פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

היי נטע,
אני לא יודעת אם את מתכוונת אלי, בכל זאת המייל שלי הוא, [email protected]

בטי שלום
בגיל ההתבגרות הילדים עוברים שינוי מהותי וכך גם ההורות. את מתארת כיצד את מנסה לשים גבול ולהשאר מעורבת בחיי בתך, שוב ושוב את נתקלת בהתנגדות וחווה תסכול רב על אי יכולתך להשפיע. נראה כי ככל שאת מנסה לשכנע כך היא מתבצרת יותר בעמדתה.
האם ניסית להבין ממנה מה מביא אותה ליצור קשר עם גדולים ממנה, כשהיא תשמע כי את מתעניינת הדבר יפתח ערוץ תקשורת בינכן והיא פחות תצטרך להתגונן ולהתעקש. תנסי באמת להבין את עמדתה. האם הדבר איפיין אותה גם בעבר והאם קיימים בכל זאת קשרים בודדים עם בני גילה?
נראה כי כרגע לא תוכלי למנוע ממנה את הבחירה החברתית שלה אבל אולי ניתן לשוחח איתה על היכולת במקביל לשמר קשרים כלשהם עם בני גילה ולא להינתק מהם כליל.
כן תקשורת שבה היא תרגיש אותך יותר פתוחה לשמוע ופחות ביקורתית תאפשר לך להישאר מעורבת בחייה ובכל זאת להשפיע.
ליאת.

תודה לך על התשובה.
אני חושבת שההסבר לכך שהיא מחפשת דמות של גדולים, מכיוון שהתקשורת בינה לבין אחיה (18) גרועים ביותר, וכן גם עם האבא, במקום לעזור לה במצוקתה הם יורדים עליה, צועקים עליה ומשפילים אותה, שלא לדבר על לתת לה תשומת לב ואהבה.
מה עלי לעשות?

נראה לי כי הנסיון להבין מדוע היא בוחרת לשהות בחברתם של בוגרים ממנה הוא חשוב, ואת יכולה לשתף אותה במחשבות שלך.
עם זאת יתכן כי כמשפחה אתם זקוקים לסיוע. מכיוון שנשמע שאת נקרעת בניסיון לעזור לבתך והתפקידים הנוספים שלך כאם לבנך וכבת זוג.
יתכן ופניה ליעוץ בהיבט משפחתי, בלשכת הרווחה או במסגרות פרטיות תוכל לסייע בשיפור התקשורת בין בני הבית.
ליאת

תודה לך על התשובה

אור שלום,
המשאלה שלך לקשר מאד מובנת. והנסיונות האקטיביים שלך ליצור קשרים נראים מאד לעניין. קשר זה תהליך ולוקח זמן עד שהוא נוצר. כן צריך לקחת בחשבון הדרגתיות ביצירת קשרים, בתחילה לנסות וליצור קשר עם חבר אחד שיש איתו כימיה ולאט לנסות להרחיב מעבר לזה.
בוודאי אם עברת לבית ספר אחר לבד זה קשה יותר. האם אתה יכול להיות מעורב חברתית דרך תפקידים בכיתה ובבית ספר, כמו במועצת תלמידים למשל? גם דרך המחשב בתחומי עניין שונים ניתן ליצור קשר.
האם אתה מבין היכן אתה מתקשה ואולי ניתן לסייע לך דרך קשר עם יועצת בית הספר למשל או דמות טיפולית אחרת שיכולה לעזור לך להבין את מהות הקושי וליצור שינוי.
בהצלחה ליאת

את מתארת מצב קשה מנשוא. להרגיש כמי שסופגת את כל הכעס בתוך הבית זה קשה ביותר. את מרגישה שגם אין מי שיצא להגנתך. בתוך פורום כזה יש קושי להבין את כל הפרטים אבל ברור מתוך דברייך שגם אבא זקוק לעזרה, מי שמאיים להתאבד בגללך ושופך את כעסו עלייך בעוצמה ובדרך שלא קשורה למעשים שלך יש לו כנראה גם קשיים משלו.
אבל בכל מקרה את נערה צעירה שלא צריכה להתמודד עם המצב לבד. התאבדות היא לא פתרון, וקיימים פתרונות אחרים. את עסוקה באיך יגיבו באם תספרי ונראה לי ברור מאליו כי בוודאי תקבלי הבנה מכל מי שתשתפי אותו וכן תוכלי להעזר.
את נמצאת בטיפול בעקבות הפרעת האכילה, חשוב ביותר לשתף את הפסיכולוגית שפוגשת אותך במה שעובר עליך וניתן יהיה לחשוב יחד איתה מה אפשר לעשות.
ליאת

אני לא כזה מסוגלת לדבר על זה עם אחרים... כי קשה לי להיפתח ...
יש לי חוסר ביטחון עצמי עצוםםםםם !!
אני ילדה מאוד ביישנית וזאת הבעיה אצלי :'(
ואני גם מאוד מפחדת לשתף אחרים...

הקושי לדבר על נושא כל כך אינטימי עם אחרים הוא מובן, המצב בו את נמצאת בהחלט השפיע על היכולת שלך לבנות בטחון עצמי, החוויה בה את נמצאת מעוררת פחד ותחושה שהעולם הוא לא צפוי ומי שאמור לתמוך בך ולעזור לך להאמין בעצמך הוא דמות פוגעת ושלא ניתן להשען עליה.
מכיוון שאני מאמינה שאת יכולה מאד להעזר אני ממליצה לך על אף הקושי והחשש לשתף דמות מבוגרת שאת בכל זאת את יכולה למולה להתגבר על החשש, זו יכולה להיות מחנכת, או יועצת.
או לפנות למשל לפסיכולוגית בית הספר או לאחות, אולי דווקא יקל עלייך מכיוון שהן כלל לא מכירות אותך.
בהצלחה ליאת

חסוי שלום
מסיבה לא ברורה נמחקה הודעתך מהפורום ובמקומה מופיעה פעמיים הודעה של כותב אחר, בבקשה תכתוב מחדש את פנייתך ותענה בהקדם
ליאת

שלום,
אני אוכל להתיחס לקושי שהעלת אם תסביר את כוונתך יותר, כולל הביטוי "הדבר הגלגלי"
ליאת

ש' שלום,
נראה כי את מזהה נכון ואכן מתוך התיאור חברתך במצוקה וזקוקה לסיוע. התחושה כי אין בחירה וכי בכל מישור בחיים יש קושי יכולה לתסכל ולייאש. היסטוריה של קשיי למידה לעיתים יוצרת חשש מההתמודדות עם תחומים אקדמיים ומורידה את האימון בעצמך כי אתה מסוגל. אולם כיום בתחום האקדמי האפשרויות הן רבות וניתן להגיע ללימוד מקצוע כזה או אחר בדרכים רבות.
נראה כי חברתך יכולה להעזר דרך טיפול פסיכולוגי, כן אפשרי לפנות להכוון מקצועי שניתן באוניברסיטאות השונות ויש מדורים כאלה גם בלשכות התעסוקה. בנוסף אם הדבר לא נעשה קודם יתכן והיא זקוקה לאבחון של קשיי הלמידה שלה כדי שתוכל להבין היכן מתקשה והיכן תחומי החוזק שלה.
ליאת

שלום לך,
אני דווקא מתחילה מההתיחסות לטיפול בו את נמצאת, אני לא יודעת כמה זמן את בטיפול אבל הרבה פעמים הטיפול מעלה תכנים וגורם לחשוב על נושאים שהיו אבל לא קיבלו התיחסות בתוכנו. המודעות הרבה יותר מחד מציפה אבל מאידך מאפשרת להתמודד, לזהות תחושות ובסופו של דבר גם להכיל באופן "נכון " יותר את התכנים והרגשות שעולים.
זו חוויה קשה כשבתוך הבית יש ילד שנזקק ליותר משאבים ריגשיים מתוך המשפחה, לא כתבת האם יש עוד גורמים במשפחה שניתן להשען עליהם כמו אחים או אבא וכן האם ניסית בשיחה שהיא לא סוערת לשתף את אימך בתחושות הקשות שלך.
כן האם את עושה נסיונות לקשר בין אם בבית הספר או במסגרות חברתיות אחרות כמו חוגים או תנועת נוער.
ליאת.

שוב שלום לך,
את מתארת מצב כל כך קשה ואת לבד איתו, את צריכה מקום לפרוק ואכן האפשרות לכתוב לפורום פתוחה בפנייך. עם זאת ברור מתוך דברייך שזה לא מספיק ומעבר לפורקן שמייצרת הכתיבה את זקוקה לעזרה ממשית שיכולה לקרות רק במפגש של פנים מול פנים.
את מרגישה נרדפת ע"י חוויה שלך שכנראה השאירה חותמה באופן שהיא אינה מרפה ממך. לעיתים דברים שאנו חווים נראים במימדים עוצמתיים ובלתי נסבלים והשיתוף של אדם נוסף מאפשרת לראות את הדברים בדרך אחרת. אני מקווה כי תתתני למישהו להושיט לך יד ולסייע וכך פחות תדרשי לעסוק בהסתרה ובחשש שידעו.
ליאת

אני ככ מתביישת במה שקרה.
ההורים שלי לא יודעים ואני לבד עם הכל.
מילדה מצטיינת נהייתי ילדה של נכשלים.
אין לי כוח לקום לעוד בוקר ואין לי כוח לילה כי בלילה באים הסיוטיום והפשאלבקים והפחדים הנוראיים.
אין לי כוח לכלום.
הפכתי לילדה חסרת תקווה.
אני תמיד ירגיש את הרוצחת שבי - הוא היה חלק ממני, והלכתי לעשות הפלה, וגזלתי חיים.
הרגש משחק איתי כי אני יודעת מה היה קורה.
אני ככ מבולבלת וכל מה שכתוב מבולבל
תודה על המקום לפרוק בו זה טיפה עוזר לי....

שלום שוב,
הסבל שאת מתארת הוא מאד גדול, ואני אכן חושבת שאת זקוקה למישהו שיעזור לך לעשות סדר בעולמך וכדי שתוכלי לשפוט את שעובר עלייך באופן מותאם יותר.
בוודאי את לא רוצחת ואם תביני את המצוקה שלך באופן מעמיק יותר תוכלי לשפוט את מעשייך בפחות חומרה.
את זקוקה לעזרה!!!
יתכן ואת יכולה בשלב הראשון לשתף את אחותך ולהתיעץ איתה למי מבין הגורמים הטיפוליים את יכולה לפנות, בתחילה היא אף יכולה להגיע איתך לפגישות ולסייע לך ביצירת הקשר הראשוני.
מקווה שאכן תעשי זאת במהרה.
ליאת

אחוותי קטנה מידיי ואני לבד עם הכל
אני ככ מתביישת במה שקרה.
אף אחד לא מבין אותי ואף אחד לא יבין אותי,
אניל לא סיפרתי לאף אחד חוץ מבת דודה שלי אבל עעכשיו אני התרחקתי ממנה וניתקתי ממנה את הקשר.
אני מרגישה ככ לבד וככ נמאס מהחיים האלה הלוואי ולא הייתי מצליחה לברוח ממנו והוא היה גומר אותי סופית.

שלום חסוייה,
התיחסתי בתשובתי אליך כאל מי שכתבה בפורום גם באותו כינוי, חסויה, זאת בנוגע לאחות עליה היא סומכת, מתגובתך אני מבינה כי זו לא את.
התחושה כי אף אחד בעולם לא יכול להבין את שעובר עלייך מאפיינת את מי שחווה חוויות קשות בחייו, אבל כאשר משתפים יורד עול כבד וכן ברוב המקרים מופתעים לגלות כי גם אם לא מבינים את הכל, או גם אם האדם האחר לא חווה את אותה חוויה עדיין ניתן לסייע ולהקל.
האם ניתן לשתף את הורייך לפחות בחלק ממה שעובר עליך, ולבחון את תגובתם לכך.
שוב אני חוזרת על גורמים שניתן להעזר בהם, מחנכת, יועצת בי"ס או פסיכולוגית ביס. תחושת הלבד שאת מתארת היא קשה ביותר וככל שתקדימי לשתף כך יוקל לך, את יכולה לבחור עד כמה את רוצה להחשף ולספר את הפרטים במלואם, הדבר נתון לשליטתך, את לא חייבת את יכולה לשתף בעצם היותך במצוקה.
אשמח לשמוע כי בחרת לפנות לעזרה, ליאת.

בת דודה שלי אמרה שאני לא אשמה, אבל אני בכל זאת מרגישה ככה.
היא אמרה שאני לא רוצחת, אבל אני מרגישה ככה.
הקטע של ההפלה משחק בי, אני מרגישה שהרגשות משחקים בי יותר מידיי.
אני יודעת שאני לא הייתי רוצה אותו, אני ידעתי שאני יצטרך לספר אם אני שמור אותו, אני ידעתי שכל פעם שאני מסתכלת עליו אני ישנא אותו, אבל מצד שני אני מריגשה שלקחתי חיים, גזלתי לו אותם, נתתי לו גזר דין מוות מבלי להבין שהדבר הזה לא אשם.
התחושות האלה לא מרפים, רק ניהיים יותר חזקים מיום ליום...
הפלאשבקים לא נותנים לי מנוחה, כבר חצי שנה שאני מנוחה, הקרב התמידי נגד זה גומר אותי, אין לי כוח לכלום...
אני לא יכולה עם זה יותר
אף פעם לא דיברתי על זה רק כתבתי..
כשבת דודה שלי שמה לב שעובר עליי משהו וואחרי שעשיתי בדיקת היריון וגיליתי שהייתי בהיריון כתבתי לה מכתב ובחיים לא דיברנו על זה פנים אל פנים או סתם בשיחה.
אני לא יודעת איך לפנות למרכז סיוע, כלום.

לידת ילד בשלב שהוא בוסר, ללא זוגיות וללא בחירה בלהיות הורה יכולה להיות הרסנית עבור האם ועבור הילד. ועם זה אפשר להבין את תחושות האשמה שאת חווה. הפלאשבקים רק מחזקים את זה שעברת חוויה שנחרטה בתוכך, מהסוג הטרומאטי והלא מרפה.
באמת לכתוב אולי זה יותר קל ומרגיש פחות חשוף אבל גם עם פחות סיכוי לקבל דרך זה עזרה, אין תחליף, כמו שכבר כתבתי, לכוח של המפגש פנים אל פנים.
אני לא יודעת מה גילך ומה אופי מקום המגורים שלך, הזכרתי את האפשרויות העומדות עבורך המסגרות הטיפוליות של בית הספר, כן יש מסגרת של "דלת פתוחה", דרך האינטרנט ניתן לברר את זו הקרובה למקום מגורייך. כן בכל עיר או מועצה מקומית יש שירותי רווחה שלהם עובדים סוציאליים שתפקידם לסייע במצבים שאת מתארת.
מקווה שתעשי שימוש באחת המסגרות, ליאת

אני בת 13 הרגשות משחקים בי יותר מידי ואני מריגשה אבודה...

לאור מה שתיארת אפשר להבין את הרגשות המבלבלים וכן עם ציון גילך הדבר מחזק את הצורך שלך בעזרה. נראה לי כי הטוב ביותר הוא לפנות לגורמים המסייעים בבית הספר.

הדבר הדו גלגלי "טרקטורון עבודה"


היה לי עד עכשיו ופתאום לא מסכים

נראה כי הטרקטורון היווה סמל לעצמאותך ולכך שהתבגרת ואילו דרך המכירה שלו אביך הבהיר לך כי בעצם גם בנישה בה חשת שאתה עצמאי זה בעצם לא כך. לכן הפגיעה הקשה שאתה מדבר עליה.
האם אתה יכול לשער או האם ניסית לבדוק עם אביך מדוע נהג כפי שנהג, ופעל בניגוד לרצונך.
הכעס שלך הוא רב ונראה שאתה מביע אותו בין היתר דרך אי ההליכה הסדירה לבית הספר. לא ברורה חווית הבושה שאתה מרגיש, מדוע אתה מתקשה להראות בפני שכניך? מה נדמה לך שרואים בך?
ליאת

הרצון לקשר ולאהבה הוא מובן מאד, והתסכול כשזה לא קורה הוא גדול. נראה כי את חווה מתח ולחץ סביב יצירת קשר ואת אומרת כי בכלל אם תהיה לך אהבה בחיים הכל יראה אחרת, דבר שמייצר לחץ נוסף. סיום התיכון הוא בהחלט לא סיום הדרך בתחום הקשר הזוגי והרבה אנשים חוו קשר ראשון רק לאחריו. יש רגעי מבוכה ביצירת קשר עם בן המין השני, ואולי מתוך כך האחר מפרש את התנהגותך ככזו שלא מעוניינת בקשר. יתכן שאת יכולה להעזר בפידבק של חברה טובה שרואה אותך בסיטואציות השונות ויכולה לאשר את שאת מרגישה או להראות לך פן אחר בהתנהגותך. כן יתכן שאת יכולה להתנסות בקשר שהוא פחות מעורר מתח דרך עשייה משותפת עם בנים ולא רק לצורך יצירת קשר רומנטי. את בכל זאת כותבת כי התקופה העכשווית טובה יותר ואם את חשה כך בוודאי זה גם יבוא לידי ביטוי בכל אינטראקציה שתהיי בה.
ליאת

את מתארת מצב משפחתי מורכב בו גדלת וכרגע את בשלב בו את מבינה אותו טוב יותר מבעבר, כשהיית ילדה צעירה יותר. את לא בחרת בו ונשמעכי אין לך דרך לשנות ולהשפיע על טיב הקשר בין אמך לאביך. אבל כן יש אפשרות לשנות ולהשפיע על האופן בו את מרגישה. באופן טבעי את מחפשת דרך לברוח מהתחושה הקשה בתוך הבית ולהמצא שם מעט ככל שניתן. העול הנוסף המכביד הוא הסוד שרובץ על כתפייך, את אינך יכולה להתחלק במצוקה בה את נמצאת עם הסביבה הקרובה מלבד עם אחותך שנשמעת משהי שאת יכולה להשען עליה. מתוך כך הרצון העז לקשר זוגי משקף את הכמיהה לסוג של קשר שיהווה מקור לחום, שיתוף, הבנה והתיעצות ויהיה קצת בית. וכך כשמסתיים קשר כזה החלל שנוצר הוא מאד גדול. בוודאי עוד צפוי לך קשר וכן אהבה בתוך קשר אבל נראה כי הצורך שאת מבטאת כרגע לא יכול לקבל מענה רק מקשר זוגי אלא גם ממנו.
הורייך בחרו שלא לשתף במצוקתם אולם זה צו שאת יכולה מעט להשתחרר ממנו ולמצוא דרך לשתף גורמים שאת סומכת עליהם ויכולים להיות לך לעזר כמו מחנכת, יועצת בית ספר או גורם טיפולי אחר. ההקלה שאת תחושי היא רבה גם אם המצב כשלעצמו הוא לא בר שינוי. כן נראה שחשוב שתצרי לך רגעים של משמעות, סיפוק והנאה שהם במנותק מההקשר המשפחתי וכן במנותק מחיפוש אחר קשר זוגי כמו חוג מעניין, תנועת נוער, התנדבות, או ספורט. נראה כי ההשקעה בעצמך תאפשר לך ליצור שינוי ולהאמין כי הדבר אפשרי.
ליאת

את כותבת כי קשה לך להיות שלמה עם עצמך, יש דברים שאת אוהבת בך מבחינה חיצונית אך נראה כי הדברים שאת אוהבת נמצאים בצילם של אלה שאת לא אוהבת. מכיוון שפנית לפורום זה שעוסק בנפש ולא בגוף, ודרך התיאור של היותך פרפקציוניסטית נראה כי את מבינה שמדובר באופן בו את חווה את עצמך שהוא יותר מאשר ההתבוננות על מראך החיצוני. לא קל לנו לקבל את עצמנו על הצדדים החיוביים והשליליים שבנו, זאת גם כפי שאת מעידה. נראה כי תהליך טיפולי בו תוכלי להבין את הסיבות והנסיבות שבעקבותם את תופסת את עצמך כך ומדוע עולה התבוננות כה לא סלחנית כלפיך יוכל לסייע לך להרגיש שלמה יותר עם עצמך במישורים השונים של חייך.
בהצלחה ליאת.

שלום,
אתה מעלה מצב כואב בו אתה רואה את קשייו של אחיך הבכור אך מתקשה למצוא את הדרך אל ליבו על מנת לסייע לו. מהתיאור נראה כי אחיך מתכחש לקשייו ומתמודד עימם על ידי התנתקות מהעולם: פיזית - בהתבודדות בחדר ונפשית - באמצעות הכחשת מצבו הקשה.
נראה שאחיך זקוק לעזרה מקצועית שתאפשר לו להתמודד עם קשייו שכפי שציינת מלווים אותו מגיל צעיר. החלק המעודד בתיאור שלך הוא שאחיך שירת שירות צבאי דבר המצביע על מידה של כוחות התמודדות. יתכן ואובדן המסגרת הצבאית החריף את מצבו ומסגרת חלופית תאפשר לו להתאושש במעט.
חשוב שתנסה להבין כיצד האנשים סביבך רואים את מצבו: האם בדומה לך או אחרת ומעבר לכך האם למישהו מסביבתו: חבר (אם יש), אבא ואמא או כל דמות יש להם דרך אל ליבו ויכולת השפעה על מנת שיפנה לסיוע מקצועי. שכן ללא שיתוף פעולה של אחיך גם המטפל המיומן ביותר יתקשה לסייע.
אתה מוזמן להגיב ואשמח לסייע לך.שי

אבל יש לציין שאת השירות הצבאי הוא סיים על אי התאמה ולאחר חודשים בכלא על עריקות. ועפ"י הכרות די טובה, מסגרת מקצועית לא תחזיק לאורך זמן והמצב יחזור לקדמותו.במידה וההצעה לטיפול לא תצליח (ו90% שלא תצליח), האם יש לנקוט באמצעים כוחניים יותר?, כמו עקירת דלת לדוגמא?

אחיך ואת מצוי במצב עדין שכן הוא מתקשה להתמודד עם צדדים שונים בחייו ואת חשה חוסר אונים לנוכח מצבו.
להבנתי, אמצעים כוחניים לא ישיגו את התוצאה המבוקשת ועשויים להוביל לעימות בו אחיך ינתק את מעט הקשר שהוא שומר עם סביבתו. מעבר לכך, לסוגיית הדלת, צריך לכבד את סגירת הדלת, שכן ככל הנראה זה המצב היחיד בו הוא מרגיש מוגן (במידת מה) מפני העולם וליטול ממנו הגנה זה מעשה שעשוי לעורר תגובה קשה וכואבת עבורו. יש לזכור שאחיך אינו ילד כי אם אדם בוגר.
על כן, אני מציע לנסות ולהגיע אליו בדרך חיובית.
במצב קיצוני בו יש פגיעה בשיפוט המציאות או חשש למעשים קיצוניים יש לפנות (ההורים) לאיש מקצוע שינחה באשר לאפשרויות הפעולה.

רחלי שלום,
מפנייתך אני יכול להבין המצב הקשה בו את נתונה שאולי נדמה בו כי הפתרון היחיד הוא להרתיע את הילד באמצעות הבעתו לתחנת משטרה. מנסיוני ילד שמשקר וגונב ולא עשה זאת קודם מחייב בירור מה מתחולל אצל הילד? האם הוא עושה זאת בכל מקום או רק במצבים מסויימים? האם אירע דבר מה בחייו לאחרונה? או שאולי אירע דבר מה והוא לא מספר עליו? האם המצב בבית השתנה או בבית הספר?
לעיתים קרובות ילד המצוי במצבו של בנך מעוניין להבהיל את הוריו ובכך כאילו לומר ללא מילים "אני במצוקה ויש לי בעיה" ממש כפי שאת מעידה על עצמך שאת "הורה במצוקה".
לתחושתי, פניה למשטרה יכולה לעיתים לסייע אך במידה והיא לא תסייע את תישארי ללא כלים להתמודד עם התנהגות בנך, לאחר שלא תיוותר ברשותך "תחמושת" נוספת.
לכן, קודם לכן מוטב שתשתמשי ב"תחמושת קלה": תתייעצי עם הגורמים המטפלים בסביבתו של בנך, מורה או יועצת, זאת על מנת להבין האם גם הן רואות את ההתנהגות של בנך באופן דומה לשלך והאם הן יכולות להבין את מקורותיה של התנהגות זו. בהמשך, שוחחי עם איש מקצוע, מומחה בטיפול בנוער, שמיומן בטיפול במצב אותו תיארת ויסייע לבנך וידריך אותך כיצד לנהוג.
לא להתייאש, יש מוצא מהמצב בו את מצויה.את מוזמנת להרחיב מעט על גילו של בנך ועל מהות הבעיה ואנסה לסייע לך ביתר פירוט.
.

יעל שלום,
נראה שאת נמצאת בין רצון בעצמאות ומציאת דרכך הייחודית לבין ההרגשה שמציאת דרך זו כרוכה בפגיעה רגשית כואבת באחותך. ניכר כי הצמידות שאת מתארת יוצרת תחושת מחנק ובמקום שתקרב ביניכן פוגעת בקשר ויוצרת האשמה וכעס. במובן זה הצורך בנפרדות נראה כחובה ולא כאפשרות עבורך. ייתכן ומהלך של היפרדות יעשה בדרך קלה יותר אם תצליחי להעביר לאחותך שאת עושה את המהלך מתוך רצון לשמר את הקשר ביניכן, כיוון שהוא חשוב גם לך ואין המשמעות של נפרדות היא ניתוק הקשר. לתחושתי, במידה ואחותך תרגיש שאת עושה מהלך זה עבור שתיכן ומתוך דאגה כלפיה היא תחוש פחות חרדה וחשש.עם זאת, לפני השיחה בינכן יש לי הצעה עבורך: בררי עם עצמך האם השפעתה המזיקה של אחותך על חייך היא כה דרמטית או שהיא לעיתים בבחינת ,"האשם האוטומטי" בקשייך שייתכן וחלקם אינם קשורים ישירות לאחותך. מנגד, חשוב שבתהליך המחשבתי בינך לבין עצמך תתבונני גם בצדדים החיוביים של הקשר עם אחותך בחייך, בייחוד לנוכח מותם של הורייך והכאב המשותף שאתן שותפות לו. את מוזמנת להמשיך להגיב בפורום זה. שי