פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

אני מבולבלת ולא יודעת אם מה שאני חווה זו אלימות רגשית, פסיכולוגית או משהו כזה. נשואה שנה וחצי עם ילד בן שנה. בעלי החליט השנה לחזור להיות סטודנט(הוא בן 45) ובגלל שהוא לומד הוא עובד רק פעמיים בשבוע ומכניס הביתה בערך 1700 שקל. ככה שאני בעצם פחות או יותר מפרנסת יחידה, אני עובדת כרגע ב 4 עבודות, מתמרנת בטירוף בין בית לעבודה, עושה גם הכל בבית ובעצם כל יום וכל ערב לבד עם הילד ועושה כמעט הכל. אני מתמוטטת גופנית ונפשית, הוא בקושי עוזר. בנוסף הואמאד קר אלי ומנוכר טוען שאני תובענית ושהוא לא יכול ולא רוצה לתת לי את מה שאני צריכה, משפיל אותי ומקטין אותי כל הזמן עם ביקורת על כל דבר שאני עושה כמעט. יש לו התקפי זעם שבהם הוא מקלל קללות שאני מתביישת לכתוב כאן. קורא לי המון פעמים דפוקה בראש, חולה בראש, מבקר ומעליב את המשפחה שלי באוזניי כל הזמן. אומר לי שהוא נמשך לנשים אחרות ושאני שמנה ולא מטופחת. אומר לי כל הזמן לטפח את עצמי ולא מבין שאין כסף ובטח גם אין לי זמן בשביל זה עם איך שאני עובדת. אני כל יום בוכה, מרגישה דחויה ובלתי נראית וקטנה ומושפלת. הוא טוען שאני שתלטנית וכפייתית. אני מבולבלת נורא ולא יודעת מה לעשות. תודה

כתבתי כבר בעבר. 27 שנים נשואה עם ילדים תחת טרור של גבר אלים. גרושה כבר 17 שנים. ילדי בוגרים והורים לילדים משל עצמם. אני וילדי חרדתיים. אני עצמי מטופלת שנים רבות, לאחר גירושי גם תרופתית בנוגד חרדה ודיכאון. ילדי הבוגרים, טופלו או מטופלים גם בטיפול פסיכותרפי בהתאם לצרכים שלהם, ואף תרופתית, בהתאם לקושי להתמודד עם קשיי החיים.

פונה בבקשה לעזרה: אני עדיין חיה בפחד מהגרוש (הוא עדיין עוין אותי, ילדי מסתירים ממנו כשהם מבקרי אותי, שמי לא עולה על דל שפתיהם כשהם איתו, לא מזמינים את שנינו בו זמנית לאירועים, בחרדה חלילה נפגש) ומתנהלת בהקטנה עצמית, חלילה אצמח ואהיה מאושרת.....יממש את איומו ויפגע במישהו מיקירי. בהערת הסוגריים מופיע למעשה תמצית הפחד המנהל את המשפחה: הגרוש שלי הוא בחזקת פצצה מתקתקת. מעולם לא אובחן, מעולם לא טופל......מה עלי לעשות? האם אפשר לכפות על בן אדם הערכת מסוכנות רק בשל פחד מאיומים שהושמעו בעבר הרחוק ("אותי ואת ילדי יוציאו מביתי רק באלונקות") ובשל הטרדה מאימת שהתרחשה לפני כשבע שנים, על רקע תביעה ממונית של המגיע לי?

זו שאלה אחת, שאלה שניה, אני מאובחנת בנוסף לכל השאר גם שנפגעת טראומה מתמשכת (אלימות במשפחה), מחפשת מטפלת מתאימה. מסתבר שהטיפול הפסיכותרפי שעברתי עד כה לא מתאים לשחרר מפחד מי שכבר חוותה הכל על בשרה (גם כילדה לאמא עם נסיונות ואיומי התאבדות באזני ילדה בת חמש). אותי אי אפשר להרגיע באמירה: הפחד שלך הוא לא מציאותי. מצד אחד, אני לא רוצה להירדם בשמירה, מצד שני אני רוצה להשתחרר מהפחד ולהחזיר לי את תחושת הביטחון. אני מרגישה שאני לפעמים בסטרס כאילו יקירי בסכנת חיים ואני חייבת להגן עליהם.

שלום ד"ר מני מלכה,
אני גרושה שנתיים עם 3 בנים (בגילאים 10,17,21).מאז הפרידה מהגרוש לפני 3 שנים הוא עושה שימוש נפשי קשה בילדים נגדי..הם חוזרים מרוחקים,מעליבים ,מאשימים ,הורסים את הרכוש של הבית ושלי,גונבים כספים ומכים את הבן הקטן.גם בתוך הנישואין שלנו חוויתי יחס משפיל קשה מאוד מצד הגרוש והמשפחה שלו.אני תובעת את הגרוש לשינוי בזמני הקשר ועקב כך יש החמרה בכל מה שתארתי אצל הילדים.הילדים לא מסוגלים לבקש מהאבא שלא יערב אותם בסכסוך ביננו והמצב יוצר אצלהם מצוקה קשה שנפרקת בהתנהגות אלימה.עורכת הדין שלי לא יודעת מה לעשות .מה לדעתך ניתן לעשות כדי להרתיע את הגרוש ?תודה

שלום אני נשואה בקרוב שנתיים פלוס ילדה קטנה בת חודשיים, אני אפילו לא יודעת איך להתחיל...
אני פשוט אנסה לתאר את הדינמיקה שלנו בצורה הכי נכונה.
אני ובעלי יכולים להיות הכי אוהבים אך גם הכי שונאים, אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות יותר.
פעמים רבות מידי קורה שאנחנו מתחילים להתווכח על משהו וזה מסלים לריב שבתוכו אני נפגעת וכתוצאה מזה מתעלמת מהמשך השיחה, מגלגלת עיניים ובקיצור מזלזלת ולא מקשיבה, כשזה קורה כמעט תמיד זה מגיע למצב שהוא משתגע ולבסוף מרביץ לי, ובמספר פעמיים אף החזרתי לו לאחר שהרביץ לי.

במצבים האלו הוא תמיד מאשים אותי שאני הבאתי אותו לזה, שאני מוציאה אותו מדעתו ולכן הוא מרביץ, האם הוא צודק? אני מובילה למצבים האלו? זה מגיע לי?

אני כבר לא יודעת מה לעשות ואני עכשיו עוד יותר מבובלבלת ומפחדת אחרי שנולדה לנו ילדה.
מה עושים??
האם יש סיכוי לתקן את הקשר הזה או שאני צריכה להיות אמיצה סוף סוף ולסיים את זה

היי,
שמי יובל, אוטוטו בת 30, נשואה כמעט שנה לגבר שמכירה 3 שנים, גרנו יחד שנה וחצי לפני הנישואין.
הוא מעולם לא היה קל. הרבה דרמות, ריבים על שטויות, שהלכו והסלימו. מההתחלה היו מעורבות קללות, בעיקר סתומה ומפגרת, לעתים גם זונה וכיוצ"ב.
כשעברנו לגור יחד, אחרי תקופה לא קלה שבמהלכה הוא גם סוג של בגד בי, הדברים נרגעו. רבנו לעתים, אבל ללא אלימות מילולית.
הציע לי נישואין (מה שגם לא בא חלק) ובמהלך החודשים עד החתונה הריבים החריפו. המון השפלות, צעקות, קללות, איומים בפרידה, הטיל עליי משימות הזויות כמו לכתוב הבטחות של דברים שלא אעשה (לדוגמה לא להתפרץ לדברים, לא להגיד "טוב בסדר" בריבים, ועוד שלל דברים נורמטיביים יחסית במהלך ריב).
כך או כך, נשארתי ונלחמתי על הקשר ובאמת חשבתי שזו ההתנהגות שלי שמביאה עלינו את התפרצויות הזעם שלו.
אציין ששנינו "בני טובים", משכילים, בעלי עבודות טובות ויציבות. אני מרוויחה פחות לאחרונה כי עברתי לשירות הציבורי בהחלטה משותפת.
בכל מקרה, התחתנו לפני כשנה, חתונה מלאת אושר ואהבה. לאחר מכן שבוע מדהים ביופיו. לאחר מכן הפעם הראשונה שהרביץ לי, קצת יותר משבוע לאחר החתונה.
זה התחיל בדחיפות, המשיך באחיזות כואבות, לפיתות ומיני חניקה.. היו סימנים כחולים.
לא ידעתי מה לעשות, הייתי בהלם מהמצב שהגעתי אליו, אני, הבחורה הכי נורמטיבית שיש שנישאה לבחור הכי נורמטיבי... לכאורה. אני, שעוסקת בין היתר בקידום מעמד האישה. הזוי.
התעקשתי שנדבר על הדברים, הוא לא רצה אבל בסוף הבין את חומרת המצב ואמר שזה לא יקרה שוב. זה קרה.
שלושה חודשים שהייתי נתונה להתפרצויות על הדברים הכי מפגרים, אלימות פיסית בשגרה, שכללה בעיקר מכות חינוכיות-עונשיות ולא כאב של ממש.
ואז החלטתי לעזוב אותו. עזבתי לבית של חברה אך לא שיתפתי משפחה. הוא הזדעזע והסכים ללכת לטיפול פרטי שמתמחה בתחום האלימות במשפחה.
מאז הוא בטיפול עד היום, מעל חצי שנה, והוא באמת לא הרים עלי יד מאז.
חזרתי לעשן בתקופה הזו והוא לא יודע... בעבר אמר שאם אחזור לעשן אנחנו ניפרד.
שתי חברות שלי יודעות על האלימות והוא לא יודע שהן יודעות. מאוד קשה לי עם זה.
לאחרונה נכנסתי להריון ועברתי הפלה טבעית בחודש שני. מאז אנחנו לא מפסיקים לריב. אין אלימות פיסית, ממש מעט מילולית, אבל ההשפלות לא נגמרות.
כעת הוא שוב מאיים בגירושין.
לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני אומרת לעצמי, לעזאזל, לא מגיע לי לסבול עוד יותר בגללו. גם ככה אני מתקשה להשתקם ממה שעברתי. זו הייתה השנה הקשה בחיי. מצד שני, אני אוהבת אותו (איזה מפגר זה?!) והוא באמת בחור מהמם רוב הזמן.
אולי לנסות טיפול זוגי? מה הסיכוי שהאלימות לא תחזור? האם אני משלה את עצמי? כל ריב מחזיר אותי לשם, ולתחושה שאני כזו מטומטמת שלא קמתי והלכתי, בין היתר כדי לא להודות בכישלון.
אגב ניסיתי ללכת לטיפול בעצמי אבל לא התחברתי למטפלת ואין לי כוחות או זמן לנסות שוב.
מרגישה משוגעת...

אני בן 23 יש לי חברה כבר חצי שנה. יש בנינו משהו מדהים. התחיל מאוד בקטן ונבנה לאט לאט לבאמת אהבה גדולה וכיפית. אין שום דבר שלילי שאני יכול לומר עליה, אם הייתי צריך לתאר את בת הזוג המושלמת זאת הייתה היא. מרגיש שהיא פשוט שכפול שלי בנקבה. אחרי שאמרתי את כל זה...יש לי קושי מאוד גדול בלא לפזול לצדדים ולא לחשוב על בחורות אחרות. אני בחור די מושך ויודע שהמון בנות שמות עלי עין. בכל פעם שאני מקבל הודעה מבחורה קשה לי לדחות בנימוס ולהגיד שאני תפוס, במקום זה סוג של מתחיל לפלרטט ולמשוך את השיחה.
מיד יקפצו ויגידו שאני לא אוהב את החברה שלי מספיק, ושאם באמת הייתי אוהב אותה אז המחשבות האלה לא היו קופצות לי לראש. אבל זה לא נכון! אני באמת מאוהב בה עד מעל הראש, אבל גם מאוהב בכל עניין החיזור עד מעל הראש, האנדרלין בלהכיר, ההודעות המרובות הפלירטוטים... בחיים לא חשבתי על לבגוד, אני באמת מאוהב ולא יעשה חצי דבר שיכול לפגוע בה...אבל לפעמים אני נקרע מבפנים וחושב על הדברים שאני מפסיד...יש משפט שאומר "האהבה מקוללת בידי המונוגמיה" ואני לגמרי מתחבר אליו... אבל מכיווון שמערכת יחסים פתוחה היא לא אופציה די ברור שאני חייב להחליט ואני לא יודע מה לעשות...

נשוי לאשתי עשר שנים + 2 ילדים
עושה כמיטב יכולתי כאבא ובעל. מעל ומעבר לדעתי.
לאחרונה הבנתי שהיא מתנהגת אלי בצורה אלימה ללא סיבה.
למשל טענה שאני הומוסקסואל, ורוצה לתקוף מינית את הילדים ללא שום הוכחה.
מעליבה ללא סיבה. מנסה לשלוט על החיים הפרטיים שלי.
למשל עזרתי למשפחה שלה במאות אלפי שקלים. במקום להודות לי היא אומרת שאף אחד לא ביקש ממני.
עוד דוגמה קניתי לה מתנה וכשבאתי לנשק אותה היא התרחקה ממני.
העלבות קללות. הרבה העלבות שקטות. אני מדבר אליה ושואל שאלות רגילות והיא מתעלמת ממני.
יש רגעים שהיא מתנהגת נורמלי ורגעים שהיא משפילה וזה מה שהטעה אותי כל השנים. כאילו הבנתי לליבה על מצבי הרוח האלה.
עזבתי למספר ימים את הבית וחזרתי אחרי שהתנצלה.
לפני שבועיים חזרתי אבל ההתנהגות ממשיכה. החלטתי לא לשתוק ואני עונה לה על כל השפלה או התעלמות.
גם סיפרתי להורים שלי, שלה ולחברים משותפים שתומכים בי.
היא אמרה לי שהרסתי לה את היחסים עם ההורים שלי ועם החברים, אז עניתי שהיא גם אשמה. הפסקתי לשתוק.

לצערי ההתנהגות הזאת ממשיכה וזה מאוד קשה.
שוקלים ללכת לייעוץ זוגי אבל אני שואל את עצמי אם זה יעזור ואם היא מעונינת להשתנות.

שלום אני חייה בזוגיות מעל 10 שנים יש לנו שלושה ילדים ואני סובלת מאלימות מילולית ופיזית את הזמן מאשימים אותי שאני לא עושה את הדברים נכון שומרת על הילדים רע לא מנקה מספיק. לבן זוג שלי יש שליטה מלאה בי בכפסים ובמשפחה ברמה שאני מבקשת 5 שקל לאוטובוס, ההוא כמובן כל הזמן טוען שאני ללא עושה כלום שכל דבר שאני עושה זה רק אחרי שהוא אומר ומזכיר ומבקש.
אני מגדלת את הילדים רוב הזמן לבד מפזרת בוקר אוספת מהמסגרות בצהריים והכל ברגל כי אין לי רישיון עבודה הכל אני עושה ברגל או אוטובוס חוגים גנים עבודה קניות.
נכון שאני לא הבחורה הכי נקייה ומסודרת בעולם.
באלי לעזוב את הכל את הבית את המשפחה ולראות איך הוא יסתדר לבד בלעדיי הקטן שלי בן שנה וחצי .
כועב לי אני עצובה אני אומללה אני שבורה אין לי חשק לחייות

שלום אני אם לשני ילדים , נשואה 6 שנים . היחסים עם בעלי מצד אחד מלאי אהבה וישנם רגעים מאושרים וכיפיים.
יחד עם זאת לבעלי יש התקפי זעם שלא מצליח לשמור על איפוק למשל הוא זורק דברים, צועק, מקלל , משפיל ולעיתים מרביץ ואם הזמן המכות נהיו לשגרה, היו מספר פעמים שהרביץ מכות ממש חזקות וללא הפסקה והיו פעמים שמכות בודדות.
הוא לא מתנצל על כך ואף אומר שאני מתעללת בו נפשית.כל דבר מאשים אותי. אני מטפלת הרוב בילדים....כל דבר שהוא רוצה אין לי בכלל סיכוי להגיד לא כי אם אז הוא יתחיל עם שרשרת של השפלות....
ישנן תקופות שכן ניתן לדבר איתו וממש להביע.
הוא טוען שאני מדמיינת דברים וכבר גורם לי להבין שאני משןגעת...
חשוב לציין שהוא גם יודע לפנק וכן להגיד מילים טובות....
אך כשנכנס הטירוף בוא משתנה ונתקע בזה...
הילדים נחשפו למכות שחטפתי .....
בהרבה מהריבים הוא פשוט קם והולך ומשאיר אותי לבד איתם.
אין לי כוח לחברים וגם אין לי כל כך...הוא הרחיק אותי מהמשפחה כי טוען שהם הורסים לנו....ואולי הוא צודק?
אני מרגישה סמרטוט.
היום הוא לקח לי את האוזן ופשוט צעק לתוכה ועבר לאוזן השנייה.
אני נורא מבולבלת מהמצב....
הרבה פעמים כתוצאה מכוחניות אני גם מתנהגת אליו חזרה לא יפה במילים לא יפות וכואב לי על כך.
אני עושה כל כך הרבה למענו והוא באמת לא רואה את זה?!

אני בת 19, ומגיל קטן אבא שלי היה ממש אלים כלפיי וכלפי אמא שלי, ובעבר גם כלפי אחותי הגדולה שהיום כבר לא גרה בבית.
כשהייתי קטנה הוא היה מרביץ לי ולפעמים משתכר. בגיל 15 הפסיכולוגית שהייתי אצלה הבהירה לו שאסור לו לגעת בי יותר ומאז הוא לא הרביץ לי למרות שראיתי בעיניים שלו כל כך הרבה פעמים כמה הוא רוצה לעשות את זה...
הוא מקלל אותי והיום אמר לאמא שלי שאני "תאונה שלה" והוא תמיד שובר דברים בבית וצורח עליי ועל אמא שלי ומקלל אותנו.
אני לא יודעת מה לעשות יותר... אני לא מסוגלת לצאת מהבית משתי סיבות
אחת היא שאני מפחדת שאם אלך מהבית הוא יפגע באמא שלי ולא יהיה מי שיגן עליה. אני יודעת שזו לא האחריות שלי להגן עליה אלא להפך, אבל זו המציאות שלי...
השניה היא שאני סובלת מדיכאון קליני ומחרדה חברתית ואין לי מושג איך אוכל להסתדר מחוץ לבית של ההורים.
היום בבוקר קמתי ישר לקללות ולצעקות והוא לא נתן לי לאכול ארוחת בוקר
אני לא יכולה לסבול להיות לידו... אין לי ביטחון בכלל ואני יודעת שזה רק בגללו. גם החרדה החברתית והדיכאון זה הכל בגלל היחס שלו אליי מאז שאני קטנה. בגלל כל הקללות והאלימות
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה יותר

יש לי שכנה שיש לה תאומות בערך בנות שנתיים בתקופה בערך מעל לחודש כל פעם שהן מוחזרות מהמעון בדרך כלל על ידי האח והאחות ולפעמים על ידי אחד מההורים הן בוכות בהיסטריה גם לפני הכניסה וזה נמשך אני מתלבטת לדווח ושיגלו שהכל בסדר או לא להגיד כלום ובאמת קורה שם משהו? תנו לי עצה.

שלום, אני בת 23 כיום ילדה מוכה שגדלה כל החיים בבית מתעלל שבו עברתי מסכת התעללויות מאמא שלי וסבא שלי. אמא שלי היתה מרביצה לי מכה מקללת אותי וצורחת עלי כל החיים, היתה קוראת לי בשמות כמו זונה כלבה מטומטמת טינופת אפס משפילה אותי וזורקת עלי דברים ומתעללת בי בלי הפסקה, בגיל 17 ניסיתי להתאבד בגלל זה והתאשפזתי כמה חודשים בבית חולים שלוותה בגלל דכאון קליני קשה, בקושי יצאתי מהמצב הנפשי הקשה שבו הייתי ועד היום אני נושאת את הצלקות על נפשי וגופי מההתעללות הקשה של אמי וסבי. היום אני כבר לא גרה עם המשפחה שלי כי עברתי לגור עם בן זוגי אך 2 האחיות הקטנות שלי(האחת בת 12 והשניה בת 6) עדיין נמצאות בחזקת אמי וסבי וגרות עם המשפה שלי. ניסיתי כבר כמה פעמים בעבר לפנות לגורמים, לרווחה ולמשטרה אבל עד היום לא נעשה מעשה בעניין ואני דואגת מאוד לשלומן של 2 האחיות שלי.. אני רוצה רק לציין שאת ההתעללות הכי קשה עברתי אני, אך גם האחות האמצעית חטפה הרבה מאמא שלי בעבר ועכשיו אמא שלי גם שכרה דירה בנפרד אז מי שמגדל את האחיות שלי אלה סבא וסבתא שלי אז אמא שלי פחות בקשר עם האחיות עכשיו וזה קצת מרגיע אותי אבל אני עדיין מפחדת מאוד שהיא תעשה להן משהו כי היא עדיין מגיעה לשם ומבקרת אותן הרבה וגם כי סבא שלי הוא גם אלים ולא פעם הרים יד על סבתא שלי ועלינו ואני מפחדת שגם הוא יתפרץ ואני לא יודעת אם המצב היום בטוח עבור האחיות שלי ואני מפחדת ודואגת מאוד לחייהן ולשלומן. ובגלל המצב הזה אני גם לא יכולה לנתק קשר עם המשפחה ומגיעה לשם הרבה בעצמי ונפגעת מזה נפשית כי זה מזכיר ומעלה לי את כל הזכרונות והטראומות הקשות. אני לא יודעת מה לעשות

שלום,
בשנות השלושים לחיי, בזוגיות בת כמה שנים עם האיש שלי שהוא חם, אוהב, רגיש מאוד וגם חרדתי וחסר ביטחון.
מתחילת היחסים היו בינינו קצת חריקות לאור חוסר הביטחון שלו שהתבטא בלא מעט ביקורת ושתלטנות מצידו. למרות זאת, הרוב היה טוב. לפני כמעט שנה הציע לי נישואים והתארסנו.
כשהגענו הביתה אחרי האירוסין הוא חיבק אותי, התחיל לבכות (הוא לא בוכה אף פעם) ואמר לי כמה הוא אוהב אותי ושמח שהוא פגש אותי, ששיניתי את חייו ולטובה. אני מצידי הרגשתי הרבה רגשות מעורבים ודווקא נכנסתי לחרדה גדולה שאולי אני עושה טעות.
מצד אחד התחלנו לארגן חתונה ולחשוב על החיים המשותפים שלנו ומצד שני, בלית ברירה, הודיתי בפניו שיש לי ספקות ושאני מאוד מפחדת.
הפחד שלי העלה בו המון חוסר ביטחון ואז הכול מאוד הסלים. בערך חודשיים אחרי האירוסין, שכמעט וסגרנו אולם היו לנו כמה ריבים בהם קילל אותי ופגע בי מאוד. החלטתי לעצור הכול וביקשתי שנלך לטיפול. הוא סירב ומאז אנחנו עדיין כאן - ביחד אבל לא עובדים על עתיד משותף. אוהבים אבל לא מתפקדים.
הריבים בינינו הגיעו למקומות שאני לא תיארתי לעצמי.
לפני כמה חודשים היה אלים כלפיי בפעם הראשונה (אחרי שדוד שלו נפטר והנושא חידד לו כמה החיים קצרים ולמה אנחנו מבזבזים זמן ולא מתחתנים כבר). בחודשים אחר כך היו עוד כמה אירועים כאלו. בד"כ דחיפות, משיכות ודברים דומים. לכאורה, יחסית מינורי. לא משהו שיראו בסרטים הוליוודיים.
לפני חודשיים היה שוב ריב שהתחיל להיגרר לשם ואז גם החזרתי וכחלק מזה רמת האלימות עלתה מאוד. מאז היו עוד כמה אירועים כאלה. האחרון שבהם בחמישי והסימנים הכחולים עדיין עליי כתזכורת (וכנראה שגם עליו יש כמה סימנים).
מאוד מפחדת מההתנהגות של שנינו גם ונגעלת מעצמי ומהתגובות שלי.
אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות. מרגישה ש"הכי קל" זה לקום וללכת אבל אני משום מה לא מסוגלת לעשות את זה. גם מרגישה שאולי עוד יש לנו סיכוי ושאני מוותרת לעצמנו על עצמנו וגם שאם נניח וניפרד עכשיו וככה שנינו ננזק וייקח שנים לחבר חזרה את החלקים, בעיקר שלו אבל כנראה גם שלי.
לא מבינה איך להוריד חזרה את רמות האלימות, איך לצאת מהמעגל הזה???
הוא מאוד מחפש את החתונה, את ההתחייבות. רוצה ילדים רוצה להתיישב ואני מסרבת עד שלא נלך לטיפול או נעשה משהו עם מה שקורה בינינו. הוא לפעמים אומר שמוכן ולרוב לא ובפועל כלום לא נעשה.
מנסה לחשוב על דרכי טיפול אבל מפחדת לפנות לרווחה או משהו רשמי, לא רוצה שהשם שלי או שלו יהיה רשום איפשהו שקשור למדינה ושאולי בטעות זה יגיע למישהו/משהו.
אשמח להכוונה. כל הכוונה על איך אפשר קודם כל קצת להרגיע את הרוחות ולהוריד את התדירות של האירועים האלו?
איך להגיב כשזה מגיע לשם?
אילו אפשרויות טיפול יש בפנינו? (גרים בתל אביב, יש לנו רכב)
תודה

אחותי קורבן לאלימות במשפחה.
היא ובן זוגה חולקים ילדה משותפת בת כשנתיים (ללא נישואין). ידוע לי על מקרה אחד של אלימות פיזית, והתעללות נפשית יומיומית המתבטאת בצעקות, קללות נוראיות, ניתוק שלה מסביבתה וסירוב שתצא מהבית לפעולות שגרתיות כמו מכון כושר וכיוב". לפני מספר ימים זה קרה שוב, הוא נעל אותה מחוץ לבית כיון שאיימה לעזוב את היחסים וסירב לשחרר את הילדה. הזמנתי משטרה ובסיועם הוצאנו אותן מהבית. אחותי בעלת ערך עצמי נמוך ובכל פעם משתכנעת שזה לא יקרה שוב, מגנה עליו ועל מעשיו בטענה ש"הפעם הוא לא הרביץ לי" וחוזרת למעגל.
מה אני יכולה לעשות על מנת להגן על אחותי ואחייניתי?

כשאני כועסת אני לא שולטת אני מתפרצת וצורחת ומשתוללת לא מצליחה לרסן את עצמי מאשימה את כולם. אני חווה התפרצות כזאת אחת לשבוע-שבועיים מול אמא שלי הנה אתמול התפרצתי וצרחתי והשתוללתי זרקתי דברים וגם העלבתי את אמא שלי ממש כבד לי על הלב.