פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

לשאלתך, האם מדובר באלימות: כן, בהחלט. את מתארת מאפיינים של קשר בין זוגי אלים. מצד בעלך את מציינת רכושנות, הגבלות שמטיל עליך, התפרצויות, קללות, צעקות, העלבות ועוד. לגביך את מתארת אמביוולנטיות, את מרגישה אשמה, את מנסה לשכוח ולבטל את מה שאת מרגישה כשבעלך פוגע בך ולהפחית מעוצמת הפגיעה, את "מאבדת את עצמך" ואת בטחונך. כל אלה מאפיינים של בני זוג בקשר אלים, שיש בו צורך חזק בשליטה. תכיפות המריבות וחזרתן מעידה על קושי שלכם לפתור את הבעיה בכוחות עצמכם.

ההתלבטות שלך לגבי המשך נישואיך מובנת. את רוצה לשמור על נישואיך, על מסגרת משפחתית שלמה עבור ביתך, להגשים את מה שקיווית לו, ואולי את גם חוששת מפני מה שצפוי לך בעתיד ואיך תסתגלי למצב חדש, אם תפרדי מבעלך.

נכון, קשה לראות דברים בפרופורציות כשאת עצמך כל כך מעורבת רגשית. בנוסף, קיים חשש כי ככל שיתמשכו הדברים שאת מתארת, הם עלולים להחריף ואף ליצור סיכונים גדולים יותר, בעוד את הולכת ונחלשת ומתקשה לשנות את המצב.

כדי למנוע החרפת המצב ולעזור לך לנסות ולשפרו, אני מאד ממליצה לך לפנות למרכז לטיפול באלימות באזור מגוריך. במרכז תוכלי לבחון את עצמך בעזרת מטפל ולהגדיר לעצמך מטרה ואמצעים כיצד לפעול, למען עצמך ולמען מי שיקר לך.

יתכן שבעקבותיך גם בעלך יהיה מוכן להגיע למרכז והדבר יעלה את הסיכויים לטפל בקשיים שלכם ולסייע לכם בחיפוש אחר הפתרונות המתאימים לכם, ביחד או לחוד.

אתם זוג צעיר וכדאי לכם לנסות ולטפל בקשיים שלכם. בין אם תמשיכו יחד ובין אם תפרדו, תוכלי להשתמש בהמשך בכלים שתרכשי במהלך הטיפול.

לסיכום, את זקוקה לעזרה. אל תהססי לפנות. בהצלחה,

פנינה

ניכר מדבריך כי את ערה ומודעת לסימנים המנבאים אלימות מצד בן-זוג ולא היית זקוקה לזמן רב כדי לזהותם. עם זאת, את מציינת גם את הצד האחר של אותו בחור, זה שיוצר בך אמביוולנציה ומכאן גם תחושה של אי נוחות.

בחלק הראשון של דבריך מדברים הרגשות ואילו בחלק השני את מדברת יותר מהראש. גם כאן קיים מאבק המקשה עליך להחליט ואולי להיות שלמה לגמרי עם החלטתך.

אגב, איננו יכולים לדעת מדוע נושא שתיית האלכוהול "הדליק" את הבחור, אבל הצורך שלך "להוכיח את חפותך" מרמז כי הנושא רגיש אולי גם אצלך.

נראה ששאלותיך באות לבדוק את עצמך לא פחות מאשר את בן זוגך (לשעבר). אולי את אף מוטרדת מכך שלמרות מה שאת מעידה על עצמך זה קרה גם לך. זה בהחלט מובן. אמנם קיימים סימנים מנבאי אלימות בין-זוגית, אבל עדיין אין דרך ודאית לקבוע מיהו אלים בזוגיות עד שזה לא קורה.

אכן, סיימת את הקשר כבר בתחילת דרכו ובכל זאת כנראה שהיה בו די כדי לעורר בך שאלות.
במרכזים לטיפול באלימות יוכלו לענות לך ביתר פירוט על שאלותיך ולבדוק ביחד איתך אם תהיי מעוניינת ביותר מזה.

בהצלחה לך!

פנינה

חוות דעתך כמטפל גבר?

דנה שלום,
אני ממליץ לקרוא בעיון את תשובתה של פנינה, היא בהחלט יכולה לספק לך חומר למחשבה.

אין ספק שאם את מוטרדת בנוגע לשאלה האם עשית את הדבר הנכון, ולכן כפי שפנינה ממליצה כדאי לפנות לייעוץ.

לדעתי את חווה בדיוק הדבר המתעתע כל כך שקיים בקשר זוגי אלים- זה אף פעם לא חד מימדי, ולכן זה מבלבל כל כך : האם אני בסדר או לא בסדר? עשיתי את הדבר הנכון? אולי אם אני אשתנה אז גם הוא ?.... אולי אני סתם עושה מזה עניין יותר מידי גדול ובסך הכל הוא בסדר? אולי אף אחד אחר לא יאהב אותי ? וכך הלאה...

בטיפול (טוב) יעזרו לך להתבונן פנימה (לתוכך) ולא החוצה (אל הגבר) להבין את הבחירות שלך, וגם את ההחלטות שלך לגבי ההמשך. מדובר בעבודה קשה אך משתלמת להמשך חייך.

שיהיה בהצלחה

מני

יעלית שלום
כל הכבוד לך שעשית את הצעד ופנית למרכז למניעת אלימות, אכן צפויה לך עוד דרך ארוכה. התהליך לא קצר.

לגבי הילד שלך,
ייתכן וההערות של חבריו גורמות לו לבושה שהוא מנסה ככל יכולתו להימנע ממנה. אך תסכימי איתי שהוא (וגם את) לא יכולים לקחת אחריות על תגובות הסביבה. גם אם הרגשות שלך כאם והורה מנתבים אותך לגונן עליו ולעטוף אותו, חשוב שתקבלי את זה שהיכולת שלך בעניין מוגבלת. חשוב לתת לגיטימציה למה שהוא עובר, ולחשוב יחד איתו מה הוא יכול לענות לחבריו: הוא לא חייב לספר לכולם את כל הסיפור, אבל מצד שני הוא גם לא חייב להסתיר אותו. בעיני ילד יכול לשתף את חבריו בכך שהמצב בין הוריו "לא משהו" ולהזמין אותם לגלות רגישות כלפיו.

לפני מספר שנים טיפלתי בילדה שעברה אירוע דומה, והחליטה יום אחד לשתף את הכיתה ביוזמתה בכך שהוריה נפרדים, ושהיא בתקופה לא טובה ולכן היא מבקשת שיגלו כלפיה רגישות וסלחנות, והדבר הוביל לשיוני גדול ביחסיה עם הכיתה. כמובן שאת לא חייבת לאמץ את הדברים אחד לאחד, אלא רק לקחת אותם כחומר למחשבה.

אני משער שאם (או ליתר דיוק, כאשר) בנך יתחיל טיפול במרכז למניעת אלימות, הוא יוכל לקבל מענה נוסף לקשיים שאת מתארת. וגם את תוכלי לקבל הדרכה בעניין.

מני

מדבריך אני שומעת כי את סובלת מאלימות מילולית, נפשית ומינית. למרות שאת לא מתארת אלימות פיזית, האיומים על חייך נשמעים לי חמורים ומחייבים התייחסות רצינית מצידך לסכנה בה את נמצאת. אין ספק כי האלימות הנפשית והאלימות המינית גורמות לך סבל רב אף הן.

בנוסף את מתארת מצב בו אין לך תמיכה, לא מבני משפחתך ולא מבני משפחת בעלך ואת נמשמעת בודדה וחלשה מולם ומול בעלך.

כשאת אומרת שאת מזדהה עם תוקפנותו של בעלך כלפיך אולי את מתכוונת שאת כבר רגילה אליה ומקבלת אותה. זוהי תופעה מוכרת אצל נשים שחוות אלימות לאורך זמן, כמוך, וכדאי לך לטפל גם בזה.

לגבי ילדיך, אני מניחה כי גם הם סובלים ממערכת היחסים הקשה שבין הוריהם. במקרה זה חשוב שתשקלי את טובת הילדים לגבי כל צעד שתעשי בהמשך. להבנתי, אין זה אומר שאינך יכולה להתגרש, אם זו בחירתך.

למרות נחישותך, את עומדת בפני בחירות לא קלות ואין פלא כי לא קל לך להחליט כיצד לפעול. מדבריך אני מבינה כי את נמצאת כבר בקשר עם המרכז לטיפול ומניעת אלימות, וטוב שכך. העובדות הסוציאליות המטפלות במרכז יוכלו לעזור לך לבחון את השיקולים לגבי כל החלטה שתבחרי בה וכן את המחירים הנלווים לכל החלטה שלך, בין אם תחליטי להתגרש ובין אם לא.
התמונה שאת מעלה מורכבת ומסובכת וגורמת לך ללחצים שיכולים להקשות עליך לעשות החלטות לבדך. במצב כזה, כדי שתוכלי לשקול היטב את צעדיך וכן כדי לסייע לך להגן על עצמך ועל חייך, אני מאד ממליצה לך להעזר באנשי המקצוע במרכז.

בכל מקרה, חשוב שתדעי כי זו זכותך לחיות ללא אלימות ובבטחה. הדרך למימוש זכותך זו יכולה להתארך ואת זקוקה להרבה סבלנות וכח כדי לעמוד בה.

אגב, אם את פונה לעורך דין רצוי שלא לשתף במידע זה אנשים בהם אינך בוטחת, כל עוד אין בכך הכרח.

הרבה הצלחה לך ותשמרי על עצמך!

פנינה

יעלית שלום

ראשית- טוב עשית שפנית למשטרה, אלימות לכל סוגיה מהווה עבירה על החוק, וזכותך המלאה להגן על עצמך.

בהתאם לנסיבות שאת מתארת (הליך גירושין והיותך קורבן של אלימות) רצוי שתפני לקבלת טיפול במרכז למניעת אלימות במקום מגורייך. הטיפול יכול לכלול ייעוץ להגנתך, מידע על זכויותייך, וליווי של איש או אשת מקצוע בתהליכים שאת עוברת הן ביחס לפרידה מבן זוגך והן ביחס לילדייך.

בנוגע לילדים שלך- כעת הם חשופים הן לתהליך הגירושים והן לאלימות. החשיפה לאלימות כוללת גם מידע שהם קולטים גם אם לא רואים או שומעים את הדברים ישירות. למשל- כשהם חשים שאת נסערת בעקבות האלימות, זוהי חלק מהחשיפה.החשיפה לאלימות קשה מאוד לילדים, בעיקר כשהם לא מקבלים לגיטימציה לתחושות הכאב, פחד או חוסר אונים שהחוויה מזמנת. על כן העקרון הבסיסי הוא ליצור איתם תקשורת שמאפשרת לשוחח על מה שהם ראו וחוו, ועל הרגשות שהם חווים בעקבות החשיפה.

במרכזים למניעת אלימות יש מטפלים שתחום התמחותם הוא טיפול בילדים החשופים לאלימות וכדאי להתייעץ איתם. המרכזים מציעים טיפולים פרטניים וקבוצתיים. מניסיוני הטיפול הקבוצתי מתגלה כמשמעותי ביותר עבור הילדים.

בנוגע לדברים סיפרת על בנך בן ה-9. לא מומלץ להסתיר מידע או לשקר לילדים- כי אז הם קולטים את המסר שהאירוע "גדול מהם וממך", הוא נחווה הרבה יותר מפחיד או מאיים ממה שהוא. מצד שני לא תמיד כדאי לספר לילדים "הכל". רצוי לשתף אותם בכך שאת ואביהם עוברים תקופה קשה וכי החלטתם להתגרש. לטעמי לא כדאי להסתיר את העובדה שהאב נכלא בעקבות האלימות. ייתכן והדבר יעורר פרץ של רגשות כעס והאשמות כלפייך, ויש לתת לכך מקום (לכן כדאי שתפני לטיפול- זה לא פשוט להסתדר עם זה לבד).

לצערי בסיטואציות מסוג זה, ילדים הופכים למעין כדור במשחק פינג-פונג בין ההורים, וזו עלולה להיות חוויה הרסנית. מומלץ להקפיד להעביר את המסר כי האבא שלהם עדיין האבא שלהם וכי יש להם את כל הלגיטימציה שבעולם לאהוב אותו. זה שאתם לא מסתדרים זה לא אומר שהם לא צריכים להסתדר עם האבא. אך הקפידי שלא לדבר איתו דרכם (להעביר או לקבל מסרים, בכך את יכולה להגן עליהם.

שוב, מומלץ ביותר לפנות למרכז למניעת אלימות במקום מגורייך.

מני

לירון שלום,
המצב שאתה מתאר אכן נשמע מזעזע, ובטח לא נעים עבורך. ייתכן והאופן הדיי מבולבל שבו אתה מתאר את הדברים רק מעיד על מצוקתך הרבה.

הייתי רוצה להתייחס לשני היבטים במצב שאתה מתאר במשפחתך
הראשון הוא אתה- על פי תיאורך אתה ילד החשוף לאלימות במשפחתו. גם אםלא מופעלת כלפיך אלימות פיזית, האקלים המשפחתי שאתה מתאר קשה מנשוא. על כן יהיה טוב אם תוכל לשוחח עם איש מקצוע על מה שעובר עליך. אם אתה בקשר עם יועצת מבית הספר או דמות חינוכית כל שהיא, כדאי שתפנה אליה. מומלץ לך גם לבקש מהוריך,ביחד או בנפרד שיאפשרו לך לשוחח עם איש מקצוע. העובדה שאביך סובל ממחלת נפש, כפי שאתה מציין, גם היא כשלעצמה סיבה מספיק טובה כדי לקבל ייעוץ רגשי.

השני: מערכת היחסים של הוריך. אתה בוודאי לא אחראי לקיומה של מערכת יחסים זו, וגם לא בידיך להוביל לסיומה. גם כאן מותר לך לבקש מהוריך שיפנו לטיפול. הם יוכלו לקבל ייעוץ טוב במרכז לטיפול ומניעת אלימות באיזור מגורך. מאחר ואביך סובל ממחת נפש כפי שאתה מציין, הייעוץ במרכז למניעת אלימות לא יספיק ונדרשת גם התייחסות של בריאות הנפש לעניין.


מני

מני,תודה על התמיכה,אך שני ההיבטים שלך מעידים על כך שלא הבנת את הבעיה.
אבי הוא בנאדם כל כך חולה בנפשו שהוא לא יודע מה לעשות,להגיד לו ללכת ליעוץ זה כמו לירות לעצמי כדור ברגל,אמי קבעה תור לעוד שבוע תור לנו לרווחה,אבל קשה מאוד לחיות בבית,הוא בנ-אדם כל כך חולה שהוא לא יודע מה הוא עושה,גם יש לו פיצול אישיות,ברגע שהוא לא בהתקף הוא משחק אותה בנ-אדם רגיל,אבל אחרי כן הוא צועק כמו ...אין לתאר את זה..הוא פסיכופט,
בעבר התייעצתי עם עובדת סוציאלית שהייתי בן 12...גם רואיינתי אצל מרייאנת ילדים במשטרה קשר נתנתי עדות עליו במשטרה,הוא היה גם בעבר בבית משוגעים,אישפוז בכפיה,אבל אמי בטיפשוטה תמיד החיזרה אותו הביתה,בכל מקרה אמי רוצה לדעת עם המשטרה יכולה לסייע לה בפתיחת התיק במשטרה מבחינת כלכלית ומבחינת זירוז התהליך,ואתה יודע מני,אני פה מיסתכל אליו מהחדר השני כרגע,באלי להקיא רק שאני מסתכל על הנוולה הזה,אין לי מושג עד כמה הוא מירר לי את החיים,אמי עוד יותר אומללה עכשיו בגללו בדיכאון בחדר שלה..אין לנו מושג מה הצעד הבא..
לגבי המרכז למניעת אלימות,כמו שציינתי הוא לא יסכים לבוא מהעובדה שהוא לא מודע למה שהוא עושה,אני שונא אותו שנאת מוות אבל אני לא מראה לא את זה כי אמא שלי אומרת לי לדבר אליו יפה שלא יהיה ריב..
מחכה לתשובה נוספת במהירות האפשרית ותודה לך.

לירון
צר לי אך אתה חי במציאות מורכבת מאוד, ובאקלים משפחתי מגביל ומסובך ביותר. לא נראה לי שיש מהלך כל שהוא שיכול לפתור זו, או נוסחת קסמים כל שהיא.

אני מבין שמה שהכי מעסיק אותך זה איך לגרום לאימך לעזוב את אביך ולמעשה חשוב שתכיר בכך שהדברים לא תלויים בך. ולטעמי- אסור שיהיו תלויים בך!!!

אני עדיין מציע לך לנסות ולחפש מסגרת תמיכתית-טיפולית עבורך. אם אימך פונה לרווחה בשבוע הבא זה מצויין- ותיקוותי היא שהדבר יפתח את האפשרות לטיפול עבורך. אינך אחראי להתנהגות אביך (הפוגע) ואימך (שלצערך נשארת איתו) אך היא משבשת את חייך- ולכן חשוב שתזכה לאפשרות כל שהיא לטיפול, ולו רק כדי שתחוש הקלה כל שהיא.

קשה להאמין שהדברים, שאינם תלויים בך, ישתנו מהקצה אל הקצה.

דבר נוסף- כשאני קורא את דבריך ואת השפה שבה אתה משתמש, יש לי תחושה שאתה מאוד בוגר יחסית לגילך, יתכן וזה תוצר של המציאות שאתה חווה.

לגבי אימך- במשטרה ישמעו את דבריה ובהתאם לכך יחליטו באילו צעדים לנקוט (מעצר של אביך, הרחקתו, הפנייתו לבריאות הנפש...).
לגבי הנושא הכלכלי- ברווחה או במרכז למניעת אלימות יספרו לאימך על הזכויות שלה: על אפשרויות שונות שיש לה, בהתאם להחלטותיה, החל מסיוע משפטי וכלה בסיוע כלכלי.

שיהיה בהצלחה
מני

תודה לך,
ולא מני,אנחנו לא נישאר איתו,בכל מקרה תודה לך,אני מעריך זאת מאוד.
אני יעדכן אותך במצב ואיך מתקדם,ושוב,תודה,תודה,
אך רק רציתי לשאול,העובדה שאני כל היום שומע אותו צועק בבית יכולה לגרום לעובדה שגם כשאגדל יהיה כמוהו?אני לא צעקן גדול,לפעמים אבל כשאני ממש מתעצבן אז אני מרים תקל שלי,ואז אני ישר מדבר מהר בלחש כדי לא לחשוב על העובדה שהפכתי להיות כמוהו..

הי לירון,

השאלה שאתה מעלה- שאלה גדולה, שמומלץ שתעלה אותה במסגרת טיפולית כל שהיא, כדי שהיא לא תישאר בגדר שאלה תיאורטית בלבד.
. שוב, אם אימך פונה לרווחה, כדאי שהדבר יוביל לכך שתוכל להשתלב בטיפול. לי נדמה שהדבר לא זר לך, ושיש לך ניסיון עם אנשי טיפול, כך לפחות אתה מספר. אז אל תהסס לקבל עזרה המכוונת למצבך הנפשי, לפחדים שלך, ולחששות הן בנוגע להווה והן בנוגע לעתיד.

אני ממליץ לך לקרוא את הספר שד קטן מאת דודו דותן.
שיהיה בהצלחה!

מני

יהורם שלום,
טוב לשמוע על רגישותו הרבה של בנך- נראה שהוא יודע להיות חבר טוב, ולגלות אכפתיות.
גם אתה בעצמך מגלה רגישות ולא ממהר לקפוץ למסקנות.


באופן כללי- מצבים של דכדוך, עצב ולעיתים גם דיכאון הם חלק בלתי נפרד מחיי ילדים, אשר מתמודדים באופן יומי-יומי עם משימות התפתחותיות רבות, ריגשיות, לימודיות, חברתיות, מוטוריות...
בסך הכל לא פשוט להיות ילד!.
יכולות להיות סיבות רבות להתנהגות של חברו של בנך. "הורים שגורמים לפחד" כהגדרתך, יכולים להיות רק גורם סיבתי אחד מתוך עשרות גורמים אפשריים לתחושת עצב שכזאת (למשל- בעל חיים שמת, מחלה של הורים או בן משפחה, פרידה, גירושים, לא כייף בקייטנה, ועוד....).

בדרך כלל יש בבתי הספר גורמים מוסמכים (מורה, יועצת, פסיכולוגית) שבשעה שהתנהגותו של ילד מעוררת דאגה, יש להם את הכלים המקצועיים כדי לבחון את המצב ולהחליט כיצד להתערב. סביר להניח כי גורמים אלה אינם פועלים במסגרת הקייטנה.

המידע שאתה מוסר כאן אין בו כדי לפנות לרשויות החוק או לגורמים מוסמכים, אך מצד שני אין זה אומר שהילד בו מדובר לא עובר קשיים כל שהם שדורשים התערבות של החוק. בהחלט אפשר ליצור קשר עם מנהלת הקייטנה- או הגורמים המדריכים, ולומר בזהירות (רבה) כי בנך סיפר לך על התנהגותו של הילד וכי חשבת שכדאי שהמדריכים ישימו אליו לב.

בנוסף - הייתי ממליץ לך לשוחח עם בנך על כך שיתכנו מצבים שכאלה בחיים- של עצב, דאגה ודיכאון. כלומר לספר לו שמצב זה , איננו בהכרח חריג. הרי רגשות של עצב יכולים להיות, והיו, גם מנת חלקו. נסו להיזכר יחד מתי היה עצוב- לתת לגיטימציה לאפשרות זו.

ומעבר לכך- כמו במצבים רבים בחיים- במקום לחפש פרשנויות רבות ומרחיקות לכת לאירוע מסויים, בנך פשוט יכול לשאול את חברו לשלומו. אני מניח שאם בנך פשוט יאמר לחברו "שמתי לב שלאחרונה אתה עצוב ורציתי לשאול אותך מה יש לך..." יש בתגובה מסוג זה גם רגישות ראויה והיא גם יכולה למנוע צעדים לא אחראיים.

מני

נאוה שלום
לשאלתך יש כמה היבטים שחשוב לשים אליהם לב:

א. מבחינת החוק היבש- כל אקט של אלימות של הורה כלפי הילד, בין אם היא פיזית או נפשית, אסור באופן חד משמעי.

ב. האופן בו החוק והמערכות שעובדות לצידו מטפלות במקרים מסוג זה (החל מאלימות אפיזודיאלית וכלה באלימות מתמשכת)- לצידו של החוק עובדת מערכת הרווחה, ובמסגרתה ניתן מנדט מתוקף חוק לפקיד סעד לילדים ונוער לבחון את המקרה. פקיד הסעד נפגש עם הילד והמשפחה ועורך אבחון שבמסגרתו הוא אוסף נתונים ומגבש המלצות. כך למשל במקרים קיצוניים של אלימות מתמשכת בהם הוא מתרשם שמדובר בהתעללות או הזנחה של הילד, תיתכן הוצאת הילד למסגרות חוץ ביתיות. במקרים פחות קיצוניים שבהם לא מדובר בהזנחה והתעללות, פקיד הסעד יכול להמליץ על טיפול כזה או אחר שבעזרתו יוכלו ההורים והמשפחה כולה לשפר את דפוסי התקשורת ולהימנע מאלימות.

ג. האמירה האישית שלך- "גם אני קיבלתי פה ושם סטירה". זוהי בהחלט סוגיה מורכבת, לעיתים בני האדם נוטים להצדיק אירועים או מעשים מסויימים, שבהם כלל לא הייתה להם אפשרות בחירה. זה מנגנון שיכול לעזור להקנות שליטה או בהימנעות מכאב. בנוסף לכך כשמדובר בהורים או במשפחה, יש חשש עצום מפני אובדן אהבה או הפגנה של תחושות שליליות כלפי דמויות אהובות שיש כלפיהם גם תלול רגשית. אני בטוח שאם הורייך היו מבטאים במילים את מה שרצו להראות במעשיהם, חוויתך בעניין הייתה שונה לגמרי.


מני

שמעון שלום
ראשית הרשה לי לשבח אותך על עירנותך בעניין.

באפשרותך לדווח באופן אנונימי לתחנת המשטרה באיזור מגורך על המתרחש בדירת השכנים. הקפד על תיאור קונקרטי ומדוייק של המתרחש. המלצתי היא להימנע מלחשוף את פרטיך האישיים (תתקשר ממקום שלא יזהה אותך) כדי שתוכל לשמור על יכולתך לנהל בהמשך יחסים תקינים עם השכנים.

שים לב
במידה ובבית ישנם ילדים קטינים וחסרי ישע (מתחת לגיל 18), חובה עליך לדווח על כך לפקידת הסעד באיזור מגורך ו\או למשטרה. גם כאן הפניה יכולה להיות אנונימית.

בהצלחה

רוית,
אינני מומחית בנושא סמים ואלכוהול ולפיכך אין בידי תשובה מדויקת. באופן כללי, אלכוהול נחשב גורם שקשור להתנהגות לאלימות יותר מסמים. אלכוהוליסטים הם בסיכון להתנהגות אלימה יותר ממכורים לסמים. אלכוהול איננו סם.
את יכולה לעודד את אמך לפנות לייעוץ. את לא יכולה להפסיק את האלימות אלא אביך הוא שיפסיק, ובכל מקרה - עדיף שהוריך יטפלו בבעיות הזוגיות ואת לא תקחי על עצמך תפקיד של מתווכת ביניהם ועבורם.
כדאי שאמך תיפנה ליחידה לטיפול באלימות הקרובה למקום מגוריכם.
כל טוב
הדס

נראה לי שכבר עזרת לקרובת משפחתך בכך שעזרת לה להגיע לייעוץ. את מעלה כאן שאלות שחשוב לבחון עם אותן במהלך ייעוץ עם מי שמכיר את הנסיבות הספציפיות של חייה של קרובת משפחתך, ולכן חשוב שהיא תתיעץ שם בעניין התלונה במשטרה. מדובר בתהליך. קרובתך עוברת את התהליך בקצב שלה. מן הצד - את שם ורוצה מאוד לעזור. מתסכל עבורך להיות חסרת אונים במצב זה, אך עדיף שלא תלחצי עליה אלא תעודדי אותה להמשיך בייעוץ המקצועי. שם גם יכוונו אותה לייעוץ משפטי, אם נדרש.
בברכה,
הדס גולדבלט

את יכולה לפנות מיידית למשטרה ולהגיש תלונה נגד בנך, וכן לבקש צו הרחקה שלו מן הבית. אני מתארת לעצמי שקשה לקבל החלטה כזאת כאשר מדובר בבן שלך, אך אין שום הצדקה שבעולם לכך שאת ושאר אחיו תחיו בטרור ובסכנת חיים! כשלב מקדים לפנייה למשטרה אני מציעה לך לפנות לתחנה לטיפול באלימות במשפחה הקרובה למקום מגוריך או למחלקה לשירותים חברתיים באזורך. העובדים הסוציאליים בשירותים אלו מיומנים ויכולים לייעץ לך מה הדרך הנכנוה לטפל במקר הולנקוט הליכים נגד בנך, באופן שלא יגביר את הסיכון בו את כבר מצויה.
בהצלחה,
הדס גולדבלט

אתם יכולים - ואף רצוי שתעשו כך - לפנות למחלקה לשירותים חברתיים הקרובה למקום מגוריכם. בקשו את פקידת הסעד לחוק נוער - ודווחו לה על מה שאתם שומעים. ילדים מעורבים בסיפור זה - וחלה עליכם חובת דיווח מכוח החוק אם אתם חושדים שיש ילדים בסיכון. אינכם צריכים הזדהות!
מותר לכם לדווח בעילום שם על מה שאתם שומעים.
יישר כוח על עירנותכם,
הדס גולדבלט

את מתארת מצב משפחתי ואישי שאין לו פתרונות "אינסטנט" באמצעות תשובות הפורום זה או בכל פורום ייעוצי אחר. את מעלה שאלות מאוד חשובות וכואבות ביחס לעצמך כיום ובעתיד, כמו גם ביחס למערכת יחסיך עם אביך ועם אחותך. יהיה זה לא אחראי לתת לך תשובה כאן ולהסתפק בה. לא ברור לי מדוע אינך רוצה הפניה לייעוץ מקצועי - אולם זו הדרך הנכונה לתת מענה לשאלותיך ולמצוקותיך. באשר לשאלתך אם הטראומה מיחסו של אביך אליך עלולה לבוא לביטוי בהתנהגותך בעתיד - יש אפשרות שסיגלת לעצמך דפוסי התנהגות שאמנם את מסתייגת מהם, אך בזמן כעס ולחץ - את חוזרת עליהם שוב ושוב - זה מה שלמדת במהלך חייך עם אביך... זה מתסכל, אך יש דרך לשנות את הדברים - באמצעות פנייה והשתתפות בתהליך טיפולי, פרטני או קבוצתי, לצורך ליבון סוגיות אלו.
בהצלחה,
הדס גולדבלט

לך רציתי לייעץ דבר אחד חשוב לכי למרכז המשפחה ובקשי עזרה .

בטוחני ששם תמצאי דרך לטפל בבעיותייך.בהצלחה.

בהמשך להמלצתה של רות - פני בהקדם האפשרי לתחנה לטיפול באלימות במשפחה הקרובה למקום מגוריך! את מתארת מצב קלאסי של טרור ואלימות. בעלך מנסה לבודד אותך מבני משפחתך, מפחית בערכך והתפרצויותיו בלתי צפויות. את סיגלת אורח חיים שמנסה להתאים את עצמך ופעילויותיך למצבי רוחו שאינם ניתנים לניבוי, וכך את למעשה חיה כל הזמן ב"כוננות ספיגה". אלו חיים בטרור!!! מכות פיסיות אינן המדד שהופך חיים מעין אלו לחיים באלימות. לרוע המזל - את כבר נפגעת אלימות - ואת מתארת גם השפעות רעות על מצבך הבריאותי. אין שום סיבה וצידוק לכך! פני לייעוץ - ויפה שעה אחת קודם.
בהצלחה,
הדס גולדבלט