פורום חרדות, טראומות, פחדים - יש לך שאלה?

שלום קוראים לי שי אני בן 30. ואני סובל שנים מפוסט טרומאה של צעקות ואלימות.(הכל החל מהורי)
כיום אינני בקשר איתם שנים רבות. אני חי בזוגיות אני נוטל תרופות 225 מ"ג של ואנלה. 20מ"ג פלוטין. 1 מ"ג קלונקס. ההיתי מאושפז בבריאות הנפש. 3 חודשים. צעקות ואלימות מאיציים לי את הלב או שמישהו כועס עלי ומתחיל לדבר שפה שאני מתעב לשמוע זה עושה לי פחדים. ואז אני מגיע ל - 2מ"ג קלונקס. אני פוחד להתרגז. התרופות נגד הדיכאון בהחלט מאוד עוזר אני חושב שלא ההיתי חי בלי התרופות. לא הולך לי בכלל עם עבודה. משום שאני סובל מאוד מלחץ. הלחץ גורם לי מאוד עצבנות. אפילו פגישה חברתית עם אני קובע ולא מצליח להזיז את עצמי אני בלחץ. אני גם לא מתפקד. קשה לי כבר לסדר את הבית. לקנות אוכל. הכל נהיה קשה. סיוטים מפחידים. אין לי סבלנות למה שפעם ההיתי אוהב. צפייה בטלויזיה. מוסיקה. אני מטופל בקלונקס כבר 6 שנים. ותרופות נוגדי דיכאון שנה וחודש. מה לעשות נגד זה. האם אני צריך להחליף תרופות. ואם אני לא לוקח יום יום תרופות. אני רואה הכל שחור. אודה לכם אם אוכל לקבל הכוונה. או משהו נגד הפחדים. למשל אני גם פוחד לעזוב את העיר שלי. תל אביב. ולכן אני לא יוצא מגבולות תל אביב. כי שוב מתחיל החרדה.

שלום דר',
אני בן 34 מזה כחצי שנה אני סובל מתופעות חרדה שגילתי שקשורה לתסמינים של אגרופוביה.
הדבר משבש לי את חיי היום יום.
מה אתה ממליץ לי לעשות ועל איזה מטפל באיזור הדרום אתה ממליץ??
לתשובתך אודה.
בברכה.

שלום רב שמי מיטל ואני אמא ל3 ילדים קטנים ומקסימים לפני כ10 שנים התחלתי את הסיוט של חיי והוא חרדות וזה ממש סיוט אני ממש בוכה כשאני רושמת את זה אז ככה אני נוטלת כבר תקופה ארוכה פקסט 20 מ"ג עם הפסקות בהריונות ולפעמים כשאני מרגישה שאני רוצה לנסות בלי אבל תמיד אני חוזרת אליהם הסיבה שאני רושמת הוא כי זה לא ממש עוזר לי יש לי חרדות מדבר אחד והוא שאני מפחדת להישאר לבד וזה אומר שאני לא צריכה שיהיו איתי בבית אלא לדעת שיש לידי{שכנה או קיוסק או מישהו} שאם יקרה לי משהו שיהיה לי משהו זמין אני מקווה שהבנת וככה אני כבר 10 שנים אני גרה באילת ואין פה הרבה או בכלל מישהו שמטפל בטיפול קוגנטיבי התנהגותי משהו שאמרו לי שמצוין דרך אגב הרופא משפחה נתן לי בזמנו את הפקסט זהו אני ממש בדיכי אני לא רוצה שזה ישפיע לי על החיים כבר אין לי כוח מבחוץ אני מהממת מצליחה הכול הסדר אבל החרדות האלה הרגו אותי מה אני יעשה בבקשה עיזרו לי אולי יש מישהו שאתם מכירים שיכול לעזור לי במקום מגורי או יעוץ אחר ניסיתי להתקשר למכבי אבל אין מטפל כזה יש רק פסיכיאטר שבא פעם בחודש וגם ממש על הפנים בבקשה עיזרו לי

שלום יש לי בעיה אניצריכה עזרה דחוף בבקשה עם אפשר

יש לי פחד לבובת ותמיד המישפחה שליי מפחידים אותי בצחוק וזה נורא מפחייד

מה יש לי בעצם ?.??? מימה זה נובעה?

אני בת 63, ספגתי הרבה מכות בשנה האחרונה, החל מגירושין של הבן ולאחר תקופה קצרה גרושתו החליטה שלא נראה את הנכדים שלנו, נאלצנו למכור את הבית בו גרנו שנים רבות, העסק של בעלי במצב מאוד רע
אני מרגישה כאילו הכל נופל עלי ואני חרדה כבר לדעת מה עוד יכול לקרות, אני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם עוד מכה
אני חייבת לטפל בעצמי ואני לא יודעת איך

שלום, בתי בת השנתיים היתה באשפוז של כשבוע בגיל 8 חודשים בערך, במהלכו חוותה דקירות רבות מדי יום בעקבות ורידים קטנים (בדיקות דם, עירויים, מתן אנטיביוטיקה דרך הוריד). חלק גדול מן הדקירות ניתן לה כשהיא מתנגדת ומוחזקת בכוח על ידי הצוות ועל ידי (אמא שלה). כמו כן עברה הליך ניתוחי במצב טשטוש בלבד.
מאז הילדה חרדה מרופאים (דבר שלא היה לפני כן), דבר שלא מאפשר כמעט בדיקה שלה באופן רגיל (ללא הפעלת כוח או הרדמה).
אני מתנגדת מאוד להפעלת כוח - מכיוון שאני חוששת שזה יחמיר את מצב החרדה, רציתי לדעת האם יש דרך להפיג חרדה זו מרופאים ובדיקות.

נ"ב - אני ממש לא חרדתית מרופאים - ההיפך, ואני זו שמלווה את הילדה לרוב הבדיקות/טיפולים.
אבל ראוי לציין שאני כן מוטרדת מאוד מהחרדה של הילדה (ויכול להיות שמשדרת לה את זה).

תודה רבה.
יסמין.

אחותי מאובחנת כמאניה דיפרסיבית כ 10 שנים. היא בת 40. מתגוררת בחו"ל.
לפני שבוע ילדה תינוקת ראשונה. במהלך ההרויון הפסיקה לקחת את התרופות מחשש לעובר.
נסעתי אליה לסופשבוע כדי לעזור עם התינוקת
במהלך שהותי בחברתה במשך 3 ימים, נתקלתי בהתנהגויות שגרמו לי לחשוש לשלומה.
קצת רקע- היא עברה לחו"ל לפני כ 4 שנים, למדה שפה, למדה אמנות ומצאה עבודה בצוחמה. לאורך השנים היתה תמיד עם תרופות. במשך כך 4 השנים התגוררה תחת חסותה של קרובת משפחה שנתנה לה קורת גג, ולעיתים קרובות עזרה נוספת כספית.
מרגע שגילתה שהינה בהריון, הפסיקה את התרופות. עברה לגור עם קרובת המשפחה בביתה. סביב אמצע הדרך, אחותי נכנסה לשמירת הריון בשל התקצרות צוואר הרחם. מאותו רגע שכבה במיטה ללא מעש עד הלידה- גם אחרי שעברה שבוע 37, 38. קרובת המשפחה- נקרא לה אן. אן ליוותה את אחותי במשך כל תקופת ההריון, ארחה אותה בביתה, ליוותה אותה לביקורי רופא ואף למיון בעת הצורך. בישלה עבורה, כיבסה וכו'.
מיד עם הלידה וחזרתה לבית של אן, אחותי הסתגרה בחדרה- הטענות המרכזיות של אחותי כלפי אן -מלוכלכת, אינה מתקלחת, אינה מחליפה בגדים, שקרנית, לא מתחשבת, צועקת כל הזמן, אינה שוטפת ידיים, מסריחה, רכלנית, כל הזמן מלכלכת עליה עם זרים, חצופה ועוד..
אחותי החליטה שאינה רוצה כלום מאן- לא ארוחות לא כביסה, לא לשמוע ולא לראות אותה, ובטח שלא תתקרב לתינוקת החדשה.. נוצר מצב בו אחותי מתגוררת בביתה של אן אך אינה מדברת איתה, אינה מקבלת אותה בחדרה, מתנהגת בצורה איומה, פוגעת ולטעמי- אינה רציונלית.
מיותר לציין שאן פגועה עד עמקי נשמתה ואינה מבינה מה רע עשתה לאחותי..

דיברתי עם אחותי לא מעט בשלושת הימים הללו- ניסיתי להבין מהיכן מגיעות הטענות- לחלקן יש איזשהו קשר למציאות- אך הקשר דל ורופף ואינו מצדיק תחושות קיצוניות אלו, בעיקר לאור העובדה שאחותי הינה אורחת בביתה קרוב לשנה..

שאלתי בזהירות על תחושותיה בגל של מחלה, במאניה, בדיפרסיה- ואיך היא מרגישה היום- היא טוענת שמרגישה טוב. שהכל בסדר.

שאלתי אם אולי תרצה להתייעץ עם הרופא שלה, עכשו שהיא לאחר הלידה, אולי יהיה לו מה לומר- אמרה שאין צורך. שבהזדמנות היא תעשה MRI לראש ותבדוק מה מצב הכימיכלים. ובכלל- היא טוענת שנאמר לה שיתכן שלאחר 10 שנים עם תרופות ניתן להפסיק, אם מרגישים טוב.

אני דואגת לה מאוד, במיוחד כאשר יש נפש נוספת התלויה בה לחלוטין.

האם אני דואגת לחינם או שיש לי סיבה לדאגה?
מה אני יכולה לעשות? כיצד לדבר איתה על הנושא מבלי לגרום לה להסגר בפני?
איך, אם בכלל, אוכל לעזור מרחוק, ממדינה אחרת?

תודה, די

רציתי בבקשה את עזרתכם בנושא.
קצת באריכות אבל דיי ממצה.
אני בת 21 ובאה מרקע חיים של אלימות במשפחה והשפלות ודיכוי העצמאות והחופשיות שבי, רוב השנים הדחקתי את זה עד שלפני חצי שנה ויותר אפילו התחילו לקרות מקרים דומים שוב במשפחה שלי שגרמו לי להרגיש שאני מתפוצצת מהצפות של רגשות מודחקים. הרגשתי שאני ממש מתחילה לאבד את השפיות. בעקבות כל זה ואחרי שיכנועים רבים (כי אף פעם לא חשבתי שמגיעה לי עזרה) התחלתי להיות מטופלת בבריאות הנפש במקום מגוריי.
העניין הוא כזה, חבר שלי בן 29 שעבר את כל אותם דברים שאני עברתי ואף יותר ובמידה חמורה יותר, הוא מתמודד עם חרדות יומיומיות וממש נמנע מלעשות דברים מהחרדות האלה (כמו למשל לצאת מהבית יותר מדיי או להגיע למקומות שיש בהם אנשים). זה כל כך תוקף אותו שהוא סובל אפילו מחרדות כל תחילת שבוע אחרי שבת שהוא צריך להגיע לעבודה הוא חרד נורא.
עם כל מה שקורה לו אני נורא מפחדת עליו. קודם כל אני יודעת מה זה שאין שקט שהמוח מתפוצץ ושהלב לא נרגע, אבל אני כמעט ולא נותנת לזה למנוע ממני דברים ביום יום מה שהוא כן.
ועם כל מה שקרה לי בתקופה האחרונה שחוויתי שוב אלימות קשה מצד המשפחה והוא לא יכל לעזור לי כי הם גם היו נגדו ואני לא רציתי שיתערב כדי שלא יגישו נגדו תלונה, הוא לקח את זה נורא קשה.
אני מרגישה ממש חסרת אונים כי אני יודעת שהוא אוכל את עצמו יום יום ולילה לילה (הוא חורק שיניים קבוע) ואני לא מצליחה לשכנע אותו לקבל טיפול נפשי, הוא תמיד אומר שהוא יכול לעזור לעצמו והוא נורא חכם ונורא חזק אבל לדעתי זה קצת חזק ממנו.
האם אתם יכולים לייעץ לי בבקשה אולי איך לעזור לו ואיזה טיפול לדעתכם הוא יצטרך ומה מידת החשיבות לכך?..
אודה לכם מאוד.
בילי

שלום רב,
אני בן 32, בריא,מעשן כ-10 סיגריות ביום בממוצע(וזאת לאחר שהפחתתי בכמויות במהלך השנה האחרונה) ודי מאושר בסכ"ה בחיי האישיים (עבודה, זוגיות, משפחה וכו'). לפני כשנה, באחד הלילות הרגשתי קושי בנשימה, שהתבטא בחוסר יכולת לקחת שאיפה עד סופה ולהכניס את מלוא האוויר לריאות.לא מדובר בקוצר נשימה היסטרי המלווה בנשימות קצרות והרגשת חנק, אלא בקושי מסוים. תופעות כמו הזעה,תחושה שיד שמאל רדומה (לעומת יד ימין שתפקדה כרגיל),תחושה שיש מעין משקולת פנימית באזור הלב או הריאות(לעומת צד ימין שבו התחושה הייתה רגילה לגמרי),רעידות קלות ברגליים ומעין זרמים בגוף התלוו לכך.כמו כן,הרגשתי צורך לשנות תנוחה כל הזמן(מעין תחושה של חוסר מנוחה וחוסר יכולת למצוא תנוחה "מתאימה" שתקל על ההרגשה המוזרה)וצורך להתפנות לשירותים.באותו לילה לקחתי כדור נגד כאבים ושתית תה ולאחר 30 דק' ניתן לומר שחזרתי לעצמי.נלחצתי בעקבות המקרה והחלטתי לגשת לרופא משפחה שהמליץ לי לערוך סדרת בדיקות.הבדיקות(דם,לחץ דם,בדיקות מאמץ,צילום חזה,אקג ועוד)נמצאו תקינות לגמרי,למעט רמה גבוהה של טריגליצרידים בדם.לאחר שחזרתי עם התוצאות לרופא המשפחה,נאמר לי כי ככל הנראה מדובר בהתקפי חרדה.הוא ביקש שאקח כדורי הרגעה והמליץ על קלמנרבין או על רסקיו רמדי ואכן כך עשיתי.אלא שהתקפי החרדה לא הפסיקו ומאז חזרו במספר הזדמנויות(כ-6-7 מקרים של התקפים חמורים [לפחות מבחינתי,כי אין לי אפשרות להשוות,אלא להתקפים אחרים שלי] כמו הראשון ועם אותם תסמינים,פחות או יותר,ועוד מספר התקפים ברמות נמוכות בהרבה).ביום שישי,לפני כשבוע ויומיים,בעת שטיילתי ברחובות ת"א היה לי התקף די חמור(שוב,לפחות מבחינתי). מעבר לתסמינים שהתרחשו בהתקף הראשון,הרגשתי צורך עז להקיא(לאחר שאכלתי ארוחת בוקר),בתקווה שזה יעזור ויקל עליי, אך ללא הועיל.ביקשתי מאישתי,לאחר 30 דק' של התקף שתזמין ניידת אמבולנס שתפנה אותי למיון וכך קרה.במיון לקחו מדדים(לחץ דם,אקג,חום וכו' אך לא בדיקות דם,מאמץ או צילומים)כמו כן,נתנו לי תרופה בשם מודאל וזמן קצר לאחר שנטלתי אותה נרגעתי.הרופאה במיון נתנה לי מרשם ל-10 כדורים של מודאל והמליצה לי ללכת לבדיקה אצל פסיכיאטר.מאז,יש לומר, היה לי התקף נוסף אתמול(יום שבת) ועד כה נטלתי 3 כדורים סה"כ באופן עצמאי כשהתחלתי להרגיש רע.כל התקף כזה אורך כ-20-30 דק'.היום,יום א',ניגשתי לרופא המשפחה כדי לקבל ממנו המלצות לטיפול בתופעה.הוא נתן לי מרשם לעוד 10 כדורי מודאל,למרות שאני לא שש להשתמש בתרופה הנ"ל ואמרתי לו שאני נוטל אותה רק כאשר אני מתחיל לחוש ברע.מעבר לכך,גם הוא המליץ ללכת לפסיכיאטר ואיך לומר בעדינות,אני כלל לא מתלהב מכך(אני חושש מכתם בקורות חיי בעת שאחתום על טופס ויתור סודיות רפואית),אז הצעתי לקבל ממנו הפנייה לפסיכולוג תחילה ואכן כך נעשה.שאלותיי הן:האם אכן מדובר בהתקפי חרדה?האם אי פעם יעברו?איך ניתן להתמודד עמם?מהו הטיפול המומלץ על-ידכם?ואשמח לדעת כל מה שאפשר על הנושא..
תודה רבה

שלום. מזה כמס' ימים חוויתי התקפי חרדה שהיה לי קשה לצאת מהם. פניתי אל רופא המשפחה שלי שנתן לי ציפרלקס (חצי כדור בבוקר ולאחר 3 ימים לעבור לכדור שלם), נתן לי אלפרליד (כדור אחד בבוקר ואחד אחה"צ) ו-ואבן לימים הקרובים כדי שאצליח לישון מאחר ושלושה ימים כמעט רצופים כמעט ולא הצלחתי לישון.
שאלתי היא- האם לאחר 3 חודשי טיפול בציפרלקס, לאחר ירידה בשימוש בהדרגה והפסקה שלו לגמרי אני ארגיש טוב לחלוטין? האם התקפי החרדה לא יחזרו ברגע שאפסיק את התרופה? כי אינני רוצה להיות תלויה כל חיי בתרופה על מנת לנהל אורח חיים תקין. האם ישארו לי תופעות לוואי מהשימוש בתרופה זו?
כרגע אני מטופלת בציפרלקס רק כיום אחד וברור לי שיום אחד לא מספיק כדי שהתרופה תתחיל להשפיע, אך אני רוצה לדעת האם הציפרלקס יעזור לי להעביר, או להתעלם, מהמחשבות הרעות שתוקפות אותי כל הזמן?
המצב שלי מעציב אותי וקצת מדכא אותי... אני רוצה מאד שהוא יעבור ולהרגיש טוב שמחה, בטוחה ומאושרת.
אני יודעת שעבר בסה"כ יום וחצי של טיפול אבל אני רוצה לדעת שיש אור בקצה המנהרה ושהטיפול הזה יהיה איכותי ויעיל ושיעזור לי לחזור לשגרת חיי. כרגע אני לא מסוגלת להישאר לבד בבית כי מיד משתלטות עליי מחשבות רעות ומפחידות שמשהו רע יקרה לי. האם זה יעזור לי? האם אוכל אי פעם להישאר לבד בבית שוב??
המון תודה מראש על התגובה וסליחה על האורך...

שלום,
שמי הילה אני בת 25 וחולת אפילפסיה מגיל 12. ההתקפים אובחנו כנגרמים לי עקב חוסר בשעות שינה. אי לכך בכל פעם בה אני יודעת שעליי להתעורר בשעה מסויימת, בין אם זה ללימודים ובין אם זה לעבודה (לא משנה באיזו שעה..) אני מתחילה לפחד שמא לא אשן מספיק ובכל פעם שאני מסתכלת בשעון אני מחשבת כמה שעות נותרו לי עד שאני אצטרך לקום. בשנה האחרונה התחלתי לקחת כדורי שינה נוסף על הטיפול התרופתי באפילפסיה וקשה לי מאוד להסתדר בלעדיהם, מה גם שכדור אחד בלילה לא מספיק לי ולעיתים דרושים לי 4 (!!).
כתוצאה מהתלות שלי בכדורים והחרדה לגבי מספר שעות השינה שלי בלילה, אני לעיתים מפספסת שיעורים חשובים ואפילו מבחנים ולא תמיד אני מצליחה להשלים אותם.
הייתי רוצה לדעת האם יש טיפול אחר שהוא לא תרופתי/כימיקלי שיעזור לי לישון כהלכה ולהפחית את הפחדים שיש לי מהתקפים?

בתודה מראש, הילה

שלום.

אני בת 26, בריאה, אופטימית ושמחה בדרך כלל אבל עם נטייה קלה להיות חרדתית. אתמול בלילה, כנראה לאחר קריאת החדשות הנוראות שמופיעות כל יום בעיתונים חוויתי שינה מאד גרועה עם חלומות רעים. בשלב מסוים אף דמיינתי שישנו אדם זר בחדר. השיא היה כאשר נפל מדף בכניסה לבית ואני התעוררתי בצרחות. פתאום חטפתי התקף חרדה. לא יכלתי לזוז, רעדתי בכל הגוף, הייתי בטוחה שמישהו פרץ לביתי והולך לשחוט אותי. הבטן התחילה לכאוב והגבתי מיידית בשלשולים, זיעה, פאניקה מוחלטת. לא הצלחתי לישון אחרי המקרה הזה ומאז אני לא מצליחה להשתחרר מהרגשות הללו. במשך היום ותוך כדי העבודה הם פחתו מעט אבל עכשיו כשאני לבדי בבית וחושך בחוץ- כל התחושות חוזרות וצפות ואני פשוט לא יודעת איך להתמודד. אני מרגישה שמשהו רע הולך לקרוות ושאני מאבדת שליטה.

האם ישנה דרך לעזור לי? המלצה לטיפול? תרופות שאינן עם מרשם? מה עליי לעשות כדי לשוב לשפיותי??

ערב טוב,

בעלי החובב מאוד מאוד סרטי אימה סיפר לי כי כשהוא מתקלח ועוצם את עיניו קופצים לו דימיונות מפחידים כמו לדוגמא - מפלצת החודרת לביתנו ופוגעת בי ובבת שלנו, הבת שלנו הופכת למפלצת וכורתת לי את הראש וכל מיני דימיונות דומים.

יש לציין כי הוא אינו סובל מחרדות כלשהן/הפרעות וכדומה

האם מדובר בדימיון מפותח שמשתולל בהשראת סרטי האימה בהם הוא צופה?

אשמח לתשובתכם.

קלונקס- מספר שאלות לגביי היתרון ובעיקר החיסרון!

לטיפול בחרדה/פאניקה- אני מטופל מזה כ-8 שנים בקלונקס, תחילה המינון עמד על 0.5 מ"ג ,והתחושה בקצרה "שיחרור, אפילו תחושה חיובית "המחסומים יורדים" , וניתן לתפקד!

אולם לאחר 3 חודשים עליתי למינון של 1מ"ג , ולאחר תקופה ועוד תקופה עד שקיום אני מחיזק במינון יומי של 4 מ"ג לפי חלוקה יומית של 2 מ"ג בבוקר ו2 מ"ג לאחר הצהריים , ולומר את האמת זה מאוד מסייע! (אפילו מציל לי את החיים מבחינה חברתית/אישית/עבודה/וכל אספקט.

אני רוצה להדגיש שללא הקלונקס אני "אדם מת מהלך", מפוחד סגור בבית ,מדוכא , ללא תחושה חיובית!, ומנגד כאשר ניסיתי דווקא באחרונה לרדת במינון אפילו בהדרגה ,לאחר יומיים התחלתי להרגיש דפיקות לב, פאניקה עד כדי תחושב "שתכף אני מת , או משהו כזה", קיצר תחושה איומה!

אז אומרים "סוס טוב לא מחליפים" ,אולם אני עוד צעיר ,בן 28 וחושש מהעתיד של פיתוח תלות והגדלת מינון למרות שקראתי באינטרנט כי ניתן ליטול קלונקס עד למינון אחזקה יומי של 12 מ"ג!. - לפי אתר מסיים שמציג מידע בנוגע לתרופות!.

מסקנות ושאלות.

1. ברור לי שאני מכור לקלונקס עד כדי כך שזה גורם לי סבל ותחושה איומה אם אני מוריד מינון.

2. ברור לי כי הגוף שלי מפתח תלות די מהר יחסית ולכן בעוד כמה שנים תיתכן בעיה!.

3. ברור לי שבלעדיי הקלונקס במינון 4 מ"ג ביום אני לא מתפקד!, יישן, בבית, תחושבת פאניקה/מחנק/חרדות קשות!.

4. ברור לי שהקלונקס נכון להיום ובשנים אחרונות "הציל ומציל את חיי".

5. מבחינת הפסיכיאטר הוא מסרב להגדיל את המינון!, ובנוסף הוא נתן לי "סורבון" כל יום במינון אחזקה של 40 מ"ג - שמסייע חלקית! אולם תופעות הלוואי גם לאחר מספר חודשים מאוד מכבידות , קרי ישנוניות/אפטיות/חוסר חשק!, בקיצור טיפול שלא יעיל!.

7. כיצד לדעתכם עליי לפעול לאור כל האמור ואני יודע שזה שאלה קשה!

8. אני כמובן לא מעוניין להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית ומעולם לא התאשפזתי, ואף אחד מחבריי בחיים לא מודע למצבי!, למרות התפקןד היומי השוטף הנכון בשנים אחרונות!, אולם שוב הגלגל חוזר ונראה שפיתחתי תלות וקיים צורך במינון נוסף,אחרת אני מתקשה שוב לתפקד!

9. תודה.

שלום,

שמי עדי ואני היפוכונדרית. כמו שאתם יודעים, רוב האנשים תופסים את ההיפוכונדר כמישהו מגוחך וצוחקים על ההפרעה שלו, אך האדם עצמו סובל סבל גדול. לאחר שנים של התמודדות קשה עם העניין החלטתי לערוך תחקיר על היפוכונדריה ולנסות למצוא עוד היפוכונדרים כמוני. אין בכך כוונה להחליף טיפול פסיכולוגי או תרופתי, אלא רק לדעת שאנחנו לא לבד.

אם אתם חושבים שאתם היפוכונדרים, אשמח אם תצרו עימי קשר למייל: [email protected]



שלכם,
עדי