פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום , אני משתפת אתכם במשהו כואב שמציק לי כל שנה מחדש.
אני בת 15ו חצי בערך ויש לי אח שגדול ממני בשנה.
שהיינו קטנים תמיד הסתדרנו , לפי התמונות רואים שהיינו אחים מדהימים אחד לשני, כמה חיבוקים , כמה חיוכים, כמה הערכה.
אבל זה השתנה..זה ידוע שבנים מציקים לבנות אז אוקי כשהייתי בת 5 ומעלה עד 10...אני זוכרת כמה הוא הציק לי ..אבל מאז זה נהיה ממש לא טוב..
ועל מה אני מדברת? אין לנו בכלל אותו אוופי , בניגוד אלי שאני מעריכה את עצמי מאמינה בעצמי ובכוחות שלי ,הוא לא, הוא ביקורתי , כל כך כל כך..
ובדרך כלל הוא בפנימיה .. אז זה לא כזה מפריע לי לראות אותו שישי שבת.. אבל כשזה מגיע לחופשות ארוכות כמו פסח זה משתנה לגמרי.. אני לא יכולה לסבול אותו.
פעם שהוא היה מבקר אותי היתתי נפגעת , היום אני בכלל לא שמה על מה שהוא ואמר לי.. אני בתור אחותו"הקטנה" זוכה רק לביקורות וביקורות ,במקום פירגונים מאח גדול,זה לא פוגע בי כי אני מספיק חזקה ב"ה כדי לא לשים על החירטוטים שלו, וזה ביקורת על כל דבר,מהקטן ביותר לענק ביותר.. איזה עצוב זה שככה הוא יצא.. הרי אנחנו ממש לא משפחה כזאת..בקיצור עכשיו בתק' של פסח אני ממש נהיית חולה מלחשוב על זה שאני אהיה איתו כלה פסח.. שנה שעברה.. היה לי כלכך רע איתו , כמה? כמה בנאדם יכול להסתכל רק על השלילי? וכשחזרתי לשגרה מהחופשה,הרגשתי שהאופי שלו נדבק בי, הרגשתי בדיוק כמוהו אין לי מושג למה, חוצ מזה בזמן הזה אני נוטה לחשוב שטויות , ושאם הוא כזה אז גמאני, וזה תורשתי וכו וכו...אח"כ זה עובר,אני פונה אליכם, לכוולם.. תעזרולי , איןליכח למלחמההזותי שוב.. אני רוצה למנוע אותהמלכתחילה..ושתדעו שבשביללהתמודדעם אחכזהצריך הרבה כוחות נפש וזהלא כל כך פשוט..
תודה אנשים!

היי, קוראים לי רוני, ואני בת 13... אני יודעת שאין לי בעיה כל כך חמורה, ושהחיים שלי ממש טובים ליד אנשים אחרים שכותבים פה, אבל בגלל זה אי מרגישה ממש רע עם עצמי. יש לי הרבה חברים ואני גם מצליחה בלימודים, ואני גם יחסית יפה... אבל יש לי כמה בעיות... 1- נוראה קשה לי לחיות בתוך שגרה. אני כל הזמן במהלך שבוע לימודים מרגישה כמו איזה רובוט שמכריחים אותו לעבוד ואין לו שליטה. לפעמים אמא שלי נותנת לי להבריז, אבל אני עדיין מרגישה כאילו בית ספר משתלט לי על החיים.
2- שאני לבד אני מרגישה ממש בדיכאון. תמיד אחרי שבאים אליי חברים, או שאני סתם לבד בבית אני מרגישה בדאון רציני, וזה תמיד גורם לי להרגיש נורא נרקיסיסטית שזה עוד יותר מכניס אותי לדיכאון. שהייתי קטנה יותר הייתי מדברת על דברים כאלה עם אמא שלי, והרגשתי הרבה יותר טוב, אבל משנה שעברה בערך נורא קשה לי להיפתח אליה, חוץ מההורים שלי אני לא מסוגלת לדבר עם אנשים על הבעיות שלי. שלחו אותי כמה פעמים לפסיכולוגית שהייתי יותר קטנה (לא בגלל בעיה רצינית, אלא בגלל שאמא שלי בפסיכולוגית והיא רצתה לעזור לי עם זה שעברתי בית ספר) אבל לא הצלחתי לדבר על כלום...
3- לי ואח שלי הגדול (יש לי אח שגדול ממני ב3 שנים ואחות שקטנה ממני ב5 שנים) יש קשר מאוד טוב, ואנחנו מדברים הרבה, ויש לנו קשר ממש טוב יחסית לעוד קשרים בין אחים שאני מכירה, אבל חברות שלי שגדולות ממני גילו שיש לו "בלוג סודי", כאילו, בלוג עם סיסמא, והוא כותב שם ממש דברים נוראים על עצמו. הוא נראה לי ממש בדיכאון, ואני מרגישה שאין לי דרך לעזור לו, כי גם אני לא אמורה לדעת על הבלוג הזה, ואין לי למי לספר, כי אני יודעת שהייתי מתה אם אני הייתי במקומו והוא היה מספר להורים שלי. אני יודעת שהוא כן היה אצל פסיכולוג שנה שעברה, אני לא יודעת אם הוא עדיין אצלו אבל לא נעים לי לשאול אותו...

תודה,
רוני.

אני וחבר שלי עשינו אתמול סקס אבל הקונדום החליק. מה לעשות? אני לא רוצה לערב את אמא שלי, היא לא יודעת שאני כבר לא בתולה

אני לומד בתיכון בכיתה י', יש לי חברים ותודה לאל המצב שלי טוב.

הבעיה היא שהיה לי פנים חלקות ונקיות, ובחצי שנה האחרונה התחיל להתפרץ לי פצעי בגרות בפנים בצורה מטורפת.
אני ממש בדיכאון מיזה, באמת שאני מתבייש להסתכל על עצמי במראה, אני ניתקתי קשר עם חברים והפסקתי לעסוק בתחביבים ואפילו אני בקושי יוצא מהבית.
אני כל היום רק חושב על זה ומתבאס, גם בלימודים חלה הדרדרות - אני מבריז הרבה כי פשוט לא כיף לי להראות את עצמי בתיכון.

אני יודע שהמצב יעבור, אבל אני בחרדה ודיכאון מזה.. זה התחיל לי פתאום וזה ממש נוראי מבחינתי. זה ריסק לי את הדימוי העצמי ואת הביטחון העצמי. וזה גרם לי להדרדר בכל התחומים (חברים, תחביבים, לימודים)

אני מטפל בבעייה בעזרת תכשירים מרופא עור אבל זה לא ממש עוזר.

אני לא יודע איך לצאת מהדיכאון ולחזור לשגרה, אני כל כך מתבייש במראה שלי עכשיו (ועוד להתחשב שבתקופה הזאת כל הפנים של החברים שלי חלקים לגמריי) ומבחינתי זה ממש סוף העולם.

מה יעזור לי לצאת מהדיכאון הזה?

אני בת 14 בכתה ט'
יש לי חתולה שהיא איתי מאז שהייתי בגן טרום חובה בערך..
אני במצב קשה, אני לא יודעת למה, אני מתעללת בה.
אני מרביצה לה, מטלטלת אותה בחוזקה וממש מתעללת בה. זה קורה בחדר שלי כשאני לבד. בכל פעם זה רק נעשה חמור יותר. אני רוצה להפסיק אבל לא מצליחה.
אני שונאת את עצמי ולא יודעת לשלוט בעצמי. אני יודעת שאני לא אישאר איתה לבד יותר בגלל שאני מפחדת שזה יקרה שוב. זו חתולה שאני מאוד אוהבת ולא רוצה להכאיב לה. היא מיילת ואני פשוט שונאת את עצמי על זה שאני מתעללת בה!!!

יוסי בן 16 בתל אביב
רציתי לשמוע ולדעת איזה תיכונים טובים יש ברמת גן או תל אביב
אם יש כאלה שלומדים באורה מודיעים או בליך אז שיספרו קצת פרטים על התיכון כי שמעתי שהם טובים ואם יש כאלה בגמנסייה או בכפר הירוק אז שיספרו גם

אני בת 14 וכל הזמן אני רבה עם ההורים על עייני כסף וסידור החדר וניקיון ואז אני בוכה. אני ממש מפחדת ממהם כי אני לא רוצה שהם ירביצו לי (זה עד עכשיו לא קרה) אז אני לא מתנגדת להם ושואלת אותם לפני שאני מוציאה כסף ועוד הרבה דברים..לי לאמא שלי יש קשר יותר טוב משלי ושל אאבא שלי אני יכולה לספר לאמא שלי הרבבה מה שאני לא יכולה לספפר לאבבא כי כשאני מספרת לו דברים הוא ישר אומר דברים כמו היא חברה מטומטמת וצבועה והיא לא יפע תיהי ילדה בוגרת ואל תחפרי לי ותפיקי לבזבז כסף ותפסיקי לנסות לתקן תעולם אני קח לך מלא דברים ואני ישלח אותך לפנימייה וכל מיני..היום לראשונה רבתי עם אמא שלי וגעתי למסקנה שנמאס לי לפחד מהם הם אפפעם לא הרביצו לי והיום זה קרה רבנו ורבנו ואז אמא שלי ממש היחרפנה והרביצי לי בנסיון לגרור אותי לחדר אני לא יודעת מה לעשות אני פגועה ונמאס לי ממצב הזה הם חושבים שמותר לההורים הכל ולילדים כלום נסיתי כבר לעזוב תבית אבל לא הצלחתי גם היום ניסיתי והיא הרביצה לי עוד פעם וכשסיפרתי לאבא שלי הוא אמר טוב מאוד והתחיל לקלל אותי כמו תמיד משהו יכול לעזור לי אני במצוקה ואני מפחדת שהם יפגעו לי בדברים שהכי חשובים לי?

שלום למומחים,
יש לי בעיה והיא כזאת:
לפני מספר חודשים הצטרפתי לאוניברסיטה ללימודים לתואר ראשון בהנדסה.
הגעתי לאוניברסיטה כאשר איני מכיר אף אחד משם.עם הזמן הכרתי שם כמה חברים חדשים כאשר החברים שאותם הכרתי היו כבר כקבוצה שתמיד נמצאת ביחד בלימודים וגם חברים טובים בינהם עוד לפני שהכירו אותי.עם הזמן ניסיתי להשתלב בינהם כי אלה הם אנשים שחשבתי שהם ימצאו חן בעיניי ויהיה לי כיף להעביר איתם את הזמן והשיעורים בלימודים.אך ככל שעבר הזמן אני מרגיש שאני באיזה שהוא מקום "בסוף הטור" שלהם כלומר האדם הכי פחות חשוב בחבר'ה.לדוגמא כאשר הם הולכים לאיזה שהוא מקום אף אחד לא קורא לי ויש מקרים לדוגמא בהם הם יושבים במקום שהוא שונה משלי ופתאום בסוף השיעור אני מגלה שהם כבר יצאו מהכיתה לפני הזמן ואני נותר לבד.או דוגמא אחרת כאשר הם מגיעים לפני לכיתה הם שומרים לעצמם מקום אך לי לא כמובן שלא המקום חשוב לי אלא ההרגשה שאת פחות חשוב או לדוגמא אם מישהו מהם ירצה לעשות משהו הם לא ישאירו אותו לבד אך אם אני ארצה לעשות משהו שלא מתאים להם לא יהיה להם בעיה להשאיר אותי לבד לעשות אותו.
כמובן שאני לא במקום שאני מתחרה עם מישהו או מנסה להיות חשוב יותר ממישהו אחר אלא רק מעוניין להרגיש כחלק ולא כמישהו נגרר אחריהם שתמיד צריך לחפש איפה הם כדי לדבר איתם או לשבת איתם.
ופה מגיעה ההתלבטות שלי ובה הייתי רוצה את עצתכם האם אתם מציעים לי פשוט להתרחק מהחברים האלה ולא להיות איתם בתקשורת יותר מידי מקסימום שלום שלום ואפילו להיות לבדי תקופה(משהו שכמובן יהיה לי קשה כי זאת הרגשה נוראית להרגיש לבד במיוחד במקום בו יש הרבה צעירים ואוירה טובה) שבה אולי אני אכיר חברים חדשים למרות שגם ככה קצת קשה לי להתחבר לאנשים או שעדיף לי למנוע מעצמי את המצב שבו אני אהיה לבד ואהיה איתם למרות ההרגשה הלא נעימה שאתה לא מישהו מהחברים ממש אלה משהו בצד ולא כל כך חשוב.
תודה.

שלום שמי נועה(שם בדוי) ואני בת 17.
יש לי בעיית אופי נוראית. אני נורא נורא תלותית בסובבים אותי.
אם יש אנשים שאני נורא נקשרת אליהם, או אפילו לא ממש נקשרת, וקורה איזשהי סיטואציה של ריב או כעס מסוים, אני חייבת לחפות על כך וישר לבקש סליחה או לנסות לתקן את המצב כדי שלא יהיה ריב או מצב לא נעים.

נכון זה נשמע נורא נחמד מהצד, אבל כשתנהגות זו נמשכת ונמשכת זה יוצר מהצד השני זלזול שלא במכוון וכתוצאה מכך אפילו זה יכול להגיע למצב שלוקחים אותי כמובן מאליו. אני רק רוצה לדעת איך אני יכולה לשלוט על עצמי ולא כ''כ להתרגש אם אני נכנסת למריבה עם הסובבים אותי כי אני פשוט יוצאת תלותית ולא יציבה.

הייתי רוצה להראות שלא אכפת לי, שאני יכולה להסתדר גם בלי אותם אנשים שאיתם רבתי. אבל אני יותר מידי נאמנה לחברים שלי ואעשה הכול כדי שישארו לצידי.
כתוצאה מההתנהגות הזו, היה לי ידיד הכי טוב כשנה וחצי והיה לנו ריב דיי גדול שהיה באשמתי. הוא סלח לי וחזרנו לדבר. אך כעבור זמן (דיי ארוך כמו חודשיים ואולי יותר) הוא החליט לכעוס עלי שנית על אותו ריב קודם ואמר כי רוצה להתרחק.

כמובן שכפי שתיארתי את עצמי אתם מניחים שלקחתי זאת מאוד קשה וניסיתי נורא לחזור למצב שהיה אך זה לא עזר והוא עדיין לא מוכן לדבר איתי.
הוא אמר שהוא יחזור לדבר איתי כמו פעם רק שהוא צריך קצת זמן.
אך הרבה פעמים הוא רב איתי והתנהג אלי נורא לא יפה וזלזל בי והתייחס אלי כמובן מאליו, כי הוא יודע שלא משנה מה אני אגיד אני תמיד אחזור על ארבע.

לכן, נוצר מצב שעל הרגע הראשון שאני עושה משהו לא בסדר הוא מחליט לנתק איתי קשר. אבל בכל הפעמים שהוא עשה דברים שבאמת לא היו בסדר, אפילו יותר ממה שהוא החליט לנתק איתי קשר, אני דווקא כן רציתי לנסות ולא לוותר על החברות שלנו.
כי הוא כן היה חשוב לי. נכון, הוא אמר שהוא לא רוצה לנתק קשר וזה רק זמני.
אבל הוא מצפה שאני אבוא ואדבר איתו, ואם אעשה זאת זה יחזור שנית והוא שוב יחליט להתייחס אלי כמובן מאליו.

לכן החלטתי באמת לנתק איתו קשר ולנסות ולפתוח דף חדש בחיים שלי שבו אינני תלותית יותר ואני עומדת בכוחות עצמי.
אך אני חלשה מידי והידיד הזה הוא איתי בכיתה, כמובן שקשה להתעלם ממישהו שלומד איתך, בייחוד בשבילי. אך אני באמת לא רואה פיתרון אחר בכדי להבהיר את עמדתי, שאני לא חוזרת יותר להיות ה'פודל' שלו ושאכן זה נגמר.
ושנמאס לי להיות תלותית כ''כ באנשים, ושזה בסדר לריב כי זה לא סוף העולם.
וזה מה שאני לא מבינה. והלוואי שיכולה להיות איזשהי דרך לגרום לי להיות פחות תלותית ולא לפחד מוויכוחים עם אנשים.
בתודה, נועה.

אני בת 18 לפני גיוס ואני גרה עם אמא שלי 2 אחיי אחותי דודה שלי ו2 בני דודים שלי.
ההורים שלי פרודים וכשהם נפגשים הם רבים על כסף ועל הגט, אני יודעת שיש לנו בעיות כלכליות ומנסה לעזור, אמא שלי לפעמים נשארת עד השעות הקטנות של הלילה בשביל השעות הנוסופות ובגלל זה אני משתדלת לסדר את הבית, לכבס, לבשל ולהפריד במריבות בין האחים שלי ובן הדוד שלי, אני תמיד עושה משהו בשביל לנסות לעזור לאמא שלי שהיא תוכל לנוח כשהיא חוזרת הביתה, אבל לא משנה מה אני עושה אני אפעם לא מרגישה שאני עושה מספיק..אם אני מפרידה בריבים אני זאת שחוטפת צעקות וקללות ואני לא מבינה למה אני תמיד צריכה לסבול כשאני מנסה כלכך קשה להיות טובה..בגלל שאני הבכורה אני מנסה להיות הכי אמהית שאני יכולה ולעזור לכולם אבל זה קשה לי אני מרגישה שאני לא עושה דבר בשבילי,כל פעם שאני רואה חברים של האחים באים לבקר אני מסתכלת בקנאה וחושבת לעצמי שעבר הזמן שלי ולי בחיים זה לא יהיה. בחופש הגדול איבדתי חבר לכיתה שהכרתי 10 שנים וחיבבתי מאוד, זה השפיע עליי מאוד ואני כל הזמן חושבת שאני לא רוצה להמשיך לחיות בסבל הזה של לנסות להיות טובה ואז לחטוף את כל הזבל בפנים והחבר שכלכך אהב את החיים לא זוכה לחיות, זה כלכך לא הוגן וכל הזמן אני חושבת על מה היה אם זה היה ההפך..אני הייתי רוצה להיות זאת שתלך והוא ישאר כי לו זה מגיע יותר ממני. אני כלכך עייפה ומותשת מהחיים האלה של להיות האחראית כבר בגיל צעיר ולחשוב על כלכך הרבה דברים במקום להיות נערה רגילה וכל פעם שאני עושה משהו טוב ואז מתישהו במשך היום חוטפת צעקות וקללות מאחים שלי על כמה שאני טיפשה ושמנה אני לא מבינה למה אני טורחת ולמה זה מגיע לי..אני משתדלת שלא לקלל וכשהם מקללים אותי למרות שאני לא מחזירה זה פשוט קורע אותי מבפנים ואני נשברת ומנסה להיראות חזקה ואפילו לצעוק ולתת כמה סטירות אבל אני אפעם לא מרגישה שלמה עם עצמי. אני רוצה להעלם מהעולם הזה כבר ואני רק מחכה שזה יקרה כי אני יודעת שאני לא יעז לעשות את זה בעצמי, לללכת מהחיים, בלי לפגוע במשפחה שלי. אני רוצה למות אבל בלי לפגוע במשפחה שנפגעה מספיק. אני מרגישה שכל יום שאני ממשיכה לחיות אני רק סובלת ושאפחד לא באמת מתעניין בי או במה שאני עושה אלא בתועלת שאני מפיקה מלעזור בבית ולהיות כל הזמן בבית ואז אני ה'מזכירה' שאמורה לדעת איפה כל אחד. אני שונאת את זה, שונאת את החיים שלי ולא יודעת מה לעשות יותר, בכל יום שעובר אני רק רוצה לבכות וכשאני בחברה אני שמה מסכה שלא ידאגו לי, למרות שהייתי כלכך רוצה שמי שאמור להכיר אותי יראה שמשהו לא בסדר גם מעבר למסיכה אבל זה לא קורה כאילו אני שקופה אפחד לא מתייחס..אני כל הזמן בבית ואני כלכך משעממת אני צריכה לחשוב על מה לדבר עם אנשים כי אני כבר ריקה מסיפורים ואני אפילו התחלתי לגמגם בשנתיים האחרונות וזה משגע אותי כי אני מרגישה כמו מפגרת כשאני מדברת ככה,אני לא יודעת מה לעשות ונגמרו לי כבר כל הכוחות, אני מרגישה שונה בלי שמחת חיים

שלום רב,
הייתי שמחה לכתובת אימייל כדי לשאול משהו באופן פרטי.

תודה,
טל.

אחי התאום ואני לא מדברים כבר יומיים..(אנו בני 14 וחצי)
יותר נכון,אני לא מדברת איתו יומיים..
אז אספר עליו קצת:
הוא גבוה,תלמיד ממש ממש ממש טוב (ממוצע 95 בתעודה!) ,מנגן בגיטרה חשמלית!..
נשמע טוב עד לכאן נכון?
אז זהו שזה ממש לא טוב.... מבחינה חברתית אחי מעדיף לבלות מול המחשב בארבע קירות מאשר להיות איתנו-המשפחה שלו,או עם חברים..
ואני עוזבת את עניין החברים כי אני לא רוצה להתערב לו בזה..
אבל נמאס לי מזה!!
כל בוקר שהוא קם (אחרי שמכריחים אותו לקום...) הוא מתלבש בשכיבה והולך למקלחת כמו מומיה!
הוא בקושי מדבר בבוקר..
שההורים מגיעים מהעבודה הוא אפילו לא יוצא להגיד להם שלום!!!
ושמתי לב ש*בכל פעם* שאנחנו יוצאים למקומות עם משפחה,או שיש לו הזדמנות לצאת עם חברים הוא מתרץ שכואב לו משהו..
אבל שהוא יושב במחשב באופן פלא לא כואב לו כלום!
נורא קשה לו להתבטא,גם שאני צריכה עזרה בשיעורים נורא קשה לו להסביר לי.....

והבעיה הכי הכי גדולה -שהוא לא מודע לבעיות שלו!!!
אם אני אגיד לו שהוא לא יוצא מהחדר והוא צריך לצאת (ואמרתי לו) הוא יגיד לי "טוב... אז אני אצא.....מחר (ולא יוצא)" או מבט מזלזל של "אני לא כזה.."

לכן אני לא מדברת איתו!! אני רוצה שהוא יבוא אליי ושהוא יבקש לעשות איתי שיחה בעוד שהוא מודע למה שהוא עשה..
ביינתים הוא רק עושה את המצב גרוע יותר..(מציק לי כי הוא יודע שאני לא מגיבה .. ומוציא אותי מדעתי)
וההורים? ההורים תמיד "מאיימים" לסגור לו את המחשב, מה שהם לא עושים..

אני לא יודעת מה לעשות!! עזרו לי בבקשה!

אז ככה, אני בי'ב ממש עוד שנייה בת 18 וכל הדברים האלו (עבודה,צבא..)
אני עברתי לא מעט דברים בילדות שלי וגם כשהייתי נערה..הדבר הבסיסי ביותר,שבעייני הוא פשוט השורש הוא ההתעללות של אמא שלי...
קרוב לגיל 15 אני בחרתי לצאת מהבית, וזמן קצר לאחר מכן ניתקתי את הקשר איתה...
עכשיו,מבחינתי,היא ממש אבל ממש לא אמא, במיוחד לא שלי.. לדעתי,אם היינו צריכים רשיון כדי להיקרא הורה,או בכלל בן אדם,אני לא בטוחה שהיא הייתה מקבלת..
עברו כמה שנים מאז ואני לגמרי רואה את החיים שלי בלעדיה,שלא לדבר על זה שאני עזבתי את הבית כדי לגור עם אישה שכיום היא אמא שלי,וגם אז..היא גידלה אותי, טיפלה בי וגרמה לי להיות האדם שאני היום..היא א-מ-א.ותכלס,אם זה היה תלוי ב"אמא" שלי, עם כמה שזה כואב להגיד היה קורה אחד מהשנים:או שהייתי כרגע בבית משוגעים או סיקס פיט אנדר..
פשוט המון פעמים אני מוצאת את עצמי מתקשה להסביר לאנשים חיצוניים את המצב.. ואפילו לפני כמה ימים בת דודה שלי,הבת של אחותה של...(טוב, זה דיי ברור..) אמרה לי שהיא בכלל לא מבינה אותי,שאני לא בקשר עם "אמא" שלי..
העמדה שלי דיי ברורה,אני לא רואה שום מניע להיות בקשר עם אדם הרסני ונוראי כזה, לבסס קשר כזה על קשר דם זה פשוט צביעותי בעיניי..
לאישה הזאת אין מקום בחיים שלי,לא עכשיו וגם לא בעוד מאה שנה,זה ממש לא משנה כמה זמן אני אחשוב על זה או שהיא תואיל בטובה לתת לי לחשוב..

אני לא אמשיך לחפור, אני פשוט רציתי תשובה ממקור לא סובייקטיבי- האם זה נורמאלי? אני יודעת שהמצב לא נורמלי,אבל האם התגובה שלי והבחירות שלי נורמליות או היו הגיוניות בהתאם למצב הקיים? כי משום מה, יוצא לפעמים שאני נתפסת כלא בסדר..והתשובות שאני יכולה לקבל מהאנשים מסביב מתחלקות לשני הצדדים הקיצוניים..
אני לא רואה את זה ככל כך לא בסדר, אבל מעניין אותי לדעת מה אדם מבחוץ לגמרי באמת חושב,למרות שהידיעות שלו לגבי זה שטחיות..
אז מה אתם חושבים על זה?מה אתם חושבים עליי כבנאדם?

קרן שוב תודה.
אך יש לי שאלה אחרונה אליך מה את היית עושה במקומי?
היית מספרת לכולם על הצלקת הזו שהיא נעשתה לא על ידי אלא על ידי הספר?
היית מתעלמת ממנה וממשיכה בחיים או שהיית הולכת לרופא מנתח על מנת שינסה להסיר אותה?

קרן קודם כל תודה רבה.
את פשוט הוצאת לי את המילים מהפה צדקת בקשר לעניין של הבנות שהיה לי קשה עוד לצאת לפני אבל אני יגיד לך מה שמעצבן אותי זה שאני לא אשם בצלקת מבינה?כלומר אני כל הזמן אומר לעצמי למה לפני שנתתי לו לגלח אותי לו אמרתי לו שיש לי שמה צלקת הראי אם הייתי אומר לו זה היה יכול להמנע ,כך אני חושב. הבעיה היא שכל הזמן אומר לצעמי מה היה קורה אילו הייתי אומר אם זה היה נמנע או לא כי בחיים שלי תמיד התביישתי והתעצלתי להגיד דברים כאלה מביישנות באמת מביישנות.