פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

קוסטה שלום, תחושת בדידות היא מהתחושות הקשות ביותר ונדמה שמזה זמן אתה חווה בדידות ומחסור בחברות קרובה. בתוך כך, נשמע כי יש לך יכולת מרשימה להביט על המתרחש ולהיאבק על שינוי משמעותי בתחושות אותן תיארת. מדבריך נשמע רצון עז בחברות קרובה מצד אחד ומנגד, תמיד יש מישהו אחר אותו יעדיפו חברייך. כך, נוצר מצב שבו גם עם אלו הקרובים לך אינך מרגיש רצוי כפי שאתה מעוניין להרגיש. יתכן ולמצב זה קשר לפער בין אלו שאתה מעוניין שיהיו חברייך לבין אלו שיכולים להיות חברייך. כלומר, ייתכן ואתה מתקרב לנערים שככל הנראה תחוש דחוי על ידם בעוד שעם אחרים שאתם יכולת לפתח קשרים אינך מעוניין לעשות זאת. כך, אתה נותר לבד.
ייתכן ואחד הדברים שתוכל לעשות, הוא להשתמש במחשב ככלי חברתי, דרך מציאת אנשים עימם יש לך תחומים משותפים ואולי אף קשיים משותפים. כיום האינטרנט מאפשר ליצור חברויות גם כאשר קשה לרכוש אותן בדרכים אחרות. כמובן, ששיחה עם דמות בוגרת כמו יועצת בית הספר תוכל להאיר לך נקודות בעצמך שלא הבחנת בהן עד כה ויסייעו לך.
אתה מוזמן להמשיך ולהגיב בפורום.שי

שלום,

את מספרת כי מצאת לביתך כסף, אך לא מציינת באילו נסיבות מצאת את הכסף, איך הגיבה ביתך לנוכח העובדה שאולי חיפשת בחפציה, וכיצד את משוכנעת ששיקרה.
מעניין אותי לשמוע מאין את חושבת שהגיע הכסף לידיה?
אשמח אם תכתבי יותר ואוכל להגיב לדברייך
קרן

עודד הי, מהתיאור הקצר בפנייה קשה להבין את טיב הקושי ממנו אתה סובל. אודה לך, אם תרחיב במעט על קשייך ואתייחס בהרחבה. שי

ממה שאתה מתאר הייתי קורא קצת על הנושא. יש המון אינפורמציה ברשת על דרכי התמודדות. כמובן רק פסיכולוג יכול לאבחן.

ישנן קבוצות תמיכה באינטרנט בנושא (גם בעברית) - אתה לא לבד
ויש גם קבוצת נוער להתמודדות עם ביישנות וחרדה חברתית

הי אנונימית,
את מתארת מציאות חיים מאוד קשה שבה את גרה. את סופגת אלימות פיסית ומילולית שאכן גורמת לחוויה של עלבון, השפלה, בושה וכאב פנימי רב.
את מתארת משפחה שלמה, ובמיוחד אביך שמתנהגים באופן אלים ופוגע - אני מצטערת לשמוע שבתוך המשפחה לא הצלחת למצוא דמות שתוכל להיות לך למפלט. יכול להיות שבמשך הזמן תוכלו את ואחיך להיות מאוגדים ושותפים בתחושות הדומות שאתם חווים.
עולה מתוך דברייך שהאנורקסיה היא תוצר של המצוקה שלך, של מה שקורה בבית. אך נשמע שאת משתמשת בה גם כדרך לקרוא לעזרה ולספר על מצוקתך.
אני שמחה לשמוע שאת עומדת להתאשפז- מחלקה להפרעות אכילה מעין זו תהווה עבורך מסגרת מגנה, טיפולית ומגדלת, שבה תוכלי לשתף בחוויות הקשות החיצוניות והפנימיות, ברצון למות. ויתכן כי צוות הטיפול במחלקה יוכל גם לעזור לאביך ולמשפחתך לראות כי ההתנהגות הרודנית והאלימה אינה מטיבה איתך ועם אחיך.
אני מקווה שתוכלי ללמוד עוד על השימוש שאת עושה באנורקסיה ובאוכל ושתלמדי למצוא דרכים נוספות לדבר את כאבך. וכך גם אולי תמצאי את הסיבות בגללן כדאי לך לחיות ולאכול.
בהצלחה! קרן

לאמא המודאגת, המצב אותו את מתארת מצער בשל הכאב של בנך ובשל חוסר האונים שאת מתארת בנוגע ליכולת לשנות את מצבו של בנך בכיתה.
לצערי איני בקיא די בחלקים הפרוצדורלים במקרה של בנך ואולי רצוי שתפני לפסיכולוג חינוכי או לעובדת חינוך בעירייה שיסייעו לך. זאת, בשל היכרותם הטובה יותר עם מערכת החינוך.
יחד עם זאת, להבנתי, יש ביכולתך להיאבק על האפשרות לבחור לבנך כיתה בה יתאפשר להקל על מצוקתו המתמשכת. לשם כך אל תחששי לפנות לכל גורם רלוונטי דוגמת רכזת שכבה, יועצת בית הספר, מנהלת ואף גורמים בעירייה. במצבים אלו, לעיתים, מעשים נחושים יוצרים שינוי.
כיוון אחר הוא ללכת עם בנך לפסיכולוג שיעריך את מצוקתו ויעלה הערכה זו על הכתב. על פי רוב, באם הכותב הוא איש מקצוע מוסמך יש לדבריו התייחסות במערכת החינוך.
כמו כן, במידה ותיפני לאיש מקצוע הוא אף יוכל לסייע לך להבין יותר טוב את הסיבות שבגללן בנך הפך מוקד להצקות ואולי באמצעות מספר פגישות לסייע לו לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר שיסייעו לו בהתמודדויות דומות ואחרות שנכונו לו בהמשך הדרך. שי

שלום חסוי,

הרבה יוכלו להזדהות עם התחושות הכל כך קשות שמעלה יום הזכרון לשואה. סיפורי הזוועות על ילדים קטנים שנרצחו והופרדו מהוריהם מעוררים הרבה כאב, הזדהות ואיתו מחשבה "מה היה קורה אילו אני הייתי שם..?".
אני חושבת שלפגוש את הניצולים ששרדו ובכל זאת הצליחו, לפחות רובם, להמשיך את חייהם, להקים משפחות, לחיות, לשמוח - מלמדת אותנו על הכוחות הטמונים באדם, המאפשרים לו להתאושש מטראומות ככ חריפות.
אני רוצה להוסיף כי השואה היא אכן תופעה היסטורית קיצונית וייחודית של התפרצות שגעון ורוע. אך בחיי היום-יום שלנו, אנו נתקלים בסיטואציות רבות של גזענות, שנאה, ורוע בין בני אדם - למשל אל מול העלייה האתיופית או העלייה מחבר העמים, או מול כל מי שאנו רואים כשונה מאיתנו..
הניצולים משאירים ביידנו את המצווה להמשיך ולספר את סיפורם כדי שאירועים שכאלה לא יקרו שוב.
קרן

הי מישהי,
מאוד קשה לספוג ולקבל כעס ובעיקר אכזבה של הורים. אני נוטה להאמין כי הורייך מאוד דואגים לך, שכן עישון סיגריות, אמנם אינו סמים ומותר עפ"י החוק, אך הוא הרגל ממכר ומסכן את בריאותנו - את זה את הרי בוודאי יודעת בעצמך. אני מעריכה שבתוך הכעס והאכזבה היו גם הרבה דאגה לך ולבריאותך, ונלווה לכך גם קושי לקבל את העובדה שאת בגיל בו את מחליטה בעבור עצמך ללא "קבלת רשות" ואפילו התייעצות עם הורייך. כמו שבוודאי את מבחינה, זהו גיל שבו את מתחילה לבנות את חייך באופן נפרד מההורים, ומרגע לרגע התמודדות זו תהפוך להיות יותר ויותר מרכזית ונוכחת במציאות חייכם. להורים לא קל לקבל כי ילדיהם בוחרים לחיות את חייהם באופנים שונים ממה שהם בחרו בעצמם. חוסר התאמות שכאלה יכולות ליצור חיכוכים וכעסים בין ההורים למתבגרים/בוגרים צעירים.
האם את חושבת שתוכלי לשוחח איתם, להסביר להם את הסיבות לבחירתך בעישון סיגריות, לתאר להם את התחושות שאת מתארת- של שבירת האמון בניכם, לנסות לדבר על העצמאות הנרכשת בקבלת ההחלטות.
אני מאחלת לך בהצלחה. זהו חלק מתהליך ההתבגרות שאינו פשוט, אך אם תצליחו, את וההורים, לעבור אותו יחד תוך שיחה והבנה, זוהי ערובה לקשר טוב ובריא בעתיד. קרן

היי, לא ציינת את גילך, אך מהתיאור אני משער שאת בגילאי העשרים (אם לאו אודה לך אם תגיבי ותתקני אותי). אתחיל מהסוף, נשמע כי את מכירה את המצב הנפשי בו את נתונה מזה שנים ואולי התסכול נובע מכך שעל אף הזמן שחלף, תחושת הבדידות והרצון שלך לחוות קשרים בהם מידת הקירבה היא כפי שאת מעוניינת, אינה משתנה. על כן, אני מאמין שעל מנת ליצור שינוי משמעותי עלייך לפנות לטיפול, שבו תבררי כיצד החוויה הנפשית המתמשכת היא של חוסר קירבה וחשש מפני אובדן האחר. תחושת הבטן שלי היא שעצה זו אינה זרה לך ואולי אף התנסת בה. יחד עם זאת, אני מרגיש שכל הסבר שאנסה לתת לא יגע ביסודות העמוקים של חווית הלבד אותה את מתארת, ומאידך לא יחולל שינוי משמעותי. את מוזמנת להמשיך ולהגיב.

תודה על התגובה,
כן כנראה שזו בעיה נפשית של בדידות,אך יש פעמים שיותר מפריע
לי העניין הקונקרטי של לבד חברתי, שאין עם מי להתראות ולבלות
וכמו שציינתי כן הכרתי חברה בלימודים ועוד 2 ידידות טובות שאולי ניתן
לפתח איתן קשרים ,מבחינה נפשית שתיהן מאוד אוהבות ותומכות בי ,(על-אף הקושי שלי
לנצל זאת, אני עוברת משברים והן אומרות תתקשרי תמיד כשאת רוצה וצריכה,אני אומרת להן שיש לי בעיה עם הנושא של באמת כשאני מרגישה רע להרים את הטלםון...)
והן גם יזמו איתי ודיברנו על להפגש ...

אבל עדין מעגל המכרים שלי מאוד מצומצם ,איך מרחיבים אותו
אני כן מנסה להעמיק אותו בפגישות תכופות

תחילה גפן אני שמח בשבילך שעם הפרעת קשב את מצליחה לממש את היכולות הלימודיות שלך, באופן שמאפשר לך לבחור ללמוד בבית ספר איכותי.
בשאלה שלך קיימים לכאורה שני קולות שאינם משתלבים זה בזה: קולה של אמך, שהוא קול יותר פרקטי עם הסתכלות על העתיד, ומשמעותו היא כי לימודים בבית ספר טוב יותר יקדמו אותך למקום טוב יותר בעתיד. למול זה יש את הקול שלך, שמבטא את ההווה ואת הרצון שלך להרגיש טוב בממד החברתי העכשווי וליהנות ממעגל חברים קרוב בבית הספר. נדמה כי קיים חשש שאם לא תלמדי עם חברותייך תרגישי עצמך בודדה ואולי גם החברות לא תשרוד את המרחק ביניכן.
אולי אם נסתכל על השאלה שלך מכיוונים נוספים יתאפשר לך ולאמך לקבל החלטה בה שתיכן תרגישו בנוח:
כיוון ראשון: האם נוח לך עם חברותייך והאם החברות איתן מספקת אותך, שכן ייתכן ובית ספר בו הן לא ילמדו יאפשר לך לרכוש חברות נוספות ולחוש עצמך כחלק ממעגל חברתי רחב יותר.
כיוון שני: האם את מתקשה לרכוש חברות חדשות? במידה וכך הדבר המרחק מחברותייך והחשש שהחברות עמן תפגע עלולה להותיר אותך בתחושת בדידות. לעומת זאת, אם את רוכשת בקלות חברות קיים סיכוי גבוה שכך גם יהיה באם תמשיכי בבית הספר בו את לומדת.
כיוון שלישי: יש קשר בין היכולת שלך להרגיש בנוח עם התלמידים שמסביבך לבין ההישגים הלימודיים. כלומר, במידה ותרגישי טוב חברתית בבית הספר יש בכך לאפשר לך להפנות אנרגיה ללימודים ולהפך.
כיוון ארבע: האם את מרגישה שעל פי רוב עצותיה של אמך מועילות לך, שכן אם כך ייתכן שכפי שהיה בעבר גם עצה זו תפעל לטובת לבסוף.
לצערי גפן, אין לי תשובה ברורה לשאלת אך אני תקווה שהכיוונים שהזכרתי יאפשרו לך ולאמך להגיע להחלטה הנכונה יותר עבורך.את מוזמנת להמשיך ולהגיב בפורום.שי

שלום חסויה,
ממה שכתבת ניתן לראות שאת מוצפת בהרבה רגשות והתלבטויות ולכן טוב שאת מוצאת בפורום מקום שבו ניתן לשתף ודרך כך לחוש הקלה. אך יחד עם זאת חסרים לי מעט פרטים (שאולי הנחת שאדע אותם) על מנת להתייחס באופן רציני ומעמיק לדברייך: מהו גילך? "רוצחת"?- למה התכוונת?, על מה את רוצה לכפר?
מתוך מה שכתבת אני למדה כי יש בך רגישות ויכולת אמפטיה לזולת וגם יכולת להעניק תמיכה במצבים קשים כמו שחברך נקלע אליהם. וכנראה בין היתר אלו הדברים שהוא "מוצא בך" ונאחז בהם. אני נוטה להעריך כי גם את נאחזת בו ולא רק כיון שאת מרחמת עליו, אלא אולי גם כמו שכתבת את מצפה כי דרך היחסים איתו יעשה לך תיקון פנימי למשהו (עליו לא פירטת) ותוכלי להיפטר מתחושותייך הקשות. אך למיטב הבנתי המקצועית, כדי להגיע לשלווה ושקט פנימיים יש צורך בדיאלוג פנימי, רצוי בליווי איש מקצוע, על מנת לברר את הקולות בתוכך שמושכים אותך לשנאה וגועל לעצמך. אני ממליצה לך על מפגשים עם איש מקצוע על מנת להקל על תחושתך. קרן

קשה לי מאוד להודות בזה אבל אחרי התקיפה נכנסתי להיריון ועשיתי הפלה.
אני יודעת שזה היה הדבר הכי נכון לעשות ועדיין יש לי תחושה שאני רוצחת, ההרגשה הזאת לא תעבור ותא תעזוב אף פעם ואולי החבר שלי הוא דרך לכפר.
אני בת 14 בסהכ וקשה לי מאוד, אני לבד בלי תמיכה ובלי עזרה מאף אחד.
אני מגעילה את עצמי ואני מבולבלת מאוד

שלום חסויה,
עברת תקיפה ואונס, נכנסת להריון והחלטת על הפלה - אלו חוויות קשות מאוד וטעונות לכל אישה ובמיוחד בגילך הצעיר כל כך. מתוך דברייך אני למדה שדרך החבר שלך את מוצאת סוג של נחמה וחיבור אישי עם מישהו שמעריך אותך ורואה בך משהו שאולי אפילו את לא מצליחה לראות עדיין.
אך יחד עם זאת, אני חושבת שאם תרצי בעתיד לקיים מערכות יחסים בוגרות, עם אפשרות לקשר של אמון, בטחון וגם יכולת להנות מקירבה פיסית, אני חושבת שחשוב שיהיה לך מרחב לעבד את הטראומות שעברת, להסתכל עליהן מזוויות נוספות ולנסות לסלוח לעצמך מבפנים - אני רוצה להציע לך לפנות לאיש מקצוע (עו"ס בקהילה, יועצת בית הספר, או פסיכותרפיסט פרטי) כדי שיעזור לך במלאכה הקשה הזו, אך האפשרית!
חזקי ואימצי. קרן

אני במצב מאוד קשה, נפשית, אני לא מסוגלת להיות איתו אבל אני לא רוצה להכאיבס לו ןלפגוע בו אני לא מבינה בכלל מה הוא אוהב אותי, אני מפחדת מהמגע שלו כי אני פוחדת שהוא יעשה לי את זה ויהיה כמוהו, קשה לי להיות במצב איתו לבד ואני יודעת שזה ימשיך להיות גם בעתיד אני לא מסוגלת לסחוב את זה יותר
אני מרגישה כמו פרוצה, זונה שכולם רוצים לעשות את זה איתה, הגעתי לתת משקל ואמא שלי אפילו לא שמה לב
אני במצב נפשי קשה מאוד ואין לי אפ אחד שמבין אותי

חסויה יקרה,
אני שומעת את מצוקתך ובדידותך, ואני חושבת שזה חשוב שאת מוצאת בפורום מפלט מכך. אך יחד עם זאת, אני לא חושבת שזה יכול להחליף פנייה לקבלת עזרה רציפה, קרובה ונוכחת יותר בחייך. בתגובותיי הקודמות ציינתי בפנייך אפשרויות טובות לקבלת עזרה ואני ממליצה לך שוב לפנות.
שיהיה בהצלחה. קרן

הי נועה,
התיאור שלך של מה שאת עושה לעצמך הוא מאוד קשה. אני רק יכולה לתאר לעצמי את התחושות הפנימיות הנוראיות שאת סובלת מהן ושגורמות לך לרצות לחתוך את עצמך, להכאיב לעצמך כל כך וגם לרצות להתאבד.
הצלחת לגרום לי לדאוג לך ולחשוש לחייך היקרים.
לא סיפרת - מהם הדברים שגורמים לך לבכות? אלו "דברים רעים" קורים בסביבתך? מאיזה גיל הכל התחיל? מה קרה אז? יש לי הרבה שאלות ואני חשה כי יהיה ראוי להרחיב ולשמוע אותך לעומק, כדי לנסות ולהבין מהן ההתמודדויות הפנימיות והחיצוניות שאת נדרשת אליהן.
כמו שגם את זיהית - את זקוקה לעזרה! אני מבקשת שתפני לאחד משישה האנשים שציינת שהם קרובים אליך, או ליועצת בית הספר שבו את לומדת או לעובדת סוציאלית לנערות ביישוב בו את גרה ותשתפי. אם תפני ליועצת או לעו"ס, היא תוכל להפנות אותך לקבלת טיפול ללא ידיעת הורייך.
יש הרבה דרכים לעזור לנערה בגילך כדי שתוכלי להמשיך את חייך עם פחות סבל. אני מבקשת שתפני ולא תשארי לבדך עם הכאב הזה.
קרן

רותם הי,
צר לי על הסבל שאת חווה בניסיון להתמודד עם מציאות מכאיבה שאף לא אחד מבני משפחתך ייחל לה. לעיתים כל אחד מאיתנו היה רוצה להתנתק מדברים שמפריעים לו, בוודאי ובוודאי נכות או אירוע מצער מהעבר. אך המצב אותו את מתארת ממחיש את המחיר הכרוך בניסיון לנתק חלק משמעותי ממך - אחות - ועד כמה ניסיון זה אינו אפשרי באמת. אני רק יכול לשער כמה כאב חווית לאורך השנים בשל ההתמודדות עם הידיעה שאחותך אוטיסטית וההשפעה של עובדה זו על משפחתך. הניסיון שאת עושה להתנתק מאחותך כמוהו כלנתק איבר חיוני מגופך ולכך יש מחיר כואב אותו את משלמת. עצתי לך, היא לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש (ייתכן שקב"ן היחידה בה את משרתת יכול לסייע לך בכך) ולהתחיל תהליך שונה מזה שעשית עד כה, שבו במקום להתנתק, יתאפשר לך להתחבר לרגשות המורכבים שקיימים בך ביחס לאחותך. אני מאמין שכעבור זמן, באמצעות הטיפול, יתאפשר לך להרגיש טוב יותר ביחס לאחותך ולעצמך. שי

היי ,אני חייבת להודות שאני מבינה את הכאב שלך,אך עם זאת...
אני מכירה ילדים אוטיסטים,אני למדתי איתם ביסודי,אחת החברות הטובות שלי הייתה בעלת אספרגר שזה אוטיזם בתפקוד גבוה (ז"א שהיא במצב טוב יחסית) וגם יש לי בת דודה עם PDD שזה גם כן,אוטיזם בתפקוד גבוה,אני מאוד קשורה לבת דודה שלי ונפגעתי בשם אחותך,תארי לך שהיו מתביישים בך... אוטיסטים הם לא מפגרים,הם מרגישים ויודעים,את לא היית נפגעת אם היו מכחישים את קיומך??
זאת א ח ו ת ך!!!! אחת שגדלת איתה ,יש לכן אותם הורים!
אני לא מבינה אותך,ברצינות,היה לך כל כך הרבה יותר קל עם היית מקבלת את עצמך כאחותה,תאמיני לי שהסביבה הייתה מבינה,ואם לא? הסביבה מטומטמת! ואז זה כבר משהו אחר.
מצטערת חמודה,אבל את צריכה להתבייש בעצמך,יותר מאשר שאת מתביישת באחותך.
כי היא משפחה,ואין מה לעשות עם זה ,חוץ מלהשלים עם זה.



בהצלחה בכל שאר הדברים.

למרות זה שאני תלמידה טובה וילדה טובה הם יקשיבו לה כי הם לא סומכים עליי בכלל..

טליה הי,
נדמה כי את עוברת תקופה מורכבת וכואבת ביחסים שלך עם משפחתך. כבר במשפט הראשון תיארת כיצד את מרגישה את עצמך כ"שפוטה" של הורייך. להבנתי, כאשר מרגישים "שפוטים" צוברים רגשות קשים כלפי מי ש"משפיט" אותך ובמוקדם או במאוחר המטען הרגשי הכואב יתפרץ. נדמה שגם אצלך את חווה את יחסייך עם הורייך כנעים מלהיות שפוטה שלהם לבין להתריס מולם. יחד עם זה, את מעוניינת להראות להם את הצדדים העדינים שבך כדי לזכות שוב באמונם אולם את לא מצליחה להשיב את האמון. מעבר לכך, את מאוד משתדלת להציג את צדדיך החיוביים, שבוודאי יש לך רבים כאלו, אך כל פעם נפלט לך דבר מה שמקלקל לעצמך את שהשגת במאמץ רב.
יש לי הרגשה שאת מתבוננת על העולם ככזה שבו לא ניתן לכפר על טעויות שנעשו ומרגישה שמכאן והלאה נגזר עלייך להיות "חייזר". אולי אם תנסי לשתף את הורייך ברגשות שלך ובשעובר עלייך תגלי שהורייך דואגים ואוהבים אותך, גם אם לעיתים מתקיים כעס ביניכם. ברור, שאת יכולה להפיק תועלת רבה משיחה עם איש מקצוע: יועצת בית ספר, פסיכולוג או דמות בוגרת שאת מעריכה ובוטחת בה.

הם מאוד פרימיטיביים, הם לא מאמינים בשיתוף וחלוקה של רגשות. בכל פעם שניסיתי חטפתי ביקורת על כמה שאני פתטית ועלובה, ומסכנה, ושאני אתאבד כבר... הכל תלוי בחומרת המצב. אני לא מצליחה לשפר את המצב. עכשיו גם אבא שלי נגדי ואתמול יצאתי עם חברים בסביבות 10 בלילה ובאחת הוא התקשר וצעק עליי ודרש שאני אחזור הביתה וכל החברים שלי שמעו את זה מבלי להתכוון. הוא עשה לי בושות ובנוסף להכל כשהוא חזר מהעבודה היום הוא נזף בי כאילו לא יודעת מה עשיתי והסברתי לו שהוא מגזים ושחופש ושאני כבר בת 18 ודי נמאס לי. אימא שלי כמובן לא תמכה בי וזה עוד אחרי שעזרתי לה כל היום. בקיצור אני משתגעת ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה לנהל חיי חברה תקינים כי הם לא מאפשרים לי וכבר קשה לי לגשת לשאול כי אני חוטפת על זה. ודי אני כבר רוצה לעזוב את הבת ולהתחיל חיים משלי. אני רוצה להתנתק מהם ולהוכיח לעצמי שהם טועים כי אפילו אני כבר מתחרפנת מזה. הדבר היחיד שמחזיק אותי בבית זו הבגרות שלי והעובדה שאני לא יכולה להתחיל לעבוד תוך כדי לימודים וכל זה... אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאני יכול לתן טעויות הבעיה שאיתם זה בלתי אפשרי. זה ככה משאני בת 12 אימא שלי מבקרת אותי על הכל, אבא שלי שותק, ועכשיו גם הוא התחיל לדבר. אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותם הם ההורים שלי והם לא כל הזמן כאלה. אבל כשזה מגיע לדברים שאני רוצה הם נכנסים לקטע הזה כל עוד מדובר במשהו שהוא לא בסדר מבחינתם או שהם לא רוצים. יש משהו שאני יכולה לעשות איתם שיסדר את זה או לפחות ירגיע את המצב עד שאני אצא מהבית הזה?

טליה, קשה לחיות בבית בו ההרגשה היא שאת נתונה לביקורת מתמדת ושאין תקשורת חיובית עם הורייך. נדמה כי את מרגישה בודדה מאוד בתוך הבית וצר לי על כך. נראה שזמן רב את מתמודדת עם קשיים בינך לבין הורייך וכעת הגעת לשלב בו מזדחל ייאוש להרגשה כי ניתן לשנות את טיב יחסיכם. לכן, במידה ואת חושבת שתצליחי להניע את ההורים לבוא איתך לאיש מקצוע על מנת שיהווה מעין מתווך ביניכם ויוכל להשמיע את קולך בפניהם באופן נייטרלי יותר, מה טוב. במידה והדבר לא מתאפשר, אני חושב שבעוד זמן לא רב יהיה באפשרותך להתחיל מסלול חיים שלא יחייב אותך לגור בבית (צבא או שירות לאומי ולאחר מכן עבודה או טיול) וייתכן שדווקא כאשר תיווצר נפרדות הוריך יוכלו להיות עבורך בדרך שלא התאפשר להם עד כה.שי

אקח בחשבון את דבריך.

הי אור,
אני שומעת את התסכול וחוסר האהבה שלך לעצמך ולאופן שבו את נראית ולקושי להסתכל במראה ולגלות את עצמך.
כמו לרבים מבני גילך, ובכלל לאנשים בתקופתינו, קיימת נטייה להתמקד במה נשקף לנו במראה – צורתו של האף, צבע העיניים, האם זה דומה או לא דומה לדוגמניות בפרסומות. ואני רוצה להציע לך לראות אל תוך המראה, את מה שנמצא מעבר לפנייך המשתקפים בה. לראות את היופי הפנימי והמיוחד שלך, שאני משוכנעת שקיים בך (גם מבלי להכירך כלל). אני מתכוונת לתכונות, כשרונות ותווים באופי שיחודיים רק לך.
במעט שכתבת את מציינת שיש לך חברות – אני בטוחה שהן בחרו בך לחברה בגלל הדברים האלה שהן רואות בך ומרגישות ממך. אני רוצה להרגיע אותך בכך שגם בחורים שיכירו אותך, יראו אל תוך נפשך פנימה! ולא ישארו רק בפרטים הקטנים ולדעתי הפחות חשובים של אורך האף או עובי השפתיים או כל מבנה גוף שאינו "מושלם".
אם תהיי מעוניינת אשמח להסתכל איתך יחד במראה ולגלות יחד אל מעבר.
קרן

הייתי במצב שלך כשהייתי בת 16....(היום אני 31 נשואה +2)...ואומרים לי איזה יפה את ואני עדיין לא כ"כ רואה את זה...אולי גם ממך יצמח ברבור?אל תתייאשי..תחשבי שאת איכותית יותר בפנים מאשר בחוץ..ובנים נכונים יבואו לבד אליך...בהצלחה.

ברור מדברייך שאת בחרדה איומה לחיי ביתך וכי היא נתנה לך סיבה טובה לכך. יחד עם זאת את לא מציינת מספר פרטים: החשוב מכולם הוא מהיכן הגיעו לידיה כדורי הרגעה? אך גם כמה כדורים היא נטלה, מה בדיוק היתה השפעת הכדורים עליה, וכיצד טופלה.
אני מבינה ממה שאמרה ביתך כי היא עשתה זאת עם כוונה לרכוש תשומת לב דרך המעשה ולא בכוונה למות. ויחד עם זאת, אכן קורות "תאונות" ויש להישמר ודאגתך הינה במקום.
אני חושבת שמלבד הטיפול הפסיכולוגי שהינו חשוב, יש חשיבות בלחזק מקור תמיכה נוסף והוא הבית. לא כתבת על הקשר שלכן? האם הוא קשר קרוב המאפשר שיחה מלב אל לב (אולי במקום שיחה "חינוכית"), שיחה שתאפשר לה לחוש כי יש לה גב, מקום של ביטחון ומפלט מהקשיים החברתיים שהיא חווה בבית הספר. האם יש עוד אחים או אחיות ומה טיב הקשר בינהם?
אני מאמינה שאם ביתך תחוש מוגנת ובטוחה בבית ושיכולה לשתף ולספר את שקשה ומעיק לה, היא לא תזדקק בעתיד להתנהגויות קוראות מצוקה כמו בליעת כדורים ותוכל במקום זאת פשוט לדבר ולספר על המועקה. כמו כן, אני מאמינה שקשר ריגשי קרוב, עם כל הקושי הכרוך בכך דוקא בגיל ההתבגרות, (ויתכן וקיים ופשוט לא סיפרת), יאפשר לך לחוש בטוחה יותר שאת יודעת "מה קורה" ולא צריכה לראות פיסית בכל רגע ורגע.
להיות משענת עבור ילדינו זוהי משימה לא פשוטה. ישנם הורים המתקשים בכך מאוד, מאחר והקשיים של ילדיהם מזכירים להם את עצמם בילדותם והם אינם יכולים לשאת זאת ומעדיפים לא לשמוע. אני חושבת שאם כך המצב יתכן כי גם לך תועיל תמיכה נפשית וליווי של התהליך כדי שגם את לא תישארי לבדך.
שיהיה בהצלחה. קרן

היא בלעה 5 כדורים (שהיו אצלי בבית שאני לקחתי בסך הכל כמה פעמים שלא יכולתי לישון , והיא שמעה אותי אומרת לבעלי שהכדורים האלו לא משפעים עלי.
היא היתה יום אחד בהשגחה ולפני ששחררו אותה היא דיברה עם הפסיכיטרית שהתרשמה שהיא באמת עשתה את זה בשביל הרושם לכאורה. הענן שאני מרגישה רגשי אשמה כי שלושה חודשים לפני המקרה היועצת קראה לי ואמרה לי שהילדים עושים עליה חרם והילדה אמרה לה שבעבר היה לה מחשבות אובדניות והציע שאני אגש איתה לפסיכולוג , אבל אני וגם בעלי הינו כלכך בטוחים בזה שהיא לא צריכה פסיכולוג אלא צריך לפתור את הבעיה החברתית שלה (ובבית ספר לא הצליחו לפתור את הבעיה) ולתת לה תשומת לב וגם לפי ההתנהגות שלה שהיא היתה לכאורה רגילה לגמרא , היא לא היית נראית לי בדיכאון, וגם התחילה לשתף אותי בכל מה שקורה איתה והיחסים בינינו הם ממש טובים. משהו נוסף שלא צינתי שיום לפי המקרה היא רבה עם ידיד שלה בן 17 . והיתה התכתבות בפיסבוק שהוא רשם לה שאם היא תמשיך להטריד אותו הוא יקפוץ מתחת למשאית אז היא ענתה לו שאם הו אמתכוון לעשות את זה אז היא הולכת לקחת כדורי הרגעה והוא אמר לה שאין לה אומץ לעשות דבר כזה. אז היא ענתה לו אנחנו נראה ובאמת למחת זה מה שהיא בבית ספר. (זה מה שהיא סיפרה לי). גם עכשיו היא נראית מאושרת ואומרת שעכשיו הילדים מתיחסים אליה ויוצאת בימי שישי אזה סברתי לה שזו לו דרך והיא יכלה גם למות מהכדורים האלה. אבל שוב נראה לי שבגלל מה שקרה אני תמיד אדאג לה יותר מאחרים, לא נראה לי שזה יעבור.