פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

כבכל יום, כבכל לילה. ואכן כן, השלמתי מספר לא מבוטל של שעות שינה, אך לא נראה לי שזה עוזר לי במשהו. אני "עייפה-מוות".

או-הו, כנראה שהים ממלא מוטיב מרכזי היום. בדיוק כשחלמתי שאני בים חברה שלי התקשרה והעירה אותי כשבפיה הצעה מעלפת ממש - להצטרף אתה לים. וואו. אמרתי לה- "לא, תודה, אבל טוב שהתקשרת". היא שאלה אותי אם אני חולה, ואמרתי לה שלא, חס וחלילה, אני רק עייפה. ועכשיו אני נכנסת ורואה ש... גם אתם בים. אגב, החלום שלי על הים הפעם היה ממש נעים. בד"כ החלומות שלי על הים הם מן הסוג המסויט למדי (טביעה, שחור, פחד משתק וכו').

אתמול היה לי יום דוחה למדי. שוב הרגשתי ש"כרסמתי" יותר מדי ללא כל הצדקה ממשית (=רעב פיזיולוגי אמיתי), וזה עצבן אותי. אני שונאת את התחושות הללו! קשה לי "לפרק ולנטרל" אותן, אבל אני מתמודדת. מה שכן - וזה טוב - לפחות לא עברו לי בראש מחשבות טיהור למיניהן, ואם זה לא סימן חיובי, אז מה זה כן? הצלחתי להעביר את זה וזהו. אני מקווה שכשמזג-האוויר יצטנן לו קמעא, אני אחזור לעשות ספורט וזה יאזן אותי. בתקווה לפחות...

מכל מקום, אני מקווה שאתם נהנים שם, בונים מגדלים בחול ועושים חיים משוגעים!

שתהיה לך שבת נעימה ושבוע נפלא!

(לפחות עובדים רק 3 ימים...)

נשיקות אהובה, ושמרי על עצמך!

כרונית.

אז היינו בים,מגדלים לא בנינו,אלא בעיקר עשינו חורים...הים היה פלטה היום,והאמת שזאת הפעם הראשונה שלי העונה שאני הולכת לים(אוהבת יותר בריכות,לא מסתדרת עם החולות כשחוזרים...) ובאמת לא נשאר הרבה זמן עד סוף העונה,והילדים מאוד נהנו.אני בעיקר סבלתי מהשמש,אבל מה זה בשביל לראות אותם מאושרים??(לגבי מתעייפים,אז לי זה קורה לפניהם),חזרנו הביתה ארוחת צהריים,וישנתי שעתיים.איך אני אוהבת את שישי שבת זה הזמן היחיד שלי לישון ככה באמצע היום.למרות שאתמול עד 1 לפנות בוקר לא נרדמתי...
כרונית,לפעמים יש חשק לכרסם גם לא מרעב,אז מה.למה להימנע,זה לא שהיה לך בולמוס.תאמיני לי אכלתי כ"כ הרבה בשבוע האחרון,שפשוט לפני שהספקתי לעכל ארוחה אחת מועד השניה הגיע...בזמנים רגילים הייתי כועסת על עצמי,שאני אוכלת יותר ממה שאני צריכה,אבל הפעם ויתרתי ובאמת נהנתי מהאוכל.אין מה לעשות אוכל הוא גם הנאה.אני מעדיפה לאכול מאשר להימנע.אבל אני שמחה שלא עברו לך מחשבות היטהרות,זה באמת התקדמות..
טוב יקירה,אשוב יותר מאוחר.

ושמיציתם את היום עד תום. אגב, אני לא הייתי בים וגם לא בבריכה 10 שנים תמימות, כך שנותר לי רק לחלום על הים כנראה... (בריכות מגעילות אותי למוות).

וברור, ברור שלפעמים סתם בא לאכול משהו. זה טבעי ונורמלי, רק שאצלי זה "מתנגש" עם התוכנה המוחית שאומרת עדיין "לא!" לכל נסיון כזה. מכל מקום, היום היה לי יום שפוי מבחינת אוכל, כך שהיה בסדר בסופו של דבר. נכון שאני מרגישה שיכולתי להרשות לעצמי לקצץ בחצי, אבל אני יודעת שזה קול המחלה מדבר מתוכי ולא ההגיון הבריא שבי, כך שאני מודעת לעניין ושולטת במצב.

וסתם עוד נקודה קטנה למחשבה: אם קצב העיכול אצלי היה מהיר יותר - הייתי מרגישה יותר טוב עם האכילה שלי. אבל בגלל ששנים של מחלה ומשלשלים האטו את הקצב ומכל ביס קטן הבטן שלי מיד מתנפחת ואני לא מתרוקנת מהר - אני מרגישה עוד יותר זוועה עם העניין.

המשך ערב נעים ושבוע טוב!

כרונית.

אנחנו שוב כותבות במקביל...
איזה כיף לך! את נוסעת עם החבר???
תעשי חיים יקירה,אני בטוחה שאח"כ תחזרי עם אנרגיות חדשות.
אוהבת קרן אור

קמתי היום בתחושה עייפה שאחרי שיעור פילאטיס הפכה ליותר בריאה. יש תוכניות להיום, חברים ועוד חברים וחברים. בדיוק מה שאני צריכה.


מרגיש לי כאילו אני רוה להיכנע לאנורקסיה של פעם,
להגיד שאני בדיאטה. בגלל מה שהעלתי.
אבל אני לא מסוגלת לתת לעצמי לאכול פחות ממה שאני אוכלת.
אני בחורה שרוצה לאכול, פעם היה קשה להודות בזה.
שכחתי את "אמנות" ההרעבה העצמית. וטוב שכך.

מבטיחה לעצמי, מה שעלה בקלות גם יירד,
פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה.
דיייי (זו אני צועקת על עצמי) לחשוב על זה :)
אבל עם כל הכבוד לצעקות על עצמי, זה בטח הכל תלוי באיך שאני ארגש כשאני אתלבש בערב לארוחה חגיגית. אם החולצה תשב בלי להבליט ...

לפעמים אני רוצה להתנצל בפניכן שאני דשה ולשה את הנושא יותר מדיי, אבל אז גם מרגיעה את עצמי, שבשביל זה הלוא אנחנו כאן. כדי לדבר בינינו על מה שלא מדברים עם אחרים, לא?

אז זהו, שיהיה לכולכן סופ"ש מעולה,
שבת מדהימה ומפנקת גם ברגעים הקטנים, ובעיקר בקטנים- זה הכי שווה.



אור

מה שלומך??אני רוצה להגיד לך שפעם ראשונה שאני ממש שומעת יותר את הרצון שלך להבריא.לפני כן להרגשתי כמובן הוא היה מעומעם קצת פחות בולט.ואני שמחה על כך יקרה.כל הכבוד.
אל תתנצלי שאת כותבת כאן אנחנו באמת פה בשביל זה.ואני תמיד שמחה לשמוע ממך.
את יודעת היום קראתי איזה משפט מעניין שכתב שהבניה אצלנו בשונה מבתים היא בניה מבפנים לבחוץ.קודם צריך בסיס טוב מבפנים ואח"כ תגיע הארכקטורה החיצונית.כמה שזה נכון.כשאתה מרגיש טוב מבפנים המשקל הופך לזעום יותר,ותאמיני לי שגם יורדים במשקל בסופו של דבר כי באמת קשובים לגוף,והגוף מאוזן,כך שגם כמה ימי חריגה אינם ניראים...
אני בטוחה שהחולצה תשב יפה,כי את מבפנים תרגישי יפה.כל השאר ממש לא משנה.
מאחלת לך שבת שלום,ואשמח לשמוע ממך.
קרן אור
אור-אני מאמינה שלא סתם בחרת לעצמך את השם הזה..הוא מחייב...חחח..

קראתי אתמול את המשל המפורסם על שני זאבים טוב ורע.
השאלה במשל היא "מי מנצח, הזאב הטוב או הזאב הרע?" .. והתשובה היא- מי שאנחנו מאכילים....


אני מאכילה את עצמי בהרגשה שאני שמנה, גם ברגעים אלה ממש,
לעיתים רחוקות אני מרגישה אחרת.
עבודה, זה מה שצריך :)


תודה רבה, ואני אעדכן לגבי החולצה :)




אור.

אנחנו כותבות במקביל...שיהיה לך טיול מדהים,את נוסעת עם החבר??
אני יודעת כמה ההתאווררות הזאת חשובה,אז תסעי ותהיני,ואני בטוחה שתחזרי עם אנרגיות חדשות.
אוהבת קרן אור

אני רצינית לגמרי. לפעמים טוב לנו אם נשים את הראש בחול, יש יותר מדיי כאב בעולם הזה, שאין דרך להכיל.


בעצם, זה בערך מה שאמרתי לפני שעתיים בעצמי- די נמאס לי. נמאס לי.
הלימודים מתישים ומייאשים ולא קל לי.
אבל כמו שאמרו לי, כמו שאני אומרת לעצמי, וכמו שאני כאן להגיד לך- אוטוטו ונגמר. ממש תכף. תאזרי כוחות.

אוטוטו. שבוע זה גם מה שאני אומרת לעצמי. שבוע ואני חוזרת לפעילות ליד הלימודים. בתקווה להרגיש שאני קצת יותר בשליטה ולהשיג את השקט הנפשי אולי עוד טיפה.


עשי לך הפסקות. מחר אני עושה לי הפסקה. יום שלם של חברים. להרגיש את עצמי שוב. להתחזק. להיכנס לפרופורציות. לאגור כוחות.


יהיה בסדר.


ליל מנוחה!



אור (הכל בראש....)

אין לי מושג למה המחשב כתב את השם שלי פתאום כך...
קרן אור

אני שמחה לשמוע שהתיירים עפים להם אל-על מחר. אמנם את אומרת שנהנית בחברתם ושלמדת המון, אך לכל דבר יש סוף, וסוף-סוף תוכלי "לקבל את הזמן בחזרה" ולא פחות מזה - לחזור לדבר בשפת אמך בחופשיות... ומתוקה, את לא חייבת לי כלום. תכתבי לי רק כאשר תרצי וכשתתפני לכך.

ומה שלומי? אני כמובן גמורה ומסוחררת ובדרך להזדחל למיטה שלי, לישון סוף-סוף. היה לי שבוע מתיש ואני ריקה מכוחות. באשר למצבי - הייתי אומרת שיש לי את שתי הבעיות- בעיות גם בשינה וגם בריכוז - מבלי לפרט... לגבי שעת סיום עבודתי - כעקרון אני מסיימת לעבוד בארבע וחצי כאשר אני נדרשת להשלים איחורים במידה והיו וכמו"כ לעשות ש.נ. במידה ויש צורך.

לגבייך - אני מכירה לגמרי את ה"ניתוקים" ואת הבלק-אאוטים הפתאומיים הללו, וברור לגמרי מניין זה נובע, יקירתי- מחוסר שינה. אין ספק, גם לך היה שבוע מתיש ושוחק ללא טיפת זמן לעצמך, ולכן אני מבקשת ממך לארגן לעצמך סופשבוע רגוע ומרגיע - עד כמה שהתנאים מאפשרים, כמובן.

שמרי על עצמך ונשתמע!

חיבוק ענקי!

ממני.

כל פעם כואב מחדש לקרוא על הסבל והמצוקה הנגרמים מהפרעות האכילה השונות.
אז קודם כל, את לא לבד. כולנו כאן נאבקות או נאבקו בעבר בהפרעות אכילה.
מהודעתך קשה להבין בדיוק את מצבך. האם מה שאת מתארת הוא בולימיה מזה כשנה? אכילה כפייתית?
אם כן, אכן נכנסת למעגל נורא, של סבל וכאב, אך יש דרך חזרה. אפשר לצאת משם. אך יקירה, את חייבת לעשות זאת כמה שיותר מהר.
לא ציינת בת כמה את, קצת פרטים יעזרו לנו לעזור לך. את כמובן לא חייבת לחשוף שום דבר פרטי או אישי, כולנו כאן בשמות בדויים.
אם את רוצה להפסיק את המעגל הזה תפני לעזרה. את יכולה להתחיל במשפחה, לספר על הבעיה, ולתת להם ללוות אותך לטיפול הראוי - טיפול נפשי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), טיפול תזונתי שיקל עלייך את המאבק עם משקל הגוף, וטיפול רפואי.
ניתן לקבל את הטיפול הנ"ל מקופות החולים, מחלקות מיוחדות להפרעות אכילה בכמה בתי חולים ברחבי הארץ, או באופן פרטי.
אך החשוב ביותר - בקשי עזרה. תפסיקי את המעגל הזה.
אני נשארתי בו יותר מעשור, ותאמיני לי, אם הזמן הדרך החוצה הופכת למסובכת יותר ויותר.
בהצלחה יקירה.

העלת לי עכשיו דמעות...חבל שהדמעות האלה לא נפסקות כבר כל כך הרבה זמן...
נכנסתי היום ממש במקרה לפורום הזה..משהו בתוכי גרם לי לכתוב את ההודעה הזו...
אני לומדת בכיתה י"ב.
כל החיים הייתי הילדה הרזה והיפהפייה..הגאווה של המשפחה. זו שמצטיינת בהכל.
כל השינוי הזה החל לפני כ-3 שנים.
התחברתי למישהי והפכנו לחברות הטובות ביותר. כל היום הכל נעשה יחד והרגשנו כאילו הכרנו אחת את השניה מאז ומתמיד. חברתי הטובה הייתה אנורקסית, כל הזמן הסביבה העירה הערות רבות לגביי העובדה הזו, אך אני-אחת שמעודי לא ידעתי מהו המושג 'דיאטה'-חשבתי שהיא רזה מטבעה ולא ראיתי בכך משהו יוצא דופן.
הייתי מהופנטת ממנה ולא הבנתי שהיא נמצאת במשבר קשה, היא דאגה באופן תמידי להסתיר זאת והמקורבים אליה באמת לא היו מודעים לכך.
במהלך החופש הגדול ממש עברתי לחיות אצלה בבית, שם פיתחתי אכילה אובססיבית.
היא דאגה להאכיל אותי מכל טוב, לא הייתי מודעת לעובדה שלאכול 2 קופסאות גלידה לבד ולאחר מכן חטיפים כל הלילה נחשב למשהו יוצא מגדר הנורמה.
אני אכלתי, היא צמה...לא שמתי לב לכך.
התחלתי להעלות במשקל, זה התחיל ממספר קילוגרמים ספורים...והמספר גדל וגדל...הרגשתי מכוערת, לא אהובה, הפכתי להרגיש לבד-ולא שמתי לב שמילדה מלאת חברים שכל הזמן כולם סביבה התנתקתי והרחקתי את כולם...
אותה חברה גרמה לי להיכנס לדיכאונות, נתנה לי להרגיש לא רצוייה...ואני נתתי בה אמון מלא, חשבתי שהיא כל מה שיש לי.
לא הבנתי שהיא הופכת אותי לכמוה, ואף יותר גרוע. אני משתמשת במושג "חברה" אבל לא יודעת אם הוא מתאים למישהי שגרמה כ"כ הרבה סבל ובו-זמנית כל כך הרבה אהבה.
עליתי 10 קילוגרמים במשקל. אותה חברה עזבה את ביה"ס והותירה אותי עם בעיות חבריות ואישיות קשות, בלי יכולת להתמודד.
נקודת המשבר הגדולה הייתה בטיול השנתי של שנה לאחר מכן, הלכתי לסופר ומילאתי עגלה בכל סוגי השוקולד והמתוקים האפשריים...במשך שלושה ימים אכלתי ללא הרף...בערב השלישי לטיול הרגשתי כבדה ורע מאוד...הלכתי לשירותים-ודחפתי אצבע. הקאתי.
תחושת ההקלה הייתה בלתי ניתנת להסברה, הרגשתי קלילה הרבה יותר חמש דקות לאחר מכן.
יום למחרת-המשכתי לאכול ללא הרף.

מאז אני עוברת מה שנקרא "תקופות"-יש תקופה בה אני לא מקיאה בכלל ומשתדלת לשמור על הרגלי אכילה תקינים-ודווקא אז, שאני מרגישה שיצאתי מזה סופסוף-אני בוגדת בעצמי ואוכלת ללא הפסקה ומחשבה-אח"כ אני מרגישה רע ומכריחה את עצמי לגשת לשירותים ולהקיא, אחרת אני לא אוכל לסלוח לעצמי.

זה מעגל שלא נגמר, אני מרגישה שהחיים שלי נהרסים בגלל זה.
אימא שלי מתוסכלת מאוד מהמצב וכל מהלך חיי סובב סביב עניין המשקל.
אחיי לא יודעים כיצד לעזור לי ומעירים לי על כך-מתוך רצון חעשות טוב-אך זה יוצר עוד יותר תסכול והרגשה של חוסר אונים.
מאיפה אני אביא מוטיבציה לשינוי המצב? אני במצב הרס עצמי מתמשך-גזרתי לעצמי שיערי (שהיה ארוך ויפה), התדרדרתי בלימודים...אני לא יודעת מה יהיה איתי.
תעזרו לי

לצערי יש לי דקות ספורות לכתוב, אך אני מבטיחה לכתוב לך שוב מחר. בבקשה, תשארי איתנו...
הסיפור שלך כואב מאד. מלבד ההתמודדות עם שינוי הגוף והעלייה במשקל גם חווית בגידה קשה של חברה טובה וקשיים חברתיים. המצוקה שלך מובנת מאד, ואת לא צריכה להתמודד עמה לבד.
קודם כל - את חייבת להבין שבגיל ההתבגרות, בו הכל החל, הגוף משתנה. חילוף החומרים משתנה, הגוף מתעגל ומתפתח. זה טבעי.
אני לא יכולתי לסבול זאת "והענשתי" את גופי באנורקסיה קשה שהתפתחה לבולימיה.
אבל יש דרכים אחרות, בריאות, להתמודד עם עלייה במשקל, והחשוב מכל - לאהוב את עצמך ואת גופך גם עם הקילוגרמים הנוספים והמבנה החדש. זה לא קל, אך את צעירה מאד ויכולה לצאת מהמצב הזה.
שנית - אני בטוחה שגם כיום את יפהפיה אמיתית. זו הפרעת האכילה שמסתירה זאת ממך. את מתבוננת במראה ורואה נערה עצובה, את לא רואה את עצמך.
נשמע שמשפחתך מודעת לכך שיש בעיה. אז ספרי להם עוד ופני לטיפול. יש לך זכות לטיפול פסיכולוגי מקופת חולים, וגם לדיאטיקנית.
ומאיפה המוטיבציה לצאת מזה? נראה לי שכבר יש לך. את יודעת שאת במעגל איימים שהורס את חייך, וכרגע את צריכה לבקש עזרה ולבחור להיות בריאה ומאושרת.
זה יהיה תהליך, זה יקח זמן, אך הכל יסתדר.
ושוב - את צעירה כל כך! ועם זאת, בשלב קריטי בחייך. שנה אחרונה ללימודים, לפני צבא. אל תדחי את הטיפול, התחילי עכשיו ותוכלי לפתוח בחיים חדשים כמה שיותר מהר.
שלך - שלי.

אני מרגישה שאין לי את היכולת ללכת ולספר למשפחה על הכל.
מספיק אני מאכזבת אותם בכל שאר התחומים, אימא שלי תיקח את זה מאוד קשה-היא תחשוב שזה כשל בה כהורה, היא לא תבין...
ניסיתי לרמוז כמה פעמים, אבל להגיד את זה גלוי אני לא יכולה, אני לא מוצאת את הכוחות.
לגביי טיפול פסיכולוגי-אני באמת מאמינה שהכל בא מהראש, מהמחשבה ולכן רק טיפול מסוג זה באמת יעזור, כי לא משנה כמה ספורט וכמה תזונה נכונה-מעבר לפינה יחכה רגע המשבר, בו אני אזרוק הכל לפח ואתחיל בזלילה-שתלווה בהקאה.
אני מפחדת שאם אני אלך לדיאטנית לייעוץ זה לא יעזור וזה ישפיע עליי לרע בגלל שהיא תכתוב את זה בתיק האישי שלי, זה כתם שלא ימחק.
מה ידוע לך לגביי טיפול כזה? מה ההשלכות?

אמרת לי שאת לא רוצה שאני אעזוב...את לא מבינה כמה זה נותן לי תחושת תמיכה...לראשונה אני אוזרת כוחות ומגלה על זה למישהו, משתפת באמת מהלב.
כשהגעתי לפורום חשבתי לעצמי שאני חייבת לשתף, רק כאן באמת יצליחו להזדהות איתי, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי באמת מזה הרבה זמן.
לא הגיוני שכל פעם שאני אסתכל באלבומי התמונות אני אבכה כאילו אני הישנה נקברה...
לא משנה לאן אני אלך-בין אם זה לסופרמרקט, לקנות בגדים, ללכת לביה"ס...נושא המשקל ילווה אותי.
אני מפחדת להיות שמנה שאף אחד לא ירצה להיות בסביבה שלה, זה הסיוט הגדול ביותר שלי.
אני מפחדת להישאר לבד.

אני בצד השני של הסיפור
אבל אני יכולה להגיד לך שאת חייבת לבקש עזרה כמה שיותר מהר כי ככל שהזמן יעבור יהיה לך קשה יותר לעשות את הצעד הזה

ראשית אני רוצה להודות לך ששיתפת אותנו בחייך.אני מאמינה שהכרה ומודעות בבעיה היא צעד גדול קדימה.עכשיו נשאר רק לדחוף,לטפל ולהבין את הגורמים שקדמו וגרמו לה"א.את יודעת ה"א היא לא המחלה היא סימפטום לפתולוגיה עמוקה יותר.היא לא היתה קיימת אילולא היתה משרתת אספקט חשוב בחייך.אני מבינה באיזה קושי את נמצאת,ועם כל זה אני חושבת שאת חייבת לעצמך טיפול.אני בזבזתי את השנים שאמורות להיות הכי טובות בחיי באנורקסיה.רק הגוף שלי היה שם והנפש היא היתה מתה.וככל שתטפלי בה יותר מוקדם,כך זה יותר טוב,לפני שהיא "משתרשת" עמוק יותר.כולנו פחדנו לספר להורים,והורים מרגישים אשמים.הורים מרגישים תמיד אשמים,זה חלק מהטבע שלנו.אבל אין דרך אחרת,ולגבי דיאטנית בתור אחת כזאת זה שתלכי לדיאטנית איננו כתם בכלל.את יודעת כמה אנשים הולכים לדיאטנית היום.וגם לגבי טיפול פסיכולוגי.אבל גם אם זה היה אני ושבת שהבריאות שלך קודמת לכל,אני חושבת שאת מבינה עד כמה הסבל הוא אדיר,ולצערי,זה לא הולך להשתנות אלא אם כן תשני את זה.זה לא קל אני יודעת,אבל ברגע שתביני מה ההתעסקות באוכל משרתת אצלך,יהיה לך קל יותר להרפות,כי את תתמודדי באמת עם מה שאת מנסה לקבור או לחילופין להקיא מתוכך.אשמח אם תשארי כאן,יש כאן בנות מדהימות ואני מאמינה שתמצאי כאן את כל התמיכה שאת צריכה כדי לעבור את זה ולהיות מאושרת.שיהיה לך ערב נעים,שלך,קרן אור

את יכולה להגיע להחלטה כמה לאכול ומתי?

חגים דווקא משמחים אותי מאוד,
שוברי שגרה משהו.
ובשוברי שגרה מותר, הלוא גם גך אנחנו מספיק סגפניות כל הזמן, לא?
או לפחות אני..
וכשאני אוכלת דברים שכולם אוכלים זה כיף, זה בריא.


כשיהיה כיבוד על השולחן וכשיציעו לי עוגה- לא אני לא אסרב.
לא העוגה תעשה אותי שמנה,
לא כשביומיום אני דואגת לשמור.
זו צורת החשיבה שלי עכשיו.
תמיד נהניתי להתנדנד עם קילו אחד שלא אכפת לי אם הוא יעלה או יירד, הקרבה בשביל ההנאות הקטנות. שווה מספיק, לא?
(עכשיו אני לא במצב של לתת לעצמי את הקילו הזה, וזה מעיק ברמה מטורפת)

תמיד אני משכנעת את עצמי (לעיתים יותר לפעמים צריך פחות) שאני לא רוצה להגיע לסוף חיי ולהגיד שמעולם לא אכלתי גלידת שמנת בטעם פקאן למשל :)





אור
(רק חצי קילו. אפילו חצי... :(

זאת נראת לי גישה בריאה, ואם היית שם, אני מאמינה שאת יכולה לשוב לתקופה הטובה ההיא, הנורמלית יותר, הבריאה יותר.
אני חושבת שחשוב שתבררי עם עצמך (בטיפול, או לבד) מה הוביל אותך לאנורקסיה מלכתחילה, מה הוביל לתקופה הטובה יותר ומדוע חלה הדרדרות. המחשבות האלו מטרידות אותך, את חייבת להבין את מקורן ואחר כך להלחם בהן.
לכולנו גורמים לא נעימים, לפעמים פצעים עמוקים, שעוררו את ההפרעה. נכון, אי אפשר לשנות אותם היום, אך עוזר להבין מה קרה אז, ואיך אפשר לשפר את המצב היום.
גם אני מסבירה לעצמי שחתיכת עוגה, כדור גלידה (כולנו בעניין המתוק, הא?), או ארוחה מחוץ לבית לא יגרמו לי להשמין. זה עדיין קשה.
אך כאשר מסתכלים מסביב, וכאשר מקשיבים להגיון, הרי ברור שגוף בריא שאין לו חסכים תזונתיים, גוף במשקל בריא, גוף שניזון על בסיס יומיומי ממזון בריא ונחוץ, לא ישתנה בן רגע בגלל גלידת שמנת.
ודבר נוסף שכולנו יודעות - להרעבה, להמנעות ולסגפנות מחיר כבד. בעיקר אצל בולימיות שכמוני.
שאלת אם אני מסוגלת להגיע להחלטה כמה לאכול ומתי.
אז בחודשיים האחרונים - כן. אני מנסה גם להיות קצת יותר ספונטנית, אך זה קשה. אך בנתיים מצליחה לאכול כאשר אני רעבה, לאכול בשעות מסודרות, להפסיק כשאני שבעה. זה דורש הקשבה וריכוז, אך זה עובד.
במהלך החודשים האחרונים גם אכלתי לא מעט בחוץ - מסעדות, משפחה. זה סגנון החיים שלנו ועלי להסתגל אליו גם עכשיו, בהחלמה.
אז לוקח לי יותר זמן לבחור מה להזמין, אבל אני לא מזמינה דווקא את המנה שנראת לי הכי דלת קלוריות. פשוט אוכלת במידה.
וגם אני מפחדת. עדיין מפחדת לעלות במשקל, מפחדת לחזור למקום הנורא שהייתי בו. זה לא פשוט, אך אני לא מוכנה לוותר. בשום פנים ואופן לא.
ונראה לי שגם את...

אני כל היום בבית וההפסקות שלי הן למטבח וחזרה.
אם תשאלו אותי, אני משתגעת. לא ברור מה זה החשק הזה לאכול כ"כ הרבה, וכל הזמן להעסיק את הפה (הצילו?)


שמרי על עצמך, קיצוניות לא טובה לא לכאן ולא לכאן.

(בנימה אישית, אף פעם לא ברור לי אפשר לשכוח לאכול :) לא פחות ברור לי איך למשל אפשר לא להספיק לאכול. אני מבינה מה זה לא להספיק לאכול ארוחה של ממש בישיבה , אבל אבל הרי תמיד אפשר, במקרה גרוע, לחטוף עוד תפוח בעמידה. כשאני אומרת שלא הספקתי, אני יודעת שזהו תירוץ, פשוט לא הייתי אמיצה מספיק לאכול משהו על הדרך ...לא? .)


בכל מקרה המון הצלחה וחוזק,


אור.

ובזאת את מצטרפת לבלונדי ולטליוש ואליי, אלו שאינן הולכות לעבודה כל בוקר ומנהלות יחסי אהבה שנאה עם המטבח! ברוכה הבאה!
מה שלומך היום? איך הרגל שלך? מה מצב הלימודים?
לי, ללא ספק, יש תסביך אוראלי חמור. יש לי הוכחות לבעיה הזו, אל פי המטפלת שלי נגרם לי חסך חמור בינקות מכיוון שלא ינקתי, לא נתנו לי מוצץ, לא מצצתי אצבע, ועוד כל מיני דברים שקשורים ליחסי אם ובת...
כך שאני מכירה את הבעיה של "איך אפשר להפסיק לאכול", ואל תשכחי את הבולימיה שליוותה אותי כל כך הרבה שנים.
אך יקירה, יש אור בקצה המנהרה. בחודשים האחרונים אני כמעט ולא מנהלת את המלחמה הזו. ובעיקר בגלל שאני פשוט לא מאפשרת לעצמי להיות רעבה. כנראה שכשהגוף מקבל מה שהוא צריך, המלחמה בהפוגה יחסית.
אך כמובן שלנפש תפקיד מרכזי במלחמה הזו, וצריך למצוא דרך להרגיע אותה. מה שעובד אצלי בנתיים הוא ההתעקשות לא להדחיק עוד רגשות קשים, מצוקות, מועקות. לא להשתיק אותם באמצעות אוכל.
אז אני כותבת, לעצמי ולכן, מדברת אל עצמי, בוכה כשצריך. לא קל לי, אך הרבה יותר טוב מפעם...
הבטחתי להציג את עצמי כראוי - אעשה זאת מחר, מבטיחה!
אני לא זוכרת אם כתבת - בת כמה את? סטודנטית או בדרך ללימודים?
בכל מקרה, נשוחח לנו מחר. מאחלת לך לילה טוב וחלומות מתוקים ביותר!
שלי.

והאמת היא שזה משגע אותי להיות ככה בבית.


אני בד"כ לא כזו, מחפשת מה הדבר הלא משמין הבא שאני אוכל. בד"כ יש לי משמעת גבוהה מאוד לאכול מסודר, ופתאום מהישיבה הזו בבית, מהלימודים וזה שאני אפילו לא יכולה לצאת להתאמן גורם לי לגשת למקרר יותר.. אז כן, בד"כ אני מסתפקת בעוד ירקות , אבל זה מתסכל...

ממש לפני כמה שעות נחתה עליי דאגה כזו של את תשמיני ככה (וכמה קשה לא לזוז ולהתאמן), ואיך אני לא שומרת על עצמי מצד אחד. מצד שני, נמאס לי להיות עם יד על הדופק, באמת שנמאס לי. אז מתוך המיאוס הזה אני מתירה את הרסן.


לא יודעת מה לעשות. ההצילו היה לגמרי הצילו.


אני בת 25.

שיהיה ליל מנוחה.



אור.

את וודאי מותשת! כמה פעילות, ועוד אחרי מחלה...
לא קל בכלל לארח, לקשקש באנגלית, להיות חייכנית ומתוקה כל הזמן. אך נשמע שעמדת בכל זה בהצלחה רבה!
מקווה שהבן רק תפס צינון קל שיעבור מהר, ושיהיה לכם סוף שבוע קל ורגוע ללא מחלות.
אני בהחלט עם הראש מעל המיים. מרגישה טוב, חושבת שהגוף מתאזן לכיוון חיובי. מאד מקפידה לבחור בהגיון מה לאכול, ממה להמנע, וגם מתאמצת לאכול מספיק ולא לקצץ. מעצבן לבדוק ככה כל הזמן, מה לאכול, מה אכלתי, איך אני מרגישה, אך ברור לי שכעת אני חייבת לפעול כך ושבהמשך פשוט אדע מה טוב לי ומה מזיק. ואז אולי (הלוואי) אכילה תהפוך למשהו טבעי יותר ומורכב פחות. אך כרגע, עם רגישויות הבטן השונות, אני לא יכולה "פשוט לאכול" כל מה שבא לי, מתי שבא לי.
וכמובן שאני חוששת מעלייה במשקל, אך יודעת שבשלב זה חייבת להוסיף 2 קילו (שירדו עם השלשולים והשפעת) ובטוחה שהחגים יסייעו להגיע למטרה...
הקושי המרכזי כרגע הוא לשוב לריכוז טוב בלימודים ובעבודה. לא חזרתי עוד לקצב נורמלי ויש פערים רבים. עם זאת, הבריאות שלי יותר חשובה בשלב זה.
אז כן, מחר חוזרת לטיפול, כמו שאמרתי, אין לי ציפיות רבות ממנו אך ברור שאני זקוקה לתמיכה עכשיו וגם לסוג של "השגחה". נוח לי יותר לחזור כעת למטפלת המוכרת, אך אני מאמינה שאערוך שינוי בקרוב.
כיום אני מרגישה מוכנה מאד לטפל בעצמי באופן אמיתי, לא רק להבין ולהכיר, אלא גם לשנות ולהשתפר. וצריכה למצוא את המקום הנכון לעשות זאת.
לילה טוב יקירה, כמה טוב לדעת שאת תמיד דואגת, חושבת עלינו, ממש כמו אמא ברווזה...
חיבוקים רבים!

בא לי לשלוח אצבע גדולה עם פס קול של "נו נו נו!", אבל נראה לי שלמדת בעצמך שלהמנעות מאוכל ליום שלם אין שום יתרון. ההפך, לא רק שאת חלשה ועייפה, גם היכולות הקוגניטיביות יורדות במצב כזה של רעב.
כתבת שפשוט שכחת לאכול, ואני באמת רוצה להאמין לך שמרוב לחץ של לימודים לא שמת לב לתחושות הרעב ולא מצאת זמן לאכול.
אך כל מי שהיתה בטיפול ארוך יודעת שבמקרים כאלו, גם אם לא היתה כוונה מודעת לצום, הרי שתת המודע שלנו משחק משחק מסוכן מאד.
בהפרעות אכילה יש היבט חזק מאד של צורך בשליטה. מכיוון שלאף אחד מאיתנו אין שליטה מלאה על חייו וודאי שלא על העולם שסביבנו, הצורך הזה בשליטה מופנה למשקל הגוף, לאכילה. הרי בצמצום מזון או המנעות ממזון אנו מראות לעצמנו שכביכול יש לנו כוח רצון עצום, משמעת עצמית מדהימה. אך את הנזקים של ההתנהגות הזו את וודאי מכירה.
אז תבחני את עצמך קצת - האם ייתכן שאת חשה חוסר שליטה כרגע בנוגע ללימודים, להצלחתך במבחן, ומעבירה כל זאת לתחום האוכל?
האם אי שביעות רצון כללית מחייך כרגע גורמת לך לנסות להשיג שביעות רצון במקום אחד לפחות - גוף רזה (מידי)?
את גם כך מותשת מלימודים ונסיעות, אל תחמירי את המצב...
לילה טוב יקירה ובהצלחה בהכנות האחרונות.
דרך אגב - מתי המבחן?

את ממש קוראת אותי.. וזה לא פעם ראשונה
המבחן ב-25 לחודש

אבל הייתי בטיפול הרבה הרבה זמן. וקראתי הרבה על הפרעות אכילה.
ונכון, לכל אחת הסיפור שלה, גורמים שונים שהובילו אותה למחלה, היסטוריה משפחתית שונה. אך בכל זאת, נדמה לי שיש לנו מאפיינים משותפים רבים, מעבר להפרעות האכילה, דברים שעודדו את ההפרעה ותמכו בה. כמו פרפקציוניזם, כמו רגישות גבוהה מאד לסביבה, כמו לחצים משפחתיים להצליח ולהצטיין. וכמובן שהפרעת האכילה עצמה מעוררת אצלנו אירועים דומים, תגובות דומות.
אנחנו כל הזמן ממליצות לך לגשת לטיפול. אני הראשונה שאודה ואתוודה שטיפול כשלעצמו לא "מתקן", הטיפול לבדו לא יכול להוביל להחלמה מלאה. גררתי טיפול ומחלה במשך שנים רבות.
אך הטיפול גורם לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, להבין את הגורמים שהובילו להתפתחות ההפרעה. וגם אם לא ניתן לשנות את כל הגורמים האלו, ההבנה וההכרה הזו חשובה מאד.
נכון שעד לאחרונה לא ממש "השתמשתי" בהבנות ובכלים שקיבלתי בטיפול, אך היום, כשאני מחלימה באופן פעיל, זה עוזר.
איזה תאריך גרוע למבחן! עם כל החגים האלו באמצע! מצד שני, אצלך הקלישאה של "אחרי החגים" תהייה מדויקת ביותר. חופש!
לילה טוב יקירה!

ראשית, אני מעריכה מאד את דאגתך לאחיינית, ונראה לי שיש סיבה מוצדקת לדאגה, למרות תגובת הרופא.
איני רופאה, וייתכן והנערה אכן סובלת מבעיה אחרת שאחראית למשקל הנמוך. עם זאת, נדמה לי שרופאי משפחה רבים נוטים להתעלם מהבעיה.
לצערי יש לי ניסיון ארוך שנים בהפרעות אכילה, תחילה אנורקסיה ובהמשך בולימיה, ואני מאמינה שתחושתך נכונה.
לא ציינת את גילה, אך הנערה ללא ספק בתת משקל (אני גבוהה ממנה בסמ' בלבד, לא הגעתי מעולם למשקל כה נמוך אך הייתי בתת משקל ותת תזונה רציני מאד). ואם תוצאות הבדיקות גבוליות כרגע, סביר שהמצב יתדרדר עד הבדיקה הבאה.
לאנורקסיה מאפיינים נוספים מלבד המנעות ממזון וירידה במשקל. אני מציעה לך ולהוריה לבחון עוד כמה היבטים בהתנהגותה שעשויים להעיד על הפרעת אכילה. כתבתי כאן כמה מהסימנים הללו בעבר:
האם היא הפכה למופנמת יותר לאחרונה? נוטה להסתגר, ניתקה קשרים חברתיים, הפסיקה להשתתף בפעילויות, חוגים, בהם השתתפה בעבר?
האם קשריה עם בני משפחה וחברים קרובים התעררו?
האם יש ירידה בתפקוד הכללי שלה - לימודים למשל?
האם היא מתחמקת מבילויים חברתיים שמערבים מזון ושתיה?
ממציאה תרוצים שונים כדי להמנע מארוחות משפחתיות - "אכלתי אצל חברה", "קניתי לי משהו ברחוב"?
האם היא מנסה להסתיר את הרזון שלה באמצעות בגדים רחבים יותר, למשל?
בנוסף, בשלב מסוים של תת תזונה כתוצאה מהפרעת אכילה יש גם סימנים חיצוניים - עיניים שקועות, נשירת שיער, ציפורניים שבירות, עור חיוור. אך אלו עשויים להופיע בשלב מאוחר יחסית.
אם הבחנת בכמה מהתופעות הללו, הייתי אומרת שיש סיכוי סביר שהנערה אנורקסית וזקוקה לעזרה.
מקווה שעזרתי, אם יש שאלות נוספות - אנחנו כאן.
בהצלחה!

ראשית אני שמחה שאת ערה למצב של בת אחותך.שנית לא ציינת בת כמה היא,בכל מקרה,בגובה ובמשקל הזה היא נמצאת בתת משקל אפילו חמור ה-bmi שלה הוא 15.85 כשהנורמה היא סביב ה-20.לפעמים הבדיקות לא יוצאות חריגות,כיוון שלגוף יש מאגרים והוא משתמש בהם בתחילה לדם,אך גם הם מתכלים עם הזמן.ממליצה מאוד לפנות לדיאטנית,או לחילופין לרופא אחר שיעשה אבחנה נוספת.וכמובן כל הקריטריונים ששלי ציינה משמעותיים גם הם,כיוון שהם נותנים לנו עוד אינדיקציות באיבחון ואם גם הם קיימים מומלץ לפנות לטיפול משולב אפילו בבי"ח.
ואני כאן אם יש לך עוד שאלות.
קרן אור
נ.ב. כמובן שאשמח לשמוע עוד פרטים

תנוחי, תתאוששי, תהני מכל רגע!
מצפה לשובך בקוצר רוח,
שלי.

גם אני רוצה!! גם אני רוצה!!! :-)

בלונדי מקסימה - שיהיה לכם טיול נפלא מפוצץ בהנאה ובחוויות מתוקות!

סעו בשלום וחזרו בשלום, ואנחנו נחכה לך פה, כמו תמיד.

נשיקות ולילה מקסים!

כרונית.

נמאס לך מהאנגלית? חחח את מוזמנת לחיות פה... חחח

לא ציינת מאיזה "חו"ל" האורחים שלך...מעניין אותי איזה מבטא את שומעת כל היום מהם.. מקווה שהם לא אמריקאיים!! חחח

את צודקת! כאשר הייתי הכי רזה- רציתי למות! לא היה לי כל טעם לחיים. אז מה עזר לי שהייתי רזה?? לא עזר כלום!!

ולך יקירה- מאחלת המשך ערב נעים, ושבי קצת עם רגליים למעלה.. נוחי לך.
ואני פה לוגמת את הקפה שחור שלי (רק 2 כוסות ביום כפי שכבר ציינתי( ונוגסת בפרוסת הצנים עם הדבש..אחח תענוג!!!

נשתמע בהמשך ואני מתפנה לטלפונים לקראת הטיסה שלנו לחו"ל....!!

אוהבת
בלונדי.

אני מבינה שהחלטת להשחיז את האנגלית שלך, אה? ;-)

בכל אופן, אני מקווה שהערב עבר בשלום ושהאירוח "תקתק" כמו שצריך. אף יותר מכך כולי תקווה שאת ממשיכה להתאושש אי שם ושאת שומרת על גבול ברור למען עצמך...
כי אני לא רוצה לשמוע שאת הורגת את עצמך בעבודה!!!

אני מסכימה לגמרי עם כל מה שכתבת לעיל, ובייחוד לגבי הרזון האשלייתי שאי אפשר ליהנות ממנו. כי אם את הופכת להיות חולנית, חלושה, נוטה להתעלף ואין לך בכלל כוח להרים את עצמך מהמיטה -מה הטעם בכל הרזון הנחשק הזה?? הרי את לא יכולה ליהנות ממנו!

רציתי להיות רזה-רזה, אך ביחד עם זאת מחויכת, נמרצת ואנרגטית, להשפריץ חיוביות לכל עבר, כי הרי עכשיו אני "רזה ומאושרת".

רזה ומאושרת??

הו, לא, התברר שלא.

כן, הייתי רזה, אך גם חולה, נוירוטית, דיפרסיבית ואולי אפילו על סף הפסיכוזה, מי יודע?

אז היום, כשתוקפים אותי געגועים לרזון "ההוא" (ואכן תוקפים), אני שולפת מן הזכרון את התחושות ההן, ומשתמשת בהן כנשק מול הגעגוע החולני והאווילי הזה.

נשיקות אהובה, ולילה נפלא!

כרונית.

אחחח חלומות... כמה זכור לי מהתקופות הרעות שלי...

הפסיכולוגית שלי הייתה מנתחת לי את כל החלומות וזה מ-ד-ה-י-ם כמה אפשר ללמוד על עצמנו ממה שקורה בתת מודע כאשר אנחנו ישנים.
למדתי המון על עצמי כך וזה עזר לי מאוד מאוד!

אני חושבת שאם את מפרשת את חלומותייך בדרך מסויימת- כנראה שזה הפירוש הנכון. כי זו את שחולמת אותם, וזו את שיכולה לדעת הכי טוב מה קורה אצלך בראש...
ולדעתי את צודקת...
זה נראה באמת כמו שתיארת- אובדן שליטה או הפחד ממנו לאור הוויתור על המחלה וההתקדמות הלאה. כי פתאום את "לבד" בלי ה"חברה" הנוראית הזו שהייתה לצידך. וזה באמת מפחיד.. הכל חדש ושונה. ופתאום צריך להתמודד עם הכל ברצינות!!

אני מאחלת לך שלא תפסיקי לחלום, ותלמדי מזה כמה שיותר.
הייתה לי תקופה ארוכה שנפסקו לי החלומות.. ולא הבנתי למה. ופה בחו"ל חוזרים אלי חלומות בנוגע למוסד החינוכי בו למדתי, לכל החבר'ה, אלו שעשו לי רע במיוחד.. וגם אלו שכביכול הייתי חברה שלהם.. זה מאוד מוזר לי "לפגוש" את האנשים הלאה לאחר שנים.. לא יודעת למה דווקא עכשיו הם החליטו לבוא לי לחלומות.. מוזר! אך אני בטוחה שיש לזה פירוש והלוואי והפסיכולוגית שלי הייתה פה לפרש לי הכל.

יקירה, מאחלת לך המשך ערב נעים ואני אצה רצה להכין לי כוס קפה שחור של עלית כמובן, בתוספת לחם מחיטה מלאה (מעווווולה) עם ריבה או דבש...

נשתמע בהמשך,
אוהבת
בלונדי!

אני חושבת שפירשת את החלומות שלך באופן נכון, בדיוק כפי שאני הייתי מפרשת אותם.

החלום הראשון קשור באמת לזהות שלך. התיק שלך, ובתוכו כל הזהות שלך - נגנב. ועכשיו נותרת מבוהלת. איפה הזהות שלי? מהי הזהות שלי ומי אני עכשיו?! אכן מבלבל וקצת מפחיד... עד לא מזמן היית בסטטוס של "חולה", או בולמית פעילה - כלשונך. אך כעת את לא, וציון החודשיים הנקיים שלך כאילו העביר אותך סטטוס, למין מצב ביניים. אז בינך לבין עצמך עכשיו התעוררה השאלה - מי אני ומה אני עכשיו??

החלום השני שלך פשוט יותר לפירוש, הייתי אומרת... אני מכירה וורסיות שלו מעצמי, כך שהוא מובן לי לחלוטין. החלום הזה פירושו חרדת כשלון גדולה וטהורה, ואני אתך בחלום הזה... האם יש לך כעת לחץ חריג בלימודים? לפי מה שכתבת קודם אני מניחה שכן. גם אני סובלת מתסריטים שונים של החלום הזה, ובייחוד בתקופת הבחינות.

מקווה שאת ישנה לך שנת ישרים ומתכוננת ליום חדש!

לילה טוב!

כרונית.

תודה יקירה, על התשובה היפה והנבונה, כתמיד.
חלומות המבחנים מוכרים היטב גם לי. אצלי הם בדרך כלל הופיעו בסופה של תקופת מבחנים.
הנקודה המעניינת היא, שבדרך כלל בחלומות אלו הייתי חוזרת אל העבר וחולמת על מבחנים בתיכון (מתמטיקה למשל, נושא שלא עסקתי בו שנים), או על מורה ספציפית שהפחידה אותי מאד בתקופה ההיא.
אבל בחלום האחרון זה היה מבחן לא מוכר, בוחנים לא מוכרים. לכן היה נדמה לי שהחלום מתייחס לעתיד...
אך ברור שגם להיום - בשלב זה של לימודי אין לי מבחנים, איך אני תחת עומס רב ולוח זמנים צפוף מאד.
האמת היא שדווקא בתקופות מבחנים עמוסות אני פורחת! לא היתה לי כזו מזמן, אך בגלל העיסוק האינטנסיבי במבחנים עצמם, לרוב הקפדתי על תזונה סבירה ובמקום לחץ או חרדה חשתי את האדרנלין זורם במרץ.
קשה לי יותר להתמודד עם השלב הנוכחי של לימודי שכולל כתיבה, כתיבה, ועוד קצת כתיבה.
ומה שלומך יקירה? איך עובר עלייך השבוע? האם גם את בנקודה קריטית בלימודים?
שיהיה לך יום נעים ונפגש בהמשך!

היי לכן,



זה כל כך מה שאני מרגישה, הרדיפה הזו אחרי עצמך רק כדי להישאר רזה. אתמול ראיתי מישהי ממש יפה בעיני, הרגשתי כל כך מכוערת ופחותה ממנה, למה?! לא מגיעה לי כזו הרגשה. יש בנות עם הגוף המושלם, יש כאלה שהבטן שלהן נפוחה :) או שסתם צריכות להאבק בעצמן להישאר רזות בעצם, כי כל חצי קילו הוא פחד מאובדן שליטה, מדרון חלקלק.

אני דווקא הייתי מלאה, לא שמנה ממש אבל כן מלאה מאוד (יש הבדל?), והיה לי רע ולא מוכנה לחזור לשם בחיים, מפני שהדרך חזרה למשקל שנעים לי בו וטוב היא בלתי אפשרית מבחינתי. אני לא מסוגלת לחשוב על להיות בדיאטה אמיתית שוב. סיוט.

ואיך שדפקתי לעצמי את חילוף החומרים :(

פשוט רוצה לשמור ורועדת מכל שינוי ....


זוכרות את ההתלבטות אם להישאר כאן בפורום או לא? אז כמו שאתן רואות וכמו שאמרתי אני נשארת, מפני שאני לא מדברת על הדברים האלה ביומיום, יש גבול למה שאחרים (ובעיקר חברות מלאות ממני) מסוגלים להכיל. אני לא רוצה להעמיס, וגם ההבנה שלהן אחרת. תיארת כאן בדיוק את מה שאני מרגישה. אני אומרת לעצמי לא מעט בזמן האחרון- אז החצי קילו הזה, נניח. הוא מה שיעשה אותך מאושרת? אני נוטה לחשוב שהוא פשוט יקל עליי, אבל קרוב לוודאי שאני אגיע לשם ולא אהיה מסופקת עדיין.
תמיד תעבור מישהי יפה הרבה יותר עם בטן שטוחה באמת ואני- כנראה ששוב ארגיש נחותה.

כמה מטומטם, אה?


הייתה לי תקופה מאוד בריאה לפני כמה שנים, נתתי לעצמי להינות מאוכל באמת, הבנתי שהקילו שניים לא משנים לי מאום, ואיזה כיף החופש הזה. והנה שוב בשנה האחרונה הדרדרות נפשית לכיוונים של לא טוב.


הייתה תקופה שהכרחתי את עצמי להסתכל במראה ולא עזבתי אותה עד שחייכתי לעצמי ואמרתי לעצמי שאני יפה. אף אחד לא יודע את זה. אני עדיין עושה את זה לפעמים, היום לא מתחיל אחרת.

זהו, אז שיתפתי אתכן עוד קצת, גם ברוח הדברים שכתבה קרן אור למטה, ואשמח אם נעשה איזהו שרשור היכרות, אני לא מכירה אתכן דרך מיילים של הסיפור של כל אחת. בנות כמה הייתן? כמה זמן אתן אחרי?


חוצמזה, מעדכנת שויתרתי על ספורט והלכתי לאירוע. היום אני בבית נחה אחרי ניתוח קטן של תפרים (לא קשור לכלום :) ולא אוכל להתאמן עוד מספיק זמן ... יהיה בסדר, זה לטובה. אני יודעת.




אור.

אני שמחה שנשארת איתנו כאן בפורום, כל הסיבות שציינת נכונות כל כך. קשה לקבל את התמיכה הראויה ממשהי/משהו שלא התמודד עם הפרעות אכילה בעצמו. ובהמשך וודאי תגלי שמלבד הפרעות אכילה יש עוד דברים שמחברים ביננו.
ושמחה שהלכת לאירוע! איזו התנהגות בריאה!
מבטיחה להציג את עצמי כראוי בקרוב,
להתראות בינתיים!

זו את שאמרה בהתחלה שהיא "בריאה"??? נראה לי שכן אם אני זוכרת נכון..

המשפט שאמרת: "לא מוכנה לחזור לשם לעולם"- בנוגע למשקל, קצת חורה לי. ולמה? כי גם אני דיברתי כך... נשמעתי בדיוק אותו הדבר. ואת יודעת מה? עליתי במשקל!! ואני חיה!! ויש לי חיים נפלאים ומאושרים! יש לי חלומות ויש לי שאיפות. יש לי בעל שאוהב אותי אהבת נפש, למרות שעליתי במשקל!!
אז נכון- לא טוב לי לראות את הקילוגרמים שנוספו, אבל היום אני יודעת שיש דברים יותר חשובים מלהיות רזה ולהכנס למידה 36. יש לחיים כל כך הרבה מה לתת מעבר לזה.
למדוד אדם על פי מידת בגדיו, כבר מזמן לא משחק אצלי תפקיד!! יש בנות מלאות שנראות כה חיות ובריאות, נראות מאושרות... וכמה רזה שהייתי.. (והייתי), תמיד נראיתי חולנית לידן..
ואני יודעת שאין דבר כזה רזון חולני שמגיע בצורה טבעית. מי שרזה באופן חולני- עובדת על כך קשה מאוד. וסביר להניח שהחיים שלה קשים וסגפניים. וחלילה לי לחזור למקום ההוא.
אף בחורה רזה לא יכולה לשטות בי יותר. אין דבר כזה מידה 35 אצל נשים בריאות!!! לא קיים ואני לא מאמינה לזה!! לא אחרי שהייתי שם וראיתי כל מה שזה מצריך כדי להמשיך להכנס לזוג מכנסי הג'ינס הנחשקים!!

אני יודעת שאצלי לא הכל מושלם. גם לי יש אכזבה בנוגע למשקל. אבל תודה לאל (לא מאמינה באל, זה רק ביטוי) מצאתי תוכן לחיים, ואני לא מתעסקת ברזון האובססיבי 24 שעות ביממה..! אז נכון- יש ימים טובים ויש ימים קצת פחות טובים... אבל לומדים לחיות באיזון!!

אני מקווה שאת במקום טוב עם עצמך, כי המשפט ההוא שאמרת לא יוצא לי מהראש.. ואני לא ממהרת לשפוט אותך ולהסיק מי את, כמו שכבר קרה פה בעבר, אבל אני שומעת את עצמי לפני כמה שנים במשפט הזה.... וזה לא נראה לי מקום טוב כל כך...
אז אל תחשבי שאני באה לשפוט אותך או להסיק כל דבר על מצבך הבריאותי, הפיזי או הנפשי. אני פשוט שומעת את עצמי... שם!
אל תכעסי, לא מתכוונת לפגוע. אבל המשפט ההוא מהדהד לי בראש...

ואני לא באה, חלילה, בגישה מתנשאת או יהירה. להיפך. אני הכי מבינה אותך.. מבינה את כולן פה. הייתי בכל קשת הפרעות האכילה- שנים על גבי שנים...... מבינה כל מחשבה וכל התלבטות, מטורפת ככל שתהיה...

אני שמחה שיצאת לבלות והזנחת את הספורט קצת. צריך גם את זה.

ובאמת מקווה שאת מבינה כראוי את דבריי ולא נפגעת או כועסת. אני רק רוצה לעזור.... ומקווה שהצלחתי להבין את מה שהתכוונת אליו. ותקני אותי אם לא..

שיהיה לך המשך יום טוב ונחמד!!

ממני
בלונדי!

אני מרגישה לא נעים לאור מה שכתבתי לך ואני לא רוצה שחלילה תחשבי שאני באה לשפוט אותך או להסיק מסקנות לגבייך.
אני לא רוצה שיווצר שוב מצב כזה פה... כמו שהיה אז.
אז בבקשה, דעי שהתכוונתי רק לטובה!! באמת.. לא רוצה לפגוע בך!

מקווה שאת מבינה אותי, שוב...

בלונדי!

לא נפגעתי! בשביל זה אני פה, כדי ללמוד מכן. כמו שאמרתי, היו תקופות הרבה יותר טובות, ואני יודעת שלאחרונה קצת התערער לי הבטחון.
כך שלעניין הבריאה אני עדיין לא חזקה מספיק, יודעת מה- אני אפילו לא מספיק חזקה כדי לאכול על בסיס יומיומי יותר ממה שאני אוכלת עכשיו. למקומות הבריאים האלה עדיין לא הגעתי ויש לאן לשאוף! אבל אבל- למזלי התרחקתי מהמקום החולה ההוא שהיה אומר לי להרעיב את עצמי (זה בחיים לא יקרה, גם במחיר של יסורי מצפון.. ויש כאלה לעיתים לצערי, אני לא מכחישה, אני הרי פה כדי להתחזק. לא נכנסתי הנה בגישה מתנשאת של- אני כבר אחרי זה. ממש לא, פשוט ניסיתי לשתף בתובנה, ואני חושבת שאותה תובנה הייתה מאוד בריאה :)

התרחקתי גם מהמקום הזה שאומר שבערך שלד זה מה שאני רוצה. זה אכן לא מה שאני רוצה וזה חולני ולא יפה בעיני בכלל.אני פשוט רוצה ללמוד לאהוב את עצמי כמו שאני. להינות מאוכל לפעמים אני כבר יודעת, רק חסרה לי שגרה בריאה יותר, מחשבות טובות יותר ולא לחשוב כל הזמן על האם התנפחה לי הבטן!

אני יודעת שיש נשים (נשים. לא ילדות לא נערות- נשים!) שהן יפייפיות ומאושרות ומקרינות אור ושמחה בלי קשר למינוס פלוס ק"ג, ואני מכירה כמה כאלו גם :) מקסימות, אחת אחת.

להיות רזה אנורקטית זה לא יפה בעיני, בעיקר מפני שזה מעיד על כיעור אובססיבי, אחת שרוצה לפטם אחרים אם תרצי :) יש מישהי שהכרתי, חברה של חברה, והיא הדרדרה לשם. אם להודות בזה- אני לא מסוגלת לעזור לה, אני לא מסוגלת לשמוע מה שלומה. היא מעוררת בי רק דבר אחד- סלידה... (ממש וידוי, אה? :)


ואחרי הכל, מישהי חטובה ויפה מורידה לי את הבטחון העצמי,
כשהרגשתי את זה אתמול, הבנתי איך לא התגברתי על זה עדיין.


וואו, עם כל הכאבי תופת שיש לי
הצלחתי לשפוך כ"כ הרבה מלל.. !
(תודה על הקריאה והשיתןף!)


אור.

קודם כל אני נושמת לרווחה על כך שלא נפגעת!! ישש... מאוד פחדתי. אני נורא לא אוהבת לפגוע באנשים!

אז אני קודם כל שמחה שאת לא רוצה ולא מוכנה להרעיב את עצמך. כמוך-כמוני. לא עוד הרעבה עצמית!!
ואני מבינה שאת עדיין לא מסוגלת "להתפרע" עם האוכל ולזרום איתו, וזה בסדר. אף אחד לא עומד לך עם סטופר ואת לא צריכה שום דבר. העיקר שאת משתדלת לחשוב בהגיון ולחשוב בריא, ומדחיקה את הקולות החולים אחורה. ומקדמת כמובן את אלו הבריאים.

את יודעת משהו? אני מזדהה לגבי הסלידה כיום.
אני רואה נערות ונשים, וכמה מהן גם שכנות שלי. נראות איום ונורא. ולא נעים לי להסתכל עליהן. זה עושה לי צמרמורת ועושה לי בחילה. ואני מייד "נכנסת" לראש שלהן ויודעת בדיוק מה מעסיק אותן ומה הן חושבות עלי.. כי אני הרי אינני שלד מהלך.
ואני מרחמת עליהן כל כך. הן עמוק למטה, ואלו לא חיים. אני לא רוצה להתחלף איתן בשום אופן. הן מסכנות!! ואומללות!! ומורעבות- פיזית ונפשית!! רעבות לחיים האמיתיים.

כל חיי הייתה לי בעיה עם הבטן שלי. תמיד היא הייתה יותר גדולה מכל הגוף. ירשתי גנים דפוקים ומבנה גוף מחורבן. ותמיד מאוד קינאתי בכל אותן בנות (גם שמנות) שהבטן שלהן פרופורציונלית לגוף שלהן.
והן תמיד קינאו בי על הרגליים שלי...
אין לי בטן שטוחה וגם לעולם לא תהיה. את יודעת למה? כי אחרי שמורידים 70 ק"ג- יש הווצרות של עור שלא הולך לשום מקום, אלא אם מפקידים את הגוף מתחת לסכין הקצבים של המנתח! ואת זה אני לא מוכנה לעשות.
אז יש לי בטן. ויש לי עור עודף. מגעיל נכון? אין מה לעשות, זו אני!! והבטן שלי לעולם כבר לא תהיה שטוחה. ואני לעולם לא אלך עם חולצה צמודה על הבטן. פעם הייתי מקללת את כל שטוחות הבטן. מאחלת להן דברים נוראיים. כמה ייחלתי לבטן שטוחה..

והיום, ברור לי שזה כבר לא יקרה. ובטח שלא אחרי הלידות...
הייתי בן אדם מאוד שמן, ולנצח יישארו לי הסימנים והצלקות מזה.
אבל העיקר שאני חיה. ולא מתתי. והיו לי אפשרויות למות.
העיקר שאני פה היום. יותר בטן, פחות בטן, העיקר חיה!!!

וזה לא שאני ככה משלימה עם זה. אני פשוט מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי מה עברתי וכמה סבלתי ואיפה אני כיום. עברתי דרך ארוכה מכדי לתת לבטן להרוס לי את החיים.
אז יש בטן. אף אחד לא מושלם!!! לא נורא..

אני כביכול היום במצב טוב. אבל תמיד תמיד עם יד על הדופק. ותמיד נזהרת לא ליפול למדרון החלקלק הזה...
ואני מרגישה נורא לשמוע בנות צעירות ממני מדברות על גופן, כמו שפעם אני דיברתי, ומייחלות להלך על שני קיסמים... לא יכולה לשמוע את הרצונות האלה יותר!!!!

יקירה. אני שמחה שאת פה, ושמחה שאת משתפת אותנו.
והנה אני מייד מתחילה שרשור היכרות שתדעי "עם מי יש לך עסק" פה בפורום הנחמד שלנו!!!
אז המשך לילה או ערב נעים (אצלי ערב, אצלך כבר די לילה)
וכתבי כאוות נפשך!!

נשיקות
בלונדי!

אני ממש אוהבת את הלילה :)

את לגמרי צודקת, בכל מילה שלך, ואני יודעת את זה היטב. כשהרגשתי יותר בטוחה בעצמי ואהבתי את עצמי אמרתי שאלו הקימורים שלי! ולא של אף אחת אחרת! אמרתי לעצמי את הדברים הבאים, וממש האמנתי בהם-

שלכל אחת יש את הקימורים בגוף שלה שמייחדים אותה, שאנחנו שונות ולא יכולות להתאים עצמנו למודל מסוים... זה היופי של כל אישה- מה שמייחד אותה מאחרות, ואיזה יופי שאנחנו שונות ולא פלקט.

שאפשר כל החיים להילחם בגוף שלנו ולא להיות מרוצות מעצמנו ואפשר להשלים עם המגרעות הקטנות שלנו, שלמעשה אלו רק אנו שגורמות להן להיות מגרעות.. בסה"כ זה מה שמייחד אותנו....

ואלו בדיוק הדברים שאמרתי לילדונת בת 17 שפגשתי בחדר כושר וביקשה את עזרתי (מהצד אגב אני חייבת למתוח ביקורת על האמא, אני רואה מה הבת שלה צריכה- הרבה יותר תשומת לב! הרבה יותר לשמוע שהיא מהממת! היא באמת מהממת! אחת הבנות היפות שראיתי, והיא לא רואה את זה.. )

בדיוק כשאני כותבת עכשיו, נזכרתי במשהו שכתבתי למישהי באיזה פורום לפני 3 שנים (עשיתי חיפוש קטן ומצאתי):

"איך מתנהגים עם הגוף שלנו? מקבלים אותו על החסרונות והיתרונות שלו.. כי הוא הגוף ש ל נ ו ... והוא היחידי שיש לנו.. בגדול- לא ניתן להחלפה... אז גם מתנהגים אליו יפה.. אוהבים אותו רק ככה הוא יחזיר לנו אהבה..
התפסיקי להתעלל בגוף שלך , להציק לו עם דיאטות.. את הדיאטה שלו הוא עשה.. שבע מתנודות.. זה מבנה הגוף שלך.. אז תשלימי עם זה ותתחילי לקבל את עצמך כמו שאת.. אין ברירה אחרת- או לחיות כשאת שלמה עם עצמך או לחיות כשאת מתוסכלת רוב הפעמים שאת מביטה במראה..
הקימורים בגוף שלך, העצמות הרחבות, המותניים- כל אלה הם מה שעושים את הגוף הזה להיות ש ל ך..
אנחנו לא.. ממש לא אמורות להתאים את עצמנו לאיזה מודל של בחורה על פלקט..
אני למשל יודעת שבטן שטוחה לחלוטין לא תהיה לי לא משנה מה, וזה כבר לא מפריע- למה? כי היא הבטן שלי! והקימורים שלה- הם הקימורים שלי! למה לי לרצות להיות מישהי אחרת.. (מה גם שאני לא אהיה..)?! הניואנסים הקטנים שיש לכל אחת מאיתנו בגוף הם מה שמייחדים אותנו, ואיזה כיף לי שאני זו אני ולא מישהי אחרת. ככה יותר מיוחדת ..."


מבינה- הייתי שם!
אני משתוקקת לחזור :)



אור

בעודי מכרסמת פה גזר לפני ארוחת הערב (חולה חולה על גזר- בשיא המחלה הפכתי לכתומה) אני קוראת את דברייך ואת צודקת בהחלט במה שכתבת...
גם אז וגם היום!!

אני מבינה שאת רוצה לחזור לשם... איך עשית את זה בעבר?
נסי לחשוב על משהו שמשך אותך לשם, משהו שנתן לך כוחות לכך.. ואולי תמצאי אותו שוב.

אגב- את בטיפול פסיכולוגי?

טוב, הולכת לסיים להכין את תבשילי ארוחת הערב ולהעיר את בעלי המקסים.. ואחזור עוד מעט. ואגב- לא שכחתי את שרשור ההיכרות שלנו. אעשה זאת לאחר ארוחת הערב!

ערב נעים ומקסים!

בלונדי!!

כתבתי לך המון והמחשב עשה קולות של לא רוצה לשתף פעולה.
הנה שוב :) -

לכולנו קרה הקטע עם הגזר לא? אני בהחלט כתומה לגמרי, אבל בזמן האחרון מנזה פחות (לא תמיד הולך לי :) מפני ששמועה הוגנבה לאזניי שזה לא בריא לכבד... הכצעקתה? אתן יודעות משהו?

לא הייתי בטיפול פסיכולוגי, לא אז גם לא עכשיו. למרות ששנה שלמה אני ממלמלת לעצמי- "צריכה פסיכולוג". ולא עושה עם זה כלום, עומס של דברים שלא מאפשר לי להגיע לזה בכלל או לחשוב ברצינות לקחת את הרגליים כדי לשבת על ספה של איזו מישהי שתעזור לי להבין למה הערות של אנשים ששואלים את אני בהריון (?!) מפריעות לי כ"כ, עד כדי כך שאני אצא מהמקום הטוב ההוא... אגב שלוש שנים אחרונית - זו הייתה התק' הכי מקסימה שלי! מדהימה ומספקת! מאושרת!!
אז לא, אני לא בהריון. סתם אכלתי, שתיתי, זה קורה לאנשים לפעמים...לא? :)

דפוק אבל אם לשים את האצבע אז זה מה שערער אותי בהתחלה. בהחלט. לא מבינה איך אנשים מרשים לעצמם להעיר. הלוא זו השאלה הכי מעליבה לשאול אישה לדעתי. הרגשתי נרדפת ממש, בכל מקום הרגשתי שאני צריכה לבדוק שלא תהיה בליטה קטנה (!!! קטנה!), שהבטן לא תתנפח טיפה (ואתן בטח מכירות את אפקט ההתנפחות הזה דווקא אצל מי שהיא יותר רזה), וזהו איבדתי את תחושת הבטחון של- זו אני וזהו. וזהו.
ואיך זה שלבחורות מלאות לא מעירים? אנשים טיפשים.

לפעמים אני באמת צוחקת שלפחות אני אדע איך אני אראה כשכן אהיה בהריון :) (מתישהו אחרי שגם לי יהיה בן זוג , מי אמרה במהרה בימינו? :)




ליל מנוחה.


אור.

תודה יקירה!
כתבת דברים נפלאים!!
וזה כן עזר.
את מקסימה וקלעת בול לרגשות שלי.. כרגיל.
אני יודעת שהמלחמה לא להכנס למטבח היא של כולנו... ובגלל זה את מבינה אותי טוב מאוד.
הרי הבולמוסים ומה שסבב להם ניהל את כל חיינו, והזמן החסר הזה.. הוא-הוא הבעיה ההתחלתית. מה לעשות עם הזמן הזה שנפער פתאום??

אבל יקירה. אני יודעת שהחיים שלי שווים הרבה יותר מלשבת ולהתבכיין על המשקל. ועליתי הרבה מאוד במשקל. אני לא מגזימה. אבל יש לי דברים כל כך הרבה יותר חשובים להתעסק בהם. ופעם עוד הייתי אומרת לעצמי ש"אני מעדיפה למות מלחזור להיות שמנה". והיום אני יודעת שזו שטות ויש לחיים המון מה להציע, ואין כל הגיון בזה.

תודה מקסימה.

לבעלי היו כמה שעות חופשיות ויצאנו לטיול בטבע. היה ממש מחייה נפשות.. היה כייף מאוד. חזרנו מרוצים..
ואנחנו מתכננים טיסה לחו"ל (מחו"ל טסים לחו"ל) למחר או מחרתיים! איזו התרגשות!!! אני פה בשיא ההכנות, באינטרנט ובטלפונים למצוא דיל טוב שיתאים לנו מבחינת הלו"ז הצפוף של בעלי..

אז תודה על מה שכתבת!

המשך יום נפלא!!
אוהבת
בלונדי!