פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

שירה,
את מתארת מצב בלתי נסבל. הדרך להתמודד עם בן משפחה אלים היא להתלונן במשטרה ולבקש צו הרחקה נגדו. העובדה שהוא אלים בביתו איננה מעניקה לו שום זכות להיות אלים בביתכם!
כן, כדאי גם להתיעץ עם עורך דין.
לא פירטת אם קרוב המשפחה הזה סובל מבעיות פסיכיאטריות וזקוק לטיפול תרופתי. בכל מקרה,
אם אתם מהססים ביחס לצעד הנכון שיש לעשותו - כדאי שתפנו למחלקה לשירותים חברתיים במקום מגוריכם ותבקשו לשוחח עם עובד/ת סוציאלי/ת שמתמחה בטיפול באלימות במשפחה. ייתכן שיש במקום מגוריכם גם יחידה מיוחדת לטיפול ומניעת אלימות במשפחה - במחלקה לשירותים חברתיים יוכלו להפנות אתכם אליה.
פסיכיאטר מחוזי נותן צו אשפוז לאחר שהוא מתרשם שהמקרה מתאים לכך. לשם כך - עליכם לפנות לרופא המשפחה שלכם.
בהצלחה,
הדס

ההודעה שלך חשובה מאוד ועשויה לעודד אנשים עם סיפורי חיים דומים. יישר כוח על שלקחת את גורלך בידיך ובאחריותך, ועשית למען עצמך ולמען משפחתך. טוב להיווכח, שלגדול באלימות איננו גורל בלתי ניתן לשינוי. אני מניחה שיש לך ימים ורגעים קשים גם כיום, אך התנהגותם של ילדיך והאוירה בביתך הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שהתהליך שעברת ועדיין את עוברת - מהתי ומשמעותי!
אני מצטרפת לדבריה של שני אליך - כל הכבוד!
הדס

תיאורך את החניך שלך יכול להתאים לתיאור התנהגותו של ילד מוכה, ויכול גם שלא להתאים ולהיות קשור לסיבות אחרות. כך או כך - ראוי להתקרב אליו בהדרגה, לנסות לרכוש את אמונו בהדרגה. להתעניין בשלומו, להציע לו להצטרף לפעילות הקבוצתית וגם לנסות לשוחח אתו לבד. קשה לי לייעץ מעבר לכך - כי כל צעד שתעשי תלוי יהיה בתגובתו של הילד לצעד קודם שלך.
האם במסגרת ההדרכה שלך את מקבלת או יכולה לקבל הדרכה על עבודתך? אם כן, מומלץ שתתיעצי עם מדריך/כה בכיר/ה או מנוסה בקשר לכך.
בכל מקרה, "שם המשחק" כאן הוא רכישה הדרגתית וזהירה של אמון של הילד, שלפי תיאורך - זהיר מאוד ואולי אף חשדן ביחס לסביבה ולעולם.
בהצלחה, ויישר כוח על רגישותך ודאגתך,
הדס

שלום רובי,
יש ויכוח בין החוקרים לגבי מידת הקשר בין חשיפה לאלימות בבית בילדות לבין התנהגותו הצפויה של הילד כמבוגר. חשיפה לאלימות משמעותה: הילד מוכה בעצמו או הילד חשוף לאלימות בין הוריו אך לא מוכה בעצמו, או שהילד מוכה ונחשף לאלימות בין הוריו גם יחד. יש חוקרים המצביעים על אחוז גבוה של ילדים שנחשפו לאלימות בילדותם, ויהפכו לאלימים בבגרותם, ויש חוקרים אחרים, שמדברים על אחוז נמוך יותר. חוקרים אלו וכן אנשי טיפול שונים, מדגישים גם את האפשרות, שיש מי שדווקא בגלל מה שראו בבית - לא ינהגו באלימות.
במלים אחרות - התשובה לשאלתך היא "גם וגם", אך כאמור - אין סטטיסטיקה אחת בתחום זה. מנסיוני בטיפול ובמחקר בנושא חשיפת ילדים לאלימות בין הוריהם, אני מאמינה באפשרות השניה: לא כל מי שגדל/ה בבית שהיתה בו אלימות יגדל או תגדל בהכרח להיות גבר אלים או אשה נפגעת אלימות. ניתן לצאת ממעגל האלימות במשפחה.
לעתים קרובות צעירים עושים זאת באמצעות פניה לטיפול, וכן באמצעות לקיחת דוגמה ממבוגרים אחרים מחוץ למשפחתם, שאינם אנשים אלימים, אך יכולים להיות להם מקור תמיכה והזדהות. פגשתי מתבגרים שאמרו לי - "לי זה לא יקרה! אני אהיה אחר/ת!" והסתייגו ממה שראו בבתיהם. אני מניחה שלחלקם, לפחות, זה באמת לא יקרה.
בברכה,
הדס

כל מי שגדל להיות אדם אלים- ספג בעצמו אלימות בילדותו.
מי שכילד לא הופעלה נגדו כל אלימות לא יעלה בדעתו לנהוג באלימות כלפי ילדיו.

שני שלום שוב.
יש מקום להמנע מהכללות גורפות לגבי מי מועד לאלימות ומי לא. ישנם אנשים אשר לא גדלו כשהם סופגים אלימות, אך בשל הפרעות אישיות; חוסר ידע כיצד להתמודד עם הצבת גבולות לילד; תחושות תסכול; ו/או התמכרות לחומרים שונים (אלכוהול, סמים), עשויים להגיע לכך שיפעילו אלימות כלפי ילדיהם ו/או הסביבה, גם אם ילדותם היתה ללא כל אלימות מצד הוריהם.
הכללות גורפות עוזרות לנו לסדר את החיים סביבנו באופן מסודר וברור, אך לעיתים קרובות הן לא נכונות עובדתית, או נכונות באופן חלקי בלבד - ולכן לא יכולות להיות כה גורפות בניסוחן.
גיא

פניתי כיוון שאני בעצמי הייתי ילד מוכה, אין לי ילדים ואף לא זוגיות, אך חשבתי על עצמי כאב לילדים ואני די נרתע מזה כי אני רואה בי ניצוות של חוסר שליטה כמו שהיו לאבי, חוסר סבלנות, אפילו כלפי הכלב שלי אני לעיתים לא סבלני ומרים את הקול

רובי,
היכולת שלך לבחון את התנהגותך ולזהות ניצוצות של חוסר שליטה, כדבריך, - חשובה מאוד. אתה מעז להביט בנקודות התורפה שלך ואני מתרשמת שאתה מודאג ממה שאתה רואה בעצמך. מומלץ מאוד שתפנה לייעוץ אישי - טיפול פסיכולוגי, שבו תוכל לברר את מקור הניצוצות הללו, לעבד כאבים ופגיעות מן הילדות, וללמוד להתנהג ולהגיב אחרת כלפי הסביבה. כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת בנושא - יש בהחלט סיכויים לצאת ממעגל האלימות. אתה כבר ממלא את התנאי הראשון בכך שאתה מזהה את קשייך בתחום ומודע להם, ואף לוקח אחריות על התנהגותך. השלב הבא, כאמור, ניסיון לצאת מנקודה זו באמצעות טיפול.
בהצלחה וכל טוב,
הדס

הממשק לא מאפשר לי להכניס את הלינק המלא.
חפש בגוגל ד"ר אליס מילר.

את כל הזמן תוקפת את ד"ר גיא ומנסה להראות שאת הכי חכמה בעולם וזה ממש מגעיל וצורם - לנו כקוראים.

אז תפסיקי עם זה.

בתשובות לשאלותיך
. האם אני קנאית? התשובה היא כן - איני יודע האם לחשדנות מצדך ישנה הצדקה או לא, אך ברור שיצרתם מערכת יחסים במסגרתה את מקנאה, והוא מעביר לך חצאי אמיתות או גרוע מכך, בין אם כדי למנוע סצנות קנאה ובין כדי להסתיר אמת גרועה יותר מבחינתך - אין דרך לדעת. בהחלט יכול להיות שגם הוא תורם ותרם את חלקו כדי לשתהפכי לכזו חשדנית.

ב. למה הוא היה צריך להגיב ישר בקללות- מה שמאוד מאפיין אותו- לבני זוג מותר לשאול שאלות ואפילו להתווכח ולא להגיע לפסים מכוערים.
נכון, הקללות, והאיומים שבאו בעקבותיהן, הם איומים, מיותרים, ובהחלט מעידים על אישיות תוקפנית ואלימה.
ג. האם אני טועה במחשבה שכדי ליסוע עם מישהיא לבד ברכב מכל העבודה- צריך צערכת יחסים מסויימת?
לא יודע. יתכן שהקשר שלו עם אותה בחורה הנו אפלטוני לחלוטין ויתכן שיש בינהם משהו יותר מכך.

הדבר החשוב יותר מכל השאלות הללו, הוא העובדה שמערכת היחסים שלכם נמצאת במקום רעוע ביותר. את חשדנית. הוא עושה דברים המעוררים חשד, ומגיב באלימות מילולית ותוקפנות כאשר את חשדת. מכאן, אם תמשיכו כך, המצב יכול רק להתדרדר. המלצתי היא לפנות בדחיפות לטיפול זוגי על מנת להשיג יותר אמון, תקשורת ברורה וחסרת האשמות, תוקפנות ואיומים. ניתן לפנות לטיפול זוגי באופן פרטי, או דרך קופות החוים (אני חושב) או דרך התחתנות לטיפול משפחתי הקשורות ללשכת הרוחה העירונית או האזורית.

בברכה, ובתקווה שתגיעו למקום טוב יותר בקשר שלכם,
גיא

שלום גפן,
מדבריך לא ברור כיצד שאלת את בעלך עם מי הוא נסע. ייתכן שהאופן בו ניסחת את השאלה נתפס אצלו כתוקפני ולכן הוא הגיב בכעס ובקללות. עם זאת, בין שדיברת בנועם ובין שתקפת - קללות לא מקובלות ופסולות. כפי שציינת, הן פוגעות ומעליבות וגורמות לחיים הזוגיים להיות הרבה פחות מנפלאים... קללות הן בהחלט אלימות מילולית!!!
ולשאלותיך: 1) האם את קנאית לבעלך? ייתכן שכן. כך נשמע מדבריך. 2) האם נסיעה של גבר ואישה שעובדים ביחד לבדם ברכב מצביעה על מערכת יחסים מסוימת? לא בהכרח – לעתים כן ולעתים לא. ייתכן שבעלך חש שנושא זה רגיש אצלך, ולכן הסתיר מפניך את העובדה שנסע עם אותה חברה לעבודה. אך ייתכן גם שרצה להצניע עובדה זו מסיבות אחרות. אין לנו די פרטים.
כל הנושא שאת מעלה סובב, למעשה, סביב ציר של מתן אמון וביטחון בבן/בת הזוג: בעלך תוקף ומקלל – ואז לך יש סיבה לחשוד שהוא מנסה להסתיר דבר מה. הוא קולט את רגישותך ונוטה להסתיר... את לא בוטחת בו והוא לא בוטח ביכולתך להאמין לו ולסמוך עליו... שורה תחתונה: הטוב ביותר יהיה עבורכם לפנות לייעוץ זוגי, בו תבררו את סוגיות האמון ביניכם; איזה מרחב של פרטיות וחופש כל אחד מכם מעניק לשני; כיצד מנהלים כעסים ועימותים מבלי לקלל ולהעליב; וכיצד מגיעים לחיים נפלאים במלוא מובן המלה – וללא קללות! כך החיים יהיו רגועים יותר לא רק עבורכם, אלא גם עבור ילדיכם.
כל טוב ומזל טוב לקראת בואו של הילד השלישי למשפחתכם!

נכון, הורות נתפשת כמשהו שאנו אמורים לדעת באופן אינטואיטיבי, ופעמים רבות אין זה כך ולמרבית ההורים יש הרבה מה ללמוד. האמת היא שיש גם מאיפה ללמוד - ישנם מקומות בהם מלמדים קורסים להורות , ויש ספרים מצויינים - אפשר להתחיל למשל מספריו של חיים גינות בין הורים לילדים ו - בין הורים לבני עשרה, כמו גם הספר כיצד לדבר כך שילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שילדים ידברו (ללצערי איני מצליח להזכר כרגע בשם המדויק של המחברות).
מצד שני, מרבית ההורים אינם אלימים ומרעיפים על ילדיהם אהבה וחום. אולי אינם מושלמים, אבל מי כן מושלם באיזשהוא תחום חיים?תמיד ההורים יתפשו כקרובים מדי וחונקים באהבתם, או מרוחקים מדי ומנוכרים, גדולים מהחיים ובלתי אפשריים, או קטנים ועלובים - זוהי תפישה מקצינה המאפיינת את גיל ההתבגרות, ואם באמת עוברים אותו, ולא נתקעים בו, לומדים להכיר אותם על גדולתם וחולשותיהם, על הטוב ועל הפחות טוב שבהם, ולקבל אותם כפי שהם - כבני אדם לא מושלמים.
חשוב לדעת להבחין בין אי המושלמות של מרבית ההורים לבין האלימות והרוע שאכן קימים במיעוט קטן, אחרת, מתוןך השאיפה לשלמות, פעמים רבות לא נדע להכיר בטוב שכן קיים.

כל טוב
גיא

טל,
מאחר שטל הוא שם לבן ולבת כאחד - אינני יודעת אם מדובר בבן או בבת. אני פונה אליך כאל בת, ומקווה שאינני טועה...
לא ציינת את גילך, אך נראה לי שאת צעירה מגיל 18 ולפיכך- נחשבת קטינה על-פי חוק. המשמעות היא, שכל מבוגר שתדווחי לו על אלימותו של אביך כלפיך וכלפי אחייך - חייב לדווח הלאה, לפקיד/ת הסעד במחלקה לשירותים חברתיים או למשטרה.
החוק קובע, כאמור, שכל מבוגר חייב לסייע - גם שכן או חבר או בן משפחה אחר. על אחת כמה וכמה - איש מקצוע (עובד/ת סוציאלי/ת, המורה בבית-הספר, רופא המשפחה וכו').

התנהגותו של אביך פסולה, ותמיכתה של אמך בו - פסולה גם היא. אין שום סיבה שתגדלי בפחד - במיוחד בפחד מהוריך - שאמורים להגן עליך ולאהוב אותך ללא תנאי. לכן אני ממליצה מאוד שתשתפי איש מקצוע שאת סומכת עליו: המורה? היועצת החינוכית בבית-הספר? הרופא? האחות? העובדת הסוציאלית? לשתף אחד מן האנשים הללו עדיף על בריחה מן הבית וקבלת עונש נוסף בעקבותיה.

הם אמורים לדעת כיצד לנהוג בהמשך. מאוד חשוב שהוריך יקבלו ייעוץ, ואם יימצא שיש בסיס לתלונה במשטרה נגד אביך - יהיה צורך לעשות גם זאת. אנשי המקצוע שציינתי, ובמיוחד העובד/ת הסוציאלי/ת אחראים לסייע לך מיידית!

כל טוב
הדס

לילך שלום. ראשית יפה שאת מזהה שאת צועקת ומתפרצת ללא אבחנה. זוהי בהחלט תוקפנות מילולית ובהחלט רצוי לזהות את ההתפרצות הקרבה ולעצור אותה לפני התרחשותה. מצד שני, לא תמיד קל לעשות זאת לבד, ולעיתים יש צורך בתמיכה ועזרה מקצועית כדי לפתח את הכלים לזיהוי ההתפרצויות הקרבות, להבנת הגורמים לחוסר הסבלנות והכעס הבוער מבפנים, וכדי ליצור שינוי שלא אלו יהיו הרגשות הדומיננטים בחייך. המלצתי היא לנסות לפנות ליעוץ או דרך קופת חולים או דרך לשכת הרווחה המקומית. בהצלחה, גיא

ורד,
את בודאי נמצאת במצב לא קל. גם ההחלטה להתלונן במשטרה היא צעד שקשה להחליט לעשות אותו. אך נראה שעשית את הדבר הנכון.
בהזדמנות זו אתייחס לגורם ההרתעה שבפניה למשטרה ותלונה על אלימות בן הזוג: עבור גברים רבים, התלונה המוגשת נגדם היא גורם הרתעה ממשי, והם חדלים מן האלימות הפיסית. יש גברים, שלאחר התלונה מוכנים לפנות לטיפול ובלבד שבת-הזוג לא תיפרד מהם, והמשטרה, ובהמשך - בית-המשפט, יקחו בחשבון את העובדה שהפסיקו להתנהג באלימות ופנו לטיפול. הפניה לטיפול בשיתוף פעולה עם המשטרה נעשית בדרך כלל בתיאום עם גורמי הרווחה או המטפלים במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. יש בכך טעם רב: הרי אינך מתלוננת (אני מקוה) על מנת לנקום בבן זוגך אלא על מנת להגן על עצמך וילדיך ולהפסיק את האלימות. ואם כך הוא יגיע לטיפול - מצוין!
יחד עם זאת, לצערנו יש גברים רבים שגם תלונה במשטרה איננה מרתיעה אותם ויותר מזה, הם נעשים אלימים ומסוכנים יותר לבנות זוגם. לכן, חשוב מאוד לפנות למשטרה לאחר התיעצות עם גורם טיפולי מתאים, כפי שכתבתי בתשובתי לנורית.

כל טוב, אני מאחלת לך שתעברי בשלום ובביטחון את התקופה הקרובה!

שלום נורית,
את מתארת חיים עם בן זוג שנוהג באלימות (לא רק מילולית!) מאז לידת בתך הראשונה. אמנם כותרת הודעתך היא "אלימות מילולית", אך את מתארת דחיפות, יריקות, נעילה בחדר, התערבות בכל תחום בחייך - כולל בידוד חברתי וחוסר פרגון להתפתחותך המקצועית - שמשמעותה גם התפתחות אישית. בנוסף, בן זוגך מנסה לשלוט באופן בו את מוציאה כספים. אלו תיאורים טיפוסיים וברורים של אלימות לסוגיה - פיסית, נפשית וכלכלית. בן זוגך מנסה לשלוט בכל צעד שלך ולהצר את צעדיך - הפיסיים (בבית), האישיים (עבודה, קריירה, התפתחות אישית), בין-אישיים (חברה), ועוד.
את מביאה גם תיאור אופייני נוסף של "מעגל האלימות", לפיו מערכת היחסים שלכם מאופיינת בהסלמת מתח, התפרצות בן זוגך, רגיעה וחוזר חלילה. בני זוג אלימים רבים מתנצלים לאחר התפרצות, אך תוך זמן מה מתפרצים מחדש. בן זוגך - לא עושה זאת אפילו, או כבר אינו עושה זאת. הוא איננו לוקח אחריות למעשיו ומשליך את האשמה למצב עליך.
לבסוף - בן זוגך סבור שהוא מפגין אבהות טובה בכך שהוא נשאר רק בגלל הילדות. אינני שוללת את האפשרות שהוא אב טוב להן במובנים רבים. אולם הוא אינו לוקח בחשבון, שחשיפתן לאלימות אביהן כלפי אמן - מזיקה נפשיתן.
נורית, המצב ברור - את חיה במצב עגום של אלימות. שום דבר לא מצדיק זאת ואת אינך אחראית להתנהגותו של בעלך. לא את מרימה את היד ודוחפת, לא את יורקת. הוא אחראי להתנהגותו באופן חד משמעי! מצב זה עלול להסלים ואת עלולה להיות נתונה בסכנה ממשית.
ולשאלותיך: על השאלה השניה - "האם זו אלימות?" עניתי בהרחבה.
מה עושים? פונים לטיפול. אין סיכוי לחיים בטוחים ומאושרים במצב עניינים כמו זה שתיארת, אולם אם שניכם תגיעו לטיפול- יש בהחלט סיכויים. בעלך יכול להפיק המון מטיפול: ללמוד לקחת אחריות להתנהגותו האלימה; לברר את רגשותיו ביחס לעצמו ואליך ובעיקר - ללמוד לבטא את רגשותיו ורצונותיו מבלי לנהוג באלימות.
אם הוא מסרב - מומלץ לך מאוד לפנות לטיפול בעצמך. לא תפתרי את התנהגותו אולם תלמדי להתגונן ולהגן על עצמך מפני פגיעותיו הפיסיות והנפשיות, ותבררי לעצמך אם את רוצה להמשיך ולחיות במסגרת זוגית זו.
ברחבי הארץ פועלים מרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. במחלקה לשירותים חברתיים במקום מגוריך או באתר האינטרנט של משרד הרווחה תוכלי למצוא את רשימת המרכזים, כתובותיהם ומספרי הטלפון שלהם.
בהצלחה!

תקראי ספר "מילים הורגות" ניני גוטספלד הוא הציל אותי. היה לי בעל בדיוק כזה

שלום עינב,
מעבר להרמת קול, תוכן הדברים עלול לפגוע - ואפילו כשהדברים נאמרים בקול שקט. לכן חשוב לשקול מה אומרים לילד כשכועסים עליו: האם כועסים על נושא מסוים או שמתקיפים אותו על אופיו, מראהו והטמפרמנט שלו. לדוגמה: "איזה ילד קשה אתה!" "איזה עצלן... שמן..."... וכו'. כמו-כן, חשוב לשדר לילד שאוהבים אותו בכל מקרה, גם בעת שכועסים עליו או לא מרוצים ממעשיו. משפטים נפוצים כגון "אמא/אבא לא אוהב/ת אותך כי התנהגת רע..." מזיקים, ולא משנה מה עוצמת הקול בה נאמרו.
ביחס לעוצמת הקול - היא מבהילה, לעתים מפחידה מעצם היותה חזקה ובלתי צפויה. גם שפת הגוף כמו הבעות פנים ונפנוף אגרופים יכולים להיות מבהילים מאוד והילד עלול לחוות אותם כאלימות.
לכן, חשוב שעוצמת תהיה בפרופרוציה. מותר להרים מעט את הקול כדי להעביר מסר כעס אך לא להגיע לרמה של צעקות/צרחות שגורמת לילד להיבהל.
לבסוף, ניתן במקרים רבים לטפל בנטיה לאלימות. לשם כך מומלץ להורים לפנות לעזרה מקצועית בתחום.

ראי תשובתי בהמשך לשאלתך. גיא

שלום אסטל, נשמע שאת ברורה מאד לעצמך ויודעת מה את רוצה - לחדש את הקשר עם ההורים כיון שאת רוצה אותם בחתונה, אך בשום אופן שלא יתערבו בחייך. הייתי ממליץ לך לעשות בדיוק זאת. לפנות אליהם, לספר את החדשות הטובות, ושאת רוצה לחדש את הקשר, אך בהחלט לא בכל מחיר, אלא ממקום טוב יותר, ללא הכעסים של העבר, והדרך להשיג זארת היא על ידי כך שהם יוזמנו כאורחים ולא מעמדת שליטה. יתכן ותיווך של חבר/ה או בן/בת משפחה בענין יכול גם הוא לעזור, אך אז חשוב שאותו מתווכ/ת ידע בדיוק על מה את מדברת, ויוכל לדבר "דוגרי" עם הורייך, ולא לסבן את הענין. בהירות בתקשורת, במסרים, היא מושג מפתח כאן.
בהצלחה, גיא

איך אתה יכול בתור איש מקצוע לא להזהיר אותה מהסכנות הצפויות לה אם תחזור להיות בקשר עם האנשים שהתעללו בה?
ברור מאליו שלקורבן ההתעללות יש צורך (לפעמים ממש חולני) לחזור לקשר עם המתעלל, וכמו כן יש "צווים מוסריים" והתניות חברתיות שמעודדות ילדים לסלוח להוריהם NO MATTER WHAT, האם בתור איש מקצוע שעוסק בנושא של אלימות במשפחה, זו לא אחריותך למנוע ממנה את המעשה המזיק הזה? הרי שלב ראשון בכל טיפול בהתעללות הוא ניתוק מהגורם המתעלל. כאן יש מישהי שכבר עשתה את הצעד הזה, ועכשיו עקב החתונה היא קצת מהססת. היה הרבה יותר מקצועי והגון מצידך לפרוש בפניה את שלל הסכנות הכרוכות בצעד שכזה, ולהזהיר אותה מאפשרות של חידוש הקשר עם מי שעשה לה כל כך רע בחיים.

צר לי שכך את מרגישה. צר לי גם על השפה הבוטה בה את משתמשת, יש בתגובתך הרבה תוקפנות שלא ברור לי ממה היא נובעת.
קריאה בשנית של הודעתה של אסטל מבהירה כי האלימות היתה בעבר. כיום יש לה את הכוחות ליצור הרחקה בינה לבין הוריה, וכן עשתה זאת. כעת היא מעונינת בחידוש הקשר ממקום אחר, נקי מהתערבות מיותרת ואלימות. זו לא משימה בלתי אפשרית, אם כי לא תמיד קלה. כאיש מקצוע, אני מכבד את מטרותיה, ולא מנסה להכתיב לה באפן פטרוני מה נכון עבורה ומה לא, אלא מציע לה מה הדרך המתאימה לפנות בה כדי להשיג מטרות אלו, במינימום (או ללא) נזק.
אני ממליץ לך לבחון עם עצמך את משמעותה של התוקפנות בה פנית אלי, ומדוע הענין כה חורה לך. בהצלחה וכל טוב, גיא

צר לי אם אתה מרגיש שתגובתי תוקפנית. בתור נפגעת של אלימות קשה במשפחה, אני מתחלחלת בכל פעם שאני שומעת איש מקצוע שנענה לצורך הפתולוגי של קורבן ההתעללות לחזור להיות בקשר עם התוקפים.
אילו בחורה שעברה אונס היתה אומרת לך שהיא רוצה לחזור להיות בקשר עם האנס, אני רוצה לקוות שהיית מנסה ככל יכולתך למנוע זאת ממנה, למרות שהיא הצהירה שזה מה שהיא רוצה, ולמרות שהיא כבר אדם בוגר. העובדה שהתוקף במקרה הזה (כמו גם במקרה האישי שלי, ובמקרים רבים שאני מכירה) הוא האבא, רק מסבכת את המצב, בגלל שלל הלחצים הסביבתיים "לסלוח" להורים. אני חושבת שצריך להקדיש לכך תשומת לב יתרה, ולא לטשטש את ההשפעה ההרסנית שעלולה להיות למהלך כמו לחזור להיות בקשר עם האדם שהתעלל בך.
אני מתנצלת שוב על התוקפנות שחשת מדבריי. השיחה הזאת מבחינתי איננה "שיחה אקדמית", אלא צבועה ברגשות עזים ומבעבעים, והיא חשובה לי מאוד.

שני שלום, אני מקבל את ההתנצלות. צר לי על הסבל שחווית. המלצתי היא שתפני לטיפול כדי שתוכלי לעבד את הכאב והסבל שעברת. מעבר לכך, אני ממליץ להתחיל להקשיב למקום השונה והייחודי של אנשים אחרים, שעוברים דברים שאולי נשמעים דומים למה שעברת, אך לא בהכרח זהים. כפי שאמר פעם סופר מפורסם ( שאיני זוכר את שמו כרגע) "כל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה שלה...". בהחלט יתכן שאנשים אחרים מאמינים שניתן לתקן או לשנות את האדם האלים ממנו/ה סבלו, ואת הקשר עם האדם הזה. לעיתים קרובות, האמונה הזו מבוססת על עובדות שידועות להם, ולא לך. בכל אופן, צר לי לשמוע על סבלך, ואני מאחל לך בהצלחה וכל טוב בהמשך הדרך, גיא

אני מטפלת בעצמי מצויין.

זה שיש נפגעים של התעללות בילדות שמאמינים שהם יוכלו "לשנות את התוקף"- זה לא מפתיע אותי. מה שמפתיע אותי הוא שאתה כאיש מקצוע מאמין לזה גם.
האם פגשת פעם מקרה של אב מכה ש"השתנה" כך ע"י אחד מקורבנותיו?

שלום שני,
מקריאת הודעתו האחרונה של גיא הבנתי, שהוא לא התכוון לכך שנפגעי התעללות בילדות ישנו את התוקף. יש מי שנפגעו בילדותם מהתעללות ועם התבגרותם מביטים על ההורים הפוגעים מזוית אחרת, שאינה מבטלת את חומרת ההתעללות, אך מאפשרת להם לחדש קשר או לקיים קשר כלשהו עם אותם הורים, ממקומם של הילדים כאנשים מבוגרים.
לא קל להגיע לעמדה זו, ולעתים קרובות זה קשר מאוד מורכב, אך אפשרי. אנשים עושים זאת עבור עצמם, לא עבור הוריהם. אין ביכולתם לשנות את התוקפים, יש ביכולתם לשנות רק את נקודת מבטם האישית, ולהחליט אם להיות בקשר למרות הפגיעה הכואבת, שאין להכחישה ואין לבטל את השלכותיה הקשות.
בברכה,
הדס גולדבלט

אני רוצה להציע שצווים מוסריים בסגנון "כבד את אביך ואת אימך", "משפחה זה מעל הכל", ו- "ההורים שלך תמיד אוהבים אותך לא משנה מה", ולחץ חברתי כבד לסלוח להורים, הם מהמניעים המרכזיים שגורמים לילדים לנסות לחדש קשר עם האנשים שגרמו להם להרס כל כך גדול בחיים (ושהם גם, למרבה הצער, הוריהם הביולוגיים).
נדמה לי שכנגד הלחץ הסביבתי הבלתי פוסק "לסלוח ולשכוח", דווקא אנשי מקצוע שעוסקים בתחום צריכים, לכל הפחות, להזהיר את קורבנות ההתעללות האלה מהסכנות שטמונות בחידוש קשר שכזה.

שני,
אני מסכימה אתך - המציאות מורכבת מאוד, ופתרונות שונים מתאימים לאנשים שונים. יש מי שמתאים להם לסלוח ויש מי שלא מתאים להם. ונכון, בזמן טיפול, איש מקצוע אחראי פורש ביחד עם המטופל/ת את האפשרויות השונות, הסיכונים והסיכויים, שיש באפשרות לסלוח ולחדש קשר עם הורה שהתעלל בילדות. זה תהליך הדרגתי של בחינת כל ההיבטים, תוך התמקדות בתחושות של המטופל לגבי כל אחת מן האפשרויות. נכון גם, שחשוב שאיש המקצוע יהיה רגיש למסרים החברתיים ה"אופנתיים" בזמן זה או אחר, יבחן את עמדותיו החברתיות בנושא ויקפיד להפריד עמדות אלו מעמדות המטופל/ת וטובתו/ה.
בכל מקרה, נראה לי שיש מקרים שלמטופל/ת מתאים לסלוח - גם אם לא לשכוח. וכמו שכבר כתבתי בהודעתי הקודמת - התהליך הוא למען טובתו של המטופל/ת ועבורו/ה - לא עבור התוקף וגם לא לשם שינוי התוקף.
כל טוב,
הדס

שלום, לא תמיד אנחנו נסכים עם דרכי החינוך של אחרים - השאלה היא האם מתרחשת בבית שכנייך אלימות פיזית או לא - מבלי לזלזל בחומרתה של פגיעה נפשית, קשה מאד להתיחס ולמדוד סוגיות כאלו, וקשה לקבוע עבור אחרים מהי הדרך הנכונה לחנך את ילדיהם. ממה שכתבת, נשמע ששני ההורים מצדדים בחינוך הנוקשה לידיהם, מה שלא משאיר בידיך הרבה אפשרויות התערבות, חוץ מאשר להיות נחמדה אל הילדים ולהראות להם פנים מחיכות ואוהדות במידת האפשר.
בהצלחה, גיא

רויטל שלום

ההגיון הישר אומר שההחלטה שלך להשאר איתו היא שגויה. זה שאת רוצה לעזור לו זה אצילי.
אבל לא על חשבון הבריאות הפיזית והנפשית שלך ושל בתך. .את צריכה לסלק גורמים שליליים מהחיים שלך. זה נשמע שאת חיה באוירה הרסנית. העזרה שאת מבקשת - תוכלי לקבל רק מעצמך. ההחלטה לנקות את החיים שלך. לבנות קן נעים ובטוח לך ולבתך. בית שמח ובריא. ואז גם יחזירו לך את ביתך.

את אוהבת את ביתך התינוקת לא? את רוצה חיים יפים בשבילה? את יכולה ליצור זאת.
אם תחליטי להפטר מהדברים הרעים שיש לך בחיים.
אם תחליטי שמעכשיו רק מה שנעים ובריא וטוב ושמח נשאר. וכל השאר את מעיפה ובונה חומת מגן כדי שלא יוכלו לחזור ולהכאיב לך ולבתך יותר.
הלוואי שתצליחי ושתרווי אושר עם בתך- שיותר מכל צריכה אמא חזקה בריאה ושמחה.
אמן.

אולי במקום לתת עצות לאחרים - קודם תיישמי זאת בחייך שלך?
את מייעצת לאיציק להוציא "את הדברים הרעים מחייו וחיי ילדיו". האם את עשית את זה כבר או שאת עדיין מתלבטת אם להרשות את הקשר של ביתך עם אביה הסוטה??

לא לריב! את/ה יכול/ה לתת את דעתך אבל לא כולם מסתכלים על העולם מנקודת התפיסה שלך, אז קצת נימוס אם את/ה נתקל/ת במישהי שלא חושבת בדיוק כמוך.

ו..כן. מה שיעצתי לאיציק עשיתי כבר בעצמי.
אני בהליכי גרושים. אני הרחקתי את הגורם השלילי שלי מחיי.
ואם אני מתירה לביתי להתראות עם אביה - זה בשבילה. לא בשבילו.
ואני שומרת ונשארת בחדר ולא עוזבת אותם לרגע לבד.

העולם זה לא שחור ולבן, את/ה יודע/ת?!
אם אבא שלה היה רע לגמרי - אז הוא באמת לא היה מתקרב אליה. אבל זה לא ככה.
היא מאושרת שהיא נפגשת איתו , היא מאושרת שאמא ואבא לכמה שעות שוב ביחד- וזה מה שאנחנו רוצים - שהילדים שלנו יהיו מאושרים.
אבל אני מתייעצת וחושבת כל יום איך לבנות את העתיד בצורה הטובה הבריאה והנכונה ביותר.
(ולא בהתלהמות, ולא בנקמנות, ולא בפחד)
יש מבין??

תמשיכי להיות ב- DENIEL....

הקשר של ילדה בת 3 שאינה מודעת לכך שאביה מנצל אותה ועושה מעשה שלילי כלפיה (לכן היא שמחה לראות אותו עדיין - היא לא מודעת) מאוד מאוד יועיל לה.... כן...

וחמודה - לא יעזור כלום שאת נמצאת בחדר איתם: הוא תמיד ימשיך בזה. את יכולה להמשיך בתפקיד הסוהרת עד מחר. זו לא אינטראקציה בריאה בין אב לביתו.

הוא נימשך אליה לא אלייך - את לא מבינה את זה???? הוא חולה.

יש מבין??

מצטערת, אבל אם את רוצה לעזור את צריכה להפסיק להתקיף.

ולעניננו -
את מדברת מנסיון? מאיפה את שואבת את הפסקנות הזאת? על מה נשענת הידענות הזאת?
וכמה את מכירה אותי ואת הספור של המשפחה שלי כדי להעביר בקורת בקלי קלות כזאת?

תמשיכי לעשות רציונליזציה ולחיות בהכחשה.

רויטל שלום
את מתארת מצב באמת נורא. מצד אחד - את סובלת מהתעללות קשה, שכמובן שאסור לחשוף את ילדתך למראות כאלה, או חס וחלילה לאלימות כלפיה, ומצד שני - את אומרת שאת מאוהבת בגבר שמתעלל בך, ורוצה להשאר אתו. - לפעמים צריך לעשות בחירות קשות בחיים וזו אחת מהן - הילדה או הגבר שאת אוהבת, מן הסתם לא יתכן להפקיר אותה לחסדיו או אפילו לנוכחותו של מי שמתנהג במפלצייות שאת מתארת!

גיא