פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום לך,
על פניו, נשמע שהסיפור שקלעת אליו הוא סיפור שבו עליך לבחור בין טובתך והנאתך שלך, שמשמעותה לא להזמין את אותו ילד, לבין טובתו והנאתו של מישהו אחר - אותו ילד שבטח מאוד ישמח להיות מוזמן.
לאורך החיים אנחנו נתקלים לעיתים במצבים שכאלה ותמיד קיימת דילמה.
כדי לנסות להתמודד עם הדילמה הזאת, ראשית כדאי לבדוק אם אכן הדברים הם כאלה 'או-או'. האם באמת אם תזמין את אותו ילד, לא תוכל עוד להנות? האם במצב שבו תמנעו מלהזמין אותו הוא באמת ישאר לבד או יעלב?
אם כן, צריך למצוא פתרון ולדילמות מסוג זה אין תשובה אחת שמתאימה בכל מקרה. אפשר לנסות לאמץ גישה שאומרת 'מה שטוב לזולתי, טוב גם לי', כי לעיתים קרובות אנחנו מגלים שכשאנחנו פועלים בנדיבות ובחברות כלפי אחרים, הדברים נוטים להסתדר על הצד הטוב ביותר וגם אנחנו מרגישים עם עצמנו הכי טוב...
בהצלחה!

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

נשמע שאת חושבת שאת מלכת הכיתה..
אל תעלי בסולם יותר מדי גבוה כי בסוף תיפלי.. תמיד האנשים שפורצים פתאום ומראים צד אחר שלהם חוזרים לאותה נקודה בהתחלה.. ככה לפחות אני חושבת.
בהצלחה :)

שכתבתי את זה היית ממש עיפה וכנראה שלא ממש אמרתי את מה שרציתי להגיד.
אז זהו שלא.
לא עליתי בסולם יותר מדי גבוה, עליתי צעד צעד , כמו שצריך ובכל צעד שעליתי למדתי והשתדלתי ועברתי תהליך מאוד מאוד מספק.
זה לא היה קל , אבל זה היה לי מאוד כיף לאתגר את עצמי.
בבית ספר הקודם לא הייתי ממש מסכנה ולא חברותית. הייתי סבבה ילדה שמחה חייכנית וחברותית עד לאותו אמצע שנה שפתאום כל כך השתניתי בגלל המצב שהיה לי בבית .
נסגרתי כנראה.
ולא זה לא שניסיתי להיות מישהי אחרת , לא ניסיתי להשתנות.
נייסיתי לחזור למצבי הקודם.
כנראה שאת זה לא רשמתי ועכשיו הדברים יותר מובנים.
עכשיו ברוך ה' אני שמחה שוב כי גם הכל השתנה לי בבית.
אולי קצת נסחפתי , ונכון שלא כל יום צריך להיות מענייין,
אבל מלכת הכיתה.?? אני נגד כל דבר שקשור לזה.
אני מכבדת ואוהבת כל אחד ולא שמה לב לאיפה הוא ב"רמה החברתית" שונאת את כל הקטע הזה.
ושמחה ומאושרת שאני רואה ואוהבת כל אחד כמו שהוא.
אז זהו לא ממש הסברתי את עצמי נכון , לא ממש הבינו אותי נכון.
והשאלה שלי הייתה בכלל: מה אני ? אני בעצמי? תורמת לכיתה?
תודה על התגובה:)
ירדןן

שלום א,

קצת קשה לי להתייחס באופן ספציפי להודעתך בגלל מיעוט הפרטים שנתת, ולכן אתייחס באופן מעט כללי.
באופן כללי, כבר עשית את הצעד הראשון כשפנית לכאן, טוב עשית.
חשוב לא להשאיר את הדברים כמו שהם ולהמשיך לפנות לעזרה למישהו שאתה יכול לסמוך עליו בסביבת המבוגרים, למשל בבית הספר (יועצת, מחנכת) או למחלקת רווחה בעירייה (דרך המוקד העירוני) או לכל אדם מבוגר שאתה מרגיש שאתה יכול לסמוך עליו.
אתה צריך לקחת בחשבון שבזמן שהדברים נפתחים וטוב שהם נפתחים ומטופלים, לא יהיה לך פשוט לעשות זאת, ההורים עשויים להתנגד (גם מי שפוגע בך וגם מי שמשת"פ בין אם פעיל או סביל) ולהפעיל יותר לחץ. האם המשפחה המורחבת יודעת? עד כמה האלימות מסכנת חיים, פיזית, ועד כמה יותר נפשית?

רצוי שתתן לי יותר פרטים, כיוון שיכול להיות שאוכל לעזור יותר טוב.

אנא כתוב לי שוב אם דבריי סייעו ואם אוכל לסייע יותר.

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית

(אני בת) אמא שלי לפני כמה ימים איימה עלי שהיא תרצח אותי והיא הייתה עם סכין ואמרה תזהרי ממני (זה קרה במטבח), ואבא שלי מרביץ לי הרבה שהוא מתעצבן עלי :( פעם אמא שלי הייתה זורקת אותי לגינה ונועלת אותי בחוץ :( יש עוד הרבה דברים שהם עושים לי ואני לא יודעת מה לעשות אני כול הזמן בוכהה

שלום לך,

סליחה שטעיתי בכך שהתייחסתי בלשון זכר.
מהתיאור שלך נשמע שאת סובלת מאוד בבית ושזהו מצב מתמשך שהגיע כנראה לכך שהוא כבר
בלתי נסבל עבורך. אני חייבת שוב לתקף (לאשר לך שאת צודקת שמצב כזה הוא לא תקין!
העניין הוא שדרוש הרבה מאוד אומץ לצאת עם זה החוצה (נקרא לזה אפילו באנלוגיה - "מהארון")
ולספר לאנשים זרים, לא בשם-קוד "א" אלא בשם המלא שלך ולבקש את עזרתם. אחר כך קשה
מאוד לסמוך על אנשים שבאמת יעזרו. אני חושבת שאת באמת בתוך סיחטואציה מאוד קשה לניהול
בטח עבור נערה ואפילו אם היה במקומך אדם מבוגר. הרבה פחד וחוסר אונים.
אבל בכל זאת, אני מציעה להמשיך ללוות אותך, ולכוון אותך לעבר מי שיכולים לעזור לך - היועצת
בבית הספר ו/או עובד/ת סוציאלי/ת מלשכת הרווחה ב איזור שלך. אני חושבת שהכי טוב קודם לספר ליועצת (שתשמור על כך בסוד, את תצטרכי להדגיש זאת, גם אם זו בכל מקרה חובתה) והיא יודעת בדיוק לאיזה מקומות צריך לדווח (לרווחה) ולבקש סיוע דחוף. בדרך כלל היועצת גם מפנה לטיפול
ואז כבר יהיו מעורבים גורמים טיפוליים עבורך שיוכלו גם לנסות לשנות את העמדה התוקפנית
של הורייך עד כמה שניתן. לעתים במצבים קיצוניים גורמי הרווחה ממליצים על הוצאה מהבית, אבל זה לא ההמלצה הראשונית, רק אם הטיפול בילד ובהורים לא עובד.

מה את חושבת?

כל טוב,
והמשיכי לשתף אותנו, זה חשוב.

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית

שלום לריסה,

כאב לי לקרוא את מה שכתבת, העברת את המצוקה והסבל שאת עוברת עם בנך.
חשבתי על כך שבאמת בגיל 19 כבר לא מדובר בילד, אלא באיש צעיר, שהדרכת הורים
כבר קצת פחות רלבנטית כאן, והיכולת שלך לעזור לו באופן ישיר מאוד מוגבלת.
ובכל זאת, אני יכולה לחשוב על שני מקומות שכדאי לנסות לפנות אליהם ולבקש עזרה:
1. לארגון "עלם" (ELEM) ארגון שמעסיק עובדים ומתנדבים ומטרתו לעזור בדיוק לאנשים כמו
בנך שמוצאים עצמם נפלטים מהחברה אל השוליים, אל הסמים ואל ניתוק חברתי. כדאי לבקש את עזרתם או ישירות ביצירת קשר איתו ו/או גם לתת לך עיצות והכוונה איך להתמודד איתו. יכול להיות שיש להם גם קבוצות להורים.
2. עבורך, נשמע שאת זקוקה לעזרה אולי יותר מעמיקה וממושכת, ואפשר לפנות (גם בנוסף לפנייתך ל"עלם"( למרכז לבריאות הנפש שקרוב אלייך. מדובר בתחנות לטיפול פסיכולוגי של משרד הבריאות והן נותנות ייעוץ וטיפול חינם לפחות למשך שנה. אמנם לעתים יש תור המתנה מסויים אבל במצבים קריטיים ודחופים ישנה קדימות. גם בתוך בתי חולים כלליים (למשל קפלן, ברזילי, המרכז בבאר-שבע) יש יחידה/מחלקה לטיפול פסיכולוגי חינם (של משרד הבריאות).

אנא הרשי לעצמך לפנות לכאן שוב אם תרגישי שאת זקוקה לעוד עזרה והכוונה.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום אביה,
ממה שאת כותבת נשמע שיש לך מודעות גבוהה לעצמך, להתנהלות של אח שלך ולאופן שבו התנהגותו משפיעה עליך.
המודעות הזאת עוזרת לך להפריד בינו לבינך ולדעת למקם את הבעיה אצלו ולא אצלך.
טבעי שעדיין התנהגותו משפיעה עליך במיוחד כשאת מבלה איתו הרבה זמן.
האם ניסית לשוחח איתו על התנהגותו?
האם תארת בפניו איך הוא גורם לך להרגיש?
אולי תוכלי לתרום לו מהמודעות הגבוהה והמפותחת שיש לך.
אולי כשיבין שהוא גורם לךוכנראה גם לאנשים אחרים, להרגיש לא בנוח במחיצתו הוא ישנה מעט את דרכיו.
בהצלחה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

תודה רבה אולי באמת עכשיו זה קצת ישתנה כי הוא עכשיו בבית.
לפעמים אני מדברת איתו על זה , ואני מדברת איתו יפה.
אבל הוא לא ממש רוצה כנראה שאני אסביר לו את ההתנהגות. יכול להיות שזה מבייש אותו פשוט.
אם אני אעשה את זה בעקיפין ואגיד לאמא שלי לדבר איתו אולי זה יהיה אחרת.
אבל את ממליצה לו ללכת לפסיכולוג או שיחה עם אמא ?
מה יותר כדאי?
תודה:).

שלום אביה,
כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כשמרגישים קושי ומעוניינים לפתור אותו.
האם אחיך מרגיש מצוקה? האם הוא מעוניין לשנות את המצב?
אם לא, אין טעם להפנות אותו לפסיכולוג, מכיוון שסביר להניח שהוא לא יצליח להפיק ערך מהטיפול.
שיחה עם אמא יכולה להועיל במצב הזה יותר.
כל טוב,
טלי איסרוב

שלום לך,
אתה מתאר תחושת בדידות קשה.
לאף אחד לא נעים להרגיש שהוא לבד.
לפעמים נסיבות החיים מזמנים לנו מצבים בהם הסביבה חדשה ולא מוכרת, או שפשוט אין לנו תחושה של שייכות או כימיה עם הסביבה הקרובה. מצבים אלה מעוררים אי נוחות רבה, אבל הם גם מהווים הזדמנות להתמודדות מעניינת.
ראשית, תוכל לבדוק איך אתה נהנה מחברת עצמך.
שנית, תוכל להחליט מי הם האנשים שהיית רוצה בקרבתם ולנסות להתקרב.
מה דעתך לחדש את הקשרים עם החברים שהתרחקו? בעידן האינטרנט והפייסבוק זו בטח לא תהיה משימה קשה מדי...
מה עם המשפחה שלך - אותם אנשים שכמעט תמיד נמצאים שם בשבילך, אבל אנחנו מרבים להתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם...?
אם תרגיש שהקושי להשתלב בחברה הוא משהו שהולך איתך משך זמן רב ועל פני מסגרות שונות, אפשר תמיד להעזר בטיפול פסיכולוגי. טיפול קבוצתי מתאים לבעיות מסוג זה באופן מיוחד.

אני מאחלת לך הצלחה ושהרגשתך תשתפר במהרה,

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

הי מתן,
נשמע שאתה מגלה רגישות מאוד גבוהה לאמא שלך, למצוקה שלה, לדאגה שלה כלפיך, לאבל שהיא חוותה ובוודאי עוד חווה ולדרכים המיוחדות בהן היא מנסה להגן עליך.
אתה חושד שהדאגה של אמך היא סביב השירות הצבאי שלך.
למעשה אתה חושד שהדאגה האמיתית היא, שהיא מפחדת לאבד אותך.
מה דעתך ליזום שיחה איתה על הנושאים האלה, שהם כנראה הגרעין של הקושי בו אתה מתחבט?
אם תמקדו את הקושי סביב השירות הצבאי, והדאגה שהשירות מעורר בה, נושא המכינה יהפוך פחות חשוב ותוכל לקבל לגביה את ההחלטה שמתאימה לך.
יתכן שקונטקסט של טיפול משפחתי יעזור לך לפתוח את הנושאים האלו עם הוריך, אם אתה חש קושי לעשות זאת לבדך.

בהצלחה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

היי אנונימית,
נשמע שעשית עם עצמך חשיבה מאוד רצינית ביחס למצב שלך ומה את רוצה בחיים.
את סובלת מדיכאונות מצד אחד, אבל גם יש לך הרבה כוחות מצד שני.
ההחלטה לשנות את המצב ולא להשלים עם הסבל והמצוקה הם כוח מאוד גדול שלך.
אין סיבה שתעבירי את חייך בסבל. החיים צופנים הנאות רבות ואושר, שאין סיבה שלא תהני מהם ותקחי בהם חלק.
בעבר טעמת טעימה קטנה מטיפול. אולי עכשיו את מרגישה מוכנה יותר לעשות את המסע כולו.
לנסות להביא לשינוי בחיים שלך הוא באמת דבר מרגש ולא פשוט. לפעמים אפילו מפחיד.
בטיפול פסיכולוגי תגלי שהתהליך הוא ממושך והדרגתי ואף אחד לא ידחוף אותך למקום שאינך מוכנה כבר ללכת אליו בעצמך .
טוב לשמוע שאת חשה שיועצת ביה"ס היא כתובת עבורך וכדאי בהחלט לנצל זאת. חבל שאינך מרגישה שאת יכולה לפנות להורייך ישירות. האם התסריט בו את מבקשת מהורייך להתחיל טיפול כדי להרגיש יותר טוב, הוא תסריט כל כך מרתיע?
כל הכבוד לך על הדרך האמיצה שהחלטת ללכת בה...
בהצלחה!
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

היי ענת,

כפי שכתבתי גם בהודעה אחרת שעוסקת באופן לא מפתיע באותו נושא - ההתמודדות עם תחושת בדידות - זו תחושה שמוכרת לי, ונראה לי שלכל אחד/ת. במיוחד בחג. זה משהו אפילו בלתי נמנע, פחות כשנמצאים עם אנשים ויותר כשלא, אבל זה שם תמיד באיזושהי מידה, לפחות לתחושתי האישית.
זאת ועוד - לכל אדם יש הדרכים שלו להתמודד איתה. את כותבת כאן בדרכך היצירתית על אפשרות אחת להפחית מהכאב, בהקטנתו עד כדי גיחוך (צחוק) אבל זה לא יעיל, הכאב ממשיך להיות שם, כיוון שהצחוק הזה הוא "עוד מאותו דבר", ההפך ובעצם הקצה השני של אותה הסקלה. אולי לכן זה לא עוזר. אולי אפשר לנסות דרכים אחרות. אולי אפשר לבדוק אם יש שם גם כעס, ואם כן, על מי. האם על "כל העולם" (זה בעצם כמו לומר על אף אחד, כי אין לאן להפנות זאת) או על אנשים ספציפיים שאכזבו? ואם כן, מה טיב הכעס, ואיך אפשר להעביר להם את האכזבה הזו, כך שידעו, או לנסות לבדוק עד כמה הציפיות שהטרימו את האכזבה היו גבוהות או מותאמות.
אני כמובן כותבת "מהשרוול" ויכול להיות שמחטיאה לגמרי את כוונתך, אבל אני מנסה לגשש לתוך לבך, ולהתייחס לכתיבה שלך הרגשית והמרגשת.

אני מאוד מקווה שתחווי את תחושותייך מחדש, ואולי לא כהתפכחות בלבד, אלא כדרכים נוספות להתבונן על מה שקורה לך, אולי לא למחוק לגמרי את מה שהבנת קודם לכן. (אם הבנתי נכון).


כל טוב וחג מיטיב (במידה זו או אחרת),

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,

המצב שאת מתארת באמת נשמע לא נעים ולא רצוי. יחד עם זאת, מוכר לאנשים רבים ולא מצב סופי.
נכון שלא מעודד לחשוב על החג הבא ובטח לא על שינוי המצב בשנה הבאה. לכן אולי אפשר לחשוב
על מה תורם למצב כפי שהוא היום. לאו דווקא כמשהו שכרוך בהאשמה או ביקורת כלפייך אלא יותר
בדיקה עצמית - מה קרה מבחינה חברתית השנה? מה לא איפשר לך להשתלב? (ההתפזרות בקבוצות שלא הצלחת להכנס לתוכן, בחירה לא מוצלחת של אנשים שאולי לא מתאימים לך, התחלה טובה שהסתבכה, ואיפה תרומתך בתוך זה אם בכלל..) . אלו שאלות מנחות אפשריות שאת יכולה לשאול את עצמך כבדק-בית. יכול גם להיות שמדובר במצב שאופייני מאוד לחגים - אנשים דואגים לעצמם מבעוד מועד, מתכננים דברים מראש, וכשלא עושים זאת, לעתים מרגישים עזובים ולא חשובים, למרות שזה לאו דווקא בדיוק כך. אבל זו תחושה שאני יכולה לומר בפירוש שהרגשתי לפחות כמה פעמים בחיי בעבר ולעתים גם בהווה, אבל השאלה אם זו החוויה תמידית, או שיש גם לעתים תחושות אחרות, שלפעמים כן מתעניינים בך, שלפעמים את יוזמת וכן נענים לך או אפילו יוזמים.

אם תרצי להמשיך ולחשוב ביחד כאן, אשמח.

חג שמח ונסי לעשות בו עם משפחתך דברים, במקום להלקות עצמך פעמיים ולסגור אפשרות להנות מהחג בכלל. אני בטוחה שברגע שתשימי בצד את ההיעלבות, תוכלי לשקול לקבל את ההצעות מהבית, ולא לבטל אותן על הסף.

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

אני בכיתה י"ב.. לפני כ4 ניסיתי להתאבד והלכתי לטיפול פסיכולוגי. האמת שלי זה לא כ"כ עזר. רק שהמצב שלי היה יותר גרוע משלך. תמיד הייתי תלמידה טובה בלימודים אבל באותה תקופה נפרדתי מהחבר, ההייתי בכסח רציני עם ההורים, הייתי בריב עם כמעט כל החברות חוץ מ2 והיה לי חרא. למרות שהתאוששתי מזה והיום אני שמחה ויש לי הכל. חברות , משפחה מדהימה גם אני מרגישה שחסר לי משהו. היייתי קוראת לזה ריגושים.
חסר לי בנים שאני ידבר עליהם והם עלי [כי מאז שנםגעתי מהאהבה אני לא מדברת על שום בן], חסר לי הרפתקאות בחיים שאני יחזור מהם ויחפור עליהם שעות עם חברות. אני חושבת שזה מה שחסר לך. בכל מקרה זה מה שאני חושבת. לדעתי את צריכה לעשות יותר.. לכי תעבדי, תבלי, פאבים, מסיבת, ים, פגישות עם חברות, ימי הולדת, תכירי בנים, תחפשי בנים לדבר עליהם, תחפשי בנים שיסתכלו עלייך.. שיהיה לך אחר כך מה לדבר עליו ותאמיני לי שאחר כך את לא תרגישי ככה. ותמיד תשאפי לעוד !!! בהצלחה

שלום לך,

תודה על השיתוף. אני מרגישה שאת מתארת את החוויה שלך בצורה שמאוד קל להזדהות איתך, אפילו לי כמבוגרת.
מסקרן אותי לדעת איך הרגשת עם התגובה שהגיבו כבר אלייך, האם עזר קצת לא להרגיש לבד? האם רצית תגובה או רק קצת לפרוק?
אם תרצי לשמוע עוד, אוסיף שנראה שאת מתארת חוסר במשמעות בתוך הדברים שאת חווה. בסך הכל מבחוץ הכל נראה עם פוטנציאל למלא ולספק, אבל כנראה אלו לא דברים שממלאים רגשית, אלא יותר מאפשרים נוחות.
האם את יכולה לנסות לשים את האצבע - האם יש משהו שלא מאפשר אותנטיות, אמיתיות, ביחסים
שיש לך כיום? לא תמיד רק ביחסים זוגיים אפשר להרגיש דרכם משמעות. אפשר גם בתוך יחסים שמרגישים נאהבים, אמיתיים, שמקבלים אותך כפי שאת, ושאת מעריכה את האנשים הללו.
האם הרצון בחבר הוא אמיתי, או יותר כדי להיות כמו האחרות? ואם את באמת מעוניינת בחבר, איזה אדם את מחפשת שיהיה בקרבתך?
זה נשמע לי רעיון לא רע לפנות לטיפול פסיכולוגי ולחפש דרכו את מה שאת רוצה באמת, ומה יכול לעזור לך להרגיש יותר התמלאות וסיפוק בחייך. יכול להיות גם שזה דבר תקופתי, אבל את יודעת הכי טוב אם זה משהו תקופתי או מלווה אותך זמן רב.
אכן טיפול פסיכולוגי לא עוזר לכולם, ולא עם כל פסיכולוג/ית תוכלי להרגיש קרבה, קבלה והבנה, אבל זה מסע שאם את מוכנה להתמסר אליו, את עשוייה להרוויח ממנו. כמו כל דבר אחר, הוא לא מציע את הפתרון האולטימטיבי, כמו למשל שהמסע הזה לפעמים קצת ארוך (לפעמים כמה חודשים, לפעמים חצי שנה, שנה, תלוי בכמה תרגישי מורווחת).
אם תרצי הפניות, המלצות, אשמח לנסות ולעזור בזה.

את כמובן מוזמנת להמשיך ולכתוב כאן,

חג שמח,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,

נשמע שהוא היה משמעותי לך, בתוך תוכך, וזה באמת לא חייב להיות קשור למה שהיה או לא היה
במציאות בקשר עם אותו חייל.
מה שאת חווה כעת - הלם, שוק, קושי להאמין, אלו תגובות טבעיות ומובנות, קודם כל.
בדרך כלל, עם חלוף הזמן יש מידה רבה יותר של עיכול של הארוע.
אני מתארת לעצמי שמעבר להלם ולכאב על האבדן של אותו בחור (גם ברמת הפנטזיה על הקשר
שיכול היה להיות ביניכם), אולי עולה חרדה מכך שמקרה כזה קורה "לייד הבית" ,במובן הזה שמישהו
שהיה יחסית קרוב, בא ממקום מגורייך, נהרג. זה מפחיד כי ברמה מסויימת זה כל נושא המוות מתקרב גם אלייך, הקרקע מרגישה כלא יציבה.

נסי לשתף אנשים שהכירו אותו, אל תישארי לבד עם הכאב, וראי עם הזמן מה את מרגישה. אם
ההרגשה הרעה ממשיכה, את יכולה לפנות לכאן שוב, ואם תרצי נוכל להמשיך ולתת מענה.

כל טוב,
חג שמח,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית
0544-968066

אין לי עם מי לדבר.. הייתה רק חברה אחת שידעה שפעם הייתי דלוקה עליו. אבל זה היה לפני שנה בערך.
לבוא עכשיו ולהגיד שהייתי דלוקה עליו ישמע כאילו אני מחפשת תשומת לב ושינחמו אותי.
אבל זה באמת לא ככה, ממש כואב לי על זה, סבתא שלי נפטרה לפני חצי שנה ואני אפילו לא מתגעגעת אלייה, לא התגעגעתי אליה מאז שהיא נפטרה. ופתאום הוא נהרג, בן אדם שלא היה לי כמעט תקשורת איתו אני מתגעגעת אליו ברמות, אני מבקששת אלף פעם סליחות ביום ממנו למקרה שאולי עשיתי משהו לא במקום בתקשורת שעוד איכשהו הייתה לנו, אני מדברת איתו על דברים [למרות שעברו רק יומיים]..הבן אדם לא מכיר אותי.. זה מוזר לי

היי לירן,
טוב שפרקת את מה שמטריד אותך.
כמו שכתבת, את יודעת שזאת תקופה שאת עוברת ושלכל אחד יש תקופות של בדידות או תחושת רגישות.
את גם מודעת לנקודות החוזק שלך, לכך שיש לך הרבה חברים ומשפחה אוהבת ושחברייך רואים בך מקור לתמיכה.
הסערה שאת עוברת אופיינית לגיל ההתבגרות, אבל את לא חייבת לסבול אותה לבד. יתכן שתגלי שאם תפתחי את ליבך בפני מישהו קרוב ומבין, תוכלי לזכות בתמיכה ובתובנות שיהפכו את התקופה הזאת להזדמנות לצמיחה אישית, שתצאי ממנה מחוזקת.
תוכלי לפנות להורייך או לבן משפחה קרוב אחר, לחברה טובה, למורה או ליועצת ביה"ס ואפילו לשקול טיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית שמנוסה בטיפול בבני נוער, שתוכל להבין אותך, לתרום לך מניסיונה ולהעמיד דברים בפרופורציות הנכונות.

אני מאחלת לך כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום שחר,

היא צריכה לפנות לגניקולוג/ית מקופת חולים, ולהתייעץ עמו/ה.


ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך
הריון לא רצוי לנשים מתחת לגיל 19 הינו במימון ממשלתי.
גוף תומך שרצוי לפנות אליו הינו דלת פתוחה, שם תוכלו למצוא תמיכה, לווי ומענה לכל שאלותיכם


בהצלחה!

שלום לדודה המודאגת,
בוודאי קשה לראות את אחייניתך הצעירה פעולת בדרכים שנראות לך מזיקות ואני בטוחה שת רוצה בטובתה.
מדברייך עולה שאחייניתך, אף שהיא אישה צעירה, היא בכל זאת אישה בוגרת.
בגיל 22 היא קיבלה החלטה ביחס למערכת היחסים שהיא רוצה להיות בה ונשמע שהאישה עימה היא נמצאת גורמת לה אושר רב.
לא הבנתי מדברייך במה את חושבת שמערכת היחסים שלה מדרדרת אותה.
בכל מקרה, הניסיונות "להציל" אותה ו"לנתק" אותה מבת זוגה, הם נסיונות שמשתמעת מהם פסילה וחוסר קבלה של רצונותיה של אחייניתך ושל שיקול דעתה.
אחייניתך תוכל לחזור לחיק המשפחה רק אם תחוש שהיא זוכה לכבוד ולתמיכה.
יש ליצור עמה מערכת יחסים של אמון וקבלה, שתאפשר לה להתייעץ עמכם.
כשהיא תחוש קבלה והבנה מצדכם, אולי תהיה מוכנה לקבל חלק מעצותיכם.
אני מאחלת לכם הצלחה והרמוניה משפחתית,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

אני מרגישה צורך לחדד מס' דברים
אנחנו לא שופטים את היותה לסבית, אנחנו תומכים בכל הקשור. העניין הוא שבת זוגה ממדרת אותה מכל סביבתה, הן המשפחה והן החברים. בין אם זה סינון השיחות שלנו אליה עבורה ובין אם זה טפטוף רעלים נגדנו ונגד חברות הילדות שלה.

אני חושבת שהבעיה היא לא בזוגיות, אלא באחיינית עצמה. אני חושבת שהיא לוקה במאניה דיפרסיה, לפי כל התסמינים המתוארים המצב מתאים כמו כפפה ליד.
כמו כן אני בטוחה שאם היא היתה מאובחנת ו \או מטופלת היא היתה זונחת את מערכת היחסים הנוכחית שלה כי זו מביאה אותה מדחי אל דחי ונראית כמו עוד תסמין של הרס עצמי.

אני מודאגת מאד שהיא כך כבר שנים רבות אך אף אחד לא העז לשים את האצבע, כמו כן היא בוודאי לא תחשוב בעצמה על האפשרות של הפרעה דו קוטבית ואולי ביום מן הימים תנסה לפגוע בעצמה כחרוז נוסף בשרשרת ההרס העצמי.
רוצה מאד ליצור איתה נתיב לדיבור וכך לשכנע אותה לנטוש את סורה אך לא יודעת איך.

תודה שחידדת את הדברים.
דאגתך מאוד מובנת.
נשמע שטיפול פסיכולוגי יכול מאוד לעזור לאחייניתך.
כמו שאת בוודאי יודעת, הפרעה דו-קוטבית (או הפרעת אישיות שלפעמים נראית דומה) הינה הפרעה כרונית ודורשת טיפול ממושך המלווה בטיפול תרופתי. אני כותבת זאת פשוט כדי להבהיר שבוודאי לא תהיה דרך קצרה להשיב את אחייניתך מסורה...
אני ממליצה לנסות לרתום את אחייניתך לטיפול רגשי דרך הדברים שחשובים לה.
האם היא עצמה מוטרדת משינויי מצב הרוח שלה?
האם היא סובלת מדיכאון?
האם היחסים העכורים עם משפחתה גורמים לה למצוקה?
אין טעם לנסות להכריח אותה ללכת לטיפול, או ללכת לטיפול למען מישהו אחר ולא למען עצמה, כי אז שיתוף הפעולה שלה יהיה חלקי והיא לא תוכל להפיק מהטיפול תועלת.
אני מקווה שמישהו מהמשפחה יצליח להפוך לאיש בו היא נותנת אמון, איש סוד, שהיא תרגיש שמבין אותה ובהדרגה אותו אדם יוכל לשכנע אותה לפנות לטיפול למען עצמה.
יתכן שבת זוגה דואגת לה מספיק כדי לסייע לה לפנות לטיפול, על מנת שלא תפגע בעצמה?
אם אחייניתך אינה נותנת אמון בשיחות פסיכולוגיות, ניתן לנסות להפנות אותה לדרכי טיפול שונות: טיפול באמנות, פסיכותרפיה גופנית ועוד.

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

ראשית, תודה רבה

כולנו היינו רוצים שהיא תיוועץ עם פסיכולוג ולו רק כדי שתוכל לפרוק את שעל ליבה
אך היא איננה חושבת שהבעיה בה, היא שרויה בתהליך התעצמות מפלצתי כזה שאף אחד לא יכול להביע את דעתו מבלי שהיא תוציא אותו מחייה. ולאחר מכן מגיע דכאון עמוק ומתמשך שבו היא שונאת אותנו יותר ועושה צעד נוסף בהנתקות.
בכל מקרה אין לנו יכולת ליצור איתה קשר, בת זוגה ממדרת אותה כפי שהזכרתי ולנו (כולל הוריה) נחסמה הגישה אליה. כמו כן בת זוגה אינה אובייקטיבית ולכן לא רואה את הדרדרותה של האחיינית ואין היא חושבת שנדרש פה טיפול \ התערבות חיצונית כך שאנחנו במבוי סתום
איך ניגשים אליה באופן שלא ירחיק אותה יותר מאיתנו? ממני?
אבדת עצות

שלום לך,

ממכתבך עוברת תחושה חזקה של חוסר מוצא, כאשר נשמע שניסית/ם להגיע אל האחיינית
מכל מני כיוונים וכשלתם.
האם בעבר הקשר שלך איתה היה טוב יותר? האם בעבר היה לה איש/אשת סוד במשפחה?
מה הוביל לערעור? האם עוד לפני הקשר עם בת הזוג היו קשיים נפשיים? איך התמודדתם איתם?
אצלי עלתה שאלה בהשתלשלות העניינים מה הוביל למה - האם חלה החרפה נפשית שרק חלק
ממנה הוא ההצמדות לאותה בת-זוג, או שההצמדות לבת הזוג הולידה חוסר איזון נפשי?
זו שאלה מהותית כיוון שלעתים חלק מהחרפה נפשית משמעותית (למשל במחלת נפש) הוא התנתקות מהמשפחה ולעתים גם ערעור של הזהות המינית, שקודם לכן היתה יחסית יציבה יותר. אז לעתים
צריך לחכות עד שהמצב יאפשר בדיקה פסיכיאטרית כפוייה (דרך הפסיכיאטר המחוזי).
אני לא בטוחה שמדובר כאן במחלת נפש. האם יש מחלות נפש במשפחה? מאניה דיפרסיה היא
מחלה גנטית.
האפשרות השנייה היא שההחרפה הנפשית היא על רקע הקושי שלה והחרדה סביב גילוי הזהות המינית והקשר האינטנסיבי עם בת הזוג. אם זו האפשרות היותר סבירה (אם בעבר למשל מצבה הנפשי היה יחסית יציב והזהות המינית התגלתה בשלב מאוחר), הייתי, כפי שטלי הציעה, מנסה להצטרף ולא לבטא אנטגוניזם כלפי בת הזוג וכמובן לא כלפי האחיינית, אלא ממשיכה לנסות
להגיע אליה, לא לבקר, לנסות להבין מה מייצר אצלה את מצבי הרוח, יחד איתה.
כפי שטלי כתבה לך, יש לזכור שאחייניתך *אישה* צעירה במצוקה, ולא נערה, ובמובן זה היא אדון לחייה. יכולתך לסייע לה תלוייה ברצונה להעזר.
אם כעת היא מסרבת בכל תוקף לטיפול, כל ניסיון להביא אותה אל השוקת לא תביא לשתייה ממנה,
אלא רק עוד כעס והתרחקות.
יכול להיות שעוד פרטים לגבי העבר המשפחתי שלה ושלכם ישפכו עוד אור על המצב ויסייעו לייעץ לך.
נקודה נוספת ואחרונה - נשמע שגם את והוריה חווים מצוקה לא מבוטלת, ולכן הייתי מציעה קודם כל עבורכם לשקול לפנות לטיפול, כדי להיתמך, לחשוב יחד ולהרגיע אולי חלק מחששותיכם.

אשמח להמשיך ולחשוב איתך,

ענבל שני

תודה לך שני,

אתן לך מידע שאולי יעזור לך לגבי עברה, ההדרדרות החלה, אם אני מצביעה נכון כשנשבר לה הלב לראשונה בגיל 17.
היא נכנסה לדכאון עמוק של שנה שלמה והחל מאותה נקודת זמן פיתחה אובססיה לכל הבא ליד, החל מעבודה, ועד ליחסים אסורים עם המעסיק.
חשוב לציין שמאז ומעולם היתה כחומר ביד היוצר ולכן קל לאנשים הנקרים בדרכה להוליך אותה שולל כל עוד זה במעטה של ביטחון וחום.
כמו כן אציין שכמו שנקלעה ליחסים שעשו לה רע במהלך ההחרפה במצבה הנפשי, כך בדיוק נקלעה למערכת יחסים הנוכחית.
לו היתה זו בת זוגה המפתחת אותה ומתפתחת איתה, היתה יורדת לכולנו אבן גדולה מהלב, אך האנטגוניזם בקרבנו גדל מכורח הסיבה הפשוטה שלא נראה כי היא מבינה מה מתרחש ונותנת לאחיינית ליפול לתהום עמוקה ובנוסף מונעת מאיתנו להושיט יד לעזרתה.
היא איננה גרה עם הוריה וגם לא מדברת איתם.
אם עד לא מזמן יכולנו ליצור עימה קשר עכשיו גם הדבר הזה תלוי בקפריזות של בת זוגה הממונה על סינון שיחות הטלפון.

אני חושבת שבמשך 5 השנים האחרונות חלה הדרדרות אדירה במצבה אך אף אחד לא העז לשים את האצבע, אבל עכשיו זה הופך קריטי.
אנחנו מרגישים שהיא מזיקה לעצמה עוד ועוד בכל יום שעובר
אם יש לך שאלות נוספות לגבי עברה אשמח לענות

אגב שכחתי לציין שאין במשפחה שלנו מקרים של מחלות נפש

שלום לך שוב,

המידע שהוספת רק מחזק את ההשערה לגבי צורך בטיפול שהיה קיים כבר זמן רב, והסביבה
היא רק נדבך בתוך זה. כלומר זו הסביבה ש*היא* בוחרת. לשים את האחריות על הסביבה רק ירחיק אתכם ממנה. ועוד, אני מדגישה שוב - יכולתך להתערב ול"הציל" מוגבלת.
כפי שכבר כתבתי, אם ניתן לשכנעה לפנות לטיפול, באופן ישיר או דרך חברתה, לא כדי "לתקן אותה" אלא כדי שיהיה לה מקום משל עצמה לעבוד בו על מצבי הרוח והקשיים הרגשיים שחווה, מה טוב. אם לא, אפשר לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולתאר את מצבה הנפשי, ולבקש בדיקה פסיכיאטרית כפוייה.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לכן,

ברור לנו שהמצב מחייב בדיקה אך אין לנו דרך לשכנע אותה להבדק .
האם יש דרך אלטרנטיבית לכפות בדיקה?
האם ביכולתו של פסיכיאטר פרטי לכפות בדיקה?
ומהן בעצם השלכות של בדיקה פסיכיאטרית כפויה על התיק האישי שלה? (מבחינת מקום עבודתה, אוניברסיטאת וכיו"צ)

תודה