כטוב למדי, אך בואי לא נשכח שבהפרעות אכילה עסקינן , וכשכאלו הן מאד חמקמקות ומאד טריקיות. אני בטוחה שהרבה מאתנו לא היו מאמינות שיגיעו לרמת פגיעה עצמית כ"כ קשה אילו היו מספרים לנו זאת מלכתחילה. אבל כשאת כבר נמצאת בתוך תהליך חולני קורים לך דברים שאין לך שליטה עליהם, ואז קשה מאד להשתלט על המצב בחזרה ו"לתפוס פיקוד". המדרון הוא מאד חלקלק, ולכן תמיד צריך לחשוב איך לא להגיע לפתחו.

שיהיה לך לילה טוב ויום נעים!

האמיני לי, הכי טוב להתעמק בלימודים ו"להזיז" את המחשבות מכל השטויות המסוכנות.

מקווה שאינך חשה מועקה כלשהי או תחושת אי נעימות אחרת בעקבות הנ"ל.

שלך,

כרונית.

הלוואי שיכולתי כרגע להגיב יותר ולקרוא יותר כי זה חסר לי.
אני בהחלט מרגישה שהגעתי למקום הנכון כאן, וברגע שאתפנה אני לבטח אשפוך כאן לא מעט. אני מקווה שכן, מפני שאתן נפלאות, ובהס"כ עוברות כמוני את אותה הדרך פחות או יותר.

ובמלחמה כמו במלחמה,
אני חייבת להמשיך למרקר! :-)


רוב תודות!
ויום מוצלח לכן!



אור.

אנחנו יותר מנשמח כשיצא לך יותר להיכנס לכאן,ואנחנו באמת כאן ויודעות שבמלחמה אמיתית ככול שיש יותר שאיתך ומבינים אותך,זה עוזר לשרוד אותה ולצאת כשידך על העליונה.
מקווה להשתמע ומקווה שיהיה לך שבוע קל יותר השבוע.
קרן אור

היי בלונדי, מה המצב? שוב אני פה, אך לא לזמן רב (ואפילו יצא לי חרוז...). כרגע אני עובדת על המחשב, ואני נכנסת להציץ מדי פעם. אך תיכף אכבה כאן את הכל, כי ראשי סחרחר עלי מעט ועיני שורפות. כנראה ספגתי יותר מדי אקונומיקה קודם... שיהיה.

נחמד לדעת שיש מקום שלא מקדש אנורקטיות בחנויות הבגדים שלו. מעניין... כבר חשבתי שסוג זה פס מן העולם. טוב לדעת שלא.

איך עברה ארוחת הערב? מקווה שנהניתם מהארוחה, ושלא תקפו אותך מחשבות או תחושות לא נעימות אחריה. אני רציתי לבשל לי היום משהו טעים ומזין, אך היה לי חם וסתם התעצלתי, אז בסוף לא עשיתי כלום (כרגיל?).

יאללה יקירה, לילה טוב רצוף חלומות פז נעימים!

כרונית.

נהנינו מארוחת הערב, ואין מחשבות רעות!!!! ואמן שגם לא יגיעו יותר לעולם!!

מקווה שישנת טוב בלילה לאחר הנקיונות הקדחתניים שעשית שם...

יום נפלא,
בלונדי.

היי, אני שמחה לשמוע שערב האתמול עבר בשלום, ואני מקווה שגם הערב שורר לו מצב רוח מרומם.

ו-כן, ישנתי נפלא הבוקר... בערך כמו בול עץ ('סתלבטו עלי חופשי עם האקונומיקה, העיקר שיהיה נקי! *פרצוף חורץ לשון* !!).

המשך ערב נעים ושבוע טוב!

כרונית.

כן היה כייף אתמול וגם היום עדיין מצב רוח טוב... ושום מחשבות רעות!

לא התכוונתי לצחוק עליך עם האקונומיקה... אני מעריכה את זה. כי אני כל פעם דוחה את עניין האקונומיקה, גם מפאת אלרגיות... אז כל הכבוד לך!!

מה שכתבת לשלי שם למטהפ יש משהו שאני מכירה גם- יש לי חברה טובה שהיא בן אדם שאוהב לאכול. היא נהנית לצאת למסעדות, לבשל, מעריכה אוכל טוב. והיא לא שמנה ולא אנורקטית. היא בסדר גמור, בריאה לחלוטין. היא לא דופקת חשבון בכלל. ואני תמיד נהנית להזכר בה כשהיא אוכלת. עם כל כך הרבה תענוג... ממש כייף להסתכל. ובלי לחשבן כלום!!!
כשהייתי שמנה מאוד זה תמיד "הפריע" לי שהיא ככה אוכלת ולא משמינה, ו"למה רק אני?", אבל כמובן שאני הייתי חולה מאוד, ולכן הגעתי למימדים עצומים.

אז לפעמים אנחנו באמת שוכחים שיש אנשים שאוכלים מתי שבא להם ואיך שבא להם..... ואני מקנאה בה על כך.

גם אני חושבת שתמיד נשאר מקום כשלהו- כמו שאמרת "מדמם" או "פצוע". עוד לא החלמתי לחלוטין אז אני לא באמת יודעת. אבל אני חושבת שכל בחורה מופרעת אכילה תמיד צריכה להיות עם יד על הדופק. ותמיד יש משהו שמזכיר לך מאיפה באת וכמה השגת... לפחות אצלי..
כאילו לא נותן לשכוח לגמרי... אצלי לפחות זה עדיין ככה, כי אני לא מגדירה את עצמי שאני ב"החלמה מלאה".

כן, יש ימים שאני הולכת ברחוב, רואה גלידה, קונה, אוכלת ונהנית. לפעמים אני חשה שאולי לא באמת הייתי צריכה את זה.
ולפעמים אני חושבת שהנה, סוף סוף אני מתנהגת כמו כל בן אדם נורמלי, שקונה לעצמו משהו מתוך חשק טהור, ולא מתוך כוונות נסתרות.
פעם לא יכולתי לעשות זאת. והיום, לדעתי זה הישג גדול!

בקיצור, זה עניין מורכב... ולא חד משמעי כנראה...

זהו...אני הולכת להכין לי ארוחת ערב, אני לבד הערב )-:
אז מקווה לראותך פה יותר מאוחר...

ערב נעים ונחמד.

בלונדי!!

קודם כל - את לא לבד! אני כאן אתך... :-)

שנית, נחמד לדעת שאת מרגישה טוב, ואני מקווה שהמצב אכן כך. אני מבינה שהסכמת עם דבריי למטה או לפחות עם רובם, וכן, גם אני מקנאה באלו שאוכלות ונהנות ופשוט ממשיכות הלאה בטבעיות מבלי להתעסק בזוטות. בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי - האם אהיה אחת כמוהן פעם? והתשובה שאני עונה לעצמי היא: כנראה שלא.... טוב, אם לא אז לא... ווטאבר.

בוודאי שתמיד צריך להיות עם האצבע על הדופק, ובייחוד בתקופות שרע לך. הכי קל זה לוותר וליפול.

באשר לאכילה הספונטנית - אז קודם כל, כל הכבוד לך, וזה בהחלט הישג גדול מאד! אז טפחי לעצמך על השכם, ואל תשכחי להוסיף עוד כוכבית במחברת! לצערי, טרם חזרתי לקנות גלידה ברחוב, וגם לא מנת פלאפל... את יודעת, אם זה לא היה עצוב זה היה אפילו מצחיק, כי בנאדם סו קולד נורמלי לא היה חושב על זה בכלל, ואילו אצלנו זה נחשב להישג גדול.

ורק להוסיף - זו לא רק האכילה עצמה, אלא גם ההתנהלות הנורמלית. אספר לך משהו: אצלנו בעבודה כבר בשעות הצהריים המוקדמות הבנות מתחילות לקשקש מה הן יאכלו בצהריים, מה בא להן, מה הן יזמינו, לאן הן יצאו, איפה הן ישבו וכו'. אני כמובן לא משתתפת ב"חגיגה" היומית הזאת. אבל לא פעם בא לי כן להצטרף, ולא בגלל שבא לי לאכול אתן, כי ממש לא, אלא בגלל הרצון שלי להרגיש נורמלית וכמו כולן. להרגיש שאני לא יוצאת דופן ומתנהגת בטבעיות. מעניין אם זה יקרה אי-פעם...

לילה נפלא ושבוע טוב!

כרונית.

שלום יקירתי.
שמחתי לשמוע ממך.
אני מניחה שכעת את לא פה כבר כי אצלכם כבר 03:00 בלילה...
אני מקווה שאת ישנה.
ותקראי את דבריי למחרת.

אני מסכימה עם רוב הדברים שאמרת, כן. את תמיד מנסחת את הדברים בצורה מאוד יפה. כבר אמרתי שאני אוהבת לקרוא את דברייך...
אני מסכימה.. כמעט עם הכל.

תודה, טפחתי לי על השכם, על קניית הגלידה ברחוב.
כאמור, לא בכל יום אני מעיזה "להתפרע" אבל אני בהחלט יכולה להגיד שאני כבר "לא מכירה את עצמי"- חחחח, ממש לפעמים נוהגת כמו כולם.

אני מכירה את הקשקשת הזאת לפני זמן ארוחה. זה יכול לשגע פילים!! ואני זוכרת את תקופת הסגפנות בה לא העזתי להכניס לפי יותר מגזר או תפוח, ושיחות כאלה היו מכניסות אותי לעצבים...

אני אכן מרגישה טוב, למרות שהמשקל גבוה יותר... אם אני אומרת אז זה סימן שאני באמת מרגישה טוב.
הבעיות שהיו בארץ קצת נרגעו והכל כעת נראה פחות קשה ממה שהיה.. (זוכרת?)

גיליתי שיש דברים יותר משמעותיים בחיים מאשר להסתגף ולהקיא, ואני שמחה על כך מאוד.
אך כמובן, תמיד עם סוג של אצבע על הדופק, לא להגזים לאף כיוון.
להזכירך התחלתי את חיי כאכלנית כפייתית. וזה קשה לשלוט על זה, לא פחות מאשר על בולימיה ועל אנורקסיה.
האוכל כל חיי היה הכל בשבילי. ולכן היה קשה ללמוד "לאכול בשביל לחיות" ולא "לחיות רק בשביל לאכול". זה באמת קשה..
נוטים לשכוח את האכילה הכפייתית משום מה, רואים בה פחות הירואית או פחות חמורה מאנורקסיה או בולימיה. אך גם היא מחלה קשה לכשעצמה.. מגיפה עולמית!!

הכנתי עכשיו ברכות "שנה טובה" לכל המשפחה והחברים בארץ. לשלוח להם ביום שני (מחר "שבת"). אני כל כך אוהבת את זה ולפעמים מצטערת שאני מקבלת מיילים ולא מכתבים מנייר אמיתי.. אין כייף כמו לקבל מכתב מחברה טובה...

מנת פלאפל, אגב, אני לא אוכלת בכזו קלות, בשל השמן של הטיגון.
תמיד "נרתעתי" משמן, וזה גבל בטירוף... טוב את יודעת!
אז עם שומן עדיין קשה לי. אבל...סוכר הוא המחלה שלי, ולכן אין לי אפשרות להתנגד לשוקולד או ממתקים לזמן ארוך. זו בעיה, באמת.
וכבר ניסיתי להחליף זאת בהכל, את כל הטריקים ניסיתי, אך הגוף דורש סוכרים!!!! חחחח

טוב יקירה, מקווה שאת כבר בחלום השביעי, ישנה בנעימים, בלי מזגן שיתפוס לך את כל שרירייך!!!

ליל מנוחה!!
ויום נפלא שיהיה לך מחר!!
נשיקות.

בלונדי!!

איזה כיף לצאת לשופינג! תמיד כשאין לי מצברוח אני יוצאת לקניות,ובמחירים שציינת זה מדהים אפילו יותר! אני מנסה למצוא שמלות בארץ במחיר הגיוני,אבל אין היגיון כמו שאת יודעת..
אז תעשי חיים ותקני כל עוד את בחו"ל...
מקווה שאתם נהנים אוהבת קרן אור

שמחה שאת יוצאת ומבלה ומשנה קצת אווירה,הנפש צריכה את זה.
אני נכנסת לישון,עייפות נפשית מצטברת.נשתמע מחר ושיהיה לי עם חלומות נעימים(כרונית זה בשבילך...)
אוהבת קרן אור.

אני מאחלת לך חלומות נעימים מכל לבי, ואני מקווה שבשעה זו ממש את מחייכת לך חיוך קטן של אושר... חחח... :-)

קראתי את מה שכתבת לי למטה ויש לי מה להגיב לך על זה, אך אעשה זאת בפרטיות, במייל. אני מבינה ללבך ומזדהה עם החששות שלך, אך עם זאת אני בטוחה שאת פועלת על הצד הטוב ביותר. המלצות לצערי אין לי, כי כמו שאת יודעת אינני בעלת נסיון כמוך בילדים, אך אני יודעת שאצל ילדים המנגנונים עוד בריאים, והם יאכלו כאשר הם יהיו רעבים באופן טבעי. ראיתי היום תוכנית אירוח עם מיכל דליות (ה"סופר נני"), ובמקרה שמעתי בחצי אוזן את המנחה (דב אלבוים, אם אינני טועה) שואל אותה מה לעשות אם הילד לא רוצה לאכול. התשובה שלה היתה מעין זו: " מספיק עם הפולניות! לא צריך לנדנד לילד! הוא יאכל כשהוא יהיה רעב". אז הנה לך, תשובה מאחת מנוסה ומוערכת...

שלי - כתבתי לך למטה. מקווה שארוחת הערב עברה בשלום ושהבטן רגועה ומחויכת... וזה נפלא שאת יוצאת לבלות, אז תיהני מזה כמה שאפשר.

לילה טוב לכן!

כרונית.

אני מקווה שלאחר הניקיונות ישנת אתמול טוב.אני אישית אלרגית לאקונומיקה,ישר מתחילה להיתגרד..
אגב,גם אני ראיתי את מיכל דליות כשזיפזפתי אתמול בטלוויזיה,וראיתי את התשובה שלה לגבי אוכל.אבל בתור דיאטנית יש לי מה לחדש לה-ראיתי המון ילדים עם חוסרים תזונתיים שפגעו להם בריכוז,גרמו להיפראקטיביות(כי פיצו על זה בממתקים),פגעו בגדילה.וזה נצרב אצלי בזיכרון,למרות שאני לא פולניה.ואגב,עשיתי ניסוי הילדים שלי לא מבקשים אוכל,אין מצב שמשהו מאותת להם לאכול!הבת שלי נרדמה אתמול לפני ארוחת הערב כלומר משעה 1 בצהריים לא אכלה כלום,היא קמה היום ב-7 בבוקר ולא הזיז לה האוכל.בשעה 9 היתי צריכה להתחנן שתכניס כריך לפה! זה גם נשמע קצת לא הגיוני.בכל אופן אני מחכה למייל ממך,ושיהיה יום מדהים בנתיים.

מה שלומך ואיך עברה עלייך השבת? אני מקווה שהכל בסדר ורגוע אצלך. באשר למה שכתבתי לך אתמול - כתבתי את זה חצי בצחוק, בבדיחות הדעת. תזונת ילדים היא עניין מורכב ומסובך - מי כמוני יודעת... (*חיוך עצוב*). יקירה,אני מבינה לחששותייך. ברור שאם הילדים לא אוכלים זאת בעיה, ולפי מה שאת כותבת עכשיו זה באמת נשמע קצת מדאיג. השאלה היא מה עשית עם תוצאות הניסוי שערכת - האם פנית לייעוץ אצל רופא ילדים? האם ערכת להם בדיקות? האם ניסית לבשל להם דברים שהם אוהבים?

יקירתי, אני אכתוב לך למייל כפי שהבטחתי. מקווה שעוד הערב.

ובינתיים - שיהיה לך שבוע טוב ונפלא!

כרונית.

ראשית ברוכה הבאה לפורום שלנו,ותודה על המחמאות.
אני מניחה שקראת קצת על כל אחת מאיתנו.כולנו נמצאות בשלבים שונים של המחלה,רובנו בשלבים שהיא לא ממש "אקוטית" אבל נושמת,בועטת ומנסה להרים ראש בכל הזדמנות האפשרית.המשותף לכולנו זה שאנחנו שואבות תמיכה ואנרגיות אחת מהשניה כדי לשנות דפוסי חשיבה,שאת יודעת עד כמה הם לא קלים.ולפעמים אנורקסיה היא רק בראש בלבד.

אשמח מאוד אם תספרי עוד קצת על עצמך,עד כמה שמתאים לך.בת כמה את??האם היית במסגרת אישפוזית כלשהי,ואם כן כמה זמן עבר מאז??ואני כאן כדי לעזור.תאמיני לי שאפשר זה רק לרצות המון,ולתרגל שוב ושוב ושוב...הנקודה היא שאת רוצה,כל השאר כבר זניח.
מקווה לשמוע ממך עוד,קרן אור.

אני בת 18, לפני גיוס. הסיפור שלי התחיל לפני שנתיים וחצי בערך, הייתי ילדה די מלאה ותוך בערך חצי שנה ירדתי קרוב ל-20 קילו. האמת שלא הייתי במסגרת אישפוזית כי מצבי לא הדרדר לרמות כאלה. כשהגעתי למשקל נמוך בו כבר נראיתי לא כל כך טוב (לטעמי טוב מאוד כמובן) וגם הרגשתי בהתאם התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ותזונתי שהעלה אותי במשקל אבל כנראה לא שינה לי את דפוסי החשיבה. אני לא מגדירה את מה שהיה לי כאנורקסיה, אני יודעת שיש לי הפרעת אכילה אבל לא מאמינה שהמשקל שלי היה מספיק נמוך כדי להיות מוגדר כאנורקסיה.
אני גרה במרכז תל אביב, מוצפת באנשים רזים ויפים ומרגישה כל כך שמנה עד שלפעמים זה גורם לי לא לרצות לצאת מהבית. אני עדיין נשקלת כל כיום ועדיין מקפידה על האוכל, ויש לי לפעמים בולמוסי אכילה שאני מפצה עליהם בצום של שעות ארוכות (מעולם לא הקאתי וממש לא מעוניינת להיכנס לזה). אני בטוחה שאת בעלת נסיון בנושא ולכן אני שואלת באמת האם זה עובר מתישהו? כלומר האם אני אצליח לקבל את עצמי מתישהו? או שתמיד אני אצטרך לסבול מהתחושה שאני שמנה למרות שאם ארד אפילו 2 קילו כנראה שאאבד את המחזור שוב? למה אני לא מסוגלת לקבל את זה שאני לא נועדתי להיות רזה?

האם את מאושרת??והאם את חושבת באמת שאם תרדי כמה קילוגרמים תהיי כזאת??
אנחנו יוצרים לעצמנו את דפוסי החשיבה שלנו.אני בטוחה שאת רזה,והמראה מעוות לך את המראה,כי את יודעת המחלה עושה את זה..
שאלת אם זה עובר מתשהו-אחרי 10 שנים שבהם הייתי חולה,ואחרי שבגיל 18 הפסיכולוגית לא רצתה לראות אותי כי היא לא רצתה לראות אותי מתה,ואחרי מה שהיה מעין אירוע ללבי,הבנתי שאני כ"כ למטה ושמפה שאפשר רק לעלות.ועשיתי זאת,נפלתי המון,שנים לקח לי באמת לוותר על המחלה(הרי גדלתי איתה),אבל כל הזמן ראיתי לנגד עיניי את המטרה-לחיות ולהיות מאושרת.והיום אני אמא לשני ילדים מדהימים,ומאושרת לראשונה בחיי.זה אולי לא פשוט אבל אפשרי רק אם באמת רוצים.אם מוכנים לשנות את הכיוון-מלהילחם בעצמנו ללהילחם במחלה.
אני לא יודעת למה הפסקת את הטיפול הפסיכולוגי,אבל אני חושבת שכדאי שתמשיכי אותו,כי כמו שאת כותבת צריך לעבוד על דפוסי החשיבה עצמם.הפרעת האכילה היא רק סימפטום לפתולוגיה עמוקה יותר,ורצוי לקלף את השכבות כדי להיות יכולים להניח באמת את המחלה מאחור.
אשמח לשמוע ממך שוב.מאחלת לך שבת שלום.שלום עם עצמך ועם הסביבה.
קרן אור

ברוכה הבאה למשפחתנו הקטנה והצנועה.

שמי בלונדי!!

אני שמחה לשמוע שמצבך יציב יחסית כיום.
אבל...מדברייך עולה כי את לא לגמרי בריאה... לפחות לא בראש, ולכן הייתי ממליצה לך לחזור לטיפול פסיכולוגי, כמו שאמרה לך קרן אור!!!

הייתי שמחה לשמוע עלייך קצת יותר..

מתי הגיוס? איך את מרגישה לגבי זה?

מה המשפחה שלך אומרת על ההרזייה שהייתה לך?

גם אני התחלתי כילדה שמנה והדרדרתי עמוק מאוד...ולכן אני מבינה אותך לגמרי. אני ירדתי כמעט 70 ק"ג.... תארי לך!!!

אשמח לשמוע ממך יותר.
תרגישי חופשי לקטר, לבכות, לספר, להתלוננן, הכל!!!! כולנו פה!!!

לילה טוב ושקט...
בלונדי.

הרצון לחזור ל"שם" ולהיות "שם" פוגע בכולנו, לפחות בכל מי שחווה הפרעת אכילה אנורקטית וטרם החלים ממנה לחלוטין. אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך : "למה, לעזאזל, אני רוצה לחזור לאנורקסיה??". את בעצמך כתבת שכשהיית "שם" הרגשת רע עם עצמך ופנית לטיפול פסיכולוגי. אז מניין הרצון הזה לחזור לנקודה שהיה לך רע בה? אולי בגלל שההצלחה בהרזיה סיפקה לך בריחה מהבעיות שמסתתרות מתחת לפני השטח? אולי בגלל שרק שם הרגשת שאת שווה משהו? הרזון הנחשק הוא רק אשליה, והמחלה היא רק חיפוי על בעיות אחרות. אני מצטרפת לדברי קרן אור ובלונדי, וממליצה לך לחזור לטיפול פסיכולוגי מועיל שיצליח לטפל בבעיות האישיות שגורמות לך לסבול.

לילה טוב!

כרונית.

קודם כל המון תודה, הפורום הזה הוא בהחלט מקום מצוין לתמיכה.
טוב אז כולכן הסקתן שהפסקתי עם הטיפול הפסיכולוגי אבל אני עדיין בטיפול, העניין הוא שהוא לא תורם כל כך לשינוי תחושותיי וגישותיי בנושא. אני גם עדיין במעקב אצל דיאטנית (כרגע כל חודש- חודשיים). אני גם יודעת שהמחלה היא רק ביטוי למשהו הרבה יותר עמוק ולבעיות אחרות אצלי. העניין הוא שעם כמה שהרגשתי רע אז אני חושבת שאני מרגישה הרבה יותר רע עכשיו, אז לא הייתי מודעת לכך שיש לי בעיה, לא חשבתי שאני אחת שיכולה לפתח משהו כזה, אנורקסיה נראתה רחוקה מאוד ממני ומהרגע שאמרו לי שאני כזו וגרמו לי להעלות במשקל אז התחילה ההרגשה הרעה שלי, הדימוי העצמי שרק הולך ומדרדר. אני מרגישה שאם רק ארד 5 קילו אני אהיה יפה בהרבה וארגיש בהתאם. כמובן שיש לי גם חששות בנושא, הרי מבחינת הצבא גם המשקל שלי כיום מוריד לי פרופיל אז אם ארד לא אוכל להתגייס, וגיוס יכול רק לעזור לי, להוציא אותי מהבית ולגרום לי להפסיק לחשוב על שטויות. גם כשהייתי במשקל נמוך לא היה לי שום חשק מיני ודי סבלתי מסקס, והיום אני מרגישה שאני יכולה קצת להנות (גם לא כמו שהייתי רוצה, לא כמו כולם). כמובן שלא נהנתי מלצאת עם חברות ועוד אלף ואחד דברים שאני מאמינה שכולכן מכירות. כמו שאתן רואות יש הרבה יותר יתרונות למצבי הנוכחי, אז למה בעצם לרצות לחזור לשם? סורי אבל אין לי תשובה...

שמחה שהצטרפת אלינו, בטוחה שתמצאי כאן תמיכה, הבנה, ועידוד להמשיך הלאה בדרך הנכונה.
את נשמעת מאד מודעת למצבך, וכמו שאת וודאי יודעת, זה חלק חשוב בהחלמה. את יודעת שירידה נוספת במשקל משמעה נזק בריאותי חמור, את יודעת שדבקות במחלה משמעה גם פגיעה במסלול החיים שאליו את שואפת (גיוס), אך כמו רבות מאיתנו, ורבות בכלל, את עדיין רוצה כל כך להיות רזה יותר.
כמי שגררה הפרעות אכילה לאורך יותר מעשור ונלחמת בהן כיום במאמץ רב, אני מאמינה שכדי לשנות את דפוסי המחשבה של שאיפה לרזון, הערצת רזון, דימוי גוף מעוות והערכה עצמית נמוכה צריך לעבוד קשה מאד. לא רק ללכת לטיפול (עשיתי זאת שנים רבות), אלא לרצות באמת. לנסות להכחיד את האמונה בקשר שבין משקל גוף נמוך לבין אושר והצלחה, להפריד בין שליטה באוכל ובמשקל לבין הערכה ואהבה עצמית.
וכשהקולות הרעים עולים שוב - ללמוד כיצד לגרש אותם ולהמשיך הלאה.
אין לי טיפים, אין לי עצות, רק אמונה מלאה בכוחך לשנות את דפוסי החשיבה שלך כבר מעכשיו - את צעירה וכבר עשית דרך ארוכה בכיוון הנכון ומכאן הדרך יכולה להיות קלה הרבה יותר. כמו שכתבת: "למה לחזור לשם"? את בין לבין, ואם תבחרי בכיוון החוצה תצליחי.
ולגבי סקס - שמחה ששתפת בתחושותייך והשינוי שאת מרגישה וודאי מצביע על שיפור במצבך הרגשי.
לא רוצה להשמע כמו דודה זקנה ( אך בכל זאת, השנים מוסיפות ניסיון...), אבל סקס הוא דבר מורכב מאד, גם ללא קשר להפרעות אכילה, וחלק מההיבטים שלו וההשפעות שלו מתבררים רק לאחר שנים של כניסה לעולם הזה... עם הזמן תלמדי מה טוב לך ומה מזיק, מכאיב, פוגע. את חייבת להבין שאין דבר כזה להנות "כמו כולם". סקס הוא אחד הנושאים לגביהם אנשים רבים נוטים לשקר או לייפות את ניסיונם, ונדמה לי שבעיקר נשים צעירות לוקות בזה. אני מבטיחה לך שבעוד כמה שנים, כשתשבי עם חברות קרובות לשיחה אינטימית, הן יספרו על תחושות דומות שחוו בשלב בו את נמצאת.
הנאה דורשת זמן, סבלנות, הרבה הקשבה לגוף ולנפש. הלמידה מה מהנה עבורך ומה לא נעים היא חלק חשוב מההיכרות עם גופך וההגנה עליו ועל הנפש. זו עבודה שאת עושה כבר במסגרת הטיפול בהפרעות אכילה וגם בה אני בטוחה שתצליחי!
להתראות יקירה,
שלי.

צהריים טובים.
מה שלומך?

נכון, משום מה חשבנו שהפסקת את הטיפול. סליחה.

עצוב לשמוע שאת מרגישה כעת רע יותר...
האם המשפחה מעורבת בכך? האם חברות וחברים יודעים על מה שאת עוברת?

אני לא יודעת מה להגיד כדי לעזור... אני מבינה שלא טוב לך נפשית, וזה משהו שאת חייבת לפתור עם עצמך בלבד, בטיפול הפסיכולוגי, בתקווה שהוא מועיל לך.

אני מחזקת את ידייך על הרצון להחלים ויחד עם זאת מקווה שלא תיפלי חזרה למטה... כמו שאמרת שאת רוצה לרדת עוד 5 ק"ג.

יקירה, את לפני גיוס לצבא. אני מקווה שתתגייסי והכל יהיה בסדר, ותרגישי חזקה מבחינה נפשית ופיזית.

לגבי סקס- אני מצטרפת לדברייה של שלי- זה אינדיבידואלי לכל אחת ואחד. אין "כמו כולם". כל אחד עושה מה שטוב לו. את לא צריכה להרגיש רע עם עצמך שאת לא "כמו כולם".

הטיפול הפסיכולוגי עוזר לך? כי נשמע שאת במצוקה לפי מה שאת אומרת...

ספרי בבקשה על היחס של הסביבה הקרובה אליך ואיך הם בשבילך..

מאחלת לך יום קל ונעים.
בלונדי.

רק מהתיאור שלך אני כבר מריירת..מתכונים בבקשה מאשפית הבישול!!!
בתיאבון קרן אור

כן, גם חמותי כמעט קפצה עלי דרך הטלפון כדי לבוא לסעוד איתנו...

הפעם יצא באמת טוב...

לא מגזימה...

קנינו דברים טובים אצל הערבים... ואין כמו אוכל של הערבים. אז בישלתי ותיבלנתי כמו שרק הם יודעים.. אח... טעים מאוד.

יאללה בתיאבון לך שם...

נשיקות!!!

בלונדי.

היו לנו אורחים והיה מ-ל-א אוכל
אכלתי סה"כ מרק , סלט וקינוח קטן
ואני מרגישה מלאה כאילו אכלתי פיל...
איכסה

כן, כן, זאת אני בשעה זו, את לא טועה. קפצתי להגיד "היי" קטן לפני שאני טובעת בחומרי ניקוי מסחררים למדי... שמעי, אם הסיבה שאת מבריזה לי פה "חופשי" בלילות היא בילוי לילי משכר חושים - אז סבבה לך, יקירתי! אני שמחה! מכל מקום, אני מקווה שהכל אצלך באמת בסדר ושאת נהנית לך מרוחות קרירות ונעימות.

ואיך המרגש ככה? החולשה? העייפות? מקווה שיש שיפור-שיפור במצב!

מתוקונת, שיהיה לך סופ"ש מדהים וממלא באנרגיות חיוביות בלבד!

כרונית.

כרונית?
האם זו באמת את?
הייתכן?
בשעה כזו?
חחח מגניב.
טוב "לראות" אותך בשעות האור...

אני מבינה שאת הולכת להסתער על הבית בניקיונות... בהצלחה יקירה. יש בזה משהו משכר, אכן, וכשנכנסים לזה, זה בא חזק....חחח!!

אני בסדר גמור. מנסים לבלות כמה שאפשר, ולכן אני גם עייפה מבילויים ונרדמת טוב בלילה.
אני מבריזה לך פה אבל באמת שאני מגיעה עייפה לשעות הלילה ולא יכולה לחשוב לשבת מול מסך המחשב...

אבל אני חושבת עליך, תמיד. שתדעי לך.

אז שיהיה לך נקיון יעיל ופורה.
אני אתמול ניקיתי...

ויום נעים וקריר.

ונדבר בהמשך כמובן.

נשיקות!!!

בלונדי.

מה שלומך? שמחה לשמוע ממך!
זמני קצר ובוקר עמוס לפני, אך רציתי לענות בהקדם בענייני אמא, מחזור וגניקולוג.
להורים רבים קשה להודות בעצמם שלבתם יש בעיה, שהיא סובלת ממשהו שהוא מעבר ליכולתם לפתור. ולאחר מה שעברת עד כה, אני בטוחה שהם בסך הכל רוצים להאמין שאת בריאה ושקשה להם להתמודד עם בעיה נוספת.
מה לומר לה? את יכולה לנסות לשבת איתה בשקט ולהסביר לה איך את מרגישה. לא רק לדבר על המחזור שנעלם. אם את לא רוצה להשתמש במילים "אנורקסיה", או "הפרעת אכילה", תגידי לה בפשטות שנקלעת למצב בו את רק רוצה להיות רזה יותר, שזה חזק ממך למרות שאת יודעת שאת פוגעת בבריאותך. תאמרי לה שאת מרגישה שזה משהו שאינך מסוגלת לפתור לבד ואת זקוקה לעזרה חיצונית.
בגילך כבר חשוב ללכת לגניקולוג לבדיקות שיגרתיות, אך אני בספק אם הוא יכול לסייע בעניין המחזור. ראשית, עלייך לספר לו על הירידה במשקל והרגלי האכילה. אחרת הוא יחפש גורמים אחרים להעלמות המחזור. שנית, ככל הידוע לי, מניסיון של אחרת בלבד ולא מידע רפואי, גניקולוגים לעיתים קרובות פותרים בעיה זו באמצעות גלולות נגד הריון. הגלולות דואגות להחזרת המחזור אך לא פותרות את הבעיה כלל וכלל...
אני עם גלולות כבר הרבה שנים, התחלתי אותם במצב סביר בו קיבלתי באופן סדיר, אך מי יודע האם יהיה מחזור כשאפסיק את הגלולות.
לכן אני ממליצה לך על טיפול פסיכולוגי ופגישות עם דיאטיקנית. סביר שעליה במשקל תחזיר את המחזור באופן טבעי.
כשתסיימי עם המבחן יהיה לך זמן לנוח, להנות. תזונה נכונה, עלייה במשקל, ירידה בלחצים, ושיפור מהותי במצב הרוח יעזרו.
יום נפלא יקירה, מצאי קצת זמן לפעילות מהנה בסוף השבוע הזה.
להתראות!

נראה לי גם שאת מחמירה עם עצמך יותר מידי,אבל זה לא מה שיגרום לך להעמיד פנים שהמחלה לא שם.היא תשאר גם אחרי המבחן,והיא תהיה שם כל עוד שלא תטפלי בה באמת!את בעצמך כותבת שהמחזור אבד לתמיד,את יודעת מה זה אומר.מה את מצפה שאמא שלך תגיד??רופא נשים הוא לא הפתרון ואת יודעת את זה.אין עטם להתכחש ,ואפילו הלימודים לא יצליחו להדחיק את מה שהגוף שלך צועק החוצה...מתי שהוא זה חייב להיגמר,אז למה לא להתחיל עכשיו??יש לך כאן את כל התמיכה ואת כל הבמה,ועשית צעד מדהים כשחשפת חלק מחייך,אבל אז נעלמת,פחדת מעוצמת הדברים שעלו.הדברים צריכים לעלות טלי יקרה,כדי שטטפלי בהם.
ואני מקווה שאת המסירות והאנרגיות שאת משקיעה בלימודים,תלמדי לתעל לשם הבראה.זה תלוי רק בך יקירה.מאחלת לך באמת שתצליחי לבקע את הבועה שהקפת את עצמך בה.נשיקות,קרן אור

נעלמתי בגלל שאין לי זמן לאינטרנט. לא בגלל שום סיבה אחרת.
ולמה נראה לך שהדברים לא עולים? בדיוק אתמול דיברתי על זה עם חברה במשך כשעה

טוב לשמוע שדיברת על זה עם חברה במשך כשעה. האם הרגשת טוב יותר לאחר מכן? אני בטוחה שכן. אני מצטרפת להמלצותינו הקבועות "להוריד הילוך" קצת מעצמך. אני יודעת שאלו רק מילים ותמיד קל לדבר, אך את חייבת לשמור על עצמך. אף אחד לא יכול לשמור עלייך חוץ ממך.

יקירה, אני יודעת שאת עוד צעירה ושאת זקוקה לתמיכה של אמא. תמיד צריך תמיכה של אמא, אבל בייחוד בגילאים שלך. אני יודעת שאת רוצה שהיא כבר "תעלה על זה" , תדבר על זה ותעזור לך, ואת כאילו מחכה שזה כבר יקרה כי אז מבחינתך תחול איזושהי נקודת מפנה. אבל... לצערי לא תמיד זה קורה, לפעמים ההתערבות ההורית מזיקה, וממרום שנותיי אני יכולה רק לומר לך שהחיים שלי לימדו אותי שאני לבד. מבלי "ללכלך" חס וחלילה, אמא שלי גרמה לי נזק עצום במחלה, ואני לא אגזים אם אומר שהיא דרדרה אותי למטה, כמובן שלא בכוונה. רק כאשר התרחקתי ממנה התחלתי יותר ויותר להתאפס על עצמי. כואב לי אפילו עכשיו לכתוב את זה בצורה לקונית ויבשה, אבל זה נכון.

אז מה שאני רוצה לומר הוא שההתערבות ההורית לא תמיד עוזרת במצב, ושאת צריכה תמיד לזכור שאלו החיים שלך ורק את יכולה להחליט כיצד לנתב אותם - לטוב או לרע. תמיכה משפחתית היא מבורכת, אבל היא לא מספיקה כדי להציל את עצמך, ולפעמים היא בבחינת "באה לברך ויצאה מקללת".

ועוד משהו לגבי המחזור - אל תתני לו להיעלם. תילחמי עליו! תמיד מדברים עליו בהקשר של פריון, וזה אך טבעי ומובן, אבל הוא חשוב לא פחות ואולי אף יותר עבורך, עבור הגוף שלך. הפסקת מחזור לתקופה ארוכה תשבש לך את משק הסידן בגוף, תפגע לך במאזן בניית-פירוק עצם ותחשוף אותך לסבל איום ונורא בהמשך חייך הבוגרים (אוסטיאופורוזיס בגיל צעיר יחסית).

ואני כמובן בעד מחזור טבעי חף מגלולות, מכיוון שגלולות פועלות במקום הגוף עצמו, כך שזה בכלל לא פתרון. הגוף צריך לפעול בעצמו בצורה טבעית. לכן הפתרון היחיד הטוב הוא לשפר את התזונה ולהחזיר את המחזור הטבעי כמה שיותר מהר.

שיהיה לך סופ"ש נעים ולימודים פוריים!

ולא לשכוח לארגן לעצמך הפסקות יזומות וקצובות...

כרונית.

אני מצטערת אם חטאתי באבחנה..אני בטוחה שהדברים עולים,אבל לפעמים צריך לקחת את כל הסל ולשים אותו במקום אחר,קדימה יותר.להתחיל לטפל בכל פריט ופריט שנמצא שם.תאמיני לי אני שקעתי בעבודה קשה,כדי לשכוח.אבל מתי שהוא כבר לא ניתן.אני יודעת שהיה לך יותר קל אם אמא שלך היתה עוזרת לך עם הצעד הזה ולוקחת אותך יד ביד קדימה,אבל כמו שכרונית כתבה,אסור שהבריאות והחיים שלי אף פעם יהיו בידיים של מישהו אחר,כי רק אנחנו יודעות מה טוב בשבילנו..(ומקרה שלא צריך לפנות לייעוץ).טלי יקרה,את התמודדת ומתמודדת עם דברים לא קלים מהעבר אני כ"כ מבינה אותך ויודעת עד כמה הכאב בפנים הוא עמוק,שיחה עם חברה או כאן בפורום הוא באמת התקדמות ודבר מדהים,אבל אני חושבת שצריך לקלף עוד קליפות בצורה מבוקרת כי להיפטר אחת ולתמיד מהבעיה.כרגע ההתרכזות במבחן מעסיקה אותך מאוד,אבל מה יקרה אחריי שתעברי אותו בהצלחה??אני החלפתי בעיה בבעיה בהתחלה.אומנם לא אנורקסיה,אבל הצמצום והסיגוף היו שם..
אני מקווה שאת לא כועסת על מה שאני כותבת,כי אני באמת כותבת את הדברים האלו מדאגה כנה לשלומך,ואני באמת מנסה לחשוב איתך על כל המקרה ולהבין יותר.
טוב מקווה שתיקחי אפיזודות יותר גדולות כדי לבקר כאן.ובנתיים שיהיה לך סוף שבוע רגוע.
קרן אור

אבל- easier said then done
תאמיני לי שאם הייתי מסוגלת לפנות למישהו ולבקש עזרה הייתי כבר עושה את זה. אבל אני לא מסוגלת. למה? לא יודעת...
יש בי באמת איזשהו מחסום , ואני פשוט לא מסוגלת ללכת לאמא (או כל אחד אחר) ולהגיד שאני צריכה עזרה
אולי אני פשוט לא באמת רוצה את זה עדיין. מצד אחד אני יודעת שזה רע, ויכול לגרום נזקים , במיוחד עכשיו לאור כל הסיפור עם המחזור
מצד שני אני קצת נהנית מהמצב. מהבגדים מידה 36 שיושבים עלי מעולה, מהבגדים שקניתי לפני חודשיים ועכשיו הם ענקיים עלי, מהדאגה של החברות, מהעצמות הבולטות האלה באגן , מכל ההערות הקטנות והמבטים...
ולגבי לימודים ועומס וכו', גם אם הייתי רוצה אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנדון.. מקבלים ש"ב שצריך לסיים וזהו.. אין כאן שום שיקול

כתבתי לך הודעה ארוכה,והתבאסתי כי המחשב שלי מחק אותה!מקווה שאצליח לשחזר..
את כותבת שקל יותר להגיד מאשר לעשות,ונכון,אבל אל תשכחי שגם אני הייתי שם,גם אני 10 שנים בחרתי לא לוותר על המחלה,רציתי כ"כ שמישהו יראה כמה אני אומללה,שמישהו יקום ויציל אותי מעצמי.אבל את יודעת מה גיליתי-שרק אני יכולה להציל את עצמי.תראי כמה אדיקות ומאמץ את משקיעה בלימודים כמה פעמים למדת לפסיכו' כדי להשיג את המטרה שלך,ואיך בניגוד מוחלט את מוכנה לוותר על עצמך,על הנכס היקר מכול-הגוף שלך,החיים שלך.כנראה שאת לא מוכנה כ"כ לוותר על המחלה,כנראה שהיא עוד משרתת לך כמה תפקידים שקשה לך לחיות איתם.אבל מה יהיה אחרי המבחן??כשתצטרכי באמת להתמודד??אני חושבת שגם אם אמך היתה מבינה את הזעקה שלך לעזרה והיתה לוקחת אותך לטיפול,כל עוד שלא היית רוצה זה לא היה קורה.זה פשוט כמו שזה נשמע.
אדם לא יכול לאהוב,לפני שהוא נאהב,ולא יכול לקבל עזרה לפני שהוא פותח את עצמו לקראת הידיים המושטות.הצעד הראשוני חייב להיות שלך.
את כותבת על בגדים מידה 36.את באמת משכנעת את עצמך שגם אם תהיי רזה יותר את תהיי מאושרת??אושר בא מבפנים,צריך לדעת לקבל את עצמנו לטוב ולרע.גם אם לי היית אומרת לפני 5 שנים שאני אשב ואהנה מאוכל,הייתי צוחקת לך בפנים.ואת יודעת למה?כי לא האמנתי בעצמי.אז העדפתי פשוט לא להתחיל.וחיכיתי 10 שנים חיכיתי שמישהו יבין ו-10 שנים התאכזבתי יום אחרי יום.
עד שיום אחד קמתי והתחלתי לשנות מבפנים.ונפלתי אין סוף נפילות,וסבלתי כאבים פיזיים,אבל ידעתי שזה הכיוון ואני לא מתכוונת להמשיך את חיי בסבל הזה.והיום אני מידה 36 אוכלת הכול לא זוכרת כמה קלוריות נמצאות לי על הצלחת וזה גם לא מעניין אותי.כי אני אוהבת את עצמי,ואני לעולם לעולם לא אתן לעבר להרוס לי את העתיד.שלי יקרה אני כאן אם את רוצה,אפילו במייל הפרטי שלי.אשמח לעזור לך.אמרת שאת רוצה עזרה,אני מוכנה להושיט אותה עד הסוף,אבל את צריכה להיות כנה ולרצות באמת.מוכנה לעבור איתך כל צעד,טיפול,שיחות וכדו'.אל תוותרי על עצמך,את נשמעת לי בחורה מדהימה עם תכונות שאנשים היו חולמים לעצמם,את רק צריכה להעריך את עצמך ולתת לעבר להיות מי שאת היום,אבל לא מי שתהיי בעתיד.אל תהפכי את עצמך לקורבן!

שחס וחלילה לילדיי שיבואו בעתיד תהיה הפרעת אכילה.
אני מניחה שזה פחד כל מופרעת אכילה...
ונקווה שיהיה בסדר ונדע איך להתמודד עם זה.

קרן אור- את צודקת. אסור למנוע ממתקים כי אז עטים על זה אצל חברים או אצל הדודים. זה יוצר כמו מן בולמוס. צריך לאזן ואני חושבת שאת עושה זאת בצורה מעולה, לפי מה שהספקתי כבר להכירך. אני סומכת עליך.

יאללה יוצאים לטייל.....

ביי בנות.

בלונדי.

אתמול הייתי בערב בנות מטעם העבודה.בהתחלה רציתי ממש להבריז,הייתי עייפה מכל היום אנרגטית,אבל החלטתי לגרור את עצמי ואני שמחה שעשיתי זאת.מזמן לא יצאתי ושיחקנו שם משחקים שכל אחת סיפרה משהו מופרע שעשתה בחיים ואנחנו היינו צריכות לנחש במי מדובר.צחקנו עד חצות,וכמו סינדרלה ברחתי בשעה הזאת הגעתי בערך ב-1 אבל העייפות נעלמה..פשוט הוטענתי באנרגיה חדשה,לא שיגרתית..כנראה שהייתי זקוקה לזה נואשות.
איך אני??בסדר.עדיין על אנטיביוטיקה,אבל הגרון כבר מזמן בסדר.
הפיזיותרפיה לא ממש עוזרת,אבל אני אשמה כי אני כ"כ עצלנית שאין לי כוח לעשות את התרגילים בבית...
וזהו לגבי חברות,אתמול העובדת ההיא כדי למצוא חן פנתה למנכ"לית וסיפרה לה איזשהו משהו עליי(שהתברר כשקר) מזלי שקיבלתי תמיכה מלאה וירדתי עליה עד שהיא בכתה.כי אם יש משהו שאני שונאת זה שקרנים,ואנשים שמנסים לחתור תחתייך.אבל היא כ"כ התנצלה וקיבלה מהמנכל"ית על הראש שזה ממש לא מעניין אותה,שנראה לי שהיא למדה את הלקח לכל החיים.והתעצבנתי מאוד!אחרי שהייתי מאופקת כלפיה זה היחס שאני מקבלת??אבל יכולתי להתבצר בכעס שלי וזה לא היה מקדם אותי בכלום,אז הלכתי על האופציה השניה של להתמודד ולפתור בעיות,ועד כה אני מקווה שהצלחתי.לצערי הבנתי כבר מזמן שכמה שתהיה טוב ולא תרמוס אנשים אף פעם,רובם כן יעשו זאת,ובהזדמנות הראשונה שתהיה להם ילכלכו את הידיים.אבל אני מאמינה שאיך שאתה מתנהג זה בסופו של דבר חוזר אלייך,אז אני מעדיפה להישאר מי שאני.
וזהו יקירתי,הולכת להאכיל את הקטנים(שעות הם אוכלים,מקווה שלא תהיה הפרעת אכילה...)
אוהבת קרן אור

אני מניחה שתיכנסי לכאן בשעת ערב, ולכן אשאל אותך - מה שלומך?? מה מצב האנרגיות? האם את "אנרג'ייזר", או שילדייך המתוקים כבר התישו אותך לחלוטין? וגם אם כן - אז לא נורא, כי העיקר שהיה לכם כיף! אני שמחה לשמוע שאת חוזרת לעצמך ומרגישה יותר טוב, ובבקשה לא להפסיק את האנטיביוטיקה כי את כבר מרגישה בסדר...

אגב, בסוף הודעתך כתבת משהו בצחוק (בסוגריים), אבל דעי לך שזה אחד מהפחדים הכי איומים שלי - שתהיה לי בת, שאני אגדל אותה באהבה ואתן לה הכל, ואז בבגרותה היא תפתח הפרעת אכילה. מעבר להתנהגות העתידית שלי בתור אמא, טובה יותר או פחות (ואני מקווה שיותר..), בל נשכח שגם הגנטיקה משחקת פה תפקיד. אניוויי, אני לא יודעת איך אני אתמודד עם זה אם זה יקרה, נשבעת לך! (אבל אני מניחה שאני כן אתמודד עם זה כמו שצריך... ובכל מקרה, אני משתדלת לא לחשוב על זה עכשיו).

לגבי הפיזיותרפיה - בכוונה שאלתי, כי לי בזמנו הטיפולים הפיזיותרפיים לא עזרו. אמנם גם אני חטאתי באי ביצוע תרגילים בבית, אבל גם כשהייתי שם לא הייתי יוצאת עם הרגשה טובה יותר בתום הטיפול.

לגבי העובדת הסוררת שלך - זה אחד הדברים שהכי, אבל הכי מרתיחים אותי! גם אני סובלת עכשיו ממשהו דומה, אם כי אני לא בעמדת ניהול. גם אצלי יש עובדת שמאז שהיא הגיעה אלינו אני חנכתי אותה, לימדתי אותה, עזרתי לה בה-כ-ל. לא רק מבחינה מקצועית בעבודה, אלא גם מבחינה אישית, ומה קיבלתי בתמורה?? סכין בגב! היא כל הזמן מנסה "לשים לי רגל" ועכשיו אנחנו מסוכסכות. בזמנו דיברתי אתה ונתתי לה עוד צ'אנס פלוס אזהרה, אבל כמובן שלאחר זמן קצר מאד היא שוב "לכלכה". לכן "מחקתי" אותה לחלוטין ואני לא רואה אותה ממטר. ועכשיו אני גם פועלת מאחורי הקלעים עד כמה שאני יכולה, כי אני ממש לא צריכה נחש בוגדן וכפוי טובה לידי, ובייחוד לא כזה שמסכן את מקום העבודה שלי. בקיצור, חבל שיש כאלה, אבל זבל תמיד יהיה כנראה, וצריך לדעת גם לטפל בו.

אה, ולא רשמת לי את הכתובת שלך בסוף. אז אם את רוצה - ...

שבת שלום וערב משפחתי נעים!

כרונית.

אני מותשת מהחופש של הילדים,שיגמר כבר,למה להורים לא נותנים כמה ימי התאוששות והפוגה????שיהיו בריאים,אבל כל יציאה מהבית איתם היא מלחמת התשה,כל אחד רץ למקום אחר..
מסתבר ששניהם קיבלו את האופי הפלפל והאנרגטי שלי,רק שאני כבר לא בקצב...
לגבי מה שרשמתי בצחוק בסוגריים,האמת היא שזה לא בצחוק אני גם מבועתת מהמחשבה,בייחוד לאור העובדה שהילדים שלי שונאים לאכול!גם ממתקים לא עושים להם את זה,כלומר הם אוהבים,אבל הם לא באטרף.תראי אני מההורים שחשוב להם גם בגלל מה שאמרתי שהילדים יואכלו אוכל מזין.אני מבלה שעות בהכנת אוכל,וחשוב לי מאוד שיהיו מאוזנים תזונתית,אבל בין הארוחות אני לא מעיזה למנוע מהם גם חטיפים,וגיליתי שזאת שיטה נכונה כיוון שהם לא באטרף על ממתקים,בחיים הם לא ישבו על שקית ממתקים ורוקנו אותה.
אבל תשאלי את הבת שלי(וכולה בת שנתיים) מה היא רוצה ארוחת ערב היא תגיד סלט.חולת סלט,מעבר לזה היא מחזיקה את הביס בפה שעה כאילו היא ממש סובלת מהאוכל.אין מצב שהם מבקשים לאכול כי הם רעבים.כשהם מטיילים בקניון,הרשתות של המזון המהיר לא עושים להם את זה,ומנגד אני רואה ילדים שבשבילם זה ממש בילוי..לכן אני לוחצת עליה לאכול,כי אין לי ברירה,מאז שהיא בגן חסר לה ברזל,ואת יודעת כמה זה חשוב לגדילה,אבל לפעמים אני חושבת לעצמי איפה עובר הקו הדק בין לחץ על לאכול ולפיתוח הפרעת אכילה.כי אם זה היה תלוי בה היא לא הייתה אוכלת.בקיצור לא קל לי בנושא הזה,למרות שאני מנסה שהניסיון האישי שלי לא יתוונ לי את הדרך,כי בכ"ז צריך אופי מסוים.בקטע הזה הבן שלי פרפקציוניסט-אם הוא לא מצליח במשחק הוא חוטף עצבים והופך את המשחק!או אם הוא לא מנצח הוא נכנס לעצבים!בעלי נוהג לוותר לו,ולתת לו לנצח,אני דווקא מתעקשת ללמד אותי שבחיים לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים,אבל שהמשחק זה לא המטרה שלו המטרה שלו היא להנות! מפחיד אותי שהזרעים אצל שניהם קיימים...אני מקווה שאהבה שאני מעריפה עליהם תגרום להם להרגיש בטחון עצמי ולדעת שאוהב אותם תמיד ללא קשר לצורה חיצונית כזו או אחרת.
טוב יקירה,המלצות יתקבלו בברכה...שיהיה סופשבוע מדהים.קרן אור
אגב המייל שלי הוא: [email protected] את מוזמנת להשתמש בו ביד חופשית.

זה בדיוק הויטמין שהתכוונתי אליו,והוא מכיל גם תוספת של ברזל.אני מכירה טוב את המולטי ויטמין של GNC בזמנו ניהלתי חנות שם,הוא מעולה,הבעיה היא שנראה לי שצריך מערכת עיכול "בשלה" כי לעכל אותו ולקבל ממנו את המקסימום.אז נראה לי שהאופציה הטובה בשבילך היא דווקא הנוזל.זה נכון שכמות הויטמינים שם היא יותר נמוכה,אבל מצד שני לא צריך יותר כי היא נספגת בשלמותה ומקור הויטמינים שם הוא לא סינטטי אלא מפירות וירקות טבעיים.נאה לי שתלכי על זה,לא נראה לי שצריך עוד תוספת אלא אם כן אובחן שחסרים לך דברים נוספים _(כדוגמת B12)
מקווה שעזרתי,קרן אור.ואם יש לך עוד שאלות תרגישי חופשי יקרה.

אפעל על פי המלצתך, זה נשמע לי הגיוני מאד.
בדיקת הדם האחרונה לא כללה B12 ואני מתכננת לערוך עוד בדיקה מקיפה יותר שבוע הבא. הרופא שלי גם לא טרח להוסיף לרשימה בדיקות של בלוטת תריס וכו כך שאני מתייחסת לבדיקה ההיא כחלקית ביותר.
המון תודה!
ומה שלומך יקירה? איך את מרגישה לאחר שבוע עמוס שהתחיל במצב בריאותי ירוד? מקווה שתוכלי לנוח מעט בסוף השבוע הלוהט הזה.
אכתוב עוד בהמשך, סוף שבוע נפלא!

שמחה שיכולתי לעזור,מקווה שזה יחזק אותך.
את צימחונית???שכחתי לשאול אותך.
אגב גם בדיקת בלוטת התריס חשובה,כיוון שמאחר שהיפר גורם לתופעות של שלשול בין השאר...
אני כרגיל עייפה,אבל פירגנתי לעצמי מנוחת צהריים.
טוב אני הולכת להכין ארוחת ערב
נשתמע יותר מאוחר,קרן אור

השבוע שמעתי על מישהי שהתאבדה, היא סבלה מאנורקסיה, כנראה גם בולימיה,
אני לא מכירה את הסיפור האישי שלה. אני כן מכירה את הסיטואציה. מספיק קשה כדי שאני אבהיר לעצמי כמה ברת מזל אני שהצלחתי לצאת מהאנורקסיה איכשהו, בכוחות עצמי והמשפחה.
אמא שלי מכירה הרבה יותר טוב את הבחורה, אני בטוחה שקשה לה המחשבה שגם אני הייתי כזו.

נכנסתי לכאן לא רק כדי לומר לכן שהחיים שווים שיחיו אותם, גם אם אתן מרגישות לבד, גם אם אתן מרגישות לא יפות בכלל. אתן יפות. זה הכל בראש. הכל, אתן יודעות את זה כבר. החיים יפים, לא מסוגלת לחשוב על זה לא אראה שקיעה אף פעם, שלא אקשיב יותר לדייר סטרייטס, שלא אשמע את החדש של מיקה. שסוזאן וגה וקרן אן לא ירדימו אותי בלילה, שלא אצחק מ"חברים", שלא ארגיש משב רוח על צווארי, שלא אוכל יותר, שלא אשתה יותר, שלא אכתוב, שלא אהיה.

ובכל זאת, לא באתי רק להטיף לכן על דברים שאתן יודעות. הקושי הוא במציאת הכוח להתנגד להרס העצמי הזה. אתן רוצות אבל לא מצליחות, מוכר. הו כמה מוכר. בעצם באתי לשתף, לומר שאני בעצמי גם בחלוף כ"כ הרבה זמן לא מצליחה לסלק את השדים, גם אם אני לא נכנעת להם. הם שם והם מציקים והפם גוזלים זמן ואנרגיות.

קשה לי בכל פעם שלא מתחשק לי להתעמל, וכמה קשה להודות בחוסר החשק הזה, וכמה תירוצים צריך להמציא בכל פעם שאני רוצה לתת לעצמי לנוח, עם מצפון שקט. שקט.
לא שקט לו למצפון הזה. כמה זמן יכול אדם להילחם בעצמו, ולא לאהוב את הגוף הזה?


אני נכנסת לכאן לפעמים כדי לראות שאסור לי לחזור לאותו מקום.
המלחמה היא כל הזמן. הלוואי שהייתי יודעת להרגיע את השדים. הלוואי שיכולתי לקבור את ייסורי המצפון מתחת לאדמה. החיים יפים, כנראה שגם אני יפה. אילו רק יכולתי לראות את זה יותר. זה היה טוב.

ברוכה הבאה לפורום המשפחתי שלנו,ואנחנו יותר מנשמח אם הוא יהיה גם הבית שלך.
כמו בוודאי קראת רובנו מתמודדות עם הפרעות אכילה בשלביהם השונים.יש כאלו כאן שהבריאו(כמוך??) ועדיין נכנסות לכאן כדי לקבל את הכוחות להמשיך.יש כאלו שמתחילות תהליך,אבל המשותף לכולנו הוא שאנחנו רוצות,אנחנו רוצות להילחם דווקא בגלל הסיבה שכתבת שהחיים יפים וצריך לחיות אותם.המשקל הוא ממש לא משנה יש רזות ואומללות(כמו שהיינו) ויש שמנות שלא דופקות לאף אחד חשבון,ויושבות ונהנות מכל ביס שנכנס אליהם לפה.
הדרך היא לא קלה,ויש נפילות,אבל כמו שאמרתי בעבר מה שמשנה זאת השוה התחתונה,ניצחון המלחמה.
אשמח לשמוע עלייך פרטים נוספים-כמו בת כמה את ,האם היית מאושפזת ואם כן איפה?האם היום את בטיפול תומך כלשהו??
אשמח אם תשארי כאן ותכתבי לנו.ובנתיים המשך יום נעים
קרן אור

בחרתי בשם שהוא חצי מהניק שלך :)


את מוזמנת להתנגד !



:-)



תודה על התגובה החמה.

כל דבר שמזכיר למישהי את האור הוא מבורך בעיניי תרגישי חופשי יקירתי להשתמש בשם אור

אני שמחה לשמוע שאת החלמת (??) וכעת נמצאת במצב טוב יותר, למרות המחשבות שלא נותנות לך לגמרי מנוח..

גם אני הייתי שמחה לשמוע ממך קצת יותר, אם בא לך לספר.

כולנו פה בתהליך כזה או אחר של ההחלמה... ונשמח לשמוע אותך!!

תרגישי טוב.
בלונדי.

תמיד חשוב לזכור כמה יקרים החיים וכמה הבריאות חשובה יותר ממשקל הגוף. רק שלא קל ליישם...
נשמע שאת עדיין נאבקת בקולות רעים שחותרים תחת המחשבה ההגיונית והכל כך נכונה שלך.
אשמח מאד אם תצטרפי אלינו כיותר מ"אורחת", וודאי יהיה לך הרבה מה לתרום לנו.
מקווה שנפגש שוב!

אתן פשוט מקסימות. אין לי מילים אחרות.
יש לי בעיה עם פורומים שנוגעים להפרעות אכילה, כי זה גורם לי להיכנס לזה עוד. לא בתור טריגר, אבל במקום להדחיק את המחשבה שאני במלחמה, אני מעדיפה לחשוב שהחלמתי ואני לא מתעסקת בזה יותר. נו, הפתעה. זה לא ממש כך באמת.

כנראה שצדקתן עם סימני השאלה, הרי לא החלמתי לחלוטין. אני לא מרעיבה את עצמי, חס וחלילה. אבל אלו ההרגלים שנשארו בי והפחד התמידי להשמין.
אני כן אוכלת "שטויות", אני כן מרשה לעצמי אבל בעיקר כשיש סיבה או אירוע או ארוחה. כך ביומיום אני נורא מתקשה לשנות את מה שאני אוכלת, ואני לא בטוחה בכלל שזה מספיק. איך לעזאזל גורמים לעצמך להצליח לאכול סנדוויץ' בארומה ולא רק פעם ב... ? כן, משאת נפשי היא סנדוויץ' בארומה :)
היית שואלת אתכן מה אתן אוכלות ביומיום, אם זה מותר כאן. אין כמו תקווה ממישהי שהחלימה, שאפשר לאכול כמו בחורה שלא חלתה במחלה הזו אף פעם.

קשה לי עם חוסר שביעות הרצון הזו בכל פעם שהבטן מתנפחת, למשל.
איך אתן מתמודדות עם זה?

אני מעמיסה אתכן בשאלות :)
אני מקווה להישאר, מבטיחה לנסות ולראות אם זה מוביל אותי למקום טוב או רע. אני פשוט נוטה לומר שאני לא אנורקסית יותר, אז למה להיכנס לפורום שעוסק בהפרעות אכילה מלכתחילה? זה הורס לי את התיאוריה! :-)
אגב, כשהבלחתי לעיתים בפורומים אחרים, הם לא היו מזמינים כשלכן.
תודה על התגובות.


אגב אני בת 25. איפה זה ממקם אותי בסקאלה שלכן?


לילה נפלא.



אור.

אני כרונית, הינשופה האינסומנית של הפורום... נעים מאד! אני מניחה ש"קראת אותי" כבר למטה, וגם אם לא - תמיד יש פעם ראשונה...

ובכן כך: כשהתחלתי לקרוא את השרשור, מיד בער לי לענות לך משהו כמו: "הלו, הלו, להתעורר!", כי אני לא ראיתי החלמה נשקפת מדברייך. רגשות אשם? מחשבות על ספורט כפייתי? אי-יכולת לאכול באופן טבעי וספונטני? לא, יקירה, זה לא נשמע כמו החלמה. אולי את בדרך לשם, אבל טרם כבשת את היעד הנכסף.

אבל אז הגעתי לתגובתך האחרונה, והבנתי שאני יכולה לחסוך ממך את כל הנ"ל...

בכל אופן, המצב שלך נשמע לי די דומה לשלי. מצד אחד, זאת כבר לא הרעבה כפייתית "כמו אז". מצד שני, התפריט לא משהו ועדיין קיימים "זמזומים" סביב האוכל (רגשות אשם, חישובים, שיקולים, כן לאכול, לא לאכול וכיו"ב). ובכל זאת, עצם זה שאת מסוגלת לאכול היום מזונות שנמנעת מהם לחלוטין בעבר מוכיח שעברת כברת דרך ארוכה.

אז מה עושים הלאה, את שואלת? אז אין לי תשובה ניצחת שתספק אותך. צריך להמשיך להתמודד מול השדים האלה ולתת לזמן לחזק אותך. את צריכה להמשיך להילחם במחשבות הרעות שתוקפות אותך מדי פעם/כל הזמן (מחקי את המיותר), כאשר במקביל את צריכה להתאמץ ולהעשיר את התפריט הדל יותר או פחות שלך. אני יודעת שהדרך הטובה ביותר להתמודדות היא להתעסק בדברים אחרים, גם אם לא ממש בא לך. כי ברגע שאת מעסיקה את עצמך במשהו אחר, גם ללא רצון עז, המוח שלך מתרכז במשהו אחר ו"מזיז" קצת הצדה את האובססיה החולנית הזו. כמה זמן את/היית חולה? האם היית באשפוז? בטיפול שלא דרך אשפוז?

אני מבינה את האמביוולנטיות שלך ביחס לפורומים השונים. כי מצד אחד, הם עוזרים ותומכים ולשם כך הם הוקמו מלכתחילה, אך מצד שני יש חולות שהתעסקות יתר בכל הנושא הזה של הפרעות אכילה עלולה לדרדר אותן למטה - ללא שום קשר לטיב הפורום עצמו, כמובן. לכן כדאי לך לעשות את השיקול שלך עם עצמך ולהחליט כיצד כדאי לך לנהוג בנדון.

מה שבטוח - הפורום הזה הוא מחמם לב, תומך ונפלא מאין כמוהו.

לילה טוב!

כרונית.

וכל מי שתתצטרף בהמשך...
כמה טוב לשמוע שאת מרגישה היטב ובמצב רוח מרומם. האם יש סיבה למצב הרוח הנפלא הזה או פשוט קמת על צד ימין? (-:
או השינה המתוקה אליה נפלת אתמול?
בכל מקרה, מקווה שאופטימיות ושמחה ישארו איתך ימים רבים.
עצוב לקרוא על חברות כאלו, כמו החברה לשעבר עליה כתבת והסיפור הדי דומה של קרן אור. אני לא מסוגלת להבין איך משהו יכול להתנהג כך אחרי שקיבל כל כך הרבה אהבה ודאגה.
לשמחתי לא חוויתי שום עלבון או בגידה דומה מחברות, אך האמת היא שהציפיות שלי מהן די ריאליות. האנשים היחידים מהם אני מצפה לתמיכה ואהבה בכל מצב הם המשפחה שלי ובן זוגי.
ואם כבר אנו דנות בחברות טובה, אני מתמודדת כרגע עם מצב קצת הפוך. יש לי חבר וותיק, יקר ואהוב מאד שמעולם לא היה במצב נפשי יציב במיוחד, אפשר לומר שהוא לוקה בדיכאון תמידי. יש לו תקופות טובות יותר וטובות פחות, כרגע הוא באחת מהתקופות הרעות. אני חלק מ"מערך התמיכה" שלו שהוא די מצומצם. הוא מרגיש שמעט מאד אנשים מסוגלים להבין אותו, למרות שיש לו לא מעט חברים, והאמת היא שכל מה שהוא מבקש בדרך כלל זו הקשבה והבנה. לא יותר מזה. גם כשאני מנסה לעזור לו יותר הוא דוחה את ההצעות. בכל אופן, בשבוע האחרון הוא ממש קורא לעזרה. אני עושה כל מה שביכולתי, אם זה לרוץ לפגוש אותו או לנהל איתו שיחות טלפון ארוכות בלילה (למורת רוחו של החבר. לא קנאה, פשוט הסתייגות מהאדם עצמו). ואין צורך לומר כאן שבזמן האחרון קשה לי כל כך עם עצמי, כך שאני בקושי מוצאת כוחות לאנשים אחרים.
אבל אני לא מוכנה לוותר, וגם לא לדחות אותו, וגם לא מצפה שיבין שקשה לי עכשיו. כרגע הוא מרוכז מידי בעצמו... אין לי הרבה חברים/ות קרובים ואלו שיש יקרים לי מידי כדי לשים אותם בצד שהם זקוקים לי.
וכשקראתי את הסיפורים שלכן הבנתי שאני עושה את הדבר הנכון. גם אם אני עוברת תהליך קשה עכשיו, אני לא יכולה להשאיר אותו לבד. גם אם יש לי "תרוץ מושלם", הוא לא יוכל לסלוח לי לעולם ואני לא אסלח לעצמי.
טוב נו, רק אושר ובריאות לכולנו...

קודם כל אני מאוד שמחה שלא חווית בגידה ועלבון מסוג זה.

כיום אני ריאלית ויודעת בדיוק ממי לצפות מה, אך אז לפני שנים...כנראה שמאוד רציתי שיהיו שם לצידי, כמו שאני הייתי לצידם..

אני, כמוך, הייתי עושה ככל יכולתי, לעזור לאותו חבר. כי זו אני. לא יכולה לשים כאב של אחרים בצד. אני תמיד חייבת לנסות לעזור. ולכם אני מבינה אותך מאוד. מקווה שמצבו ישתפר... ותוכלי להתפנות לטפל בעצמך כראוי.

אגב, הייתה תקופה שלקחתי את המולטי ויטמין של GNC כשהייתי שלד מהלך, קרובה למוות, וחשבתי בשיא האירוניה, שזה מה שירפא אותי, אם אני לא אוכלת כלום..מגוחך!!

טוב יקירה. המשך יום נעים.
ביי מתוקה.
בלונדי.

גם אני לקחתי תקופה קצרה, עד שקראתי איפהשהו שתוספי מזון לא נספגים בגוף ללא מזון... חשבתי שלפחות לשיער ולציפורניים זה יעזור.
אבל כעת, שאני אוכלת כמו שצריך, יש סיכוי שמשהו יתווסף לו ושווה לנסות.
אני גם לא מאמינה בהם כאמצעי להגברת אנרגיה או משהו כזה, פשוט ניסיון להשלים קצת חוסרים.
להתראות יקירה!

לילה טוב! מקווה שאת חורפת להנאתך... מתוקה, זה באמת כואב מאד לגלות את הפרצוף האמיתי של ה"חברות" שלנו. אבל באמת - רק כשקורים מקרים כאלה את מבינה ויודעת מי חברה שלך ומי לא. ובואי נחשוב על זה רגע: מה היה עדיף - להחזיק קשרים עם "חברות" כדי לדעת שכאילו יש לך חוג חברתי נרחב, או לא להשקיע בקשר שהוא בעצם צבוע ולא אמיתי? אני חושבת שהתשובה ברורה. אבל אין ספק - תמיד כואב לגלות ולהיפגע. גם אני נפגעתי מה"חברות" שלי, ובייחוד משתיים מהן. אני מטבעי אדם חשדן שלא ממהר לבטוח באנשים, כך שבקטע הזה לא ממש השתניתי, אלא רק נעשיתי קשה יותר.

היום אני יודעת שיש לי רק חברת אמת אחת, והיא באמת יקרה לי מאד. אבל מצד שני, אם היא תפגע בי אמנם זה יכאב לי, אבל אני לא אתמוטט, כי חיי לימדוני שהרקמה האנושית היא אכזבה אחת גדולה. חשבתי עם עצמי - אולי אני זאת שלא בסדר בעצם? אולי אני זו שמצפה ליותר מדי? לא יודעת. אני רק יודעת שאני טיפוס שמעניק מכל הלב למי שיקר לי, ואני לא יכולה לנהוג אחרת. בואי נאמר שאני לא הייתי יכולה לנהוג כפי ש"חברותיי" נהגו. בחיים לא. והידיעה הזו מספיקה לי ובעצם עונה לי על השאלה.

באשר לגברים - גם לי אין בעיה לתקשר אתם, כי בבסיסם הם פשוטי מחשבה (כמוני) ולא תחמנים כמו הנשים (וסליחה מראש). אבל הבעיה אתם היא שתמיד יהיה איזשהו מתח, וזה קטע שפוגם בכל העסק.

לסיכום, בלונדינה - אני מאחלת לך, לנו, שנשנה את דעתנו בנדון ושלא נתאכזב יותר. יש גם כאלו שהן בסדר... צריך רק למצוא אותן. אני חשה שהאנטי שלך נעוץ אי שם בילדות בקיבוץ, וזה די מובן לי. לו אני הייתי גדלה בקיבוץ, אני חוששת שהייתי אפילו "הולכת".... מי יודע? גם ככה היה לי קשה והיו לי קשיים חברתיים, אז בכלל... בכל אופן, היום יש לך הרבה במה להתנחם, וזה פשוט נפלא לחשוב על ההבדל העצום במצבך בין אז להיום. אני חושבת שזה מקור עידוד לא קטן.

יקירתי, שיהיה לך ליל מנוחה ורגיעה!

תיהני ממזג-האוויר הקריר והנעים שם! לנו צופים פה יומיים "גיהנומיים" לחלוטין...

נשיקות,

כרונית.