פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

זה כלל לא נשמע מוזר.
הרי כולנו זקוקים לאוזן קשבת, לתמיכה, למשהו שמבין וגורם לנו להרגיש שהוא לגמרי בצד שלנו. ואני מאמינה שבחיי היומיום הכה עמוסים שלך, גם אם מספקים ומאושרים, אין לך את הזמן לדרוש לעצמך את ההקשבה והתמיכה הזו.
וברור שהשיחה תעלה זכרונות ישנים ומצוקות כואבות, הרי הילדה שהיתה כה חולה היא חלק ממך, אי אפשר להרוג אותה... וכמו שכולנו יודעות, מסוכן מאד לשכוח אותה לחלוטין.
אז ראי את השיחה הזו כעוד תזכורת לדרך הארוכה והמדהימה שעשית, כמה השתנת מאז, כמה השתפרת מאז.
ואין עיתוי טוב יותר לטפיחה על השכם מאשר ראש השנה!
שנה טובה מתוקה!

אני מניחה שגם חשבון נפש אמור לאפיין את תחילת השנה...
לא הספקתי לנקות היום את הבית וזה קצת מבאס אותי(בעלי עובד והילדים לא מתכוונים לתת לי לנקות...),אז פרסתי עכשיו מפות חדשות ולבנות,פיזרתי פרחים והדלקתי בכל האששיות נרות...
ועכשיו אני מתחילה להרגיש את אווירת החג.
מאחלת לך שנה טובה ומקסימה ואני מקווה שככל שהשנה תתקדם,את תהיי במקום אחר,בריאה ומאושרת יותר.
תודה יקרה.חג שמח!!!!

פחות פרפקציוניזם, פחות שליטה, קצת יותר בלאגן ולכלוך!
אל תהיי מאוכזבת יקירה, הרי קצת בלאגן בבית הוא סימן לחיים בבית.
ערב נעים לכל המשפחה!

מבינה לגמרי את המקום שרוצה את התמיכה והחיבוק של הפסיכולוגית..
כי גם אני מאוד מתגעגעת לזה..
אין מה לעשות, היא הייתה שם בשבילנו בזמנים הכי קשים שלנו, וזה נראה לי אך טבעי להתגעגע למקום ההוא..

אני שמחה שנהנית בחתונה ורקדת והשתוללת, וגם אכלת! כל הכבוד!

ואני מצטרפת לדברייך בשביל כרונית- אני גם דואגת לה קצת כי היא לא נשמעת כתמול שלשום!!

ואיזה כייף לך בכל אווירת החג הבייתית הזו שעשית לך שם...אחח אני מקנאה, אבל קנאה טובה...חחח לא כמו הגיסות שלנו, חלילה!!

טוב יקירה, תהני לך מאווירת החג ושיהיה לך יום נפלא!!

אוהבת,
בלונדי!!

מה שלומך ואיך המרגש? הבנתי שיש בעיה עם הגיסה. מקווה שהעניין ייפתר בקרוב, ואם לא - פשוט נתקי מגע עם מי שמפריע לך. אני יודעת שדרך ההתעלמות היא הכי מעצבנת את הצד שתוקף, האמיני לי. נכון שלפעמים אי אפשר לנתק מגע לגמרי, אך כן אפשר להתרחק, כך שאם היא גורמת לך רע באיזושהי צורה - תפסי מרחק. אף אחד לא ירוויח מן העצבים שלך, ובטח שגם את לא.

היום סיירתי לי באחד הרחובות הראשיים (והמכוערים) כאן, ופתאום ראיתי את הדוכנים האלה של פעם, הדוכנים של כרטיסי הברכה המקושטים של פעם... נתקפתי בגל-גלון של נוסטלגיה קטן, וגם חשבתי עלייך, כי אני זוכרת שכתבת שאת אוהבת לקבל אגרות בדואר...

יקרה, בעוד כשעה אשגר אלייך תשובה למייל, ובינתיים אאחל לך המשך לילה טוב ורק מחשבות חיוביות ונעימות!

אוהבת,

אני.

איזה כייף שחשבת עלי כשראית אגרות ברכה. אני מתה על זה.. זה מזכיר לי את הילדות. וגם "פרסים" אם את זוכרת אותם... חחח

כן, יש בעיה רצינית עם גיסה מהגיהנום. אבל אין כל מצב להתרחק, לצערי הרב. ז"א- אני לא מתקרבת מרצוני החופשי אלא רק כאשר אין ברירה, וזה מצריך התקרבות כלשהי. אם זה היה תלוי בי לא הייתי בכלל פוזל לכיוונה או לכיוון בעלה המזוויע, אך הם משפחה קטנה ואין עוד אחים, וזה מה יש. ולכן אנחנו חייבים לשמור על שלום קר. אין מה לעשות.
אבל קשה לי איתה מאוד, ואני לא יכולה להתרגל אליה. כולם חיו איתה כבר שנים, גדלו איתה. ואני לא! ואני לא רגילה ליחס כזה.

בכל מקרה, זו בחורה אומללה ואני מרחמת עליה!! זה הכל.

ובאשר אליך- מה שלומך? איך עבר יומך?

טוב, אני מחכה למייל שלך.

ועד אז נשיקות!!!

בלונדי!!

מאד נחמד לשמוע שאת אוכלת שתי ארוחות מסודרות ביום. הלוואי ותמשיכי כך גם לאחר המבחן. אני מקווה שאת לא חורשת מזימות קיזוז ליום שאחרי המבחן, כי זו תהיה טעות שתפיל אותך עוד יותר. אז אם באמת מסתובבות לך בראש מחשבות כאלו (חס וחלילה) - אנא השקיעי מאמץ בלהילחם בהן מתוך הידיעה וההבנה כי זאת רק אשליה וטעות.

אני מאחלת לך לימודים נעימים ומועילים עד כמה שאפשר והרבה כוחות חיוביים ומחזקים להמשך!

תודה על איחולייך ושתהיה לך שנה טובה ומוצלחת וחג שמח!

כרונית.

אני שמחה לקרוא שאת מצליחה גם לאכול בין כל הלימודים האלה.
מאחלת לך שנה טובה ומתוקה ושתהיי בריאה וחזקה, ותחשבי על עצמך קודם כל, מאשר על כל דבר אחר!!

חיבוקים
בלונדי!

לצערי יקרה,יש לי יותר ממושג.רק בסוף השבוע האחרון הייתי במצבך.אני לא יודעת על מה מדובר,אבל אני יודעת עד כמה יש אנשים שהם פשוט רעים,ואני מרחיקה את עצמי מהם!(כבר שלוש שנים)
מה שעוזר לי זה לחשוב מה מניע אותה-הקנאה.ועד כמה כנראה היא מרגישה מאוימת,וזה ממגיע ממקום של דימוי עצמי נמוך מאוד.
תכעסי לכמה דקות,ואז תנשמי עמוק ותסתכלי על זה ממקום כזה,פשוט תרחמי עליה,שהיא צריכה להיות כ"כ רעה כדי לקבל תשומת לב!
בעבר זה היה פוגע בי ברמות כאלו,שהייתי פוגעת בעצמי.זה כמעט גרם לגירושים ביני לבין בעלי כל הסכסוך המשפחתי הזה,ואז אני עוצרת וחושבת שזה בעצם המטרה שלי,וזה כשלעצמו לא נותן לי לאפשר לה את זה.
אשמח לשמוע יותר אם בא לך,את מוזמנת לכתוב לי למייל,אני יודעת שלא יהיה ל נוח כאן בגלל החשש מזיהוי,אז תרגישי חופשי אני כאן(ואם תכף אצא לחתונה אשיב לך כשאחזור)
קרן אור

אני יודעת שאת מבינה אותי טוב מאוד.
אני כבר לא מסוגלת לסבול את היחס המתחצף שלה!! אני לא יודעת כבר איך להתמודד עם זה.
ואני לפעמים תופסת את עצמי מוציאה את הזעם על בעלי, כאילו שבגלל שהיא אחותו (לא ברור איך יצאו שני ילדים כ"כ שונים לאותם הורים) הוא אשם. אני יודעת שהוא לא אשם ואני לא מאשימה אותו בכלום. הוא סבל ממנה כל השנים.. בת זונה!!!! (סליחה) ואני מנסה שלא לכעוס עליו ושהיא לא תצליח לסכסך בינינו.
אני מתעבת אוה וגם בעלי. והיא כ"כ רעה וקנאית, כי אין לה פשוט כלום בחיים!! בית גדול וכסף לא אומר שהיא מאושרת! להיפך. היא ממורמרת ולכן מוציאה את הרוע על כולם!!

אני אכתוב לך למייל... מצטערת, זה לא לכאן!!

ועד אז- תהני לך בחתונה ותאכלי אוכל טוב וטעים כמו שיש רק בחתונות...

תודה מתוקה,
אוהבת
בלונדי!

אף אחד ואף אחת לא שווה את העצבים והכעס האלו!
אמרת בעצמך - היא קנאית ומרושעת. תאמיני שהיא סובלת מספיק רק מלהיות עצמה, ועדיף להתעלם ממנה.
מזדהה איתך מאד, למרות שלא מדובר ביצורים מפלצתיים שכאלו המשפחה של בן זוגי לא קלה כלל. וכשיש איזה פיצוץ ביני לבין משהו מהם, הכל יוצא עליו, כאילו הוא האשם. כך שהמצב מוכר לי מאד.
אז בנתיים פשוט תהני מהעובדה שאת רוחקה ולא צריכה לפגוש אותה מחר בארוחת חג!
כוס תה ונשימות עמוקות, זה כל מה שאני יכולה להציע...
וסיכוי סביר שמחר בלילה, לאחר הארוחה אצלנו, אופיע כאן עם הודעה דומה... (-:

אפילו כשהיא ביבשת אחרת היא מצליחה להוציא אותי ואת בעלי משפיות!!

אבל את צודקת, היא זוועתית ולא שווה יריקה אפילו. סתם קנאית מרושעת ואני שמחה שאתם מבינות אותי!!

ואני מאחלת לך שלא תכתבי הודעה דומה כאן מחר בערב.

נשיקות יקירה, וקראי מה כתבתי לך למטה!!

אוהבת
בלונדי!

מה שלומך יקירה?
לא שמעתי ממך מזמן...
אני מקווה שאת מרגישה טוב, ומכייפת לך לקראת החג הקרב ובא..

מאחלת לך יום נפלא ותהני בחתונה.. איזה כייף...

אוהבת תמיד
בלונדי!

מה שלומך, קרן אור? שמחתי לקרוא שהבחילות חלפו. אני מקווה שמכאן ואילך רק תתחזקי עוד ועוד. אני מבינה שאת כרגע בחתונה, או כבר בדרך הביתה, אז איך היה? משהו מיוחד? וסליחה על השאלה המפגרת, אבל אכלת שם משהו? אני שואלת כי לי יש איזשהו פחד מאוכל של אולמות/גני אירועים. גם בגלל ההפרעה, כמובן, אבל גם בגלל הפחד לחטוף קלקול קיבה, וזה הרי תסריט לא נדיר במיוחד...

אני די בסדר, מרגישה טוב יותר מאתמול. היום התרוצצתי הרבה אחרי העבודה וחזרתי מאוחר. קיוויתי למצוא מציאות ואולי למצוא לי בגדים בהזדמנות, אך בסופו של דבר חזרתי בידיים ריקות הביתה.

בעבודה "הרמנו כוסית" בצוות מצומצם, ואף הזמנו אוכל מבחוץ לכבוד האירוע. ועכשיו - והרי החדשות - גם אני השתתפתי באוכל הזה מבחוץ... וזה עבר לי בסדר, אך עם קצת חריקות מיותרות. מצד אחד היה כיף להרגיש ולהיות כמו כולם, אך מצד שני - נו, על מי אני עובדת? שאני אוכל מזון "אסור" ולא יתקפו אותי מחשבות רעות?? אבל לא נורא, יעבור לי. העיקר שנגעתי ביחד אתם באוכל - משהו שלא הייתי עושה עד כה. אז הרי לך סימן חיובי.

מתוקה, שיהיה לך לילה טוב ורגוע ויום "חלק" מחר ללא לחצים!

ובזהירות עם כל הסידורים, כן?...

ממני.

שלום לגברת שלינקה!!
כמה כייף לקרוא את הודעותייך!!!
כל יום, מרגישים את השיפור ואת הדרך הענקית שאת עושה פה, ונותנת לנו זכות להיות שותפות מלאות!
אני לא יכולה שלא להתרגש מהמקום שאת נמצאת בו כעת וזה פשוט מחמם לי את הלב, כי אני קוראת על בחורה חזקה ואמיצה שנלחמת בכל השדים, מזיזה הצידה את המחשבות הרעות, וצועדת בגאון לעבר שמטרה הנכספת!!
אני גאה בך כל כך, ויש לי צמרמורת בעת כתיבת שורות אלה. אני לא מאמינה כמה כוחות יש לבחורה אחת, לגבור על הכל!!
אין לך מושג בכלל איזו דרך את עושה. את חזקה ואמיצה, ונפלאה!!! ואני מעריכה את המלחמה הענקית הזו.

התחלת את השנה ברגל ימין, ואני בטוחה כי השנה תמשיך כך, כי קוראים בדברייך כמה את רוצה להתרחק מהחולי.. זה מוקרן כל כך חזק בכל מילה שלך!!

שתהיה לך שנה מאושרת ובריאה! שנה של כוחות חזקים והרבה אור ואהבה!
שיהיה לך רק טוב!!
וחג שמח כמובן!!

אוהבת מאוד
בלונדי!!

תמיד כיף לקרוא הודעות המפזרות אופטימיות לכל עבר. משמח אותי מאד לדעת שכוחך במותנייך ושאת צופה טוב לבאות. את יודעת מה תמיד אומרים - "תמיד תקווי לטוב ביותר ותצפי לרע ביותר". כך אני נוהגת, ומסתבר שזה די בעזרי.

לגבי מחר - אני ממש לא מתכוונת לנקות כי אני לא כ"כ במיטבי. אני גם לא בטוחה בכלל שאפציע באותו מקום בו תיערך ארוחת החג, אם כי אני מאמינה שבסוף אני כן אלך. רציתי לאפות להם עוגה, או, יותר נכון - שתי עוגות (כי אם כבר אני מפעילה את התנור הגדול, אז עדיף לנצל..."מה, לא ככה??"), אך אז נזכרתי שהמיקסר שלי התקלקל כבר לפני איזה חצי שנה וטרם טרחתי לתקן אותו. אז חסל סדר עוגות...

מה שכן, אוכל לאפות פשטידות נאות לחג (אני חולמת על קישואים או ברוקולי), אך לשם כך אצטרך שוב לסור למרכול הקרוב, וממש לא בא לי להיכנס בשערי הסופר בערב חג. זה סיוט שעדיף להימנע ממנו.

טוב, אני מניחה שאחליט כבר מחר. קודם תנו לי לקום בבוקר כאחת האדם...

לגבייך יקירה, כפי שכתבתי לעיל - תגיעי מוכנה לשולחן ה"קרב", אך לא בגישה של אנטי. השתדלי להקשיב לגופך ואפילו ליהנות מהאוכל שיוגש בארוחה. מקווה שיעבור לך בקלות וללא כאבים.

ליל מנוחה!

כרונית.

את אכן נשמעת לא כל כך טוב, האם החגים משפיעים עלייך, או סיבות אחרות?
בכל מקרה, מקווה שתבחרי להעביר את הערב באופן הנכון עבורך, אם קשה לך מידי עם המשפחה - המנעי. אם רע לך לבד - הצטרפי למשפחה או לחברים. ברור לי שקשה להתחמק מארוחת חג, לי קשה אפילו להתחמק מארוחת שבת, אך נראה לי שאת במעמד ובגיל בו את בהחלט יכולה להחליט לבד מה מתאים לך היום.
ובעיקר מקווה שעם השנה החדשה ישתפר מצב רוחך, וכל מה שעוד תרצי לשנות ולשפר. מקווה שמחשבות אופטימיות יגברו על אלו השליליות, שהחלק המואר שבלב יכסה על זה המוצל, וששעות נדודי השנה יהפכו לשעות של שינה עמוקה ומתוקה...
אם הייתי פוגשת אותך הערב, לארוחת חג, הייתי מביאה לך זר חמניות (תמיד מעורר חיוך) וספר טוב ללפני השנה!
אז קבלי את מתנותי הווירטואליות וקבלי את השנה החדשה בחיוך גדול!
שלך, שלי.

כה נחמד לראות אותך פה...

את יודעת משהו? גם אני שונאת אמבטיות. הן תמיד הגעילו אותי (ממש כמו הבריכות). בכל אופן, יקירה שלי, היזהרי מפעילות גופנית מאומצת בבת אחת. זה אף פעם לא טוב. את צריכה להיכנס לספורט בהדרגה.

וחוץ מזה - בתיאבון! אני מקווה שהיה לך טעים... (ואני לא מדברת עכשיו על הארוחה הארצישראלית שלך עכשיו...).

יאללה, עוד יום אחד וסופשבוע ארוך! "א-מחייע!"

לילה טוב ולהשתמע בקרוב!

כרונית.

לא שמענו ממך הרבה זמן-מה שלומך???מה חשבת על ההודעות שלנו??
רק אני אמא בנתיים(אלא אם כן יש קוראות סמויות שאינני מכירה),לשני ילדים.בקצרה אספר לך שההריון שינה אותי,ודחף אותי קדימה לצאת מהמחלה.את יודעת יש לי היום אחריות על נפשות זעירות כ"כ,וכנראה שזה עשה את השינוי הגדול,של איזשהו תהליך שהתחיל להבשיל קצת לפני.
היה לי מאוד קשה בהריון הראשון,עליתי 20 ק"ג במשקל,כי לא הייתי רגילה לאכול,ושנאתי את איך שניראתי.אבל בהריון השני זה השתנה למדתי לאהוב את ההתעגלות הזאת,זה נראה לי משהו כ"כ טיבעי,כ"כ בריא.והיום אני מוכנה להיות בהריון שוב,רק שאיני עושה זאת כי ההריון זה עוד פיקניק,ואין לי את הכוחות כרגע לילד שלישי,כנראה שזה יקרה בעוד כשנתיים.
הילדים מלמדים אותך מה חשוב בחיים,צריך כ"כ הרבה אנרגיות כדי להיות איתם וזה משהו שאין כשחולים.לי באופן אישי השתנו הפרופורציות בחיים,נהייתי יותר חזקה נפשית אומרת את דעתי,הבטחון העצמי שלי נבנה קצת.בקיצור לי זה באמת עשה טוב.כמובן שזה אישי ובטח משתנה מאחת לאחרת.היום אני "בריאה" בהגדרה,והכוונה היא שנושא האוכל לא מנהל לי את סדר היום.אני מאוזנת כבר כמה שנים מבחינת המשקל,ובסה"כ למדתי להתמודד עם הקשיים והנפילות שהחיים מספקים לנו בדרך אחרת ממה שחוויתי 10 שנים.לא אגיד לך שאם הייתי שמנה זה לא היה מזיז לי,אבל אני לא שומרת מצד שני על המשקל בקנאות.
זהו אני חייבת ללכת להוציא את הילדים מהגנים.אם יש לך שאלות ספציפיות אשמח אם תשאלי.כמו כן אשמח לשמוע ממך קצת יותר ולהכיר אותך.

אפשר בהחלט להגיד שההודעות שלכן נתנו לי הרבה חומר למחשבה...
פעם ראשונה שאני משתפת מישהו (אפילו שזה באופן וירטואלי) בבעיות שאני שומרת אי שם בלב כבר הרבה מדי זמן...

קרן אור- ממה שסיפרת לי אני מבינה שההפרעות אכילה הגיעו אליך בשלב מאוחר (ביחס אליי)...רק לאחר לידת הילד/ה הראשון/ה.
רציתי לדעת אם שיתפת את בעלך או חבר קרוב...איך הצלחת להתגבר על הפחד ותחושת האכזבה וההשפלה שנובעת מהמחלה הזו..? את חושבת שהתגברת לחלוטין, שזה לא קיים?
את עוסקת היום בצד המטפל ולא המטופל ?(אם לא הסברתי את עצמי נכון-את עובדת במקצוע שקשור לתזונה נכונה/טיפול בהפרעות אכילה?)...זה מה שהבנתי מקריאה בפורום, אם זה באמת כך.

שלי- רציתי להגיד תודה (שוב) על התמיכה שבאמת עזרה לי באותו יום, הייתה לי התפרצות נוראית ואם לא הייתי מגיעה לפורום ואם לא היית מגיבה כמעט מידי ועוזרת כמו שעזרת (גם אם את לא באמת מודעת לכך..) אז ככל הנראה הייתי מאבדת את התקווה הקלושה שהייתה לי כלפי הפורום הזה ולכאן לא הייתי חוזרת... אני אשמח להכיר אותך (וזו פניה, בעצם, לכולכן) באופן יותר מעמיק.

בלונדי- שמחה לשמוע שנסעת והתאווררת...יצא לי לקרוא על זה מעט בפורום..[=
בקשר לשאלתך-קודם אמרתי את זה, ואני חוזרת, הבולמיה אצלי מגיעה בתקופות-וזה לא נמדד בזמנים קבועים-יכולים לעבור שבועות, לפעמים אפילו מספר חודשים (ולעומת זאת גם יכולים לעבור רק ימים ספורים) בהם אני לא מעלה בדעתי להקיא-וביום אחד זה הכל מתפרץ שוב...בדיוק ברגע בו אני חושבת שהכל עבר...
אני מאוד מנסה אבל כשזה מגיע אני לא באמת מצליחה לשלוט בזה...הדבר היחידי שהראש שלי שקוע בו זה-אוכל-כמה שיותר, כמה שמהר...ככה טוב (באופן רגעי).
אח"כ אני נכנסת לדכאונות ומשהו בראש אומר שלנצח לא יהיו לי הכוחות להתגבר על זה ואני אשאר במצב הזה...אני מפחדת שמכאן זה רק יכול להתדרדר ולהיגרע...לא להפך.
אני יכולה לרדת כמה קילוגרמים ולהעלות הכל ביומיים (זה מה שקרה לי השבוע).
אני כ"כ מפחדת מהאקט של ההקאה...אבל זה תחושה של רצון להתנקות...לפעמים אני מתגברת ואומרת לעצמי שעדיף שאני אעלה במשקל כתוצאה מהאכילה המופרזת הזו, העיקר לא להקיא....לפעמים זה עובר, לפעמים לא...אבל כשזה עובד-אני מעלה במשקל בקצב נוראי. ביום-יומיים כמה קילוגרמים...קילוגרמים שאני עמלה הרבה על ההורדה שלהם, בשניה אחת הכל נמחק.

just dance - הגבת ואמרת "אני בצד השני של הסיפור"...אני אשמח אם תפרטי... את עוסקת בהרגלי אכילה וטיפול בהפרעות אכילה? או שהבנתי לא נכון את הכוונה שלך?

תודה על הכל בנות...אני מרגישה שהפורום הזה הולך לעשות לי רק טוב...מקום לדבר על הכל עם יד על הלב.
אז, שיהיה לכן המשך ערב נעים.!

אני אשמח אם תגיבו לי

מה שלומך???
קודם כל תודה על הפירגון,ותרגישי חופשי לשתף אותנו,כי אנחנו כאן אחת למען השניה בשביל לעבור את המכשולים..
קצת הבנת לא נכון-הייתי חולה באנורקסיה מגיל 13 ועד הלידה הראשונה,שאז יצאתי באמת.היום אני יכולה להגיד שאני בריאה לחלוטין,והכוונה שלי היא בבריאה זה שאני לא חשה ומדברת באמצעות האוכל.אני מתמודדת עם המכשולים שהחיים מציבים בדרכי,אבל כמו כל אדם ממוצע,ולא דרך האוכל.
אני דיאטנית במקצועי,אבל לא מתעסקת בזה.אני מתעסקת במשהו אחר שקשור לרפואה,אבל לא יכולה לפרט יותר כאן בפורום.
אני לא זוכרת אם כתבת בעבר אבל בת כמה את??ומיאזה גיל את עם הבולימיה??
אשמח לשמוע ממך,ומקווה לימים יותר טובים בשביל כולנו.
קרן אור

חזרתי לאחר חופשה של כמה ימים והתעדכנתי שהגעת אלינו לפורום.
אני שמחה שמצאת אותנו ומקווה שנוכל לעזור לך!

היה לי עצוב לקרוא את הסיפור שלך.. מאוד!
ואני מקווה שאת מחזיקה מעמד כיום ומנסה לשלוט בבולימיה הנוראה הזו.

אשמח אם תספרי מה עובר עלייך כיום.. האם הבולימיה פעילה? או שקטה קצת?

שיהיה לך יום טוב ושקט..

בלונדי.

אפשר בהחלט להגיד שההודעות שלכן נתנו לי הרבה חומר למחשבה...
פעם ראשונה שאני משתפת מישהו (אפילו שזה באופן וירטואלי) בבעיות שאני שומרת אי שם בלב כבר הרבה מדי זמן...

קרן אור- ממה שסיפרת לי אני מבינה שההפרעות אכילה הגיעו אליך בשלב מאוחר (ביחס אליי)...רק לאחר לידת הילד/ה הראשון/ה.
רציתי לדעת אם שיתפת את בעלך או חבר קרוב...איך הצלחת להתגבר על הפחד ותחושת האכזבה וההשפלה שנובעת מהמחלה הזו..? את חושבת שהתגברת לחלוטין, שזה לא קיים?
את עוסקת היום בצד המטפל ולא המטופל ?(אם לא הסברתי את עצמי נכון-את עובדת במקצוע שקשור לתזונה נכונה/טיפול בהפרעות אכילה?)...זה מה שהבנתי מקריאה בפורום, אם זה באמת כך.

שלי- רציתי להגיד תודה (שוב) על התמיכה שבאמת עזרה לי באותו יום, הייתה לי התפרצות נוראית ואם לא הייתי מגיעה לפורום ואם לא היית מגיבה כמעט מידי ועוזרת כמו שעזרת (גם אם את לא באמת מודעת לכך..) אז ככל הנראה הייתי מאבדת את התקווה הקלושה שהייתה לי כלפי הפורום הזה ולכאן לא הייתי חוזרת... אני אשמח להכיר אותך (וזו פניה, בעצם, לכולכן) באופן יותר מעמיק.

בלונדי- שמחה לשמוע שנסעת והתאווררת...יצא לי לקרוא על זה מעט בפורום..[=
בקשר לשאלתך-קודם אמרתי את זה, ואני חוזרת, הבולמיה אצלי מגיעה בתקופות-וזה לא נמדד בזמנים קבועים-יכולים לעבור שבועות, לפעמים אפילו מספר חודשים (ולעומת זאת גם יכולים לעבור רק ימים ספורים) בהם אני לא מעלה בדעתי להקיא-וביום אחד זה הכל מתפרץ שוב...בדיוק ברגע בו אני חושבת שהכל עבר...
אני מאוד מנסה אבל כשזה מגיע אני לא באמת מצליחה לשלוט בזה...הדבר היחידי שהראש שלי שקוע בו זה-אוכל-כמה שיותר, כמה שמהר...ככה טוב (באופן רגעי).
אח"כ אני נכנסת לדכאונות ומשהו בראש אומר שלנצח לא יהיו לי הכוחות להתגבר על זה ואני אשאר במצב הזה...אני מפחדת שמכאן זה רק יכול להתדרדר ולהיגרע...לא להפך.
אני יכולה לרדת כמה קילוגרמים ולהעלות הכל ביומיים (זה מה שקרה לי השבוע).
אני כ"כ מפחדת מהאקט של ההקאה...אבל זה תחושה של רצון להתנקות...לפעמים אני מתגברת ואומרת לעצמי שעדיף שאני אעלה במשקל כתוצאה מהאכילה המופרזת הזו, העיקר לא להקיא....לפעמים זה עובר, לפעמים לא...אבל כשזה עובד-אני מעלה במשקל בקצב נוראי. ביום-יומיים כמה קילוגרמים...קילוגרמים שאני עמלה הרבה על ההורדה שלהם, בשניה אחת הכל נמחק.

just dance - הגבת ואמרת "אני בצד השני של הסיפור"...אני אשמח אם תפרטי... את עוסקת בהרגלי אכילה וטיפול בהפרעות אכילה? או שהבנתי לא נכון את הכוונה שלך?

תודה על הכל בנות...אני מרגישה שהפורום הזה הולך לעשות לי רק טוב...מקום לדבר על הכל עם יד על הלב.
אז, שיהיה לכן המשך ערב נעים.!

אני מחכה לשמוע מכן, מ'.

ושוב, שמחה שנשארת איתנו!
כמו שכתבתי, זהו אמנם מרחב ווירטואלי, אך אנחנו אמיתיות. כולנו סובלות מהפרעות אכילה מסוגים שונים, בשלבים שונים, וגם מי שבנינו שהצליחה להחלים ולבנות חיים בריאים ומאושרים (קרן אור היקרה) לא תשכח לעולם את הסבל הכרוך במחלה הזו.
שמחה שעזרתי לך באותו היום ומקווה שאוכל להציע עוד תמיכה יעילה. אני מכירה היטב את ההרגשה הזו שאת יוצאת מדעתך, לגמרי לבד, אין אם מי לדבר, אין מי שיבין.
כל מה שאני יכולה לתת לך זו הזדהות, הבנה, תחושה שאינך לבד, שאינך "לא נורמלית", ועידוד להחלמה. וכל זה מניסיוני האישי העצוב.
לא זוכרת אם הצגתי את עצמי - אני בת 30, סבלתי מאנורקסיה בגיל ההתבגרות ובולימיה יותר מעשור. לאורך כל השנים שמרתי באופן כפייתי וחולה על משקל נמוך והקפדתי להסתיר את המחלה מהסובבים אותי. בשלבים שונים בחיי ידעתי שלמרות ההדחקה וההכחשה, אני סובלת ממחלה איומה שעשויה להחריב את כל חיי - את גופי ונפשי. אך עד לאחרונה לא מצאתי את הכוחות לצאת משם.
הייתי בטיפול שנים רבות, טיפול פסיכולוגי שסייע לי להבין את מקורות הבעיה, את שורשי השנאה העצמית, אך לא הצליח לשלוף אותי החוצה מהמחלה הדוחה הזו, מהמעגלים של אכילה והקאה, לעיתים על בסיס יומיומי, לעיתים, כמו שכתבת, לאחר שבוע או שבועיים של נורמליות יחסית.
כנראה שלא רציתי להחלים, נדבקתי למחלה הזו כעוגן, כאמצעי להמנע מהתמודדות אמיתית עם החיים.
בכל מקרה, לפני חודשיים וקצת הפסקתי. חודשיים ושבוע שאני נקייה לחלוטין מהקאות, מזלילות.
הגעתי לפורום עקב חרדות קשות שהתעוררו עם ההחלמה, כאבים פיזיים ותחושת בדידות איומה. ומצאתי בית חם, תומך ואוהב.
לפני כמה ימים כתבת שאת מפחדת - גם אני. היום אני מפחדת ליפול שוב, מפחדת מהשלכות המחלה על גופי, מפחדת להשמין, מפחדת להתמודד עם העולם כמו שהוא.
אני מנסה לא להעניש את עצמי על העבר הכואב, על ההזנחה ארוכת השנים של גופי ונפשי, אך חייבת לומר לך שאני מצטערת שאז, כשהכל התחיל, לא פחדתי יותר.
הפחד שלך חיובי. זו מחלה איומה ויש לך את כל הסיבות לחשוש מהתדרדרות, מאיבוד שליטה. ואני מקווה שהפחד ירחיק אותך מהמחלה ויקדם אותך להחלמה אמיתית.
אני זוכרת שכשהכל התחיל לא האמנתי שאחייה כך שנים. בולימיה נראתה לי כמו עניין תקופתי, עד שאצליח להתגבר על הפרעות האנורקסיה שקדמו לה. אך כמו שאת רואה, בולימיה יכולה ללוות אותך כל החיים, וגם דפוסי המחשבה האנורקטיים.
אם הייתי יכולה הייתי באה, מחבקת אותך ואחר כך מטלטלת אותך חזק, וצועקת: את צעירה כל כך! צאי משם עכשיו! תבטיחי לעצמך חיים בריאים וטובים. חשוב לזכור שאף פעם לא מאוחר מידי להחלים (אני לומדת זאת עכשיו), אך עדיף מוקדם ככל האפשר...
מ' מתוקה, אני מאחלת לך שנה טובה, שנה של החלמה ושל בריאות.
שנה בה תשובי להיות אותה הילדה השמחה שהיית, אך חכמה יותר, מנוסה יותר, ואחראית יותר לגופך.
שלי.

אני קוראת את מה שכתבת ויש בי צמרמורת נעימה,אני קולטת מידי יום שעובר עד כמה את כבר קדימה מעבר למחלה.אז נכון יש את ההתמודדות היומית שהיא בוודאי לא קלה,אבל את כותבת שונה,לפחות מהיום שבו הכרתי אותך.שלי,זה מאוד מרגש אותה,אני חווה את זה כאילו זה משהו מתוכי שעובר את השינוי המופלא הזה.
אני מאחלת לך שתהיה לך שנה מדהימה,ושבראש השנה הבאה תחגגי שנתיים נקיות...וזה לא בר השגה.אוהבת קרן אור

ההודעה שלך העלתה דמעות בעיני... דמעות טובות, דמעות של כאב ושמחה וגאווה יחדיו.
ותודה שעזרת לי, וגם לאחרות, לפתוח שנה טובה יותר!
הרבה נשיקות.

שלום לך.
מה שלומך היום?
שמחה שאת עדיין פה איתנו...

אני מכירה היטב את התחושות שאת מתארת, וכך כנראה כל בולימית, יכולה להזדהות איתך. את נומלית בהחלט!!! אל תרגישי שלא בנוח.

הרצון לקבלת אוכל וכמה שיותר מהר..כנראה לא ייעלם כ"כ מהר. זה דפוס חשיבה שקשה להפטר ממנו. אצלי, עד היום, כאשר אני רואה בופה מולי, מתבלבלות לי העיניים וזה מצליח לתעתע את כל ההגיון הבריא שלי. לעיתים אני עומדת בזה, ולעיתים אני נופלת...לצערי.

ואז כמובן שבאה הדילמה: האם להקיא, להרגיש "טוב" וכך לחסוך את הקלוריות, או האם לשמור הכל בקיבה, "להעניש" עצמי על המעשה ולדעת שאצטרך להתמודד עם ההשלכות של הבולמוס!!

הדילמה הזו מוכרת לכל בולימית שרוצה להחלים. אני מבינה אותך לגמרי.
העניין הוא לדעת "לסרב" לראש החולה ולדחות את ההקאה. ואם משמינים- אין מה לעשות!!! מתמודדים!!! כי אין דרך אחרת לצאת משם. אם על כל בולמוס נלך להקיא- מה עשינו בזה? כלום!! חייבים לדעת לעשות את הבחירה הזו של - לא להקיא- ולשאת בתוצאות. ואולי כך, הבולמוסים יפחתו, כי הרי לא נרצה לעלות במשקל כל כך הרבה..

אני מבינה אותך לחלוטין, ועד לפני כמה זמן גם אני הייתי שם והתמודדתי עם הדילמה הזו של להקיא או לא להקיא!! גם היום יש לי נפילות אחת לכמה זמן, אך המצב השתפר ברמות שאין לתאר. מ- 8 בולמוסים ביום עברתי לבולמוס פעם בחודשיים או יותר!

אני רוצה לחזק את ידייך ולהגיד לך שאת חייבת להלחם בכל המחשבות החולות, ולנסות להמנע מההקאות האלה. גם אם זה יבוא במחיר של עלייה במשקל. וכן- תהיה עלייה במשקל, אבל הגוף יתאזן ויירד את כל המשקל שלא יהיה לו נחוץ, ברגע שתחזרי לאכול מסודר.

אני מקווה שהצלחתי לעזור לך ולו במעט. רק להגיד לך שאת נורמלית לחלוטין, ואת לא לבד!!!

אני לא זוכרת אם אמרת בת כמה את.. אבל אני מקווה שתצליחי לגבור על הכל, לאט-לאט, ותצליחי להגיע למצב שבו את שולטת באוכל ולא הוא שולט בך. זוהי מלחמה קשה, אני יודעת, אבל את חייבת לעשותה ולא להתייאש.

ואנחנו פה בשבילך, לחזק אותך ולעזור, בכל מה שרק אפשר!!

תרגישי טוב ושתהיה לך שנה טובה ומתוקה, ותהיי מאושרת ובריאה, עם המון כוחות לכל המלחמות שתבואנה בדרך.

חיבוקים,
בלונדי!!

את מוזמנת לערב החג,תעשי גיחה..זה קטן עלייך,מטיילת יקרה.אין לי אוכל מרוקאי(זה הצד של בעלי) הוריי ממצרים,ויש לי אפילו אופק תימני(ואת זוכרת איך אני ניראת-פולניה לגמריי...)-מרגישים את הדם החם די מהר...חחח...
אני כבר מחכה לחג,מחכה לנוח קצת,למרות שכל מה שעושים זה לאכול ולישון.אבל זה יותר טוב מהלחץ הכללי שלי בתקופה זאת..
אמא שלי באמת מגזימה עם ארוחת החג.ההורים שלי דתיים,ובשבילם חג זה סעודה של 10 מנות לפחות.ואני חולה על האוכל הזה,למרות שתמיד אחרי החג אני מקבלת בחילה רק מלחשוב על האוכל...
גם אני נתקלת באנורקסיות הרבה בתקופה האחרונה,ואת יודעת לחשוב שרציתי פעם להיות כזאת...מפחיד...זה לא מושך אותי,אולי בגלל העובדה שמלבד העובדה שזה נראה רע,אני יודעת עד כמה סבל זה מצריך,ולמה זה גורם.לא הייתי מוכנה לחזור לזה לעולם,בשביל אף אחד.הלוואי וזה לא היתה מגיפה,זה כואב לי כל פעם מחדש להיתקל בזה.
הבנתי שהיתה לך נפילה,לא נורא.העיקר שאת חושבת "בריא" וכל המראות הללו כבר לא קוסמים לך.זה מראה שאת הרבה מאוד קדימה.
טוב יקרה אני חייבת לאסוף את הילדים עוד מעט,אבל בטח אני אהיה כאן עד מאוחר,כי יש לי מצגת(שוב) להכין עד מחר,ואני ממש לא בכיוון לעבוד כרגע על פאוואר פוינט,אני מנסה לדחות הקץ,אבל הוא כבר מגיע...

לא הבנתי בדיוק למה התכוונת ב"נפילה קטנה", אך כרגיל, נפלא לשמוע איך את קמה וממשיכה הלאה, עם הרבה אופטימיות, ללא יאוש, וללא יסורים עצמיים מיותרים.
שמחה מאד שנהנת, זו פתיחה נפלאה לשנה החדשה!
בנוגע לשלדים מהלכים - היום הייתי באוניברסיטה, המתנתי לפגישה וישבתי שעה ארוכה בקפיטריה. לאורך הזמן הזה חלפו על פני שלושה שלדים מהלכים, שלוש צעירות שכל מי שנפלה אי פעם למחלה הזו יכולה לזהות מייד את מצבן האנורקטי. חיוורות, כתפיים שמוטות, הבגדים נופלים מהן, מבט מעורפל ופנים כמעט חסרות הבעה.
כואב כל כך לראות את זה.
ומצד שני, בשולחנות סביבי ישבו בחורות עליזות, נרגשות לקראת תחילת שנת הלימודים, זוגות ושלישיות של סטודנטיות שנפגשו לארוחת צהריים ואכלו בשמחה סנדביצ'ים, מאפים, פסטות.
ולשם שינוי היה לי ברור כל כך לאיזו קבוצה אני רוצה להשתייך. ולא רק "בכאילו" - אוכלת אך מייסרת את עצמי, אוכלת ומקיאה.
ובכל זאת, במקום להצטרף לחגיגה ולהתענג על איזה סנדביץ' גדול חזרתי הביתה להכין לי ארוחת צהרים מאוזנת ומבוקרת...
אך בכל זאת, יש התקדמות...
בכל מקרה, הבחורות ההן הזכירו לי החלטה שקיבלתי לפני כמה חודשים - אם אשאר באוניברסיטה, אם אמשיך ללמוד ואתחיל ללמד, אמצא עוד כמה נשים ואקים שם קבוצת תמיכה להפרעות אכילה. או סדרת הרצאות, או קו חם. כל כך הרבה סטודנטיות סובלות ואף אחד שם לא עוצר אותם. כולם רואים איך הן פוגעות בגופן ובסיכויי ההצלחה שלהן, ממש כמוני, ואני ממש מרגישה שזה מקום נכון ליוזמה שכזו.
מה אתן חושבות?

אני חושבת שברגע שתעשי זאת,את קוראת לי ליוזמה המבורכת הזאת.
כשלמדתי רפואה,למדו איתי עוד כמה אנורקטיות,הפרדוקס בהתגלמותו לא??את אחת מהן שמעתי מקיאה בשירותים,אחרי התענגות בקפיטריה כמו שאת מתארת...עצוב...

מקווה שעבר עלייך יום נעים, ללא עומסים או לחצים חריגים בעבודה.
בכל מקרה, זה שבוע קצר שכבר מסתיים לו...
איך התאקלמו הילדים לחזרה לשגרה?
חשבתי שכבר סיימת עם האנטיביוטיקה... מסכנה, הבחילות בטח מערערות את שנת הלילה שלך. משהו חייב להמציא תרופה יעילה לבחילות, משהו למקרי חירום.
אני בעיצומם של סידורים וניקיונות, כך ששוב מחסירה עבודה ולימודים, אז כנראה שסוף השבוע הקרוב יוקדש להשלמות.
נדמה לי שאת גרה בצפון, גם אצלכם מרגישים כבר קצת סתיו? פה במרכז כבר יש רוח ערב נעימה ואפילו תחושה של כמעט חג!
אז לילה טוב יקירה, תרגישי טוב ונפגש מחר!

עכשיו בדיוק סיימתי את המצגת,שכולי תקווה שהיא אחרונה לחודש הקרוב,.....
אני מתעודדת שמחר אני רוב היום בישיבות הנהלה,הרמת כוסית,ויאללה הביתה עד יום ראשון!
לבן שלי היה קשה לחזור ללימודים,כיוון שהוא עבר גן ועכשיו הוא גם נשאר בצהרון(לפני זה הוא היה בחממה אצל אמא שלי מהצהריים),אז יצא שהוא בכה,והזעיקו אותנו שבוע שעבר בשעה שתיים בצהריים,אבל הוא לומד להכיר ילדים חדשים וכבר יש לו חברה חדשה,אז הוא מתאקלם.ולבת שלי היה קשה לחזור כיוון שהיא נהנתה בחופש,אבל היא חזרה לאותו גן ולאותה גננת אז לא נרשמו קשיים מיוחדים.

איזה כיף לך שאת מנקה ולא מפריעים לך,אני עוד לא ניקיתי את הבית כי היה לי שבוע שעבר עמוס,וכמו שזה נראה לא אגיע לזה אלא רק ממש בחג עצמו(למרות שאני אוהבת לקבל את החג נקי,עם ריח של עוגת דבש טריה בתנור ומפות חדשות),כי נוסף על היום העמוס שיש לי מחר יש לי גם פיזיותרפיה ואח"כ חתונה.
אני לא גרה בצפון,הלוואי והייתי המזג אויר משגע שם עכשיו,אלא באיזור השרון.
טוב יקרה מקווה שסיימת כבר לנקות ושאת נחה לך.תנסי לנוח בחג(עד כמה שזה אפשרי).
אוהבת קרן אור

שלום לך יקירה. כמה טוב לשמוע ממך!!

לגבי הנפילה- בולמוס והקאה...

לגבי ההתמודדות- אין מה לעשות. חייבים להמשיך הלאה ואני עדיין בהלם מעצמי שנתתי לזה לקרות. לא האמנתי על עצמי... את יודעת למה!!
אבל קרה וזהו. וממשיכים.

בקשר לאוניברסיטה- זה מאוד עצוב לדעת שיש אלפי בנות שמרעיבות עצמן למוות או מקיאות אצמן למוות ואף אחד לא שם כדי לתת תמיכה. אנ יגאה בך על הרצון לפתוח קבוצת תמיכה. זהו רעיון גדול שאולי יוכל להציל כמה בנות אומללות שלא יודעות כיצד לצאת ממעגל האיימים הזה.
ולגבי המראות- זה נורא. השלדים שראיתי בחו"ל היו מחרידים!! צבע פניהן של הבנות הללו היה כצבע גופה, עם עיניים שחורות ועיגולים שחורים מתחתיהן. עם שפתיים סגולות (!!!!!!) מרוב רעב וקור...בקושי יכולות לפסוע פסיעה אחת... מחריד ומפחיד!!!

ואני שמחה שאת לא מתכוונת להשתייך לקבוצה הזו לעולם!!! כל הכבוד לך!!

אני מקווה שתפתחי את קבוצת התמיכה ותעניקי מכוחותייך העצומים לבנות אחרות שסובלות, וכמובן- גם לבנים!! כן, יש הרבה כאלה...

המשך ערב נעים או בכלל לילה טוב אצלך כבר...

נשיקות
בלונדי!

מה שלומך? כפי שאת רואה, שוב אני מפציעה כאן הרבה אחרי 23:00, אך אני מקווה שזה זמני. כרגע אני מכינה את פקלאותיי, ואז פיפי ולישון.

מכל מקום, אני מקווה שאת חשה בטוב, ללא בחילה או צרבת. לפי מיטב הבנתי, הטיפול האנטיביוטי הסתיים, כך שאת אמורה לחזור לעצמך.

מצטערת על הלקוניות היחסית... אני עייפה, וקצת לחוצה. אני מקווה שייצא לנו לדבר יותר מחר.

בינתיים שיהיה לך לילה טוב ויום קל מחר!

(לפחות נותר עוד יום אחד, ואז סש"א...)

אוהבת!

כרונית.

כמה שהתגעגעתי!!!!!!!
מקווה שעשית חיים,ותחזרי לכאן לספר על חוויות אחרי שתתארגני(אני שונאת לפרק את הדברים אחרי חופשה...)
אוהבת קרן אור

התגעגענו אלייך!! מה שלומך, יקירה? נו? חזרתם הביתה בשעה טובה? יופי, אני שמחה שחזרתם בשלום! אנחנו מחכות כאן לשמוע סיפורים וחוויות מארצות רחוקות וקרירות...

בינתיים נספק לך 24 שעות של חסד כדי לפרוק את המזוודות ולעשות כביסות... :-)

לילה טוב ורק טוב!

כרונית.

נתמודד :)

אני חושבת שההורים של רורי טועים בזה שהם אוסרים עליה להיכנס לכאן, כי הפורום הזה הוא אחר, אבל הורים הם הורים ונכבד את החלטתם (עד גיל 18...). בכל אופן, שמחתי לקרוא את החדשות הטובות. לפניה כברת דרך ארוכה, ואני "מחזיקה לה אצבעות". רורי אזרה אומץ ופנתה לטיפול, וזה כשלעצמו הישג לא מבוטל. מאחלת לה בהצלחה רבה בהמשך.

מסרי לה ד"ש מאתנו + זר פרחים רעננים לשנה החדשה ולדרך החדשה!

כרונית.

אלו אכן חדשות נפלאות ואני מקווה מאד שהיא תמשיך בדרך הנכונה.
קרן אור - אני בטוחה שלתמיכתך המסורה יש חלק גדול מאד בתהליך הגמילה וההחלמה שלה.
את ובלונדי הפכתן את הפורום ההוא למקום שאפשר לדבר בו, ואז פתחת עבורנו את הפורום הזה, שהוא בית אמיתי.
וזהו בהחלט פידבק נפלא לשנה החדשה!
תמסרי לה שנה טובה וחיבוקים חזקים!
שלי.

שם המשפחה שלך הטעה אותי, כמובן. אך באמת זה כנראה שם הנישואים שלך.. טוב סליחה!!
אוכל מצרי, יאמי...,הייתי באה בכייף!!


יאללה מקסימה, אני מחכה לשמוע ממך בהמשך!

אוהבת

בלונדי!

אני שמחה לשמוע שהיא יותר טוב ומצליחה להתרחק מהכדורים וממשיכה בטיפול.
אבל אני לא יכולה שלא להתייחס לעניין עם ההורים!!!
אני לא מבינה למה נותנים להורים כזה כוח בידיים, להחליט על כל פיפס ועל כל צעד שהילדה שלהם עושה. למיטב זכרוני היא בת 20!!
אני לא מבינה למה צריכות להיות גזירות כאלה כשהיא כבר ילדה מעל גיל 18. למה הורים לוקחים לעצמם סמכויות על בחורה בגיל כזה, ולמה בכלל נותנים להורים להמשיך ולקחת אות אותן סמכויות???!!!!
צר לי, אבל אני לא מקבלת את זה, וזה כמו הגזירות שהיו עושים לי בבית בילדות!!!!
לא מקבלת את הכניעה הזו להורים!!! לא בגיל כזה!!!



מאחלת לה רק טוב ושיום אחד תמצא כוח ותסתלק מבית ההורים הרע הזה!!!!

שתהיה בריאה, אמן!!!

בלונדי.

תודה שאמרת על ה"בית החם" שפתחנו בפורום, וחבל שיש אנשים אטומים וטיפשים שלא מסוגלים להבין את זה!!!

מצטערת אבל אני מאוד כועסת על ההורים האלה!!!!!!!!!!!!!!!!

יום נפלא לכולן!

בלונדי

גם אני היום לא יכולה להבין את זה,אבל אני לא שוכחת שכשהייתי במצבה-פיזית ונפשית הייתי מאוד חלשה.לא היה לי כוח להתמודד עם עצמי,עד כמה וכמה עם אנשים נוספים כמו הוריי שרק הוסיפו עוד לגוף שכמעט התמוטט...אני לא ממהרת לשפוט אותה,אני הייתי כזאת עד גיל 21 .המרד היחיד שהכרתי ועשיתי גם הוא היה יחסית מופנם-פגעתי בעצמי,לאט ושיטתי.אני באמת מאחלת לה שתבריא ולאט לאט תבין שהיא צריכה להתנתק,ולהיות עצמאות.אני יכולה להבין עד כמה קש לה עם זה כרגע.זה עניין של בשלות.והיא רק בתחילת הדרך.אבל אם זה מה שיגרום לה לזכות בתמיכה מצידם להמשך הטיפול,אז שתלך על זה.הבנתי שאמא שלה עושה מאמצים כדי לנסות להתקרב אליה,אולי בגלל זה היא לא רוצה לעשות משהו ש"ירגיז" אותם,למרות שהיא בת 20.אל תשכחי שפיזית היא פחות,וחלק מהמחלה זה הנזקקות.אני בטוחה שעם הזמן,אם היא תתמיד כמובן,היא תגלה את עצמה,ובנפרד.

אני לא שופטת אף אחת אני פשוט לא מסוגלת איך אפשר לתת להורים לנהל לך את החיים..
לא מצליחה להבין את זה וכנראה לעולם גם לא אוכל..

ואני באמת לא שופטת אף אחת!! שכל אחת תעשה מה שטוב לה...

ואני באמת מקווה בשבילה שהיא תהיה בריאה ותחלים מכל הצרות הללו...


אני יודעת שאחרי מה שעברתי בחיים, לעולם (!!!!!) לא אתן שוב לאף אחד לשלוט לי על החיים! בטח שלא בצורה כזו חסרת כל בסיס!!! ולכן אני לא מצליחה להבין את זה...


שיהיה לה רק טוב ולא התכוונתי לרגע לשפוט אותה!
מצטערת שזה יצא ככה...

בלונדי.

שתינו מאוד רגישות,כנראה שאת צודקת...אני כבר מפחדת לדבר אבל לא התכוונתי שחלילה שפטת גם אני היום לא אתן לאף אחד לנהל לי את החיים או להשפיל אותי.אבל זה היום.פעם זה קרה הרבה,וגם לא מצאתי את הכוחות לשנות את זה.רק כשהתחתנתי כביכול נטשתי את הקן,ואני מניחה שזה עשה את ההבדל הגדול גם בשבילי וגם בשביל משפחתי.זה כל שהתכוונתי.ותפסיקי להתנצל,ואני גם.זה בסדר להביע את דעתנו,זאת זכותנו.

כן, רגישות יתר.. בעיה רצינית!

אני פשוט לא מסוגלת להבין איך קורה דבר כזה.. איך נותנים להורים להמשיך לאמלל לך את החיים כאשר אתה כבר בן אדם בוגר..

אני רק חיכיתי לברוח מהם כדי לנהל לעצמי את החיים, בלי היחס המשפיל הזה...


לא אבין לעולם!!!


אבל בסדר, שכל אחת תעשה כראות עינייה... והעיקר שיהיה לכולנו טוב!!!


יאללה רוצי לקחת את הילדים ונשתמע!!

אוהבת
בלונדי

שלא תעיזי לפחד לדבר!!!! שמעת?????

חחח, וזה לא איום!! חחח..

דברי כאוות נפשך, אני מורה לך לעשות כך!
הרי אין ברצוננו לפגוע פה אחת בשניה... יא מצחיקולה! אני רוצה לשמוע כל מה שיש לך להגיד!!

נשיקות וחיבוקים!!

בלונדי!

חבל לי שהסיפור הזה מרגיז אותך, אני מבינה לחלוטין את עמדתך בנושא אך רציתי להעלות שתי אפשרויות -
האחת, כל אחת מאתנו מנהלת יחסים שונים לחלוטין עם הוריה. יכול להיות שלך היה קל יותר להתנתק מההורים, או לסרב להענות לסנקציות שונות, בגלל האופן בו גדלת וחונכת.
אני נכנעתי לדרישות ומגבלות שונות שההורים הציבו לי בגלל המחלה, היום ברור לי שהם טעו. מאד טעו. עזבתי את הבית בגיל 21 והיה קשה לשנות הרגלים וקשה להתנתק. למשל, בעקבות המלצה של אנשי מקצוע הם אסרו עלי להמשיך לרקוד. אפילו פעם בשבוע. גם כשמצבי הגופני התייצב, גם בתקופה בה הייתי אחרי אנורקסיה ולפני בולימיה, לא אפשרו לי לרקוד או להתעמל. היום אני יודעת שזו היתה טעות, טעות שגרמה לי להתרחק עוד יותר מגופי ולהגביר שנאה עצמית. לקח לי המון שנים לחזור ולהפעיל את הגוף לכיוון החיובי.
האפשרות השניה - אולי רורי מעדיפה בעצמה להתרחק קצת מהפורום, וזכותה להרגיש כך.
לכן לנו נותר רק לשמוח על התקדמותה ולאחל לה הצלחה רבה!
ושוב - אני מעריכה מאד את דעתך וגם מסכימה איתה. יש שלב בחיים בו עלינו לקחת אחריות מלאה על הטיפול ועל ההחלמה. קראתי איפשהו שרבות מאלו שהחלימו מהפרעות אכילה טוענות שהטיפול "שהציל" אותם היה הטיפול שאליו הן התחייבו באופן אישי, ולא בעקבות לחץ ההורים.
אין מה לומר, הורים זה סיפור קשה...
להתראות יקירתי!

שוב אני אומרת, אני לא כועסת על אף אחד ולא שופטת, חלילה.
אני רק לא מצליחה להבין את העניין הזה.
כשהבית "חולה"- צריך להתרחק ממנו ומהר!!!

אבל שוב, כל אחת והחלטותיה!!
אני מכבדת כל החלטה, גם אם אני לא מבינה אותה.

מאחלת באמת שיהיה לה רק טוב, ואם היא רצתה חופשה מהפורום- אדרבא. מה שיעשה לה טוב- אני בעד!! העיקר לצאת מהמחלה!!

לילה טוב.
בלונדי.

עשיתי עוד בדיקות דם, התוצאות תקינות. B12 לא מזהיר אך לא נראה חוסר. ואני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב. בעקבות השיפור בהרגשה והבדיקות הרופא המליץ "לנוח" מבדיקות נוספות ומברורים ולבצע שוב בדיקות דם מקיפות עוד כמה חודשים. הוא מאמין שכל עוד אדאג לעצמי היטב הכל ילך וישתפר.
מנסה להאמין לו ולהרגע...
האמת היא שאני חושבת שצריך גם בדיקות דם להורמונים, אך מאחר ואני עדיין עם גלולות נגד הריון לא נראה לי שתהייה איזו משמעות לבדיקות. אז אחכה בינתיים עד לביקור הבא אצל הגניקולוג.
יום טוב יקירה, ותודה על הכל!

שמחה לשמוע ממך כל פעם עד כמה המצב הנפשי והפיזי מתחילים להתאזן.ויותר מכל שמחה מתוצאות הבדיקות ומההרגשה שהשתנתה.
לגבי הורמונים-אין טעם לבצע בדיקות כל עוד את על גלולות.ונראה לי שבאמת כפי שאני שומעת ממך,אין צורך ההדיקות נוספות.אני שמחה שעד כמה שקשה לך להאמין,ה"א לא עשתה לך נזק בילתי הפיך,את ברת מזל כמוני.עכשיו רק צריך לשמר את זה,ולהתחיל לטפל במחשבות.
אתן כל הזמן כותבות לי שקל לדבר הלוואי והיה קל לבצע.אז היני יש לך דוגמה חיה לכך,אני לא שונה מכל מישהי אחרת שנאבקה והצליחה.יש הרבה סיפורים כאלו,פשוט בדר"ב הם לא נכתבים מספיק לצערי..
יום נעים מקסימה,קרן אור

תודה על הברכות והחיזוקים.
האמת היא, שאני עדיין סבורה שנגרם נזק ויודעת שיבוא יום (או ימים) והנזקים יעלו על פני השטח. אך למעשים שלנו יש מחיר, גם לאלו שלא היו לחלוטין בשליטתנו, ואני מתחילה להשלים עם זאת.
כיום, ההרגשה שהזקתי לעצמי באופן שעדיין לא ברור או ידוע, כבר לא גורמת לי להרים ידיים, אלא לנסות לשפר ולתקן את מה שיש. אני מאמינה שגם יגיע היום בו אלמד לסלוח לעצמי ולקבל את עצמי עם העבר הכואב וההווה הקשה.
ותמיד זוכרת שיש כאלו שגם ללא הפרעות ובעיות מיוחדות נתקלים באסונות ומחלות שונות, כך שבסך הכל אני בת מזל...
ואת דוגמא חיה ונפלאה לחיים בכלל!
ובלי קשר לכתוב כאן - מקווה שאת לא הורגת את עצמך עם ההכנות לחג... אצלי צפוי בלאגן גדול, משפחה באה לביקור ארוך, והפעם אין ברירה אלא להתחיל בצחצוח הבית, כביסות, קניות, ארגונים...
מאחלת לך הכנות קלות ונעימות!

יש לי מזל אני כל חג עושה עם הוריי,ואמא שלי דואגת לכל,ההכנות אצלה כבר בעיצומם,וכל שנשאר לי לעשות זה לבוא בערב החג ולהנות מהמטעמים הנפלאיים!
מזל שאני לא צריכה להכין כלום,כי לא הייתי מגיעה לזה.גם כך סינג'רו אותה בגנים להכין עוגת דבש.פשוט הלחץ המרכזי הוא בעבודה,ובגלל הביקור וזה שהייתי חולה לפני יש לי עיכובים בפגישות עם לקוחות ובאיחוליי חג שמח,אבל כבר השלמתי מראש של"קטנות" יותר אלך אחרי החג,והלו"ז שלי שבדר"כ ספונטני כבר סגור עד סוף החודש...אבל לא נורא מיום רביעי עד ראשון יש לי שקט להתרענן ולנוח אז אעבוד קשה כמה ימים בידיעה שנשארו בסה"כ עוד יומיים.
את מארחת בחג???כל הכבוד לך,אם הייתי צריכה לעשות זאת הייתי משתגעת גם כך ביום הולדת של הילדים אני מקימה קייטרינג מרוב בישולים...(מנהג משפחתי הזוי יום שלם אני במטבח),כי גדלתי בבית שתמיד צריך להיות בו אוכל-אולי מישהו יבוא..אולי יהיה חסר...אני זוכרת שכל ארוחת צהריים ישנם שלוש סירים על הגז לפחות,ואמא שלי למרות שכולנו נשואים ממשיכה מתוך הרגל לעשות את זה גם היום...
טוב יקרה,אני הולכת להרדים את הילדים אכנס יותר מאוחר(בתקופה האחרונה אני נרדמת סביב 12 -1 זה משהו לא רגיל אצלי...)

נכון, את צודקת. אתמול הלכתי לישון מוקדם. באחת וחצי. :-)

בכל אופן, היום אני מרגישה יותר טוב מאתמול, תודה. ועדיין, הגוף שלי כואב ודואב, ואני אנסה לפרוש מוקדם גם היום. אבל כרגע אני מנסה להתאושש אחרי ארוחה קלה ולהחניק בתוכי את הבחילה שגואה בי. אני חושבת שאני אצא קצת החוצה לסיבוב קל, לנשום אוויר אחר, לחשוב על מאורעות היום ולהוריד קצת את האוכל - ובכיוון הטבעי...

ולגבייך, יקירה - אל תילחצי יותר מדי. שוב - אני יודעת שקל לדבר, אבל אל תסחטי מעצמך את כל הכוחות, השאירי משהו לקרן אור. את עדיין אחרי מחלה וכדאי שתשמרי על הכוחות שלך. שיהיה לך המשך שבוע קל ולא לחוץ מדי.

{ואיזה מזל שאני לא צריכה להשתתף בסאגת הבישולים הזאת! עם החשק שלי לבשל עכשיו, בטח הכל היה יוצא דוחה (ואני יודעת לבשל!), אז מוטב כך}.

לילה טוב וליל מנוחה!

כרונית.

שלום לך יקירה, וברוך שובך אלינו! אני כה שמחה לקרוא שנהנית בטיול ושהתמודדת עם כל הקשיים כהלכה. הלוואי שהכיוון הזה יימשך, כי הוא הכיוון הנכון. ואכן כן, החיים מציבים בפנינו מבחנים כל הזמן. הדתיים קוראים לזה "שיעור", ואני קוראת לזה סתם מבחן או מבדק או משהו בסגנון. וזה אכן מתיש, אבל ככל שאת מתקדמת - יש לך יותר ויותר סיפוק. את מתקדמת אט-אט ומרגישה שאת משקיעה מאמץ שלא מתוגמל בכברת דרך נאה כמו שהיית רוצה. אבל אז מסתכלת אחורנית, בוחנת את כל הדרך שעברת ומתמלאת בגאווה.

לילה נפלא!

כרונית.

קראתי שאת לא מרגישה היטב, מקווה שעד הבוקר ישובו כוחותייך ושהבחילה תעלם כליל.
מבחנים, מבדקים, שיעורים - אלו הם חיי גם ללא ההפרעה הספציפית שלי... והאמת היא, שהחיים של כולנו רצופים במבחנים.
הבטחתי לעצמי שיותר לא אברח מהמבחנים הללו, גם אם אכשל, פשוט אמשיך הלאה בכיוון הנכון.
אבל לפעמים אני כל כך זקוקה לחופש מעצמי, אך כבר יודעת שהחופש הזה מסוכן, ולמעשה הוא לא חופש כלל. הוא רק בריחה. מאמינה שאת מזדהה עם התחושה הזו.
לגבי החג - לא אפרט כי שוב מדובר בחשיפה קטנה, והאמת היא שזה גם לא כל כך מעניין, אך נפל עלי אירוח באופן חד פעמי וראשוני, או יותר נכון - הפלתי זאת על עצמי, אך ביחס לנסיבות ולאפשרויות האחרות לחג הקרוב, זו היתה החלטה נכונה.
ועלי מוטל רק לסדר, לנקות, ליפות את הבית, לאוכל אחרים כבר ידאגו (לדרוש ממני לבשל לחג זו הגזמה פראית, וגם חבל על האורחים. מגיע להם משהו טעים לחג...).
לילה טוב יקירתי, נפגש מחר!

אני לפעמים רוצה לברוח מעצמי, ולא רק לקחת חופשה מעצמי. לפרקים אני ממש רוצה להיות מישהו אחר, רק לא אני! נכון, פנטזיה ילדותית-משהו, אך היא רק מוכיחה עד כמה לפעמים קשה לי עם עצמי. ברור ומובן שלקחת חופש מעצמך זה צעד מסוכן, ובייחוד עכשיו. צעד זה משמעו בריחה והידרדרות פוטנציאלית. אם אני אתיר את הרסן, ולו אף במעט, מהר מאד אני אמצא את עצמי למטה. ואני מתכוונת למטה-למטה.

ואני מרגישה יותר טוב עכשיו. תודה. חזרתי מסיבוב קצר, הבחילה עברה, התקלחתי, התמרחתי לי בקרמים ריחניים כלבבי וכעת אני יושבת על כמה דברים.

ובאשר אלייך - אני בטוחה שאם קיבלת החלטה לארח אצלך משמע שהיא נכונה. נכון, לנקות זה מעצבן ומתיש (ומתיש במיוחד כשיש לך OCD כמוני), אבל אח"כ פשוט כיף ליהנות מן הנקיון לאיזה יומיים-שלושה... חחח...

יקירה, לילה טוב ויום מוצלח!

כרונית.

פספסתי את הודעתך איכשהו... חזרה כאן פעילות אמיתית ואני לא עומדת בקצב!
שמחה לשמוע שהבחילה חלפה בלילה ההוא ומקווה שהחג הקרב יעבור אצלך בשלום בלי טרדות מיותרות וחרדות מזון. אני מתכוננת לקשיים וכאבים, כרגיל, מוכנה לתסריט הרע ביותר.
נראה לי דווקא שלרצות להיות משהו אחר אינו דבר ילדותי כלל, ובטוחה שלא מעט מרגישים/ות כך, גם ללא הפרעת אכילה. בכל אופן, אני מזדהה לחלוטין - לפעמים הייתי רוצה להיות משהי אחרת לגמרי, עם חיים אחרים, מורכבת פחות, מתוסבכת פחות, שמחה מהעובדה הפשוטה שאני חיה.
אך זה מה שיש, ואם זה צריך לעבוד... עבודה קשה, אך משתלמת בסופו של דבר!
אל תגזימי עם הניקיונות, כולה שנה חדשה!
חיבוקים חזקים לחג,
שלי.

כל הכבוד! כל הכבוד!!!!!!!!!!!!



כיף לשמוע!
זו בדיוק אני כשיש חגיגות :)
מותר. פשוט לא לחשוב ולהיות כמו כולם.
מחשבה משחררת משהו, אינדיבידואליזם לא כאן :)



אני כ"כ מחזקת אותך ומעריצה אותך על כך,
מפני שאני יודעת כמה שזה קשה.
אל תדאגי, את תשארי "את".
וזה ימשיך להפתיע אותך כל פעם מחדש :)



אור.

יפה-יפה כתבת, וכעת כל שנותר הוא ליישם... והלוואי וזה היה כ"כ קל כפי שזה נשמע.

מאחלת לך שבוע קל ובריא!

3>

לילה טוב!

זה מקסים ומרגש, כרגיל, ומתאים כל כך לעיתוי - לפני שנה חדשה!
אך כמו שכרונית כתבה - קשה ליישם...
בכל מקרה, מזדהה עם דברייך. הרי כל עוד חששתי לקבל על עצמי את הסיכון שבהחלמה - סיכון כפול - מחד, להצליח "ולאבד" צורת חיים שנשענתי עליה זמן כה רב, מאידך, להסתכן בכישלון מאמצי ההחלמה -
כל עוד חששתי מהסיכון, נשארתי תקועה ואומללה.
והיום אני בהחלט אופטימית יותר, פתוחה יותר, מוכנה לעמוד באתגרים.
תודה יקירה!
ממה שהספקתי לקרוא נדמה שעבר עלייך סוף שבוע נעים, קצת מנוחה, הרבה משפחה. מקווה שאת מרגישה היטב ומלאת אנרגיה לחג המתקרב!
אוהבת,
שלי.