פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

אני מרגישה לבד והחברות שלי בכלל לא שמות עליי ואני מרגישה מוזר,בודדה ומיואשת כבר הרבה זמן....אני לא מטופלת אצל פסיכולוג ואני גם לא מתכוונת להתחיל. אני לא נפתחת בכלל ואני חושבת שזה מהסיבה שאני מפחדת שישפטו אותי. אני מרגישה שונה מכולם,לא אנושית ולא נורמאלית ואני כבר לא יודעת מה לעשות.....ועוד בעיה היא שאני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי, ושא אחד לא יוכל לאהוב אותי לא אמא לא אבא, אף אחד אני יודעת שמאוחר אבל אנו אבודת עצות.....מקווה שתעזרו...

כמו בובה ששולטים בה. גב זקוף , בטן להכניס וחיוך גדול למצלמה !
כל כך לא, עברתי לאחרונה פרידה קשה, בגדו בי . אני בת 15 ובגדו בי.
אני מרגישה שמנה, מרגישה מטומטמת ולא רצוייה. באלי למות .
אני מפחדת מדי מהמוות, אני לא אתאבד. גג אני אחתוך וגם זה לא .
נמאס לי מעצמי וזהו

אני יודעת שזו בעיה שמתחוללת בי, אני יודעת שזו אשמתי שהכל קרה. אני מאמללת את ההורים שלי, מדאיגה אותם מאוד. אני מסתגרת בתוך עצמי. מתרחקת מחברות וקוראת בהפסקות. אני מתעללת באחותי הקטנה -- מוצאיה עליה את כל העצבים שלי בכך שאני מתעצבנת עליה מכל דבר קטן שהיא עושה או אומרת לי.

חוויתי הרבה חרדות בחיים שלי, החל מגירושי הוריי בגיל 4 וחצי, מעבר הדירה בגיל 5, המעברים הנוספים בגילאים 9 ו-11 וגם הנסיעה בת החודשיים של אימי לחו"ל בגיל 8 וחצי.

אני מקבלת טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. זה עוזר לי, על אף שיש דברים שאני לא יכולה לספר, אפילו לא לפסיכולוגית. למשל, כמה שאני פגועה ממשהו אישי שקרה לי בכיתות א' ב'... אני לא רוצה לפרט פה על מה שקרה לי בשנים ההן, זה מתוך בחירה. ועוד דבר שרציתי לציין - רוב הזמן אני בוכה בלילות.
אני בוכה לפני שאני הולכת לישון, ובבוקר מתאוששת מהלילה ומנסה לגרום לארשת טובה לשלוט בי. ואז, כשאני לא מצליחה לשאת יותר את מאורעות היום בבית הספר, אני יוצאת כאילו "לקנח את האף" או "ללכת לשירותים" באמצע השעה החמישית או השישית, מסתגרת באחד התאים ובוכה. אני שונאת לרחם על עצמי, אבל כל כך קשה לי.

ואני יודעת שהכל באשמתי... שאני יכולה להשתדל קצת יותר... אבל זה לא שלא ניסיתי, אני משתדלת, וכל ה"חברות" נועצות בי את המבטים ההם, מבטים מלגלגים שכאילו אומרים "איזה מוזרה וטיפשה היא". אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר.

בבקשה תעזרו לי!
תודה,
אנונימית12

אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה ...אני מרגישה שקועה בתוך זה עמוק ולא יודעת איך לצאת מזה :( יש בי מן פחד וחוסר ביטחון מטורף.לא מזמן סיימתי תיכון ואני לפני גיוס...יש לי כמה חודשים עד לגיוס. אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי,כל עבודה שאני מנסה אני מיד עוזבת,התחלתי ללמוד נהיגה,וישר עזבתי את זה. אני פשוט מרגישה כישלון.
התרחקתי מכל החברות שלי...אני לא מתקשרת לא יוזמת לא נפגשת איתן כמעט... ובפעמים האחדות שכן ניפגשתי איתן פשוט הרגשתי נחותה לידן,כי כל אחת יודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה ,הן עובדות לחלקן יש רישיון או בדרך להוציא,ואני יודעת שלכל אחד יש את החבילה שלו אבל אני פשוט לא מצליחה להתנער מזה ואני מרגישה כל כך רע עם זה.
בפעם האחרונה שנפגשתי איתן שזה היה לפני שבוע,כולן דיברו צחקו ואני ישבתי בצד ולא הוצאתי מילה.וחברה שלי כמה פעמים אמרה לי מורן למה את ככה רחוקה מאיתנו ולא מדברת,הכל בסדר?ואני אומרת שכן הכל בסדר .....
אני יושבת מול הטלוויזיה בבית חסרת מעש... ולפעמים אני מתחילה לבשל ולנקות מרוב שיעמום..וגם כדי לפצות על זה שאולי אני לא כישלון,הנה אני עושה משהו...

אני בת 16 ותמיד הייתי מעופפת כזה כמו אמא שלי אני שוכחת כל מיני דברים בכל מיני מקומות למשל את המפתחות בבית או את הפלאפון אצל חברה ואני גם שוכחת דברים אחרים
כאילו אני ממש מעופפת בקטע הזה, יש לי חבר ואנחנו שוכבים ואני תמיד אומרת לו שהוא יקנה את הקונדומים כי אני ככל הנראה אשכח, כאילו זה חשוב לי אבל אני מתעסקת בכל מיני דברים בית ספר, חוגים וצופים וכמעט שוכחת...אז עכשיו דברנו שאולי אני אתחיל לקחת גלולות והוא ממש רוצה וגם אני כבר מתה להעיף את הקונדום אבל כאילו אני כנראה אשכח גם את הגלולות ואז בכל מקרה צריך קונדום כל הזמן
יש פה בנות שיש להן בעיה לזכור גלולות או בנות שבסוף מצאו שיטות להסתדר עם הגלולות ולזכור?

שלום ,אני בת 16 בזמן האחרון יש לי חרדה ואני מתעצבנת מכל דבר , בקשר לחרדה : כשהייתה לנו מלחמה בדרום הייתי כל הזמן רועדת כשהיו אזעקות ואחרי הבומים .. מאותו יום מכל רעש או בום קטן אני נבהלת ורועדת אם זה צלחת שנשברה או סתם משו שנפל... ובקשר לעצבנות : כל דבר קטן אני מעצבן אותי כשאני מתעצבנת הרגל שלי מתחילה לרעוד , סתם נגיד אמרו לי משהו כמו : שלום , תשבי בכיסא , אני מתעצבנת מזה ואני לא יכולה להפסיק .. הלוואי והייתי יכולה להפסיק עם זה
הרופאה שלי רשמה לי קלמנרבין טבליות -רציתי לדעת למה הוא משמש ?
אני ממש אשמח אם תעזרו לי :(

אני בת 13 וכבר תקופה של יותר משנתיים שאני במצב מאד קשה,יהיה אולי נכון לציין שעברתי משהו לפני שנתיים שגרם למה שאני מרגישה היום,
התחושות הן תחושות של עצבות,חרדה,פחד ועוד המון תחושות שקשורות למצב,
עברתי מספר רב של מטפלים,הייתה תקופה שהייתי אצל פסיכיאטרית והיא הבחנה שאני בדכאון,קבלתי תרופה שלא עזרה וכלום בעצם לא עוזר.

אני מיואשת,עכשיו אני מטופלת אצל שתי מטפלות במקביל,פסיכולוגית ומטפלת במרכז שהוא יותר חברתי (מרכז לנוער שיש בו גם שיחות אישיות) ואיכשהו עכשיו אני מרגישה שמשהו מתחיל לקרות אבל יש המון עליות וירידות ואני מרגישה שכלום לא יציב,שאני לא מצליחה להביע את עצמי מספיק טוב ושיש משהו שלמרות שאני מדברת ומדברת נשאר תקוע בפנים ולא באמת משתחרר ואני לא מצליחה להבין מה זה,
מה לא בסדר אצלי?
מה אני צריכה לעשות כדי שמשהו יעזור?
האם בכלל משהו יכול לעזור?

אודה לתגובתכם!

ככה.. בזמן האחרון(יותר השנה האחרונה..) אני.. לא יודעת, ניסיתי לחקות אנשים אחרים כי לא הייתי מרוצה מעצמי, כי הייתי דחויה מספיק.. ועכשיו בערך.. אני לא יודעת, אני לא מכירה את עצמי פשוט. אין לי צורת חשיבה משלי, אין לי משפטים שהם רק שלי(נו אתם יודעים, משפטים כאלה שרק אני אומרת.. לכל אחד יש כאלה.. ) אני לא מרגישה שאני מצחיקה מספיק.. איך אני יכולה להביע את עצמי בלי לגמגם, בלי לחשוב פעמיים, ועדיין להרגיש שלמה עם עצמי? :/ אין לי את מי לשאול.. וזה באמת מפריע לי לאחרונה..
עוד דבר..
אני ילדה מאוד מאוד מופנמת.. מאוד. לפעמים כשאני נמצאת ליד אנשים אני מרגישה שכאילו בלעתי גוש של קרח ואני פשוט לא יכולה לדבר, אני פשוט לא יכולה. אני לא יכולה לדבר בחופשיות עם אנשים אחרים, פרט למס' מאוד מצומצם של אנשים... וזה מפריע לי כי מולי עומדים אנשים שאני יודעת שהם מצחיקים אותי ואם אני רק אוכל אני אוכל לדבר איתם ותהיה לי איתם שיחה כל כך כיפית וזורמת.. אבל המילים לא זורמות לי מהפה ויוצא שאני 'כבדה' ונוצרת עלי תדמית, מאין תיוג כזה.. שכאילו אי אפשר לדבר איתי. וזה לא נכון כי אני יודעת מי אני. אבל מצד שני, אני פשוט לא מסוגלת.
לפסיכולוג אני לא יכולה לפנות. גם לא להורים ולא לאף אחד אחר.
מה אני יכולה לעשות כדי להשתפר ולא לשנות את עצמי?

היום חברות של לדה אחת אמרו לי שהיא אוהבת אותי והיא רוצה אותי, אין לי שום דבר אליה היא ממש יפה אבל... לא מתחבר אליה, זה מעל יומים שחברות שלה בלי סוף שואלות בודקות אם גם אני אוהב אותה, אני מתבייש להגיד לא כי היא משקיעה בעצמה בגללי, מלבוש ועד התנהגות אין לי גם ממש אומץ להגיד אני לא אוהב אותה.

זה מגיע למצב ממש לא נעים שכל יום מתקשרות לבית שלי ושואלות וגם באות..

בקיצור איך אני מסביר שאני לא אוהב אותה בלי לפגוע בה?

(אין לי פייסבוק,

היי
אני בי"ב ופשוט אין לי כוווח לשנה הזאת. יש לי שש בגרויות ואני מרגישה שהשנה אני בלי אנרגיות ללמוד בכלל. הכל כל כך חסר טעם... לא בא לי לשבת וללמוד, אני מרגישה שיש דברים חשובים יותר. אני רוצה לצאת, לעשות, להתנדב, להיות פעילה - כל הדברים האלו נראים הרבה הרבה יותר חשובים!! ההורים שלי ממש כועסים עליי כי אני לומדת כמו שצריך ואומרים שזה יפגע בי בעתיד אבל אניי יודעת שתמיד אפשר להשלים ולשפר - לא עדיף שאני אנצל את הדחף שבוער בי עכשיו, את האנרגיות שלי? אני לא יודעת מה לעשות, מרגישה שאני במצב חסר מוצא...

שלום רב,
אני רוצה להעלות בעיה שלי עם בני בן ה22.
ביסודי ובגן היה מדובר בילד חכם, מעורה חברתית, אפילו ניתן לומר מנהיג חברתי ממש. החל מהמעבר שלחטיבת הביניים משהו השתבש. גם החל תהליך פרידה ממשית שלי מאביו עד לגירושים שחלו בתקופת התיכון שלו.
ה"מנהיג החברתי" נעלם, גם הילד החכם עם הציונים הגבוהים נעלם, נשאר רק ילד שהתנער מכל מסגרת חברתית- לימודית- חינוכית מעליו שביקש לעזוב אותו בשקט. עם השנים הגיעו הברזות רבות שלו מבית הספר, עד כך ששום תחנונים מצידי ומצד אביו לא עזרו והוא סולק מבית הספר בסוף כיתה י"א.
מאז היום הפך ללילה, והלילה ליום. לא הייתה שום עשיה מצידו או התנהלות אפילו בבית. הוא הסתגר בחדרו שעות מול המחשב, הטלויזיה, הסיגריות.
את שירותו הצבאי הוא נאלץ לעשות ,אך גם אז פיברק גימלים מזוייפים (שאגב עליהם נשפט ונענש) ועשה כל שביכולתו לסיים את השירות הצבאי. לאחר שהשתחרר עבד מעט במפעל (גם זאת לאחר תחנונים רבים) ובהתרסה יום אחד עזב את המפעל וחזר לשגרה המוכרת שלו: החדר שלו בלבד (אפילו לסלון הוא לא יוצא),חברים מבקרים אותו מדיי פעם (הוא לא טורח לצאת לבקר אותם), בלילה הוא ער בבוקר הוא ישן כמו שציינתי קודם.
הילד שלי מדאיג אותי. אין יום שאני לא מנסה לדבר איתו, בצחוק או ברצינות, בצורה ישירה או עקיפה, אני שואלת אותו מה הוא רוצה לעשות בחיים שלו- והוא לא יודע. לא רוצה לעשות כלום, להשאר ככה. גם אביו ניסה כמה פעמים ללא הצלחה.
גם אחותו הגדולה, ודודים וחברים- את כולם הוא מנער מעליו בתירוץ שהוא יודע מה הוא עושה, וזה מה שהוא רוצה לעשות.

יש פה כבר בעיה שנרקמת כמה שנים. בחור שמפחד ליצור קשרים, להיות באיזו תקשורת עם אנשים, לצאת החוצה, למצוא את עצמו, מה שהוא אוהב, לצאת עם בחורות, להכיר עולם. בחור שאפילו לא מוכן לרדת להוציא את הכלבה או לזרוק את הזבל ומוצא חמימות בעולם המוכר שהוא בנה לעצמו ששונה לגמריי מהמציאות שאנו חיים בה.

אני מאוד רוצה לעזור לבני ולא יודעת איך. אני אוהבת אותו וזה שובר אותי לדעת שאני לא יכולה לעזור לו, לא מצליחה.
בעבר הוא טופל ע"י פסיכולוגים, מה שנחל הפסד גדול בגלל אביו שהחליט להפסיק את הטיפול דווקא לאחר שהיה שיפור מסויים במצבו, ובפעם נוספת הוא טופל אצל פסיכולוג שלצערי ידע לבקש כסף,אך לא ידע לתת את העזרה הרצויה עבורו.
כל זאת יצר הסתייגות גדולה מצדו של בני לקבלת איזו עזרה- בין אם זה פסיכולוג או קואצ'ר- הוא לא מוכן לשמוע על כך אפילו, לכן אם יהיה מדובר בדמות מקצועית, יהיה עליה להגיע אלינו הביתה למתן הטיפול (הוא כמובן שלא יסכים לצאת).

אשמח לקבל עצה ואפילו המלצה על אנשי מקצוע שיוכלו לעזור לטפל במצב זה. (אנו מתגוררים בחיפה).

תודה רבה ושבת שלום.

שלום, קוראים לי קרן, אני עליתי לכיתה ז עכשיו, ויש לי בעיה מאוד גדולה עם שגרה, ועם בית הספר, ואני מודעת לזה, אני בדרך כלל נכנסת לדיכאון בהתחלות שנה, בגלל שאני מודעת לזה אז ניסיתי השנה לעשות משהו מיוחד בתחילת השנה, לקנות בגדים חדשים ועוד, כדי שיהיה לי למה לצפות לו בתחילת שנה.. אבל אני נכנסתי מתחילת השנה לדיכאון מאוד עמוק, יותר ממה שבשנים קודמות, בגלל שכמעט כל החברות שלי גדולות ממני בשנתיים, מה שאומר שהשנה הם עברו לתיכון.... אני מרגישה עכשיו ממש בודדה, אין לי כל כך עם מי להסתובב, כלומר שיש לי חברות בשכבת הגיל שלי, אבל לא הרבה, ולא ממש טובות, אומרים לי ואני גם מרגישה שאני יותר בוגרת מגילי,ככה שקשה לי נורא להתחבר עם בנות בגיל שלי... אני ממש פוחדת לאבד את הקשר עם החברות שגדולות ממני, למרות שקבענו ימים קבועים שניפגש וכאלה. עד כיתה ו למדתי בעיר אחרת, והיו לי משם מלא חברות בכיתה ובשכבה, ואני מרגישה שאני מאבדת גם אותם... אני לא יודעת מה לעשות, אני נכנסת לדיכאון כל הזמן ואני כל הזמן נכנסת למחשבות של גם אם עכשיו הייתי מתאבדת לאף אחד לא היה אכפת,ובלי קשר אני מרגישה פשוט רע עם עצמי..... בבקשה תעזרו לי :(

היי... קודם כל אני מאושרת מהעובדה על הפורום הזה.. אני סוחבת איתי רגשות ששוברים אותי ואני מרגישה שאני כל כך רוצה לסיים את החיים שאני ואני מנסה להיאחז בכל דבר קטן... אבל אני לא מסוגלת יותר, אני לא מרגישה שאני יכולה. אני מרגישה כל כך מזוייפת. כל כך לא אמיתית. אני שונאת את המראה שלי, את הקול שלי, את הדיבור שלי, את העובדה שאני לא מסוגלת לומר את הדבר הנכון... את ההליכה שלי ודרך המחשבה שלי, אני לא מבינה את עצמי. אני כל כך שיפוטית כלפי עצמי שזה גורם לי לבחילה. אני לא מסוגלת לדבר לאנשים בגובה העיניים, אני מבועתת ליד אנשים. יש לי פוביה נוראית לאנשים, וזה דבר שאני כל כך רוצה להיגמל ממנו. כל כך קשה לי לדבר בטיבעיות לאנשים אחרים. קל לי להביע את עצמי, אבל לפעמים אני מרגישה כבדה מדי. אני מרגישה כאילו השיר comfortably numb נכתב עלי. אני שומעת ומתקשה להגיב. אני מרגישה שאני משתגעת... כי אף אחד לא יכול להבין אותי! רגע אחד אני מרגישה שמחה כל כך והיפר אקטיבית ואני עושה דברים מטורפים וחסרי שליטה, רגע אחרי אני שוכבת כמו מתה, אני מרגישה מנותקת מהסביבה. אני יודעת שהביטחון העצמי שלי ברצפה, וזה הורס אותי.. אבל בכל פעם שאני לוקחת תעוזה ומנסה למצוא את הדרך החוצה הכל משתנה כשההורים שלי מדברים איתי..
כואב לי לפעמים כשאני מדברת ואף אחד לא מקשיב. זה הורס אותי. לאף אחד לא אכפת להקשיב, לאף אחד לא מעניין... כי אני לא מעניינת. אף אחד לא מתעניין, לא רוצה להתעניין.
כי כולם יכולים לדבר בטיבעיות כל כך.. לספר בדיחות וחוויות ולזרוק הערות סרקטיות במקום וכל דבר שהם אומרים נשמע כל כך... בביטחון. הם בטוחים בעצמם. ואני מגמגמת...
דיי... איך פותרים את זה?? לעזאזל... מה אני עושה כדי לא להרגיש כמו הצל של עצמי?

היי, אני בת 15 (:

אני מרגישה כאילו שכל העולם מתמוטט לי, אני מרגישה כאילו אני לא שווה כלום... שבנים רוצים אותי רק לפי המראה.. זה ממש פוגע..

המצב בבית שלי ממש לא טוב, ואני סובלת כל יום.. רוצה רק לברוח מהבית, מרוב כל העומס הרגשי הזה, אני רוצה רק לברוח מהמציאות, לשבת בשקט ולעשן... אני חולמת על זה כמעט כל לילה, ולא הרבה עישנתי... הרגשתי אחר כך יותר משוחררת (אני מודעת לכל הדברים הרעים של זה וכולי וכולי.. )

אני מרגישה כאילו החיים שלי מבוזבזים כל כך, ואין לי מה לעשות בעולם הזה... בבקשה, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי... :(

אני מרגישה שמה שקורה לי לא נכון מה שהמשפחה שלי עושה המקום שאני נמצאת בו (הבית והשכונה) והסביבה שאני נחנקת ממנה מייאוש פשוט לא ניראים לי מתאימים .....
יש כל הזמן את הפחד הזה כשהיה גדולה אני לא אהיה מוכנה מספיק או שלא התבגר ואבנה את עצמי כמו שרציתי.
אני כל כך רוצה להיות מישהי אחרת אבל הסביבה שאני נמצאת בה לא תומכת ומותאמת למה שברצוני להיות...
אני רוצה לפתח את עצמי לדעת המון דברים שלא אפספס כלום אלמד אשתנה ואצליח אבל כשאני מסתכלת למציאות אני רואה אנשים שלא שואפים לשומדבר מתמסטלים משחקים אותה מלכי העולם וזורמים אם החיים (אני מדברת על הנערים\ות בשכונה שלי ולכל מי שאני רואה כמו בבית ספר לא פגשתי אחת שהיא\וא שונה)
ואין מבוגר אחד שמאמין או תומך אפחד לא מבין אותי כשאני אומרת שזו הדרך שלי ושאני מאוד שונה ואני מתחילה לאבד תקווה כנרא לא נועדתי להגשים את עצמי ואני יודעת את זה שאם אין לי הכלים שאצטרך אני כבר יכולה לשכות את העטיד כי לא יהיה כבר שווה לחיות אותו אם אתם מכירים או יכולים להציע על מקומות שיכולים לעזור אשמח מאוד..