פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

אני מציעה לך לקרוא לפחות חלק מהשאלות והתשובות בפורום הזה ומקווה שתוכלי למצוא בהם משהו שיתאים לך.

אני לא בטוחה שהשאלה שאת שואלת היא מה לעשות, או אולי: האם אני רוצה לעשות והאם אני מסוגלת לעשות משהו כרגע.

עצם הפנייה שלך היא כבר התחלה חשובה ויש בה סימן לכך שאת חשה כי משהו הופר מבחינתך במערכת היחסים שלך עם בעלך. מכאן והלאה, כדי להמשיך, תצטרכי תעצומות נפש לא קטנות.

במהלך המסע שלפניך יהיה עליך לענות על השאלות שאת עצמך שואלת: איך זה שנהיית קורבן? איך זה שאינך מתלוננת ומשתפת פעולה עם עבירה שנעברה עליך (למי עוד היית נותנת לפגוע בך ככה?)? איך זה שילד קטן ("בוגר"?!) נקרא להגן על אימו בעוד הוא זקוק להגנתה? ועוד...

כן, זה לא יהיה קל. אבל אין לי ספק שאחרי תהליך טיפולי שיסייע לך בכך את תמצאי את עצמך, ואז ודאי יהיה לך מושג מה עליך לעשות (איתו או בלעדיו, איך שתחליטי).

אל תתני לשנים לחלוף. זה לא יהיה יותר קל אם תדחי את ההתמודדות. את חייבת את זה לעצמך ולילדיך.

אני מאמינה שתוכלי,

פנינה

בנושא עכשיו ולא להמתין, לא לפחד מאחר ואת גורמת לנזק בלתי הפיך לילדיך.
אני מציעה לך לגשת למרכז למניעת אלימות במפשחה ליד מקום מגורייך ולשתף אותם במה שאירע והם יעזרו לך, נכון שצריך המון אומץ וכח רצון אך אני מאמינה שאם פנית לעזרה סימן שאת יודעת שמגיע לך לחיות חיים טובים יותר ולא חיים של אלימות אשר תימשך הלאה והלאה אם לא יטופל בעלך.
מחזקת אותך נשמה, מלי מ"להעביר את זה הלאה".

בהמשך לדברים של פנינה רציתי להסב את תשומת ליבך לכך ש:

א. לאלימות שאת מתארת כלפייך אין לגיטימציה חוקית- כלומר היא מהווה עבירה על החוק

ב. אין לה לגיטימציה מוסרית- היא מהווה חדירה למרחב האישי והפרטי שלך- ולכן היא מצמצמת ודורסת את הנפש שלך

ג. יש לך טעות כשאת חושבת שאסור לך לפעול להגנתך משון שהילדים אוהבים את אבא שלהם. בכך את משתפת פעולה (גם אם באופן פאסיבי) ביצירת אקלים משפחתי שהוא הרסני עבורם. פגשתי עשרות ילדים חשופים לאלימות שאמנם לא הוכו על ידי הוריהם, אך הפנו את רוב האנרגיות הנפשיות שלהם בניסיון להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הזה מבחינתם.

ד. לא אחת פנייה לעזרה תורמת לכך שגם הבעל נעזר. אמנם אין זו אחריותך ועליו לעזור לעצמו, אך התפיסה שלך שפנייה לעזרה או תלונה במשטרה היא פעולה שלילית עבורו איננה מחייבת. נכון שאם תעשי זאת תצטרכי להתמודד עם תחושות אשמה- אבל בגלל זה יש את הסיוע הטיפולי במרכז לטיפול ומניעת במשפחה- כדי שלא תשארי בודדה עם הדברים הללו.

ולבסוף - נשים מגיעות לטיפול אחרי שנים רבות ואז "מתאבלות" עליהן. אני מאמין שאם כתבת לנו אז את בטח מבינה שאת לא רוצה שזה יקרה לך.

מני

יש לך שתי אפשרויות:
1. את אורזת את החפצים היום ועוברת, עם הילדים, לבית של הוריך (אם אפשר) או למעון לנשים מוכות, ומשאירה לו מכתב שהתקשורת הבאה ביניכם תהיה באמצעות עו'ד.
2. את אורזת לו מזוודה עם חפציו, ניגשת למשטרה, מוציאה כנגדו צו הרחקה מהבית.

בכל מקרה - הטלפון הבא שלך הוא לרשויות הרווחה. את לא צריכה לחטוף ממנו מכות אפילו פעם אחת, שלא לדבר על שתים.

הבחורצ'יק כנראה לא מבין את המונח "בעל ואישה" בצורה נכונה. אין לו בעלות עליך ואין לו כל זכות, לא חוקית ולא מוסרית, להפעיל כנגדך אלימות פיזית.

מה יקרה לו? יעצרו אותו? הוא יסתבך? יפתח נגדו תיק פלילי?
תגידי, מה זה בכלל מעניין אותך? מצידך הוא יכול להישרף בגיהינום! הוא הרביץ לך? הוא לא ראוי לחיות לצידך! אתם לא ילדים בגן שפותרים בעיות במכות ואחר כך רצים לגננת, ואם הוא לא מסוגל לשלוט בעצמו - הוא לא ראוי לחיות במשפחה. אנשים מבוגרים צריכים ללמוד לשחרר את האגרסיות שלהם בדרכים אחרות, לא במכות לנשותיהם.

אל תשכחי את הפתגם: "ילד מוכה הופך להיות אב מכה". הטיפוס הזה כנרא ראה את אביו מרביץ לאימו כשהיה ילד (מי יודע מה הוא בעצמו חטף) וזה הדפוס שהוא מכיר "מבית אבא". ככל שילדייך יהיו עדים לאירועים של אלימות בבית כך גדל החשש שגם הם יאמצו את המודל הזה כשיהיו מבוגרים. את חייבת לעצור את כדור השלג הזה לא רק למען עצמך אלא גם למען ילדיך ובני/בנות זוגם לעתיד.

אי אפשר לסבול את המילים שכתבת בלי לדעת את כל המקרה על פרטיו חרצת את דינם של הילדים ושל אביהם.הידד כל הכבוד עכשיו מגיע לך פרס


הלוואי ותחווה את החוויה שאחלת לבחור ועוד יותר מזה

שתסבול כל רגע על פירוק משפחה והסתה של אישה נשואה!!!

יעל שלום לך

אולי כדאי שתשתפי אותה בתחושות שלך ותתני לה את ההזדמנות להגיב
תעשי לרגע תרגיל עם עצמך- ותשימי אותך במקומה
מה היית רוצה שחברה טובה שלך תעשה במקרה שכזה.

דבר נוסף
ממליץ לך לקרוא שוב את מה שכתבת לי ולחלק את הטקסט לשניים
1. עובדות "יבשות" מה שנקרא אובייקטיביות
2. תחושות סובייקטיביות שלך

כשאת משוחחת עם חברתך הפרידי בין השניים. והנקודה היא שאת התחושות הסובייקטיביות שלך תעלי עם סימן שאלה, ועם האפשרות לשמוע ממנה סיפור שונה או אחר....

בהצלחה

מני

לא ברור לי מתוך התיאור שלך מדוע את בקשר עם אב הילד בנוגע להסדרי הראיה.
אם הוא מורחק ובמעצק בית בשל איומים הרי שמעצר הבית נועד לשמור על בטחונך- ביכולת להוציא גם צו הגנה - כך ששופט יאסור על בעלך ליצור עימך קשר.- גם טלפוני.

בנוגע להסדרי הראיה בעלך יכול לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בעצמו, ליחידת הסיוע ולבקש בעצמו הסדרי ראייה. לפי מיטב ידיעתי ניתן לקבוע הסדרי ראייה זמניים עד שפקידת סעד תגיש תזכיר לבית המשפט.


החלק שלך כאם מול הילד יהיה להכין אותו לקראת הביקורים ברגע שיהיו הסדרי ראייה, לשוחח עימו על המצב החדש, ולהעביר לו את המסר שאין זו אשמתו.

אנ יכול להבין מהתיאורים שלך שהקשר הטלפוני עם בעלך יוצר את תחושת האשמה והאיום- אם כך הדבר, הרי שזכותך שלא להיות עימו בקשר מסוג זה ולהשאיר את מלאכת התיווך לגורמי הסיוע.

בהצלחה
מני

אחרי ככלות הכל - את נושאת עימך רגשי אשמה, כדבריך, ולא מוצאת לעצמך מנוח.

אולי בטיפול תצליחי לגלות מהיכן נובעים רגשות אלה וכך, גם אם לא תשתחררי מהם לחלוטין, לפחות תוכלי להתמודד איתם יותר טוב; תדעי יותר טוב כיצד לכוון את עצמך ולהתנהל מול אותם רגשות.

והערה לסיום: האם עצם העובדה שילדך "פורח ממש" איננה הוכחה מספקת לכך שפעלת נכון? שאת יכולה להרגיש מרוצה?

פנינה

ליאת, לפני שאני מנסה לענות לך על שאלתך בקשר לזכויות שלך, אני רוצה להזכיר לך, כי אולי כבר שכחת, שלאף אחד אין זכות לדבר אליך כפי שבן זוגך מדבר אליך. אם כך הוא מתנהג אליך כשאתם ליד הוריך, מה יקרה לאחר שתנסי לצאת לעצמאות ולעזוב את ביתם?!

בן זוגך לא רק מעליב ומשפיל, הוא גם מאיים לפגוע בך פיזית ולהפחיד אותך. את בעצמך אומרת כי את מוותרת לו מתוך חולשה. ככל שהמצב הזה נמשך את הולכת ונחלשת יותר ויותר.

לגבי הזכויות, כל זמן שאת מספקת לילדתך את צרכיה הבסיסיים (מזון, בית, חום, מגע, אהבה) אין סיבה בעולם שיקחו לך את ילדתך. בן זוגך מצליח להפחיד ולהחליש אותך, עד כדי כך שאת מייחסת לו המון כח ומאמינה למלים (ואוי למלים) שהוא משמיע באוזניך.

בכל מקרה, גם אם בן זוגך ירצה לממש את איומיו בקשר לילדה, ההחלטה איננה שלו. הוא עצמו איננו רשאי לקחת ממך את ילדתך או למסור אותה לאימוץ. תהליך כזה נעשה רק בהחלטת שופט ולאחר שהוגשה בקשה כזו לבית המשפט. לא נראה לי כי בן זוגך מתכוון באמת לעשות כן.

נראה לי כי לא סתם לא התחתנת עם בן-זוגך עד היום נשארת לגור עם הוריך. אל תתני ללחצים של בן הזוג לגרום לך לעבור מהבית. עליך לשקול היטב את טיב יחסיך עם בן זוגך ואת צעדיך לעתיד. כדי לעשות זאת, את זקוקה לעזרה מקצועית. פני למרכז לטיפול באלימות באזור מגוריך, שם יעזרו לך.

בהצלחה לך,
פנינה

לדעתי טוב מאוד שפנית לעובדת סוציאלית.
את מספרת על הקשיים והחששות העצומים שלך- גם לחיות במציאות הזאתי וגם לשתף בה אחרים.

המסגרת הטיפולית- היא מסגרת מתאימה לכך. לא ברור לי האם פנית לעזרה של עובדת סוציאלית במרכז למניעת אלימות או בארגון אחר.

מהניסיון שלי לעובדות סוציאליות במרכזים למניעת אלימות יש את הידע והניסיון להגיב לקשיים שלך ולבנות יחד איתך תוכנית טיפולית שמתאימה לחששות ולקשיים שאת מעלה.

אני מקווקה שתמצאי את הדרך לשתף את העבודת הסוציאלית בדברים- אבל חשוב שזה יהיה בקצב שלך ושתוכלי לסמוך עליה.

מני

הי שירי
מומלץ לך לפנות לעובדת סוציאלית במרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום מגורייך.

היא תוכל לשקול יחד איתך את מצבך ולעזור לך, בין השאר, להחליט האם מדובר בסיכון... ומה עושים הלאה.

את צודקת בכך שהמצב מורכב - ישנן כל מיני סוגיות שמעסיקות אותך ולכן יש כל מיני אפשרויות לקבל עזרה, מקלט היא רק אחת מהן. חשוב שתפני לעזרה- אל תשארי לבד.

מני

שירי שלום

אונס וכל תקיפה או פגיעה מינית עונים להגדרה של אלימות. אישה שנאנסת על ידי בעלה יכולה לשהות במקלט לנשים מוכות- לשם כך עליה להכיר במצבה כמצב של סיכון ולרצות לעזוב את הבית למקום בטוח יותר עבורה.
מני

אלונה שלום
אכן יש המון כאב בסיפור שלך- שילמת הרבה מחירים ועל חלקם את עדיין מתאבלת.

לי נידמה שכדאי לך לנסות ולהשתתף במסגרת טיפולית כל שהיא- פרטנית או קבוצתית. שם תוכלי לזכות בתמיכה ואולי אף מעבר לכך.

לגבי הבנות שלך- נראה לי שבטח גם להן מאוד -מאוד קשה, אם הן נמצאות בסיטואציה שבו הן צריכות לבחור בן אמא לבין אבא. בעבודתי עם ילדים (קטנים) שהוריהם התגרשו נתקלתי לא אחת במקרים שבהם הילדים צידדו במי שנתפס "חלש" יותר- האב. במקרים שהאב הורחק מהבית, נעצר והיה פחות נגיש לילדים הם כאילו "שכחו" את חלקו באווירה בבית והתגייסו לעזור לו, האם ה"מרחיקה" נתפסה במקרה זה כחזקה.

אין פתרון קסם למצב כאוב זה- אבל נידמה לי שאם תצליחי לראות את בנותייך במנותק מהאב - כלומר שלא כחלק ממשולש של יחסים (אני, הוא והן) זו יכולה להיות ראייה בריאה יותר. אולי זה קשה מידי אבל אם תנסי שלא לתרגם את התנהגותן, בחירותיהן וכל צעד שלהם למשוואה הזו- את מי הן מעריכות או אוהבות יותר- תוכלי לבנות איתן קשר שונה. יכול להיות שיש לכך מחירים- יכול להיות שאז תביני שהן נפגעו גם ממך- ללא קשר לאב, וזה משהו שתצטרכי ללמוד לתת לו מקום.

תוכלי כמובן לבדוק את ההשערות האלה במסגרת טיפולית שתבחרי לעצמך- מדובר בדרך שלא כדאי לעבור אותה לבד.

בהצלחה
מני

כפי שקורה לא אחת במקרים דומים לשלך- את מצויה במלחמה ואף משתמשת (אולי שלא באשמתך) בטרמינולוגיה של מלחמה. את פוחדת להפסיד- והפסד במקרה שכזה הוא ערעור המשמורת שלך, ובעצם הקשר שלך עם הילד יכול להיפגע. אכן חשש מוצדק.

ההתייחסות שאני יכול להציע לך נוגעת לשתי רמות:
הרמה האחת, המקצועית-בירוקרטית: נוגעת למוסדות ולאנשי המקצוע שעובדים במוסדות וממלאים את תפקידם - שהוא לכל הדעות תפקיד מורכב ביותר. תפקידה של פקידת סעד לסדרי דין במקרה זה לפגוש אותך, את ההורה ואת הילד ולגבש חוות דעת מקצועית שיש לה מטרה אחת והיא ליצור הסדר שבנסיבות הקיימות (גם כשהן נוראיות) יהיה הכי טוב עבור הילד- והדגש הוא על הילד. פקידת הסעד אמורה לזהות ולהבין את הסיטואציה של המשפחה ולהחליט- לשם כך היא גם אוספת אינפורמציה מגופים שונים ובמקרה זה היא יכולה לקבל חוות דעת גם מהמטפלת שלך.

הרמה השנייה- היא הרמה האישית שלך- ידוע שנשים שמצויות בתוך קשר אלים עלולות לפעמים לחוש- כתוצאה מהמניפולציות האלימות- שהן "לא בסדר", "אשמות" וכך הלאה. ייתכן שהמקור לתחושת ההיסוס שלך נעוצה לא רק בפחד הגדול שלך "להפסיד" את בנך, אלא גם באווירה הזוגית שהייתה לך עם בן הזוג, שבה יכולת גם לאבד את ביטחונך בעצמך וביכולות שלך. אם כך הדבר- אז זהו נושא שדורש בירור במסגרת הטיפולית שלך. את מייחסת לבן זוגך המון כוח וחוששת שהוא יצליח להערים על המוסדות הקיימים- על איזה בסיס את עושה את זה?...

ולבסוף- האתגר הגדול הוא לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד שלך ולהצליח לחלץ אותו עד כמה שניתן מהמלחמה הזאתי. גם אם את חושבת שהאב מסית אותו את צריכה המון כוחות נפש ועזרה כדי לא להיכנס למשחק הזה- לא לנהל את התקשורת עם בן הזוג דרך הילד. מהלך לא פשוט שגם סביבו כדאי לקבל עזרה- הן ברמה של הילד והן ברמה של התקשורת איתו.

מני



שהיה בהצלחה

במכתבך בולטת ההבחנה בין שני סוגי התנהגות, או יותר נכון שני אופנים בהם את רואה ומציגה את בעלך: באחד הוא מאפשר, תומך, מלווה, אוהב ואהוב ובשני הוא אלים, מתפרץ, מאשים אותך בכשלונותיו (לא לוקח אחריות להתנהגותו ותוצאותיה ...), מעליב, מקלל לא מעריך ומזלזל, מפחיד ומאיים.

את גם מציינת תקופות של שלווה וימים קסומים מול תקופות של ריבים אינסופיים, שנאה ועלבון. את לא שוכחת לציין כי הילדות אוהבות אותו (למה זה מתקשר אצלך?).

במצב דברים זה לא פלא שאת מתקשה לבחור את הדרך.

את כותבת כי בעלך כבר נמצא שנתיים בטיפול פסיכולוגי וכעת העלית בפניו את נושא הסדנא לשליטה בכעסים. האם מדובר בטיפול בהתנהגותו האלימה? האם את מעורבת בטיפול? האם הוא נעזר בתרופות?

הטיפול במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה מכוונים ומתמחים בטיפול בנושא האלימות הבין-זוגית. לא כל טיפול פסיכולוגי עונה לבעיה זו. שם יכולים להעריך את יכולתו של בעלך להעזר בטיפול, לאחר שנתיים של טיפול פרטני. טיפול בסדנא, במסגרת קבוצתית, נמצא מאד מועיל ומומלץ, אך חשוב לבדוק אם יתאים לבעלך.

ועכשיו, לאחר שעסקנו בבעלך, כדאי מאד שתחשבי מה יכול לעזור גם לך במצבך. כמי שנמצאת במערכת שבתוכה מתחוללים שינויים תכופים ושבחלק לא קטן גורמים לך אי נעימות, מצוקה וסבל, גם את זקוקה לא רק לתמיכה אלא להתבוננות עמוקה יותר במה שקורה לך ובדרך שבה את מתמודדת (או לא) עם הקשיים.

לכן אני מציעה גם לך לפנות ולבקש להפגש עם מטפל מקצועי. גם מבחינת המשפחה יותר נכון ששניכם תקחו על עצמכם את האחריות לנסות ולהבריא את היחסים ביניכם, כל אחד מצידו הוא.

לא אוכל להתחייב שהבעיה תפתר. את זו שאמורה להחליט אם שווה לך לנסות ולהשקיע. גם לשאלה זו תוכלי למצוא מענה בבדיקה שתעשי בעזרת מטפל.

ומילה אחרונה, אל תשתיקי את הפחד שלך. הוא מסמן לך שעליך להזהר וכנראה שאת יודעת למה.

בברכת הצלחה בהמשך הדרך,
פנינה

באשר לצעדים שתנקוט המשטרה בהמשך לתלונת אשתך, קשה לנו לענות. מה שידוע לי הוא שתיקים בנושא אלימות במשפחה אינם נסגרים בשלב החקירה ורק בהתערבות הפרקליטות ניתן לשקול סגירת תיק שכזה.

השאלה היא האם נכון יהיה לסגור תיק שנפתח בשל אלימות. הייתי מציעה לך לחשוב כיצד להתמודד עם הפחד של אשתך ואיך אתה יכול לעזור לה להתגבר עליו?

אני מניחה כי אם אתה עומד מאחורי אשתך ומוכן להתמודד בבית המשפט כנגד אלימות שהופעלה כלפיך וכלפי אשתך, אשתך תרגיש הרבה יותר מחוזקת.

מעבר לכך עומדת כאן שאלת הסדרי הראיה לגבי הילד, אשר לא כובדו על ידי גרושתך ובני משפחתה המעורבים. לעניין זה לא נדרשת במכתבך כלל.

נראה כי היחסים בינך לבין גרושתך ובני משפחתה מתוחים. יתכן והצטרפותה של אשתך לביקור עוד הוסיפה על כך וכדאי לשקול זאת בעתיד.

בכל מה שקשור לאלימות בין בני זוג, קיים טיפול/ יעוץ/ התיחסות במרכזים מיוחדים במסגרת שירותי הרווחה במקום. זה כולל בעיות שמתעוררות בנושא הסדרי ראיה או מתחים אחרים הקיימים בין בני הזוג, גם לאחר שהתגרשו.

בברכה,
פנינה

אני לא ממש מתמצאת בנושא השאלה שלך אבל למיטב ידיעתי בחנויות לציוד מחנאות וטיולים תוכלי לקבל את המידע הדרוש לך. ידוע לי שקיימים מספר סוגים לשימוש בגז מדמיע, במחירים שונים.

בברכה,
פנינה

חלק מהתשובה תוכלי למצוא בתשובות לשאלות קודמות.

נראה לי שקודם כל כדאי שתנסי לדבר עם חברתך ולשמוע ממנה האם היא זקוקה ומעוניינת בהתערבותך למענה, או בעזרה כלשהי. לא כדאי שתעשי צעדים שעלולים לפגוע בחברות ביניכן.

חברתך יכולה לפנות למורה, מחנכת , יועצת או כל בעל/ת תפקיד בבית הספר, אשר יוכלו לכוון אותה ולחבר בינה לבין הכתובת המתאימה מתוך המסגרת הבית-ספרית, עם אפשרות לפנות גם לגורם מחוץ לבית הספר במטרה לסייע לה.

כל התערבות הנוגעת למשפחתה של חברתך צריכה להעשות במקצועיות וברגישות כדי להביא לטיפול בבעיה ולא להחמרתה.

במקרים קשים קיימת אפשרות לפנות לרווחה (לפקידת סעד לחוק נוער) או למשטרה, אך רצוי מאד שבמקרה זה תהיה הפנייה מלווה במידע בדוק עד כמה שניתן וספציפי.

נסי לדבר שוב עם חברתך ולראות האם היא מאותתת לך כי היא זקוקה לעזרה ואיך היא מתייחסת לרצונך לעזור לה.

בהצלחה,
פנינה

אילנית שלום רב
עירנותך חשובה אך יחד עם זאת יש להתייחס אל הדברים בזהירות רבה.

כולנו כאזרחים בחברה נעים בתוך המתח שבין להיות אדישים מידי ובין להיות חודרניים מידי. אם תחליטי מראש על סמך מה שתיארת שמדובר בהתעללות שהילדה עוברת יש סכנה של חודרנות כי ניתן למשל דווח למשטרה ולגלות שמדובר בתלונת שווא. אם לא תעשי כלום ייתכן ומדובר באדישות כלפי מצב סיכון בו הילדה מצויה. לא פשוט.

אוכל להמליץ לך לעשות שתי פעולות

1. לשוחח עם הילדה ולנסות לברר איתה את פשר התנהגותה. מה ההסבר שלה. יכול להיות שהיא כבר "תסדר" לך את הדברים. אפשר גם לטעמי לברר איתה בעדינות האם קשה לה עם משהו. ולא מעבר לכך.

2. תוכלי לברר היכן היא לומדת ולהפנות את החשש שלך- שוב בזהירות רבה - ליועצת בית הספר. אנא נסי לא לתאר את הסיטואציה כ"תפוח אדמה לוהט" שכן למערכות ולאנשים בתוכם יש נטייה להגיב לכך בחרדה ולעיתים בתגובה מהירה מידי ללא בירור ראוי. (למשל לפנות באופן מיידי למשטרה כדי שאחר כך לא יאשימו אותי שידעתי ולא עשיתי כלום...". ) לכן מה שמומלץ זה שתעבירי תיאור אובייקטיבי ככל שניתן ללא פרשנויות מיותרות.

רצוי לדעתי שתעשי את הפעולה הראשונה ואחר כך את השנייה.יכול להיות שאם הילדה תספר לך שקשה לה עם משהו תוכלי כבר לעודד אותה לפנות אל היועצת- וביחד איתך. יכול להיות שבעקבות שיחתך עם הילדה תשתכנעי שאין צורך לעשות את הפעולה השנייה.

שיהיה בהצלחה
מני

שלומית שלום
עירנותך בעניין חשובה ומבורכת.

ביכולתך להגיש תלונה בשמטרה ורצוי באופן אנונימי- כלומר באופן כזה שלא יכולו לזהות אותך.
אם הנערה הייתה נחשבת לקטינה- כלומר לא מלאו לה 18, ניתן לפנות לפקידת סעד במחלקת הרווחה, שעוסקת בחוק ילדים ונוער. מטרתה להגן על ילדים במקרים שכאלה והיא עושה זאת באופן מקצועי, תוך בחינת האפשרויות להגן על הילדה בשילוב טיפול למשפחה.


שיהיה בהצלחה
מני