פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

שלום לך,

קודם כל הרי כבר פתחת את הסיפור שלך, כבר שיש לך נסיון מה ואיך לומר. השתמשי בנסיון הזה.

אם את בכל זאת שואלת מה להגיד, אני מציעה להגיד שאת חווה אלימות כלפיך במשפחה ומעוניינת לברר אם תוכלי לקבל עזרה.

המרכזים לטיפול באלימות במשפחה עוזרים בדרכים שונות. הן בשיחות טיפוליות והן במיצוי זכויות ובקשר עם הקהילה, כמו למשל שילוב במסגרות/קבוצות לעזרה עצמית, קבלת סיוע בדיור, סיוע משפטי - באמצעות תיווך והפנייה לגורמים השונים.

מרכזים אלה שייכים לשרותי הרווחה ואת יכולה לפנות ללשכת הרווחה באזור מגוריך ולברר את הפרטים.

בכל מקום זכותך לשמור על חסיון הפרטים שלך מחוץ למסגרת הטיפול. זו זכות בסיסית ואת זכאית לדרוש אותה בכל טיפול אליו את פונה.

בהצלחה,

פנינה

דנה שלום,

נתחיל מהסוף,
האשמה ביחס להתנהגות האלימה לעולם אינה שלך ולא יכולה להיות. מי שהאחראי להתנהגות האלימה, "בעל הבית" שלה, הוא רק מי שמתנהג בדרך אלימה, במקרה הזה בעלך.

עם זאת, יש לך חלק ביחס למערכת היחסים הזוגית, מכיוון שאת חלק מהמערכת הזאת. ונראה שהיחסים בינך ובין בעלך אינם מוצלחים במיוחד ושכולם סובלים בדרך כזו או אחרת.

אם בעלך עבר סדנא, כל הכבוד לו. זה נכון שאפשר לבקש עזרה מבת הזוג, אבל כמובן שלא בדרך של האשמה, השפלה או איום.

מתוך התיאור שלך נראה שאכן ישנם קשיים בתקשורת בניכם- למשל ביחס להתנהלות מול הילד הקטן. כלומר יש נושאים "רגישים" שבהם יש רגישויות רבות ומחלוקות יש להם ביטויים אלימים.

השאלות שאת מעלה הם שאלות גדולות (האם בעלך יכול להשתנות) ועדיף דווקא להתחיל בדברים קטנים יותר.

למשל, אין לך אחריות אם הוא ישתנה או לא אבל כן תוכלי לקחת אחריות ביחס לשאלה מה את רוצה לעצמך...
כלומר, תוכלי לגשת למרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום מגורייך ולבקש עזרה.
שם תוכלי לברר האם את רוצה להישאר בקשר, באילו תנאים, מה מקשה עלייך, מה תוכלי לעשות להגנתך, מהן הזכויות שלך כאישה מוכה וכו'.

זהו תהליך נפרד מזה שבעלך מצופה לעבור ורצוי שיעבור. כנראה שהסדנא לא הספיקה והיא רק מונעת אלימות פיזית (אבל ישנן אלימויות נוספות, קשות לא פחות).

טיפול זוגי, על פי רוב, מומלץ רק לאחר שנעשים טיפולים פרטניים.

לגבי הדיכאון- אכן נשים מוכות סובלות לעיתים מדיכאון, אין פלא.

לכן מהרי לטפל בעצמך- זה לא אומר שאת אשמה, בכלל לא, אלא רק שאת מקבלת את זה שמגיע לך לטפל בעצמך לאור מה שאת עוברת.

בהצלחה
מני

אלימות מילולית, כדי שתהיה עילה להגשת תלונה צריכה לכלול איומים, אמירות פוגעות ומסכנות - פיסית ונפשית, הגבלות, איסורים, השפלות, העלבות, כינויים וקללות... - פעולות (באמצעות שימוש במלים) החוזרות על עצמם.

יש לשים לב: כשאת אומרת "אינו מאפשר לך להגיב" - למה את מתכוונת? איך הוא עושה את זה?
האם בצעקות? במבטים שלו? בהבעות הפנים? בנפנוף ידיים? בקרבה מאיימת?

חשוב שתדעי לתאר פרטים אלה אם את הולכת להגיש תלונה: לא מספיק שאת לא מצליחה להגיב בנוכחותו. חשוב מה הוא עושה שגורם לך להגיב ולהרגיש כך.

פנינה

למרות שהייתי מאד מודעת למה שקורה וניסיתי שוב ושוב להחזיר לידי את השליטה בחיי, הוא הצליח לשכנע אותי שהפעם אוטוטו הדברים משתנים לטובה. הוצאתי המון אנרגיה בנסיונות הנואשים שלי להתנתק מריגשותי העזים כלפיו ולהתרחק מהקשר הזה. לא היה לי קל. עכשיו אנחנו לא בקשר, אבל היו כבר תקופות של התרחקות. איכשהו הוא הצליח להחזיר אותי אליו. הפעם אני איתנה בדעתי לא ליפול שוב לידיו. אני מקווה שהוא לא יעמיד אותי במבחן, כי אאלץ להיות מאד תוקפנית ואפילו להזהיר אותו שאפנה למשטרה, ואני ממש לא רוצה שזה יקרה. מעדיפה שיבין לבד ויתנתק.

למרות שהיו לי גם בעבר קשרים לא משהו, הוא עלה על כולם. הוא ממש הימם אותי עם ההערות הניבזיות הבלתי פוסקות שלו. והוא קרא לזה "ביקורת בונה"(ממש!!!)
עשיתי פעם רשימה של כל ההערות שלו וזה כלל ביקורות "בונות"בכל תחומי החיים, מכף רגל ועד ראש. זה נגע להערות על שערי שהיה לדעתו פגום, עור פניי עייף ומוזנח, קיפול מכוער באף, ריח רע מהפה, הליכה כפופה עד גיבנת, צליעה,חושים פגומים:את ממש עיוורת, את ממש חירשת, יש לך מבנה גוף מוזר... הערות שנוגעות להתנהלותי הכלכלית: "בזבזנית, חסרת אחריות, מנוצלת, מרומה, מפסידה כרונית..." לרמתי האינטלקטואלית: כל הלימודים שלך שווים לתחת, הספרים שאת קוראת מלאים שטויות, הפרופסורים האלה שלך לא מבינים כלום...
הערות "בונות" הקשורות לחברותיי:" כולן מטומטמות, טיפשות, תת-רמה, פרימיטיביות, נצלניות."
כל הגברים שהייתי איתם בקשר ניצלו אותי והפכו אותי לזונה,כולם לדעתו, עבדו עלי ורימו אותי. אני חסרת אחריות, חסרת רגשות, אטומה ולא אמינה.
הבית לדעתו לא היה מספיק נקי, הוא לא נגע בכיבוד שהגשתי לו בטענה שהכלים מלוכלכים, והסכו"ם לדעתו היה מלא חלודה (?!) הוא טען שהאוכל שאני מכינה לא טעים ודוחה, ובכלל אני מבשלת בצורה לא הגיינית.
בקיצור, לא היה בי לטעמו שום דבר אחד טוב.
אם זה היה המצב, מדוע התחנן כל פעם שנחזור, קנה מתנות ומימן בילויים?
פתאום היה חמוד כזה, מתוק, מלא קסם אישי...
בסיכומו של דבר - זהו !!!! התקררתי ממנו סופית. לא מבינה איך נתתי לאדם כזה להתקרב אלי.

שלום סנדרה,
קודם כל את מספיק חזקה אם הצלחת כבר לעזוב. וזה באמת לא אומר שאת כבר מחוסנת.

את חווה סוג של התמכרות. כנראה שהוא שייך לאיזה חסך ששייך לעברך. אותו עליך לברר וללמוד להכיר, וכן להצטייד בכלים מתאימים, כדי שלא לחזור ולהשתעבד לדפוסים שאימצת, שלא ברצונך ולאבאשמתך.

ועוד דבר. את מכירה בודאי את כלל הנבואה שמתגשמת. נסי לחשוב חיובי ולא שלילי. את יכולה למצוא או להמציא את התסריט שאת רוצה שיקרה (למשל כמה ברת מזל את שמצאת עבודה או כמה את מצליחה בעבודה וכד') ולחזור עליו בדמיונך, במקום המחשבות השליליות. נסי לחשוב על דברים נעימים לך ולגרש את המחשבות עליו.

זה לא קל ובעיקר קשה לעשות את זה כשאת מרגישה לבד. אני ממליצה לך לפנות לשרותי הרווחה באזור מגוריך, למרכז טיפול באלימות במשפחה ולבקש את עזרתם. יש להם הרבה מה להציע לך.

נסי ובהצלחה,

פנינה

שלום מיכל,

מנסיוני אני יודעת שבבאר שבע קיים גוף (מסל"ן) ובו ניתן ליווי והדרכה לנשים לקראת ובמהלך דיונים בבית המשפט.

כדאי לך לברר באזור מגוריך האם יש גם שם משהו כזה. בלשכות הרווחה בהן קיימים מרכזי טיפול באלימות במשפחה ידעו מן הסתם לכוון אותך.

בהצלחה,

פנינה

שלום מיכל,
באמת עוזר מאד לדבר עם מי שיכול להבין אותך.
במרכזים למניעת אלימות ישנן גם קבוצות נשים שאם תוכלי להשתלב בקבוצה כזו אני מניחה שתקבלי תמיכה גדולה מנשים אחרות, המבינות על מה את מדברת.

בסך הכל את ממש צעירה ועזבת את בעלך אחרי 5 שנים, שביחס לנשים שסובלות מאלימות עשית את זה תוך זמן קצר. זה מעיד על כוחות שיש לך.

הסימנים שאת מדברת עליהם מעידים באמת על פגיעה קשה. לא בטוח שהכל שייך דוקא לנישואים שלך עם גבר אלים. את זה בודאי תוכלי לעבד במהלך הטיפול.

את אומרת שאת מאשימה את עצמך. לקיחת אשמה לעתים יכולה לתת תחושה של שליטה, של אחריות למה שקרה לך, ובמובן זה היא יכולה לחזק. אבל בגדול, רגשי אשמה מגבילים אותנו וטוב לצמצם אותם כמה שאפשר. עצם זה שפנית לבית המשפט היא גם סוג של שליטה שאת לוקחת, ולמרות שזה בטוח לא קל, כדאי לך להיות חזקה בשביל זה ולעבור את זה. עם תמיכה כמובן.

לגבי הפחד להיות כמוהו - בכל אחד מאיתנו יש גם תוקפנות. חשוב שאת מודעת לכך. חשוב שתלמדי להכיר את התוקפנות הזו אצלך כי כך תוכלי למצוא נתיבים (לגיטימיים) כדי לשחררה.

הרבה כח, סבלנות ובהצלחה,

פנינה

היי מיכל, קראתי את מה שרשמת וזה ממש חימם לי את הלב והנשמה... מסתבר שגם אחרי תקופה כ״כ קשה של אלימות, גירושים, משפט פלילי, ובכלל להתחיל את הכל מחדש יש חיים גם אחרי... כרגע אני בתחילת דרכי את מה שאת כבר עברת והאמת... אני רואה שחור בינתיים... חוץ מהילד שלי שום דבר לא יכול לגרום לי לחייך. אבל טוב לדעת שיגיעו גם ימים יותר שמחים!!!
תודה על מה שרשמת

שלום למיכל ולכל הקוראות והכותבות,

משמח ומעודד לקרוא את דבריך.
אני חושבת שהשילוב של הכוחות שלך, ביחד עם היכולת לדעת לקבל עזרה ולהיעזר -
הם מפתח להצלחה הזו.

הרבה הצלחה בהמשך,

פנינה

א שלום לך

אם את מכירה בכך שאת סובלת מאלימות מתמשכת בקשר הזוגי,
מומלץ בהחלט שתפני לייעוץ במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשחה במקום מגורייך.

הדאגות שאת חשה והניסיון שלך לבדוק אם בעלך אכן צודק בטענותיו יכולים להיות תוצר של האלימות שאת מתארת, שהיא עשויה להיות אלימות מתוחכמת, מהסוג שגורם לאדם להתיש את עצמו.


כדי לברר זאת מומלץ אם כן לפנות לייעוץ.

מני

אלמונית שלום,

הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבך לשימוש שלך במושג "ילד" - נראה כי הילד שלך כבר איננו ילד ולפחות מבחינת גילו הביולוגי הוא מבוגר לכל דבר.

כפי שעולה מהתיאור שלך הילד אובחן ולכן כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג\פסיכיאטר שאיבחן ומכיר אותו (האם מדובר בהפרעה מרדנית?).

כך או כך נראה שאכן כדאי שתיפנו לייעוץ זוגי\משפחתי. במקרים מהסוג הזה נדרש מאמץ משותף של שני הזוג כדי לבנות גבולות ברורים יותר וחוקים וכלילים של המסגרת המשפחתית. ייתכן ואף תגלו שישנה רגישות יתר ביחס לבן (אשמה, חרדה... אולי פחדים) שמקשה לבנות סמכות מולו.
יש להתייחס למה שכתבתי כהשערות בלבד וכדי להתקדם יהיה עליכם לפנות לייעוץ, מומלץ זוגי או משפחתי.


בהצלחה
מני

הי תאיר,

הרגשות שחשת באותו הרגע הם רגשות קשים מאוד, ונראה היה שלא היה באפשרותך באותו רגע (בחוויה שלך, משום שבפועל תמיד יש אפשרות בחירה) להביע את הזעם שהצטבר אלא באמצעות הסטירה.

אינני מצדיק את הסטירה כמו שאינני מצדיק מעשה אלים.

אם מדובר במעשה חד פעמי ושאיננו מתמשך אז לדעתי תוכלי להיות גם סלחנית כלפי עצמך, (אך לא כלפי הסטירה) מצופים לך אתגרים רבים להתמודד איתם כעת וכדאי שתצברי כוחות.


אם את מרגישה\סבורה שהסטירה איננה מעשה חד פעמי, אפיזודיאלי, אז תפני לייעוץ בעניין.

מני

כן, מיכל, יש כאן התעללות רגשית, במובן זה שבעלך פשוט איננו מתייחס לרגשותיך ומתעלם מהם. זוהי כמובן פגיעה קשה מצד בן זוג, בתוך מערכת יחסים מחייבת, משותפת והדדית.

ההערכה שלי היא כי במשך שנים נמנעת מלתת ביטוי לרגשותיך מול בעלך, ויתרת בעצמך על רגשותיך "למענו", והוא פירש את הדברים בדרכו הוא, מסיבותיו הוא, והרשה לעצמו לנהוג על פי הגבולות שלו, ולהתעלם מגבולות שבעצם את לא הצבת בפניו.

דרך ארוכה ולא פשוטה בפניך, אם את באמת רוצה לשנות את המצב, לאחר 20 שנים ואולי יותר.... אבל היא אפשרית. הדרך הזו מתחילה בך והיא שלך: עליך ללמוד להכיר את עצמך ובעצמך, לחבור לרגשותיך, לרצונותיך, לחולשותיך ולכוחותיך - ולאפשר לעצמך דרך לבטאם. כדי שבעלך יכיר ויוקיר אותך - ולא רק הוא - עליך להכיר ולהעריך את עצמך.

להתחיל לטפל בעצמך זוהי התחלה של הערכה או מתנה שאת יכולה לתת לעצמך. קחי את זה בתור התחלה.

מאחלת לך בהצלחה וחג שמח,

פנינה

אני מזדהה עם מה שכתבת. אני באותו מצב.
זה כואב מאד, קשה מאד.
גם אני בוכה הרבה, בקושי מחזיקה מעמד.
כתבתי גם הודעה כאן, לפני זמן מה.
גם אני בשנות ה - 40, אם ל - 4.
הוא טוען כל הזמן שאני זו שלא בסדר, שאני משוגעת ופסיכית.
תעדכני בבקשה מה את עושה?

שרה.

שלום לך ורדית,

אמנם בעלך מתנהג "כמו מלך" ומצווה עליך מה לעשות בבית, אבל אני מתרשמת שיש ביניכם מאבקי כח, שביסודם כל אחד מכם רוצה להבטיח את מקומו בבית ואולי גם שניכם, את וגם בעלך, חוששים שהאחד ידחוק את רגלי השני. נשמע כי אינכם יודעים לאפשר האחד לשני להרגיש בטוח ולהיות כמות שהוא ומי שהוא, מבלי לרצות את השני, או מבלי לאבד את הזהות העצמית. זוהי בעיה די אופיינית לזוג צעיר שטרם ביסס את הזוגיות המשותפת שלו ומבחינה זו אינכם שונים מעוד זווגות רבים אחרים וכמה שיחות הדרכה יכולות לעזור לכם בעניין זה.

יחד עם זאת לבעלך ישנם דפוסי התנהגות אלימים והייתי מציעה לו למען עצמו לטפל בכך.

בקשר אליך, אני לא יודעת אם עצם השארותך בבית היא חלק מנוהגים המקובלים עליך והאם יש לך בחירה בעניין זה. חלוקה כזו בין בעל לאשתו מכתיבה לא פעם גם את התפקידים של כל אחד מכם: בעלך מן הסתם נמצא מחוץ לבית ואת אחראית למשק הבית, לטפל בילד וכו'. יתכן כי אם היית יוצאת גם את, היית מרגישה יותר בנוח לשנות את אותם תפקידים המוטלים היום כולם עליך.

אני הייתי ממליצה לכם לפנות לטיפול זוגי כדי לשפר ואף להציל את המשך קיום המשפחה שהקמתם. אם בעלך לא משתף פעולה, פני בעצמך ליעוץ מקצועי שבו תוכלי להבין יותר טוב מה הקושי שלך, מה עומד בפניך ואיזו דרך פעולה מתאימה לך.

בשרותי הרווחה קיימת אפשרות של טיפול משפחתי או טיפול יחודי במצבי אלימות במשפחה. הזהרי לא להפיל את כל האחריות והאשמה על בעלך - לאחר שתקחי אחריות לעצמך, מן הסתם יהיה לו יותר עניין להצטרף גם הוא.

חג שמח!

פנינה

שרה שלום

אם את מרגישה לא טוב- אנא ממך פני בדחיפות לקו סיוע.

תוכלי לפנות לער"ן (עזרה נפשית ראשונה) במספר 1201- הקו זמין 24 שעות ביממה.

נראה שאכן חייך אינם פשוטים- אך אני משוכנע שזהו סבל שאפשר לצמצמו בעזרת ייעוץ והכוונה.
בעיקר מפגש עם נשים אחרות ש"היו שם" יוכל לתרום לך רבות.

אך לעת עתה, נראה לי שהכי חשוב שתפני לער"ן. בהמשך תוכלי לקבל מאיתנו המלצות נוספות, כיצד להיעזר בשירותי הטיפול הקיימים.

כך למשל, תוכלי לזכות בתמיכה של המרכז למניעת אלימות במקום מגורייך ללא שום קשר לשאלה האם בעלך מגיע לטיפול או לא. כלומר, לא חייב להיות קשר בין הדברים ותוכלי להיעזר גם כשאת מגיעה לבד ואולי מוטב כך.

אשמח אם תעדכני אותנו באתר

מני
.

תודה רבה מני.
אני מיואשת, אבל כנראה שלא אעשה שום דבר. הבן שלי בן ה - 6 בא וחיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, איך אני יכולה לנטוש אותו...
מאד רע לי. הוא כל הזמן טוען שאני רעה ונוראה, שאני רבה איתו סתם, ואין לי סיבה. שהוא מלאך שהציל אותי. הוא שונא את הוריי ואת בני משפחתי וגורם לכך שאני לא אתראה איתם הרבה. בחגים בכלל לא. כבר אין לי כח, אני מאמינה שאני מביאה את זה על עצמי. למה אני לא הולכת? אני לא יכולה ללכת. נדונתי לחיות כך, לפעמים אפילו טוב לי. אבל הרבה לא...
אני מאד מודה לך.
אף אחד אחר לא יודע עלי. אין לי סימנים כחולים. לצערי.

הי שרה,

לאורך השנים פגשתי נשים רבות במצבך,
היו רבות שהופתעו לגלות שהן יכולות לחיות גם ללא הסבל הזה...
בין אם הן נשארו עם הבעל ובין אם לא...

זה דורש תהליך- מאמץ מצידך- אין ספק.

אבל מה יש לך להפסיד?

אני חושב שכדאי שתתנסי בהשתתפות בקבוצת נשים. תפני למרכז למניעת אלימות ותבקשי שם ליווי והפנייה לקבוצה אם יש כזאת.

את חייבת את זה לעצמך- לפחות לנסות.

מני

מקרב הלב.
באמת המון תודות למני ולמתנדבת. עזרתם לי הרבה.
אני מצחיקה, אני קוראת מה שכתבתי ונראה לי שזו מישהי אחרת. אף פעם לא כתבתי או הגדתי את הדברים האלה. לא יודעת אם זה אמיתי בכלל. לא יודעת מה קרה לי, אתמול שברתי צלחת מרוב כעס ותסכול. אף פעם לא קרה... אולי זה גם מצב אחרי לידה. יש לי תינוק בן 5 חודשים. בעלי אומר שאני משוגעת והכל מגיע לי. הוא לקח מטאטא וניקה את צלחת שבורה.
אולי אני אבוא למקום הזה שדיברת עליו. סהר. זה מקום למשוגעים?
תודה רבה על תשובות. אין לי עם מי לדבר.

שאני שמחה שמצאתי את המקום הזה. לא יודעת למה חיפשתי "אלימות במשפחה". לא יודעת אם זו אלימות. אני הרבה פעמים רואה שהוא מאד מתאפק לא להכות אותי, והוא באמת לא מכה אותי. אין אלימות. אבל אני לא יודעת מה כן יש. כשאני מרגישה משהו, למשל רע או תסכול או חוסר תאבון או לא יכולה לישון או לא יכולה לצחוק או לא בא לי לחייך, הוא אומר שזה בגלל שאני מפגרת ומתוסבכת. אבל לי באמת לא בא לצחוק או לחייך.. זה לא סתם.. ואני מטפלת טוב בילד וגם בגדולים אני משתדלת מאד. ומאד משתדלת שהבית יהיה נקי, ואני מבשלת הרבה. וגם בעבודה שלי מרוצים ממני. אני לא מרגישה שאני מפגרת או משוגעת. לא באמת. רק לפעמים, כשהוא אומר ואני באמת מתבלבלת. אני מבולבלת. אני באמת משתגעת? אולי אני באמת אישה מפגרת, ואף אחד לא רואה את זה רק הוא? לפעמים באמת אומרים לי, אנשים אחרים, שאני אישה קשה ולא מחייכת הרבה. אולי הוא באמת צודק? אני לא יודעת..

תודה תודה רבה רבה. זה עוזר לי מאד.

אני חוזרת לכתוב. סליחה אם זה מעמיס, זה המקום שלי כמו יומן. לא חייבים להגיב.
אני עצובה מאד. הוא מתנהג אלי גרוע. וגם לילדים. הוא צועק ומקלל אותם. "חמור", "מטומטם", "דפוק בשכל". אתמול צעק והלך לחדר של הגדולה והוציא לה בכח את הדלת של החדר שלה מהמקום. היא צעקה ובכתה שהיא רוצה להתאבד... נבהלתי נורא ובכיתי גם. הוא אמר שהוא לא יכול לסבול כשאני בוכה, ולמה אני כל הזמן בוכה?
הוא אומר שלא מגיע לי גבר טוב כמוהו.
היום הוא הלך שוב למילואים. כל הזמן עושה מילואים. ואמר שאני אנקה לבד לפסח. שאם לא הוא, אני לא עושה כלום. זה לא נכון... אני כל הזמן מנקה.
רע לי מאד. אבל אני לא יודעת מה לעשות. זה כנראה מן גורל כזה. גם כשרציתי ללכת הוא אמר והבטיח שהכל יהיה בסדר, ואמר שבחרתי להישאר איתו. בחרתי בגורל שלי.

תודה.

שלום מאוהבת,
אתחיל מהסוף,
אם את מצפה שביתך תשנה את התנהגותה, את כבר בבעיה. כי זה לגמרי לא בידים שלך, זה קודם כל תלוי בה. רק היא יכולה לשנות את ההתנהגות של עצמה, בטח בגילה (אני מניחה שעברה כבר את גיל 18).
יחד עם זאת, אם את תעשי את, את השינויים המתאימים, יכול מאד להיות שזה ישפיע גם על התנהגותה.
כמובן שקשה לייעץ בלי להכיר את הנתונים: ארועים בעבר ביניכן ובמשפחה, היחסים, הרכב המשפחה, המעברים משלב לשלב לאורך חיי המשפחה, ארועים טראומטיים וכו'. כמו כן חשוב לראות מה המצב היום: האם הבת הקימה משפחה, האם חלה פרידה נכונה בשלב בו הקימה משפחה משלה, האם היא עצמאית, כמה תלות יש ביניכן וכו'.
את מציינת שזה קורה דוקא עם הבת הבכורה. גם זו עובדה מעניינת. במה היא שונה או מה היה שונה אצלה ואצלך בהשוואה לילדיך האחרים?
בגדול, היית מסתכנת ואומרת שיחס מתנשא ומזלזל יכול קשור בערך עצמי ואולי זה נותן כיוון היכן יש לחפש תשובות. אבל שוב, חפשי קודם אצלך.
אפשר להבין שאת לא מאושרת מהמצב. אבל את צריכה לשאול את עצמך עד כמה את יכולה לשנות כאן משהו או אולי לא. אולי כמה שיחות יעוץ יעזרו לך בכך. ואם הדבר לא בידיך - כדאי שתנסי ליצור לעצמך מוקדי עניין ושמחה נוספים ולא להתמקד דוקא באותו דבר שמדכא אותך. לפעמים זה יכול לעזור לפתור גם את הבעיה עצמה.


בברכה,
פנינה

היכנסי לאתר של עמותת ל.א. לא לאלימות נגד נשים.
תמצאי שם גם רשימות ספרים.

פנינה