פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

כמה טוב שהארחים מאחרים, וכך יש לך עוד 2 דקות פנויות... חחחח
מאיזו ארץ האורחים הנ"ל??

בכל מקרה, טוב עשית שפרסמת פה את השיר. כי הוא באמת נוגע ללב כולנו ואני בטוחה שכל אחת מוצאת את עצמה שם בתוכו, בכתוב... כי הרי כולנו היינו שם...

אז יופי על השיר. צודקת לגמרי!

מאחלת לך יום טוב וקל, ותהני עם האורחים מחו"ל!!

אוהבת
בלונדי!

מה שלומך יקירתי? איך את מרגישה? כבר עמוק בתוך העבודה?
השיר שכתבת מדהים ומרגש כל כך. וכך גם הדרך שעברת, משם לכאן, מיאוש גמור, נפש חולה וגוף הרוס, אל החיים הבריאים, המלאים והמאושרים שאת מנהלת כיום. הוא מלמד שאין סוף לכוחות שלנו, למרות תחושת היאוש שמחלחלת שוב ושוב ומאיימת על הסיכוי לצאת מהמחלה אל החיים האמיתיים.
מודה לך ששתפת אותנו בו, זה וודאי לא היה קל. רק לשוב ולקרוא את הכאב הזה עשוי לעורר תחושות קשות.
תודה על כל האור והתקווה שאת חולקת איתנו!
אוהבת תמיד,
שלי.

ותיכף מסיימת פה והולכת לישון.

תיכף... עוד מעט... עוד רגע קט... חחח...

אגב, הנקטרינה עדיין במקרר, אבל אכלתי היום תפוח גרנד-סמיט! (התפוח היחיד שנכנס אלי לפה!).
נכון שהשתפרתי??
תודי!
חחח...

טוב, יאללה ביי!

אם את ערה, תבדקי עוד מעט...

אני מתה על גרנד-סמיט והרבה הרבה זמן שלא אכלתי כזה..
זה לא נפוץ פה לצערי...
אני מתה על תפוחים בכל אשר הם!!
כל הכבוד לך ואני מחכה כבר לקרוא את המייל...

לילה טוב.
בלונדי.

הסקתי שאת עסוקה... כי לא היית פה.
שיהיה לך לילה טוב וחלומות פז..

אוהבת
בלונדי!

השיר מדהים ולא מפליא אותי בכלל שיש בך כזה כישרון!!
איכשהו (מעניין למה?) זה מאוד מסתדר לי שזו את שכותבת כך בכזו רגישות ויופי...
מקסים!!

אני שמחה ששיתפתי אתכן על הקושי שלי עם האוכל, והנה, למה לא הזכרתי זאת לפני כמה ימים כבר? לא יודעת למה.
וגם אני כמו שלי התחלתי מייד ליפש איפה טעיתי ואיך יכולתי לנהוג אחרת! וראיתי שפשוט צריך לדבר. פשוט לומר את הדברים. ועשיתי כך!

בעלי חוזר עוד 3 שעות! איזה כייף!! אני לא לבד הלילה.

אני עייפה מאוד! ישנתי מעט בלילה. ועשיתי את האימון אירובי היזום בסלון. בעלי חיזק אותי ואמר שהוא גאה בי וחבל שלא הערתי אותו והיינו מתעמלים יחד... חמוד!!!

היום נזכרנו יחד איך הכרנו..והיינו נפעמים ונדהמים, שוב, כמו שבכל פעם כאשר אנחנו מביטים על הפגישה שלנו.... לא יאומן!!

אז עכשיו שתיתי את הקפה של אחה"צ באיחור. נמנמתי שעתיים על הספה. והבית נקי כי העוזרת הייתה היום. והכל מריח נפלא וכייף. וזהו.

בינתיים היה לי יום טוב עם האוכל.. ונקווה שכך ימשיך.

אוהבת אותך מאוד!!! את יודעת!
בלונדי!

פשוט מדהימה עוצמתן של מילים, ומה שיותר מדהים מזה הוא הכוח שיש בנו, בתוכנו ,בתור בני אדם, בשבתנו כבני תמותה, לא לוותר ולא לאבד תקווה, להילחם גם אם לכאורה מדובר ב"קייס" ללא סיכוי ריאלי, ולהצליח!

מה שמאד בולט הוא ההבדל הקיצוני בתפיסה בין הפתיח לבין סיומו של השיר. הפתיח כולו אומר ייאוש ואובדן, מרה שחורה וחידלון מוחלט, ואילו הסוף מניף אל-על את ניצוץ החיים, את האור הקטן, העדין והמלטף שבכל זאת מצליח להאיר ולחמם את העלטה ואת הכפור ולפרוץ את הקיר השחור המאיים להביא כלייה על הכל.

והאור הקטן והמחמם הזה הוא-הוא התקווה והתזכורת שלעולם אין לוותר ולהרים ידיים ושתמיד אפשר לשנות.

כל הכבוד לך על כל הדרך שעברת, קרן אור יקרה, ותודה על השיתוף בשיר הכ"כ אינטימי הזה.

תבורכי אהובה!

חיבוק ענקי!

ממני.

לא יודעת למה אבל פתחתי את המיגרה שלי היום והשיר הזה צץ לי פתאום.כ"כ הרבה שירים כתבתי במשך המחלה,כ"כ הרבה ייאוש זרעתי בהם,וכאילו השיר הזה בא בתזמון מושלם עכשיו והזכיר לי איך פעם היה לי מאוד קשה,ועד כמה לא איבדתי תקווה למרות כל הקושי,לא חדלתי להאמין באיזשהו אור קטן שקיוותי שיזרח גם עליי מתי שהוא.ואני מאמינה חברות יקרות שגם אתן תהיינה בבוא היום במקום הזה,כי אני לא שונה ממכן,רציתי לטעת בכן תקווה והשיר בעצם מגולל את הייאוש והאובדן כמו שתיארת כרונית אבל גם את התקווה,האמונה וההצלחה.זה התהליך שכל אחת מאיתנו צריכה לעבור.
לילה טוב יקירות,אני אהיה כאן מחר מאוחר ואתגעגע אליכן
קרן אור

כרונית המקסימה תמיד יודעת איך לנסח את הדבירם בצורה כה יפה ומושלמת. ולאחר שאני קוראת את דברייה בנוגע לשיר, אני חייבת להצטרף ולומר שאני מסכימה עם כל מילה שהיא כתבה לך, קרן אור.


כרונית- את כותבת מקסים!!
מחכה לשמוע ממך.

לילה טוב קרן אור ותרגישי טוב
ושיהיה יום קל מחר עם האורחים מחו"ל..

אוהבת
בלונדי!

אני שמחה שאת "משייטת" פה להנאתך ומוצאת עניין והנאה בדברים. ומה שלומך חוץ?? מקווה שהכל טוב!

באשר למה שכתבת למטה: ברור לך שמקדם ההזדהות שלי אתך מאד גבוה, נכון? אני כ"כ מבינה את המצב הזה בין הפטיש לסדן, את המלחמה הזאת בין הקול הבריא והשפוי לבין שידורי הטירוף והחולי המוחיים... ומה אומר לך, יקירה? באמת אפשר להשתגע!

ובכל זאת, אני מוצאת בכך הרבה נחמה. מדוע? כי עד לא מזמן לא התנהלה מלחמת החורמה הזו, או שהיא התנהלה אך הובסה כמעט מיד ע"י כוחות האויב. היום, לעומת זאת, היא מתנהלת-גם-מתנהלת, ולא זו בלבד, אלא שברוב המקרים "שידורי המהפכה" (הבריאות) מנצחים! היאח! הידד! אז יש ועוד איך במה להתנחם.

והמצב הזה שאת מתארת כ"כ מוכר לי כאשר אני בבית, ובייחוד כאשר אני לוקחת לי כמה ימי חופשה לפני מבחן. זה פשוט תסריט טירוף מה שקורה אתי באותם ימים. מהבוקר עד הלילה אני בעיסוקי האוכל.

בבוקר אני אומרת לעצמי - "טוב, אני אוכל קצת סוכר כדי שהמוח יוכל ללמוד מבלי הפרעה".

ואח"כ זה ממשיך ל- "טוב, עוד קפה",
"טוב, עוד יוגורט",
"טוב, עוד עוגיה. רק עוד אחת".
"טוב, כבר צהריים. אז מה אני אוכל?? לאכול? לא לאכול?? אוף, כמה אכלתי! פרה! בהמה!מפגרת.."
"אוף, חסר לי חלב, חסר לי פה, חסר לי שם, אני חייבת לקפוץ לסופר"

ואז מרשימת קניות של לחם וחלב אני חוזרת עם חצי סופר הביתה...

וככה זה ממשיך וממשיך, ואני מבלה בין המטבח, השירותים, האמבטיה והסופר...

וכל הזמן מתבזבז על שטויות עם אוכל!!! זה לא ייאמן!!!

אז ככה אני לומדת למבחן, וזה גם הציון שאני מקבלת בסוף...

ובכל פעם אני אומרת לעצמי: "זהו! מחר אני קמה על הבוקר ונוסעת ללמוד בספריה עד הערב! בלי אוכל ובלי כלום!"

אבל, כמו תמיד, אני מתעצלת ונשארת לי עם מנעמי הבית...

לילה טוב מתוקה!

ואני כבר באה...

שמחה שאת לא לבד הלילה!

3> !!!

את כותבת פשוט מקסים!!

תיארת בדיוק אתמה שקורה לי. רק שאצלי אין ריצות לשירותים יותר.. זה כבר לא קורה, למזלי..
אבל כן, יש מלחמה בראש ואני שמחה שאת מבינה אותי... בדיוק רב, יש לומר.

הפסקתי כבר מזמן לספור קלוריות.
והיום חישבתי את כל מה שאכלתי עד עתה, סתם עניין אותי לדעת איפה אני עומדת- וחשכו עיניי!!! או מיי גוד!! כמה שאני אכלתי היום...

מלא לעמוד על המשמר, הפכתי לזללנית נוראית... וחייב להיות פה איזון, מן הסתם!! אז אני מקווה שאתחיל לשים לב יותר, ולנסות לרדת קצת במשקל. כי אני לא מוכנה לחזור ככה ארצה.... אני מתביישת מאוד!

מחכה לשמוע ממך יקירה, וחוץ מזה- איך עבר יומך? ספרי משהו..

להת' בינתיים,
אוהבת
בלונדי!

המחשב לא נתן לי להכנס... לקח לי זמן לבוא..

אני חושבת שאת צודקת קרן אור היקרה.
אני לא מדברת על פרטיים אישיים ברמה העכשווית שהם לא לכתיבה פה בפורום, אבל באמת לאחרונה יש הרגשה כאילו שומרים את הבעיות האמיתיות מתחת לפני השטח, ולא מדברים על מה שכואב ועל מה שמציק.
הפורום הזה נועד באמת למטרת שיתוף והזדהות ולמען תמיכה אחת בשניה. ולאחרונה נראה כי לא ממש כותבים פה...
אני יודעת, גם אני חלק מהמיילים הפרטיים, כי אין מה לעשות, יש פרטים מזהים אצל כולנו שיסגירו אותנו כבל עם ועדה פה. אבל לפחות מה שאי אפשר לזהות, בואו ננסה לשתף ולכתוב, ולהיות פה שוב.. עם כל דבר, לטוב או לרע....
ואם יש קשיים- כתבו אותם. ואם יש עצב- ספרו עליו. ואם רע- שתפו את כולן ונתמוך אחת בשניה...
אני כמובן לא מתכוונת חלילה לפגוע באף אחת. אנחנו כולנו יחד בעסק הזה..

אנחנו אכן חבורה נפלאה ובוא נשמור עליה מכל משמר ונמשיך את הדרך שלנו ביחד!!

אני עכשיו אחרי אימון אירובי של שעה, פה בבית. פיניתי את הסלון, שמתי אוזניות, לקחתי משקולות (2 פחיות שימורים) והתחלתי להתאמן. איזו הרגשה נפלאה זו. ממש משחרר. ואני מקווה שאוכל להביא את עצמי לעשות זאת כמעט כל יום.. כי כזכור לכן- אני פדלאה מארץ הפדלאות!!

טוב, הולכת להתאושש ולהתחיל להכין ארוחת צהריים!
המשך יום נעים לכולכן..
אוהבת
בלונדי!

שקשה לי מאוד עם האוכל.
ומאוד מאוד קשה לי.
אני ממש במלחמה.
אני ובעלי אוהבים לאכול (גם אצלו האוכל היווה הכל בכל תקופת הילדות והנעורים) ורגילים לכך משנים רבות.. וקשה לנו מאוד לשים גבולות לעצמנו..

אני מנסה בכל הכוח, כי עליתי המון במשקל. ובשביל בן אדם שהיה שמן כמעט כל חייו, הצליח לרדת, ושוב עולה- זה אסון. זה כמו תבוסה... זה לחזור שוב לגיהנום של השומן..

אתן בטח לא יכולות להבין אותי כי אף אחת מכן לא הייתה שמנה, וטוב שכך.

אבל קשה לי מאוד. ואני לא רוצה להסתכל על עצמי במראה. ואני מתביישת בכלל לצאת כך מהבית.

אך מנסה לעודד את הקול השפוי לצאת ולקום, ולהגיד שלא משנה כמה אני שוקלת- אני ממשיכה לחיות כי יש דברים חשובים יותר מהמשקל!!

יום נפלא!

בלונדי!

אני שמחה שהבנת את כוונתי,ואני יודעת גם שאפשר אחרת.והיני את עושה לנו את זה און ליין.את רואה הרבה זמן לא דיברנו בעצם על הקושי האמיתי שלך.אני יכולה להבין מה את מרגישה,אני הייתי תמיד הכי שמנה מכל בנות ההתעמלות האמנותית,לי זאת שקראו לי דובשנית(הפנים שלי תמיד היו עגולות).אני לא יודעת מה המשקל שלך,אבל אני שמחה שאת בוחרת בדרך שפויה כדי לאהוב יותר את עצמך.אין בזה כל רע.עצה ממני אל תתעמלי כל יום,זה גורם להתייאש מהר.וגם השרירים והגוף צריכים מנוחה.
אמא שלי נכנסה לכוננות רה"ש.אצלנו מדברים עם אוכל.אבא שלי יו-יו כל הזמן,משמין מאוד,עד שמחליט שהוא צריך דיאטה ואז סותם את הפה.(כנראה שלמדתי את זה ממנו)
פעם כ"כ שנאתי את החגים,שנאתי את הבטן המתפוצצת שבאה אחריהם,את ההקאות כמה פעמים ביום(שגם הם לא עזרו למשקל שלי לא לעלות),והיום אני יודעת שגם אם אוכל יותר מהרגיל,אחיה עם זה .הפסקתי להעניש את עצמי.אין מה לעשות אוכל הוא גם כיף.
כנראה שזה נקרא הדרך השפויה שבאמצע.ואני בטוחה שכל אחת מאיתנו תגיע לזה בדרכה,בדרך זאת או אחרת.

אז אני מבינה שהפעלתנות היתרה שלך הכניעה את המחלה... מקווה מאד שאת מרגישה טוב, שהספקת להתחזק, ושבכל זאת תארגני לך שבוע רגוע!
שמחה שכתבת לנו על תחושותייך, וכרגיל, דברייך עוררו מחשבות רבות.
אך האמת היא שאני מרגישה קצת נזופה... כמו תלמיד בכיתה ג' בודקת את עצמי ותוהה מה הסתרתי, איזה כאב ייפיתי כאן, איזה מתחים הדחקתי. ודווקא יש לי הרגשה שעשיתי עבודה לא רעה, ושאתן עשיתן עבודה טובה עוד יותר בתמיכה בי בימי המחלה האחרונים. אבל בכל זאת, בקרוב תבוא הודעה חדשה עם פחדים וכאבים חדשים...
ולמשל, לפעמים יש דברים שאיני בטוחה שזהו המקום שלהם. האם לספר לך כאן על קונפליקטים עם בן הזוג ועל תובנות חדשות? הרי זה לא העניין העיקרי. אז אולי במייל?
בכל מקרה, טוב שחזרת וחדדת את מטרות הפורום, כרגיל, את אם עירנית שלא נרדמת בשמירה לעולם!
לילה טוב, אוהבת,
שלי.

כתבתי לך הודעה,אבל כרגיל היא נמחקה..אז אנסה לשחזר שוב..
קודם כל לא היתה לי מטרה לנזוף חלילה,אני איתכם,ואני הייתי ועודני חלק מזה,פשוט שמתי לב שגם אני מבלה את הזמן בלכתוב מיילים וברור לי שיש דברים פרטיים שהם רק למייל,אבל היתה לי הרגשה שרוב הזמן זה מה שקורה.ואז התחלתי לחשוב בעצם למה פתחתי את הפורום,ושבעצם אני לא מנסה להזמין בנות אחרות שיכולות למצוא בנו את מקור התמיכה הכי מדהים והכי כנה,ואנחנו בעצם לא עושות את זה.אני לא חושבת שחלילה הסתרת,ואני מקווה שתמיד יהיו לך רק דברים טובים לספר,אבל גם אני הרגשתי בתקופה האחרונה שלא ברור לי בדיוק מה עובר על כל אחת מאיתנו,וזה קצת כאב לי כי אתן חשובות לי נורא.זה כל הסיפור שלינקה יקרה שלי.אני פשוט אשמח להיות יותר מעורבת,ואני חושבת שבנות נוספות כאן יכולות ללמוד ממך כ"כ הרבה דברים,ודרך ההתמודדות שלך,תזרע בהם את התקווה שזה אפשרי,ואנחנו לא ממש מנצלות את הבמה שניתנה לנו.זאת היתה התחושה לא חלילה משהו שלילי אחר.

לגבי העבודה-כן חזרתי לעבודה בלית ברירה היום,ודווקא מחכה לי שבוע עמוס של אורחים מחו"ל(מקווה שאצליח להיות כאן בימים הבאים יקירותיי,כי אם לא אז בבקשה תבינו אותי),ולכן לא יכולתי לפרגן לעצמי עוד כמה ימי מנוחה.אני לא במיטבי אני מצוננת נורא כרגע,ואני כל הזמן אוכלת מתוך אמונה טיפשית שזה אולי יעביר לי את הסחרחורות.אז יצאה לי קצת בטן.להגיד לך שזה לא מפריע לי?זה מפריע,אבל אני מקווה שכשארגיש יותר טוב אחזור לאיזון שלי,והכול ישוב על מקומו בשלום.
מקווה להשתמע יותר מאוחר,ואם לא אז שיהיה לילה טוב
קרן אור

אחח... הלוואי שהאמת היתה מנצחת תמיד גם בחיים האמיתיים שם בחוץ והיה שורר צדק אמיתי בעולם ההבלים הזה.... (סתם תפילה קטנה שלי).

קרן אור שלנו, האמת היא שקראתי אתמול את ההודעה המקורית, ואח"כ כשהיא "נעלמה" ניחשתי שמחקת אותה אך תהיתי ביני לבין עצמי מדוע עשית זאת. בכל אופן, אני שמחה שהעלית אותה שוב בוורסיה כזו או אחרת, כי אני חושבת שתמיד טוב לדבר על מה שמציק ולא לשמור בבטן.

כן, גם אני שמתי לב שהתקשורת בפורום קצת הידלדלה לאחרונה, וחבל שכך. אמנם אני יוצאת די עם ה"רעים" בסיפור הזה כי אני לא ממש נוטה לשתף, ובטח לא בפרטים הקטנים, אך מלכתחילה הייתי כזו, כך שאני "פטורה מעונש"... ואני רק צוחקת, יקירה!

וברצינות: אני חושבת שזה די טבעי שיווצרו קשרים אישיים מחוץ לפורום, וזה כאמור מובן. החסרון הוא שמהלך טבעי זה גורם ל"בריחה" כזו או אחרת לתא המייל האישי מתוך ידיעה ששם קל יותר לדבר מבלי לפחד להיחשף יותר מדי או משהו כזה.

אז מצד אחד זה בסדר ואין בכך כל פסול, אך מצד שני - חבל, כי הבמה הזו אוצרת בתוכה הרבה יותר כוח והשפעה מאשר תא המייל האישי מן הסתם. אני אישית מאד אוהבת להיכנס לפורום הזה, ודי להציץ בשעות הסוריאליסטיות (המילה "הזוי" כבר "טחונה" לגמרי...) שבהן אני מפציעה פה כדי להבין זאת לבד (...).

אני חושבת שיש להביא את הפורום הזה לכמה שיותר אוזניים סובלות הצמאות ורעבות לתמיכה, כי הוא באמת מיוחד, חובק ואוהב את באי/ות שעריו בצורה יוצאת דופן. כמו-כן, אני מאמינה שיש לנו הרבה "קוראות דוממות" (ואולי גם קוראים) שקוראות אותנו באופן קבוע, אך טרם עמדו מול המיקרופון שלנו בעצמן. ולכן ברשותך, קרן אור, אני אנצל את ההזדמנות הזו כדי לדרבן אותן לעלות מן הקהל אל הבמה ולהשמיע את קולן.

ולך, קרן אור יקרה, אני מאחלת המשך שבוע מוצלח ומאושש יותר. אני מבינה שיש לך כרגע מחויבות כבדה לעבודה, אך גם גופך רוצה וזקוק למנוחה כדי להתאושש מכל החולי. לכן שלבי בין השניים בתבונה ושמרי על עצמך! שיהיה לך המון בהצלחה בעבודה ומנוחה ונחת בבית!

חיבוק ללילה טוב!

כרונית.

שלום בנות!
הבוקר השכמתי קום כי מחכה לחברת ההשכרה שתבוא לסדר לנו את הרכב, ומחכה לעוזרת שצריכה להגיע (שונאת עוזרת בית, אך זה לא תלוי בי, זה מה יש פה)!!
כרגע יש 12 מעלות בחוץ. קריר ונעים. אתן בטח הייתן קופאות פה..
ואני מקווה שלא יירד גשם היום ואוכל לצאת לטיול בטבע.

יש לי בעיה- בגלל שאני הרבה לבד בבית, יוצא (נו איך לא?) שאני כל הזמן חושבת על אוכל. והרי אי אפשר לאכול כל היום.. זה לא בריא ולא הגיוני. אני מנסה מאוד להלחם עם זה וזה מאוד קשה.
הרי בעברי אכלתי כל אימת שהרגשתי משהו- שעמום, כאב, אושר, התרגשות, בדידות! הכל תורגם לאוכל!! ואילו היום, אני לא יכולה להמשיך כך. כבר עליתי הרבה במשקל...
אז המלחמה שלי כרגע היא לא לאכול "אוטומטית", וזה ממש לא קל!!!!
אני מנסה לעשות שמיניות באוויר כדי להמנע מלהכנס למטבח. כדי לא לחטוף עוד משהו.. אבל לא תמיד זה הולך לי.
ואז באות תחושות אכזבה, כי הרי גם ככה עליתי הרבה במשקל... ויש את הצד השני שאומר לי: "יאללה שימי ז_ן, תהני מהחיים! תאכלי עוד תפוח! תאכלי עוד קורנפלס, תפסיקי לחשוב על כל ביס..."

בקיצור- תסבוכת!! שני צדדים בראש.. עושים לי רעש!!

אז יש לי פה מלחמה, והיא עכובה מדם..חחח! באמת, זה לא קל. ואני מנסה להעסיק את עצמי כמה שאפשר. לצאת לטיולים בטבע, לקרוא, לכתוב, לשיר... רק לא לחשוב כל הזמן על האוכל הנורא הזה שלא נותן מנוח...

מקסימות שלי- שיהיה לכולכן יום נפלא!!

קרן אור- אוי ואבוי לך אם אני אשמע שהרמת אפילו עט!!! שמעת??

שלינקה- תעבדי במרץ שלא יכעסו עליך! על איזו גיחה לחו"ל מדובר?? אני מתרגשת בשבילך ורוצה לשמוע מה מתוכנן!! את מוזמנת לכאן לביקור, את לא תתאכזבי, מבטיחה לך. רק תביאי הרבה הרבה סוודרים, כובעי צמר וכל היוצא בזה. שלא תהפכי לגוש קרח מהלך. חלילה..

כרונית- ינשוף לילי שכמוך, מקווה שיש לך יום נחמד וקל בלי חיכוכים.. ומחכה לשמוע ממך עם צאת הלבנה...!!

אור- מחכה לשמוע מה הוחלט! מקווה שהצד הבריא הכריע!!

יאללה מתוקות, יום נפלא, ואני אלחם לי פה בכל השדים.. ותחזקנה לי אצבעות שלא יירד לי גשם ואוכל ללכת לטייל בכייף, לשיר ולחשוב על הכל!

אוהבת
בלונדי!

ומה שיותר מזעזע היא ההכרה בעובדה שלפחות בעברך שאפת ל"מודל" הזה. גם כן מודל...

לצערי אני רואה את האנורקסיה היום בכל הגילאים, והאמת היא שהרבה יותר כואב לי לראות אשה אנורקטית בגילאי הארבעים ו- והחמישים ו- מאשר נערה אנורקטית, למרות שבענייני כאב אין כ"כ מה להשוות. כשאני רואה משפחה משתרכת ברחוב כאשר האמא אנורקטית, זה איפשהו מאד מכעיס אותי, כי יש לה ילדים והיא צריכה לקחת אחריות. מצד שני, אני מרחמת עליה כי היא חולה. מצד שלישי, זה איפשהו מייאש אותי לראות את זה. אז הייתי מסכמת ואומרת שאני נכנסת למין סערת רגשות עם עצמי...

לילה טוב לכולכן.

יופי שהגעת, כבר דאגתי לך חחח..
איך את מצליחה לשמור את הנקטרינות? אצלי הן נאכלות בן רגע... חחח כי אני ובעלי אוהבי פירות..

טוב אני מבינה שאת עוד מעט לתכי לישון כבר כי באמת מאוחר לך כבר.

אז שיהיה לילה טוב ויום נפלא מחר!!
וניפגש מחר בלילה!

חיבוקים
בלונדי!!

פתאום שמתי לב שאני רואה הרבה נשים בגילאי הארבעים-חמישים כמו שציינת. וזה ממש מזעזע. ואני רואה פה גם נשים מבוגרות יותר, שלדים מהלכים. ולא מבינה איך בגיל כזה....?

אבל כנראה שאני לא אבין כבר...

טוב לילה טוב לכולן שכבר ישנות מזמן ורק אני פה יושבת וחושבת איך להרגיע את הבטן שמכרכרת בשעת ליל מאוחרת...

ליל מנוחה!

בלונדי!

ואני אכלתי מקודם אחת, ונותרה לי עוד אחת. אולי אקח אותה מחר (כלומר - היום) לעבודה. נראה.

ותודה-תודה על המייל המקסים שלך!!!

ואיך אומרים?? -המשך יבוא...

לילה טוב ונפלא!

ממני.

כן המקרר מלא ואני יכולה לנשום לרווחה...חחח!!
זה הרגל מהבית, שהמקרר חייב להיות מלא, אחרת עוד תתקוף אותנו צרה או מלחמה (שלא נדע) ונשאר ללא מזון... אין מה לעשות! ככה התרגלתי...שטות גמורה.

אז אני בסדר. היו לי קצת שלשולים ביומיים האחרונים..אבל לא נורא. לא רציני.
מרגישה קצת חלשה ועייפה ומסוחררת, אבל יהיה בסדר! קצת מנוחה והכל יסתדר!

הסופ"ש היה בסדר. יצאנו לבלות עם חברים. צחקנו, שתינו, נהנינו.. זה היה מאוד נחוץ לנו!!! אז זה עשה לנו טוב...

ומה איתך יקירה? מרגישה קצת יותר טוב?
מקווה שכן.

לילה טוב ורק בריאות!!!! אמן!!
אוהבת
בלונדי!

והמון חיבוקים ונישוקים על הדרך האדירה שעשית.
כל הכבוד לך!!!
אני גאה בך מאוד!!
ואת בוודאי מרגישה נפלא!

מחזקת את ידייך ושולחת לך כוחות חזקים להמשיך בדרך הנפלאה שאת עושה!!
אכן מזל טוב, מזל מצויין!!

יום מקסים ועפתי לסופר...

אוהבת
בלונדי!

רק אתן יכולות להעריך באמת את ההצלחה הזו...
תהני לך בסופר, דווחי על רכישות מעניינות - לשם השראה!
נשיקות!

כל הכבוד לך.

אלי זו לא הייתה בולימיה, אז אני לא מכירה (ותודה לאל ל כך :) את ההרגשה של לעצור את עצמך מלרוקן את הגוף מאוכל :)

איך שאני רואה את זה- עצם עצירת הדחף לאכול בצורה בלתי נשלטת בהתקף בולימי זה כבר מדהים. אומרת, ממקום שכל לילה בזמן האחרון אני פשוט רוצה לאכול ולאכול ...

ואליך שוב-
כל הכבוד! כיף לקרוא!!!!!!!
המון בהצלחה!

קונגר'וליישנס (תקני לעצמך מתנות! :)


אור.

מאחלת לך שלפני שתשימי לב יעבור עוד יום,עוד חודש,חודשיים,שיצטברו לכדי שנה וכן הלאה.שתגלי את העוצמות שנמצאות בך,ותלמדי לקבל ולאהוב את עצמך,כי את נשמעת מדהימה.
שתתייחסי למשקל כאל ספרות ותו לו.שתיהני מכל מה שיש לעולם להציע.
ובחלוף חודשיים,אני רואה שאת מבינה כמה זה שווה את זה.תארי לך איך זה מרגיש אחרי שנה "נקייה" ואני בטוחה שגם זה יגיע,כי את נשמעת החלטית בדרך שלך(למרות כל הקשיים והקונפליקטים).שאפו יקירה!
ותודה על המלל המרגש שכתבת לי למטה.אני עוד לא כ"כ מאמינה בזה,אבל מניחה שזה גם יגיע.
נשיקות קרן אור

אני רוצה לומר לך שאת לא מבינה בכלל איזה דבר נפלא יש לך בידיים!!
הפעם הראשונה שהצלחתי להיות במשך כמה שעות "נקייה" היה באשפוז. לא האמנתי שעוברת שעה מבלי לבלמס ולהקיא. חשבתי שזה הישג גדול.
והנה עברו שעות וזה נהיה חודשים...
הייתי "נקייה" , אך עזרו לי בכך. שמרו עלי מכל משמר ודאגו שאוכל כראוי. ונכון היו לי הזדמנויות להקיא כל יום, אך לא עשיתי זאת.

ואת יקירה- הצלחת לבד!!!!! לגמרי לבד!!!
את מבינה מה זה אומר?
את מבינה כמה חזקה את?
את מבינה כמה כוח רצון יש לך?
את מבינה מה עשית????
הצלחת לגמרי לבד!!!!
זה לא יאומן!!
אני כל כך גאה בך.
אני לא יודעת מה זה להצליח כך לבד, אבל אני מעריצה אותך על היכולת לכך. כי מעולם לא הצלחתי לנהוג כמו שאת נוהגת כיום.

את בן אדם חזק ומדהים, אם הצלחת לעבור דרך כה ארוכה וקשה, לגמרי בכוחות עצמך.
אין לי מילים!!!!!!!!!!!!

אני מסיימת עכשיו לכתוב לך מייל, והייתי חייבת להתפרץ לפה לרגע, כדי להמשיך לחזק אותך!!!! כי זה משהו מדהים בעיניי, ואת מדהימה בעצמך עם כל היכולת שלך!!!!!!!!!!!

אז יקירה, שולחת לך מייל עכשיו ומאחלת לך לילה טוב ונעים.
אוהבת
בלונדי.

כתבתי לך והכל נמחק ולא נשלח, באסה..

אז כן המקרר מלא וכעת אני מוכנה לכל צרה או מלחמה (חלילה) שתחליט לפקוד אותי..חחח

הסופ"ש היה בסדר, יצאנו עם חברים לבלות. צחקנו, שתינו ובילינו. מאוד היינו זקוקים לזה... זה היה ממש במקום!!

מה איתך? מרגישה טוב יותר? מאוד מקווה שכן!

מאחלת לך לילה טוב ורק בריאות!!!! אמן!!
אוהבת
בלונדי!

פשוט המחשב לפעמים מחליט לשלוח הודעות למקומות הלא נכונים..
סליחה.

בהחלט מגיעה לך טפיחה עצמית על השכם! את רואה?? את מאמינה?? הנה זה קורה באמת...
מאחלת לך שהכוחות שבך ימשיכו להובילך לכיוון הבריא! אז תשמחי, תחגגי, תצייני זאת בגאווה, אך דבר אחד אל תעשי - אל תתני לטיפת שאננות לעבור את סף דלתך. ואני סומכת עלייך!

שוב כל הכבוד ולילה טוב,

כרונית.

ואני יודעת שאת גם אמא נפלאה!
בלי לראות אותך אני בטוחה בכך.
שומעים בכל מילה שלך... על המסירות והאהבה והלב הרחב שיש לך ועל כמה שאת מעניקה לילדייך (וחלילה לא מתכוונת לפן החומרי)!!
איך את מרגישה היום? קצת יותר טוב?
אני שמחה שיש לך כמה שעות לנקות את הראש ולרק לנוח.

אני כיוונתי שעון לקום כי אני צריכה לנסוע לסופר להתחיל למלא את המקרר (חחח..) כי הוא מאיים להתרוקן.. זה תמיד כך אחרי סופ"ש. אז אני עוד מעט אגרור עצמי לסופר ואתחיל במסע הקניות.
אני אוהבת להיות לבד בסופר כך יש לי הרבה זמן....

טוב יקירה, מאחלת לך יום מרגיע ונפלא, יום מחלים ויום שקט של מנוחה!!
ואמן שהחודש הזה באמת יבשר טובות לכוולנו...!
אוהבת מאוד
בלונדי!

אין לי מילים מלבד לחזור ולומר את שאמרה בלונדי - את אמא מדהימה ואשה חכמה כל כך.
אני יודעת למה התכוונת כשכתבת על החוויות שפספסת, התחושה שבתקופת המחלה החיים פשוט חלפו ליידך אך לא באמת חיית אותם. ובכל זאת, ראי איזה ניסיון חיים וחכמת חיים צברת. את כל כך צעירה, אך את מסוגלת להעביר לילדך תחושות בריאות כל כך של ביטחון בעצמם ובעולם.
ולזה התכוונתי כל הזמן - אין משמעות לעובדה שאת עובדת ושאינך יכולה להשקיע כל דקה מזמנך בילדים. החשוב הוא שאת מודעת לצרכים של הנפש העדינה שלהם ומעניקה להם חום ואהבה ללא תנאים וללא גבול.
הלוואי וכולנו היינו זוכות ליחס הזה, והלוואי וכולנו נהיה אמהות שכאלו.
מקווה שאת מרגישה כבר הרבה יותר טוב. גם הסתיו בפתח, ועמו יבואו אנרגיות חדשות של תקופה חדשה, קצת אוויר קריר ושלווה.
יום נפלא יקירה!

מה שלומך היום??
אני עפה לסופר ואחזור לדבר יותר מאוחר...
ביי יקירה ויום נפלא.
בלונדי.

הדברים שלך באים לי בדיוק בזמן, בדיוק עכשיו כאבתי שאני לא יכולה להיות חברה של אמא שלי, וכמה חסר לי שהיא תגיד לי את הדברים האלה. אני יודעת אותם גם לבדי, אבל זה לא אותו דבר לשמוע עידוד מאדם אחר על כך שאתה בעצם אדם שלם ומושלם, כמו שאתה.

אני מתלבטת כבר כמה שעות אם לוותר עלך שיעור ספינינג מחר לטובת אירוע, וקשה לי לבצע את ההחלטה בעצמי. הדבר הבריא יהיה להופיע באירוע, אני יודעת. גם אם אני כבר לא מתאמנת בצורה כפייתית, עדיין השיעורים הבודדים האלה חשובים לי, אבל הם לא יכולים לבוא במקום דברים לא פחות חשובים בחיים. אבל קשה לי לוותר לעצמי, גם לכאן וגם לכאן.

וניסיתי להתייעץ עם אמא, אני לא זוכרת מה היא אמרה שביטל לי ברגע את היכולת לקבל ממנה תמיכה. הייתי רוצה שהיא תבין מספיק כדי להגיד- אבל אור, תוותרי על ספינינג. את נראית טוב כמו שאת. כל החיים יש לנו להתאמן, לעלות במשקל ולרדת. אלו האירועים של מדי פעם..."

לקבל את החיזוק הזה מבחוץ שאפילו קשה לי לנסח אותו, זה כ"כ חסר.
אני ממש כותבת עם דמעות בעיניים. נדמה לי שאם הייתי אם שבתה סובלת מהפרעת אכילה או סתם דימוי עצמי נמוך, הייתי מושיבה אותה על כסא ולא מפסיקה עד שהייתי מבהירה לה כמה היא בנאדם נפלא, כמה היא יפה, שהשלמות באה מתוך קבלה עצמית ואושר פנימי ושאי אפשר לחיות בפחד מתמיד להשמין.


אני עדיין נורא מפחדת לפעמים.






אור.

חלק מהבעיה שלנו בתור בני אדם(ולא רק הורים) היא להביע רגשות.תמיד אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהעומד מולנו יכול לקרוא אותנו.וחבל לפעמים שזה לא מה שקורה באמת.כמה קשה לנו להגיד משפט כ"כ מופלא ואמיתי כמו אני אוהב אותך.כמה קשה לנו פשוט לא להגיב,רק להיות שם בשביל העומד מולנו ולקבל ולהכיל את האמת שלנו.תקשורת היא הבעיה המרכזית לא רק ביחסי הורים-ילדים,יחסים זוגיים כי אם של מדינה שלמה.כמה בעיות היו נפתרות אם אנשים פשוט דיברו.
ואני יודעת אור,הייתי מסתכלת על הוריי והגוש בגרון היה מאיים לחנוק אותי,וכ"כ רציתי שיגידו לי שהם אוהבים אותי כמו שאני,אבל תמיד שמעתי כל הזמן רק לגבי הישגיות ולגבי הצלחה-כישלון.זה היה המדד לאהבה.וזה סתר על פני שוב ושוב ושוב.עד שהבנתי משהו חשוב והוא-אתה לא יכול לצפות שיאהבו אותך,אם אתה לא אוהב את עצמך(ואני בטוחה שההורים שלך כן אוהבים אותך,רק משום מה כמו הורים מצויים קשה להם להגיד את זה).
ואני אומרת לך אור,אנחנו כאן באמת אוהבים אותך,ההתעמלות תחכה,פרגני לעצמך קצת חיים באווירה של שמח.לפעמים זה כשלעצמו מדבק ונותן אנרגיות...ברור לי מדברייך שאת לא רוצה להתעמל,אז אל תעשי זאת.היני אני אומרת לך.גם אני הייתי מכורה לספורט,והיום לא תאמיני אני מכורה לפדלאות.לא עשיתי ספורט מאז ההריון הראשון,מי היה מאמין.אני פשוט יודעת שגם כך אני עמוסה,וכשיהיה לי זמן אחזור להתעמל אבל ממקום של כיף,ממקום של בחירה והנאה אמיתית.
תאמיני לי יש לנו עוד שנים שאפשר להתעמל,ולא צריך להגיע לאפיסת כוחות,כי מפסיקים להנות,זה הופך למשהו שצריך לעשות...
מקווה שתשכילי למצוא את האמת שלך,אני מאמינה שאת בשלב שאם רק תתכוונני לזה את תצליחי.
אז תעדכני יקרה ושיהיה ערב נעים.

מזדהה מאד עם כל מה שכתבת, ודרך אגב - תודה על הברכות והחיזוקים למטה!
כמו שכתבה קרן אור, יחסי הורים ילדים, ויחסים בין אישיים בכלל הם דבר מורכב כל כך. אחד הדברים שמדהימים אותי שוב ושוב בשיחות עם חברות, ובכלל - זו סוגיה שעולה גם בספרות, בקולנוע ובכל מקום -
כמעט כולנו ממשיכים לצפות מהורינו להתנהגות מסוימת, לתמיכה, להבעת אהבה באופן שאנו מאמינים שהוא הדרך הנכונה להבעת רגשות.
וזה ממשיך לפעמים בכל גיל, גם אצל מבוגרים עצמאיים לחלוטין. גם לאחר טיפול פסיכולוגי ארוך שבמהלכו למדנו להכיר את המגבלות של הורינו כבני אדם. בכולנו נשאר צמא לאהבה, הבנה ותמיכה.
אין ברירה, כנראה שצריך ללמוד לקבל את כל זה מעצמנו ומאנשים אחרים - בני זוג, חברים.
אמא שלי נמנעה שנים מלומר לנו שאנו יפות ומתוקות, נראות נפלא, הכי יפות בעולם. היא פשוט האמינה שיש לטפח אצלנו תכונות אחרות, ושאם היא תחמיא לנו על ההופעה החיצונית נהפוך לנשים שעסוקות רק ביופיין. תמיד שמעתי ממנה שאני חכמה, מוכשרת, מוצלחת. אבל יפה? מה פתאום, זה בכלל לא חשוב...
אני לא יכולה להאשים אותה. היא פשוט לא הבינה כמה בעייתי הוא הנושא של דימוי גוף, ואיך דימוי גוף מעוות עשוי להשפיע על כל היבט בחיי. והוא אכן השפיע. וכשהיא הבינה כבר היה מאוחר מידי כדי לשכנע אותי שיש בי משהו יפה.
אז במקום להמתין שתהיי לך ילדה משלך, הושיבי את עצמך על כיסא וספרי לעצמך כמה את נהדרת, יפה, מקסימה, ממש כמו שאת. זה לא קל, אך בסופו של דבר משהו יחלחל פנימה!
לילה טוב מתוקה!

את יודעת, כל חיי רציתי לקבל חיבוק מאמא שלי. רציתי שתאסוף אותי אל חיקה ותאמר שהיא אוהבת אותי. שתקבל אותי בסוף יום בנשיקה וחיבוק, ותשאל איך היה לי בבית הספר.

זה לא קרה מעולם!

אפילו לא פעם אחת!

מעולם לא קיבלתי ממנה חיבוק!!

ונשיקה- רק בימי הולדת בודדים!

את יודעת מה זה לגדול כך?
אני כבר לא מדברת על "חברה טובה", אני רק מדברת על חום בסיסי שאם מעניקה לילדייה..
לא היה לי דבר כזה מעולם.
תמיד הסתכלתי על הורים שמחבקים את ילדיהם ושואלים לשלומם וזה היה נראה לי כמו לקוח מסרט אמריקאי בו הכל טוב. לא האמנתי שיש דבר כזה. לא האמנתי שיש הורים שמחבקים ומנשקים. ואומרים מילה טובה.

יקירה, אל תתאמצי לקבל את מה שלא תוכלי.
חפשי זאת אצל חברים. כמו שאני עשיתי כל חיי..
תשלימי עם העובדות כמו שהן, יש דברים שלא ישתנו..

אני בטוחה שאת יפה ומוכשרת ונהדרת. והבעיה שלנו היא שקשה לנו לראות את הדברים מבעד להפרעת אכילה שלוקחת עימה הכל.. אבל בבקשה נסי תמיד להתסכל על הצדדים החיוביים שלך, ואני בטוחה שיש רבים!

לגבי ההתלבטות של האירוע לעומת הספיניניג- אני אומרת לכי לאירוע!!! אל תפספסי דברים בגלל הספורט (האובססיבי). תלמדי ליהנות גם ולא רק לבצע... תפרגני לעצמך..
לכי לבלות. תני מנוחה לרגליים הכואבות. צאי לפגוש אנשים. תנקי את הראש. הספורט יחכה לך תמיד... כמו שאמרת..

מקווה שתלכי לאירוע, בראש מורם, ובידיעה שאת בחורה יפה ומוצלחת, מקסימה ונהדרת. שהולכת קצת לבלות!!! מותר לך! זה לא אומר שיקרה משהו רע. אז יום אחד תוותרי על הספורט..
תתלבשי יפה, ותצאי לבלות!!! לקרוע את העיר!!!

יאללה מקסימה, לילה טוב!
בלונדי.

לילה טוב נפלאה שכמוך!!
איזה כייף שקיבלתי את המייל ממך.
יש לי הרבה מה לכתוב לך ואני עוד מעט ניגשת לעשות כך!

יש לי אחיות שלא נוגעות בירקות ופירות, כך שבשבילי את ממש לא מוזרה.
את נורמלית לחלוטין...

טוב יש לי המון מיילים לענות עליהם ואני ניגשת למלאכה.

שיהיה לילה טוב לכולכן ובמיוחד לך ינשופית!!
תודה רבה על הדברים היפים שכתבת לי.

בלונדי.

גם אני אוהבת ריח של לק וריח של תחנת דלק... לא נורמלי אה?

איכשהו לא שמתי לב להודעה הזאת...
את יודעת בתחילת הנישואים שלנו,רבנו וכל אחד התבצר במקום שלו מכונס בתוך עצמו.פתאום כשהרשתי לעצמי לצאת מהאגו שלי ראיתי בעצם שאנחנו נגררים להעלבות אישיות,מהסיבה שאנחנו פשוט עסוקים בלהגן אחד על עצמו,ולא ממש קשובים למצוקה של העומד מולנו.הייתי בשוק מזה.ומאז אני לא נותנת לנו לאגור.כי אני מכירה את עצמי,אני נוטרת טינה,ובעלי הוא מזל תאומים מצוי בבוקר הוא יכול לקום כאילו שום דבר לא קרה.לכן אני הולכת הצידה נרגעת כמה שעות ואחרי זה אנחנו מנהלים שיחה אמיתית.כי כשנגררנו להעלבות אישיות אני אישית כ"כ נפגעתי שבסיום המריבה לא זכרתי על מה היא התחילה בכלל,אלא עד כמה הוא פגע בי אישית,ולא התייחס לעצם ההתנהגות.
למדתי שהאמת שלי היא לא בהכרח האמת שלו,מתוקף היותנו שני אנשים שונים.ואיכשהו תמיד צריך לא לוותר(כדי ששום צד לא ירגיש "מובס") אלא למצוא את הדרך להיפגש באמצע.אני לא אגיד לך שאין לנו חילוקי דעות,אבל אנחנו יודעים להתייחס אליהם היום כבוגרים.
ואני שמחה שדיברתם והשלמתם וביליתם זמן איכותי ופרטי ביחד.
מאחלת לכם רק שקט ואהבה,לא צריך יותר מזה
קרן אור

אצלי הסופש עבר כרגיל- בלמידה.
המבחן ביום חמישי היה גרוע. טוב לא גרוע פשוט לא מספיק טוב...
אחרי המבחן נעלמה לה שארית המוטיבציה שנותרה בי.. אפילו המדריך שלי אמר לי כבר ללכת לנוח. כמובן שהקשבתי לו ו... הלכתי לתחקר ת'סימולציה. אחח.. הפרפקציוניזם הזה- אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.

לגבי שאר העניינים, היום שוב עלה כל הנושא הזה בשיחה עם אמא.. אמרתי לה שהשנה אני רוצה לרקוד יותר כי זה טוב לי וכיף לי ואחרי זה אני אתחיל ללמוד ולא יהיה לי זמן. היא אמרה שהיא לא מסכימה כי זה מעודד אנורקסיה , וגם ככה כבר נהייתי "חצי אנורקסית", והיא לא תממן את זה , ושאחרי זה אני לא יספר לה על חרדות אוכל שונות...
אני באמת לא מבינה למה פשוט לא אמרתי לה הכל, עמד לי על קצה הלשון להגיד לה שהאיומים והכעס שלה לא יפתרו את הבעיה, מצד שני אחרי התנגדות כזאת לאחד הדברים היחידים בעולם שגורמים לי ממש אושר לא בא לי להגיד לה כלום ...

ולכן בננות- לכל החולות - החלמה מהירה (ממש מגיפה וירטואלית יש פה בפורום...) ושבוע חדש נעים!