פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

vince שלום
לצערי איני מכירה מאמרים על נושאים אלה.
נשמע שאתה מחפש סביב כל התחום השיקומי של נוער, כך שיתכן שבאתר של עלם
או באתרי משרד החינוך ניתן למצוא חומר כזה.
כל טוב ובהצלחה
ענבל שני

דלית שלום,

נשמע ממכתבך שאת מושקעת רגשית ומעורבת בחייה של בתך, בלימודים ובחיי החברה וזה בוודאי חשוב לה שאת ככה מתעניינת בחייה. נשמע גם כי את מודאגת מאוד ומעוניינת לקבל עיצה שתפתור את הבעיה אליה נקלעה ביתך. יתכן שזה יותר מכפי שאוכל לסייע במסגרת זו, אבל אעשה כמיטב יכולתי.
אז ראשית, דלית, הייתי רוצה להעלות שאלה אפיקורסית לחלוטין: היתכן שהמצב אליו נקלעה
הוא דווקא הזדמנות, לצד הקושי? במובן זה שלראשונה בתך חווה את עצמה בסיטואציה בה היא אינה כל כך מצליחה ב*כל* מעשיה, כמעט כל-יכולה, והנה קורה גם לה כמו לכל האחרים שהתנהגות/התנהלות מסויימת שלה יצרה חיכוך עם חברות לכיתה. זו הזדמנות בעיניי, כיוון שכאן יש לה אפשרות סוף סוף להתמודד עם תסכול ועם המגבלות והחסרונות שלה (האם יתכן שאין לה? שלה אין כל אחריות לויכוח שקרה?).
אני יכולה להעלות על דעתי שסיבה אפשרית לחיכוכים עם ילדה כל כך מוצלחת היא קנאה. אני שואלת את עצמי איך היא בדרך כלל מתמודדת עם המוצלחות שלה, האם מרגישה שצריכה להסתיר, להשוויץ, ומה קרה הפעם שיצר את החיכוך. הייתי מנסה להרגיע אותה במקום להכנס יחד איתה לפאניקה. זה בסדר לא להיות מאה אחוז תמיד.
החלק שלך ואולי יכול להיות גם של יועצת בי"ס הוא - לתמוך בה, להעביר את המסר שזה טבעי ולא נורא בכלל שיש ריבים וויכוחים, וצריך לנסות ולחשוב איך ומה קרה בעצם, מי היה אחראי על מה ולנסות ללבן את הברוגז.
אפשרות נוספת שאינה סותרת את כל מה שכתבתי עד כה, היא שישנה בכיתה של בתך דינמיקה בעייתית שמכתיבה מצבים של נידוי חברתי, וכעת היא חוששת להיכנס למקום הדחוי, מה שפעמים קורה בכיתות מסויימות, ואז מאוד רצוי לערב את היועצת ואולי את פסיכולוג בי"ס כדי שהבעייה הרחבה יותר הקיימת בכיתה תטופל.
מקווה שהרחבתי את היריעה בחשיבה על הבעיה.
אם תמצאי צורך בבירור או יעוץ נוסף כאן בפורום, את מאוד מוזמנת.
אשמח בכל מקרה להתעדכן בהתפתחויות.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום עינת,

ההמלצה על טיפול משולב בפסיכותרפיה ותרופתי הנה המלצה מקובלת בטיפול בדכאון.
כלומר, יש ביסוס בספרות המקצועית לכך שהשילוב מאפשר החלמה טובה ומלאה יותר, התרופות מייצבות את מצב הרוח ואילו השיחות מהוות תמיכה רגשית ומסייעות לשינוי בדפוסי חשיבה.
כאשר לדכאון מאפיין תגובתי (סביב משבר, כמו אבדן), יש להניח שטיפול תרופתי יומלץ לזמן
מוגבל בלבד, עד אשר יעובד האבל על אמך למצב בו את מסוגלת לחיות את חייך לצד חסרונה בחייך.
ישנן תרופות שתופעות הלוואי שלהן מועטות אם בכלל, ובכל מקרה התגובות לתרופות שונות מאדם
לאדם, כך שזהו משהו שצריך לנסות ולראות, תוך כדי מעקב.
יש עניין נוסף עם טיפול תרופתי, שהוא הדימוי שלהן, או בכלל ההעזרות בתרופה למצב הנפשי, זה עוד נושא להתמודד איתו. אם את מרגישה שהטיפול השיחתי לא מספיק עוזר, כדאי להביא אל חדר הטיפול את תחושותייך ממקום של ניסיון לשנות משהו בתוך הטיפול עצמו. בנוסף, יכול להיות שניתן להוסיף לטיפול הפסיכולוגי טיפול אלטרנטיבי (לגבי זה אולי כדאי להתייעץ עם רופא/ת משפחה).

אשמח לשמוע לרעיונות נוספים מחברי הפורום, וכן מאוד ארצה להמשיך ולהתעדכן בשלומך ומה בחרת לעשות.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית
0544-968066

שלום לך,
אני שומעת שאת במצוקה גדולה מהרבה סיבות, משקל הגוף, מצב חברתי מצב כלכלי ובעיקר פוגעת בך האלימות ותחושת חוסר האיכפתיות מצד הורייך ובמיוחד אביך. לפעמים המצב הזה גורם לך להתפס לייאוש מאוד מכאיב.
לצד זה, אני שומעת שיש בך המון כוחות ותקווה. את עובדת על מנת לשפר את תנאי חייך, את כבר לא מסכימה להיות שק אגרוף של אף אחד, את לא מתדרדרת כמו חברותייך, את מחפשת אחר עזרה ותמיכה ועצם פנייתך לפורום היא חלק מזה.
אני חושבת שאם מישהו ילווה אותך בצורה קבועה במהלך השנים המשמעותיות שאת עוברת, בהן את מנסה לעמוד על רגלייך כאדם מבוגר, הדבר יעזור לך מאוד.
כמעט בכל עיר בארץ יש מרכז לטיפול פסיכולוגי שניתן חינם.
תוכלי לבדוק באינטרנט מהו מרכז בריאות הנפש הקרוב לביתך ולהנות שם מטיפול במרפאה, כלומר פגישה פעם בשבוע עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית. אני חושבת שמגיע לך לקבל את הסיוע הזה, כדי שלא תמשיכי להרגיש כל כך בודדה.
בהצלחה!
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית

בהצלחה!

טלי איסרוב

שלום לך חסויה,
מתוך דברייך עולה תמונה מאוד קשה ביחס לאווירה שבה את חיה בביתך.
הכעס של אביך על כל דבר קטן והאיומים האלימים שהוא משמיע משקפים סגנון התנהגות תוקפני, חסר שליטה וממש לא מקובל.
איומים אלימים אינם דבר לגיטימי בין חברים ואינם דבר לגיטימי בין הורים לילדים.
את חיה באווירה של פחד ובהרגשה שאת אשמה בתוקפנות שמופנית כלפייך, כשלמעשה הבעיה היא בהתנהגות שלוחת הרסן של אביך.
איני יודעת אם תוכלי למצוא דרך לפייס אותו על מנת שיסכים שתרכשי כרטיסים למופע שאת רוצה.
גם אם תצליח לפייס אותו, את הלא יודעת שאת מתמודדת עם בעיה גדולה יותר מאשר בעיית המופע החד-פעמי. את מתמודדת עם תוקפנות ופחד יום יומיים.
חשוב מאוד שתפני אל יועצת ביה"ס שלך, תספרי לה הכל בכנות ותתייעצי איתה מה כדאי לעשות. תוכלי לבקש ממנה חשאיות בשלב ראשון, על מנת שתרגישי בנוח לדבר. יועצת ביה"ס תוכל להעזר באנשי מקצוע נוספים שיוכלו לעזור לך ולמשפחתך.
בינתיים, אני מאחלת לך שתדעי למצוא מקורות של כוח ותמיכה עבורך, גם אם אינך מקבלת אותם מצד הורייך.
כל טוב,
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית.

אבל אני מפחדת לגשת אל היועצת של בית הספר .. אני לא יודעת איך להתחיל את השיחה אני לא יודעת מה להגיד ואני במיוחד מפחדת מהתוצאות .. אני שחכתי להוסיף פה פרט מאוד חשוב והוא שגם מלא פעמיים אבא שלי הכה אותי בגלל דברים שלא עשיתי טוב .. וגם היום לפני כמה זמן אחי ואני רבנו כי הוא התגרה בי ואז אמא שלי באה והעיפה אותי מהמקום ובגללו שוב אבא שלי צעק עלי וקילל .. תמיד שקורים לי דברים עם אחי הוא יוצא צודק תמיד ההורים שלי מגנים עליו ועוזרים רק לו.. כי אני כאילו הילדה הרעה שלא מגיעה לה כלום.. נמאס לי שמתיחסים אלי בזילזול ושאבא שלי קורא לי סתומה ואומר שאני לא יודעת כלום ושאני מפגרת ושאין לי שכל .. זה כל כך מוריד לי מהביטחון העצמי .. במקיף שלי אני מתנהגת שונה לגמרי אני לא מראה את כל מה שקורה בבית אף אחד לא יודע מה עובר אלי אחרי השעות בית ספר ועם אני ילך ויפגש עם היועצת אז אני מפחדת שאחד מהילדים בשיכבה שלי יראה את זה ויספר לכולם .. אני לא רוצה שידעו מזה ואני מפחדת לגשת.. ובקשר למופע.. מה אני יכולה להגיד לחברות שלי ?! איך אני יסביר להן שאני לא יכולה לבוא ?! ועם הן ישאלו למה מה אני יעשה ?! נמאס לי להמציא שקרים בשביל שלא ידעו מה שהולך בבית :'( אבל מצד שני אסור שידעו בחים ... אוף נמאס לי מכל החיים האלה ... אני רוצה לאחל לי שאני ישן ולא יקום בחיים (שאני ימות) אוףףף בבקשה תעזרו לי :'(

חסויה מתוקה,
אין לאף אחד בעולם זכות להרים עליך יד.
לרוע המזל, העולם מלא באנשים שחושבים שהם יכולים להתייחס אל ילדיהם כאל שקי אגרוף ולהוציא עליהם את העצבים.
מסיבה זו יועצות בבתי-ספר מקבלות הכשרה איך לטפל בילדים שפונים אליהן עם הבעיה הזו.
אני מבינה שדעתם של חברייך חשובה לך מאוד ושאת משקיעה מאמצים רבים ביצירת הרושם שהכל בסדר.
הכל לא בסדר אם מכים אותך בבית. את לא אשמה בכך.
חברייך לא חייבים לדעת שפנית ליועצת ומי שכן ידע - זה לא עניינו. תוכלי לומר שזה משהו פרטי וזה הכל. אמרי ליועצת שיש לך משהו לספר לה שקשור בבית שלך ושקשה לך לדבר על זה. קחי את הזמן ולאט לאט תגוללי לפניה את הסיפור. תסמכי עליה שתדע מה לעשות.
תהיי גיבורה וחזקה...

טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,
אני שומעת שמצב השיער שלך מאוד מדאיג ומטריד אותך.
שיער דליל מאוד יכול לנבוע מגורמים גנטיים, כלומר שכזה הוא שיערך המולד, או לשקף משהו במצבך הבריאותי.
אני ממליצה שתתייעצי על כך עם רופא.
סיכוי טוב שרופא אחראי ישלח אותך לבצע בדיקת דם, שתתן את התשובה הטובה ביותר ביחס למצבך הגופני.
מכיוון שמעולם לא ביצעת בדיקת דם, עד כמה שאת זוכרת, זריקה בוודאי נראית לך איומה ונוראה.
כל כאב שאנו חושבים עליו ומצפים לו, נעשה נורא יותר ממה שהוא במציאות.
למעשה, מכה שקיבלת במקרה כשנתקלת בכיסא או בשולחן, כנראה כואבים יותר מזריקה או מבדיקת דם, אך אינך מסתובבת בפחד מכאב כזה ואת מתגברת עליו מהר מאוד לאחר שהוא קורה.
הכאב של בדיקת דם או זריקה נמשך בד"כ 3-4 שניות לכל היותר.
ספרי בלב עד 4 ואז אמרי לעצמך - זהו, נגמר.
זה לא היה כל כך נורא, נכון?
המנעות ממושכת מבדיקות רפואיות עלולה להזיק לבריאותך מאוד בטווח הארוך וחבל...

אם יתברר שאין לך שום בעיה רפואית הקשורה לשיער הדליל, תוכלי לפנות לספר ולהתייעץ איתו בנוגע לתסרוקת שהכי תתאים לך או תכשירים שונים לטיפוח השיער שיעזרו לך להרגיש יותר טוב ביחס לשיערך.

אני מאחלת לך הרבה הצלחה ובעיקר בריאות!
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום יבגני,

אני לא יודעת ממכתבך מה גרר את העונש שקיבלת, ולא ברור לי למה השמטת את זה...האם
זה כי אתה כבר לא זוכר, לא מקשר בין המעשה לבין העונש, לא מבין על מה נענשת, או מעדיף
לא להתייחס לכך.
כך או כך, העונש בהחלט מאוד חריף, וכאב לי לקרוא את מה שעובר עליך.
כתבת שניסית לדבר. מה היה אופי השיחה? מה היו ההסברים של אמך ובן-זוגה?
אם הבעיה היא שאתה מאבד מפתחות, אני בטוחה שאפשר לחשוב על רעיון יצירתי כמו להשאיר מפתח אצל מישהו מהשכנים שנמצא בבית רב הזמן (בדר"כ אנשים שלא עובדים, אנשים מבוגרים וכו').
אם יש בעיית אמון יותר עמוקה, זו שאלה איך התפתחה, אם יש לה הצדקה או לא.
בכל אופן, העונש בהחלט נשמע גדול ובעיקר ממושך מדיי.
אני כן חושבת שיש מקום להתייעץ עם היועצת של בי"ס ולחשוב יחד איתה איך פונים אל ההורים ומנסים לחשוב על פתרונות אחרים. אם זה לא יעזור, יכול להיות שהיועצת תפנה אתכם לטיפול פסיכולוגי (שבאופן מסורתי מתייחס לתרומה הן של הנער והן של ההורה ליחסים) ושם כבר תוכלו לקבל עזרה מעמיקה יותר.
נסה, ואם תרצה שוב להתייעץ כאן, אתה מוזמן.

בהצלחה וכל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית

היי דניאל,

אני שומעת כמה ההשתלבות החברתית חשובה לך.
יש לך חברה טובה ואהובה, אבל עדיין את חושבת שהיית יכולה להיות במצב יותר טוב ואת אכולת דאגה וחרטה.

לפי דעתי החרטה שאת מייסרת בה את עצמך אינה במקומה משתי סיבות:
ראשית, אין טעם להביט אחורה. מחשבות אלה אינן מקדמות אותך. מה שנעשה אין להשיב, אפשר רק לנסות ללמוד מן העבר ואולי לשפר בעתיד.
שנית, אני שומעת שבשנה שעברה היית מאוד נאמנה לעצמך.
לא התחברת לילדים שלא עניין אותך להתחבר אליהם.
אני חושבת שהנאמנות שלך לעצמך היא יתרון גדול שלך שחשוב שתזכרי.
האם היית מעדיפה להיות צבועה ולעשות את עצמך אוהבת ושמחה בנוכחות ילדים שאינם לטעמך?

הנקודה השניה שהעלת היא המחשבה לעבור בי"ס בשנה הבאה להיות עם חברתך הטובה.
אם את חושבת שיהיה לך טוב איתה, זה נשמע לי כמו צעד נכון.
אין שום חשיבות ל"איך זה יראה" ע"י אחרים, אם את תישארי נאמנה לעצמך ותנווטי את עצמך למקומות שעושים לך טוב. אחרים עשויים לפרש את ההתנהגות שלך בדרכים שונות ומשונות, אבל בשורה התחתונה, זה לא באמת עניינם ורק את זו שצריכה לחיות עם תוצאות ההחלטות שלך, אז כדאי שהחלטותיך יהיו מונעות ע"י מה שעושה לך טוב ולא שיקולים אחרים.

בינתיים, אני מציעה לך להנות ממה שיש לך - חברתך הטובה שאת כל כך נהנית ממנה ובודאי עוד חברים נוספים...

בהצלחה!
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך, ותודה על תשובתך.

כמעט כבר החלטתי שאני יעבור בית ספר בשנה הבאה למרות שדיברתי שהמליצו לי שלא,חוץ ממך.
אני עוד לא סיפרתי לחברות שלי מהבית ספר,אפילו לא לחברה הכי טובה שלי שבעצם שנה הבאה אני 90 אחוז לא יהיה איתם.
בגלל שאני כבר בדעה של- אני עוברת בית ספר אני הרבה פעמים מזלזלת חברתית בבית ספר.הם כבר לא מעניינים אותי כ"כ,וכבר לא מעניין אותי אפילו בהפסקות לשבת עם כולם,כי אני יודעת שאני אעבור בית ספר.

משום מה אני יודעת שאם אני אעבור יהיה לי טוב,אבל מצד שני יש לי הרבה ספקות- איך להסתגל למקום חדש?מורים חדשים?חברים חדשים? במיוחד ששנה הבאה אני יא' ואני אמצע תיכון.

בשורה התחתונה: הלב אומר לי לעזוב והראש אומר להישאר!!!

היי דניאל,
מצב ההתלבטות שבו את נמצאת הוא מאוד מעייף ומתיש מבחינה רגשית.
בכל החלטה שמקבלים יש השלכות לכאן ולכאן ואת הרבה מהם לא ניתן לצפות מראש.
בלי קשר להחלטה שתקבלי בסופו של דבר, אני מציעה לך לנסות להתמקד גם בהווה שלך ולא רק בעתיד.
תהני ממה שנותר לך מכיתה י', תהני מההפסקות עם חברייך הנוכחיים.
כשתדעי להנות מההווה שלך, תוכלי להנות בכל אחד מבתי הספר בהם תחליטי בסופו של דבר ללמוד.
ההתמקדות בהווה תיתן לך גם קצת מנוחה מההתלבטות המציקה שבה את נמצאת.

בהצלחה בכל שתפני,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

תודה באמת שתודה על ההתייחסות שלך.
אני יודעת שחפרתי,קצת הרבה אבל אני יכולה לסכם את זה ש:
אני עוברת שנה הבאה בית ספר!
אבל לא עם לב שלם.. למה אני מרגישה ככה?למה אני מפחדת לעשות את הצעד?אני יודעת שאין סיבה שלא ילך לי,אבל בכל זאת אני מפחדת מכשלון?האם לימודית זה נכון לעשות-כי מהבית ספר שאני אעבור ממנו ואני נמצאת בו עכשיו הוא ברמה מאוד גבוהה ?
בכל זאת אני רוצה לזכור תמיד ששנותיי בתיכון היו שנים ממש כיפיות,בהן ביליתי עם חברים וכל מה שקשור....

שכחתי להוסיף,דבר שהבנתי שמונע ממני לעזור:
הפחד מכישלון.
אז כנראה אני מפחדת להיכשל שוב?למה זה?

הי דניאל,
החשש שאת מתארת עם המעבר שאת צפויה לעבור הוא מאוד טבעי ומובן.
קשה לי לדמיין מישהו שמקבל החלטה ביחס לעתיד בלי להרגיש גם מעט חששות.
העתיד הוא תמיד סוג של 'לא נודע' וההתמודדות עם חוסר וודאות לעיתים קרובות מעוררת בנו מתח.
כולנו חוששים להיכשל ולטעות.
המעבר למקום חדש והתמודדות עם חוסר וודאות, עשויים גם לעורר הרבה התרגשות, חיוניות, ציפיה ואפילו אופטימיות ותקווה.
אולי תוכלי להנות מההתרגשות הזאת של משהו חדש ולא ידוע.

אני מאחלת לך הרבה הצלחה.

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

תודה לך,
המון בזכותך אני עוברת
שיהיה גמלך בהצלחה בפורום, ובכלל!
שוב:
תודה !!

תודה על הכרת התודה שלך : )

טלי

שלום לך,

הייתי רוצה לכתוב לך אחרת, אבל אני חייבת להודות שמדברייך עולה תמונה משפחתית מאוד קשה ומורכבת שאת כלואה בתוכה, בעיקר מכיוון שאת נולדת לתוך הסיטואציה ויכולתך לשלוט ולהשפיע בסיטואציה מאוד מוגבלת.
המורכבות בולטת בדיוק כפי שכתבת, בכך שאותו גבר אלים הוא גם אביך, ובמובן זה, הוא גם דמות שאת כועסת עליה וסולדת מהתנהגותה, ובו-זמנית מרגישה צורך להגן עליו כיוון שהוא אביך.
המורכבות היא בכך שאת ממולכדת בתוך הקונפליקט הזה ומתוך תגובה השרדותית פשוט קופאת (לעומת לחימה או בריחה, שתי צורות השרדות נוספות).
לצורך ההתייעצות כאן, הייתי רוצה להציע לפני ההזדרזות אל פתרונות, לנסת להגדיר את הבעיה מחדש.
מזוית ההתבוננות שלי על מה שאת מתארת, אני קוראת על אלימות מתמשכת מצד אביך כלפי
אמך, דבר שלבטח משפיע מאוד על האוירה העכורה בבית ועל מצבך הנפשי.
האלימות הזו אינה בהכרח תוצר של מוגבלות שכלית וגם לא של "שגעון" אלא של דפוסי יחסים
בין-אישיים לקויים. ישנם אנשים עם מוגבלויות שכליות שמתנהגים בצורה מאוד מכבדת כלפי קרוביהם וישנם אנשים ללא כל מוגבלות שכלית שמתנהגים באכזריות ואלימות כלפי אהוביהם-לכאורה. אני כותבת את זה כדי לעשות סדר בבלגן, לא "להבין" דברים שאינם תקינים, אלא לעבור לעמדה ביקורתית כלפי זה ולנסות לחשוב כיצד לפעול כדי למגר זאת מהר ככל האפשר, גם עם המחירים הכרוכים בכך (נקיטת כוח כלפי אביך, מצדך ומצד אמך, בפנייה למשל לגורם חיצוני כמו רווחה או משטרה).
לא קיבלתי ממך מספיק מידע לגבי חומרת האלימות והאם זה מגיע לידי מעורבות של המשטרה. לצערי, לא כל כך מהר אנשים נכנסים לבית סוהר, אלא אם כן
מדובר במעשה פלילי. הרבה פעמים מצבים מאוד מסוכנים של אלימות "נפתרים" בצו הרחקה מצד
בית המשפט, גם כשהאישה אוזרת אומץ ועותרת.

ממה שכתבת, נשמע שאביך זקוק לפיקוח, הנחייה והכוונה שאולי מעולם לא ניתנו לו בחייו ומכיוון שאלו לא סופקו לו, הוא מתפקד באופן מאוד לקוי ללא כל טיפול ופיקוח. כדי שהמצב ישתנה, צריך לחשוב ואז לעשות מעשה, ששוב אני כותבת, יהיו לו מחירים קשים, ויחד עם זה נשמע שהמחירים שאתם משלמים כעת גבוהים יותר

לגבי הגורם אליו תבחרי לפנות, זה כבר לא כל כך משנה, מרכז לטיפול פסיכלוגי, יועצת בית ספר, לשכת הרווחה, (מכתיבתך אני מבינה שכבר התייעצת עם גורם כלשהו)כל עוד זה ייעשה אחרי שתבחרי לדאוג לעצמך ויתכן שלשמור ולדאוג לעצמך אומר שמישהו חיצוני יחשוף ת מה שקורה בבית וינסה לעשות סדר. זה יכול להיות מביך ומפחיד, אבל גם יכול מאוד להרגיע לטווח הארוך יותר.

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית

שלום.
אני לא פסיכולוגית, סתם מישהי שקוראת כאן לפעמים.
דעתי היא, שאתה לא יכול לדעת מה בעצם קרה סביב כל הנושא של הלידה שלך, ייתכנו הרבה תרחישים שבגללם אמא שלך לא רוצה / לא יכולה לדבר איתך על זה.
הייתי מציעה לך לנסות לגשש בקרב המשפחה המורחבת שלך (סבא, סבתא) על מנת לנסות לברר את העניין.
מקווה שעזרתי.
בהצלחה.
מכל הלב,
הדס

שלום,

עולה מדבריך תחושה חזקה של חוסר אונים מול ניסיון ההסתרה של אמך את הפרט החשוב מידיעתך,
מול הצורך החזק (כנראה) שעולה בך - לדעת.

הדברים שאתה מעלה בהחלט מגייסים רצון לעזור, אבל אני מרגישה שאני צריכה לדעת מעט יותר, כדי להגיב ברצינות. זאת כמובן אם אתה מוכן לפרט כאן ובמידה שאתה
מוכן ומעוניין.
מה שאני מציעה פה הוא בעצם פחות חתירה לעבר פתרון, אלא הזמנה להשתמש במקום הזה
לשם חשיבה, הרהור, בדיקה פנימית, שבעיניי יכולה להיות שלב או כמה שלבים מקדימים לאיזושהי
פעולה.
למשל, אם אתה מוכן להוסיף משהו על נושא חיפוש זהותו של אביך: איפה הדברים היו עד עכשיו?
האם גם בעבר היו נקודות בחייך בהן לחצת לדעת?
מה גרם לך להתעניין בנושא בדבקות דווקא עכשיו? מה הפנטזיות שיש לך לגבי אביך? שהיו לך
בעבר? האם יש גבר אחר שאתם חיים איתו, מעורב או היה מעורב שלקח תפקיד הורי כלפיך?
מה אתה יכול להרווי בגילוי זהותו של אביך ומהם הפחדים שעולים בך לך, סביב הגילוי?
נשמע שעבור אמך זהו גילוי מפחיד מדיי. יתכן שהיא מנסה לחסוך ממך איזה מידע שאולי היא
חוששת שיקשה עליך. מדובר פה אולי לא רק בחסימה מתוך מקום רע ומגביל, אלא אולי מתוך
מקום של ניסיון לשמור ולגונן עליך, שיוצר בצורה קשה וחריפה.

אם תרצה להמשיך בדיון, אתה מוזמן לכתוב עוד.

כל טוב

ענבל שני

רציתי להגיד את זה על התגובה שרשמת לי בנושא של אבדן מישהו מהמשפחה.
וברוכה הבאה לפורום.

שלום מירית,

ראשית, אני רוצה לכתוב לך שהתרשמתי מאוד לטובה מהמוכנות שלך לבדיקה עצמית.
לא כולנו מסוגלים להפנייה של מבט בודק כזה כלפי עצמנו ונדרש אומץ לשם כך.
שנית, אמשיך בכך שאני לא בטוחה שיש כאן בעייה. אולי יש מידע שחסר לי. את מרגישה
שפרידות תמיד נוטות להיות קלות "מדיי" עבורך? חשבי על פרידות "קטנות", סיומים שאינם
כל כך סופיים כמו מוות...
כאשר מישהו שהכרנו נפטר, הולך לעולמו, אנחנו מתחילים במסע פרטי מאוד של התמודדות עם האבידה. ככל שאותו אדם היה קרוב אלינו יותר, היינו תלויים בו וקשורים אליו, כך תהליך האבל קשה וסבוך יותר.
ה"שבעה" נועדה כדי למסד ולאלץ אותנו להתמודד עם ה*עובדה* הקרה שמישהו שהיה חלק מחיינו,בדך כלשהי, מת. צריך מיסוד כזה בדיוק כי התהליך כל כך קשה ומכאיב, ואנחנו נוטים להימנע ממה שמכאיב לנו בדרך כלל. לכן זה מעין אילוץ חיצוני שכזה, שלא להכחיש את מה שקרה.
יחד עם זה, אחרי השבעה, אנחנו נדרשים לחזור לחיינו הקודמים, שהרבה פעמים אינם משתנים באופן דרמטי לאחר אבדן. לאבד בן זוג או אח זהו אבדן שונה מלאבד סבתא או אח של סבא.
אני מציעה לחשוב באופן פחות שיפוטי על האבל הפרטי שלך, שלא חייב להעשות בקצב ובאופן שאחרים סביבך עושים אותו. תני לעצמך את החופש והמרחב להתמודד עם האבל הפרטי שלך כפי שאת מסוגלת וזקוקה. הכחשה ואי יכולת להתייחס לאבדן הם בעייתיים ,(אם זה קורה לטווח ארוך של שנים) לא יותר מאשר התייחסות מתמשכת עד מאוד לאבדן בלייכולת לחזור לתפקוד.

ושוב, אבדן של אותו אדם יכול להחוות שונה עבור אנשים שונים שהכירו אותו.

אני מקווה שהארתי או מיקדתי כמה נקודות בדברים שהבאת.

שלא תדעי עוד צער, עד כמה שניתן,

ענבל שני

לינוי שלום,

ממכתבך בלט שאת נערה עם העדפות וצרכים שמאוד ברורים לך - בנושא של קשר עם בחורים.
את מעדיפה קשרים עם גברים מבוגרים ממך, בעבר באופן משמעותי וכיום באופן מתון.
נראה שהסביבה שלך לוחצת להתנהג בצורה יותר נורמטיבית. יתכן שהורייך דואגים לכך שאולי את עלולה להיות מנוצלת.
אני קוראת שאת בעצם מגיבה ללחץ שמופעל עלייך(גם בנושא הלימודי) ומנסה להתאים את עצמך, אבל זה לא כל כך מצליח לך.


אני בהחלט יכולה גם להבין את הצורך שלך לחיות את חייך כפי שאת רוצה, ומצד שני, אני
חושבת על כך שבבחירות הזוגיות שלך, את מאוד מדאיגה את הסביבה. האם יכולה להיות
לכך סיבה מעבר למה שכתבת? מה הקשה עלייך להשקיע בלימודים בשנים שמהיסודי ועד התיכון?

את כותבת שאת שמה לב להידרדרות נפשית, כי הגברת את כמות וסוג החומרים הממכרים שאת צורכת. זה באמת איתות למצוקה, איתות שאת מזהה נכון.
האם מה שמעיק עלייך הוא זה שאמא גילתה על החבר המוסלמי? ממה את חוששת?
האם זו האכזבה או הכעס של אמא, או שגם *את* מודאגת ממה שקורה לך? ממה שמדרדר אותך?
מה הוא הדבר שמדרדר?

אם תרצי להמשיך ולהתכתב כאן זה בהחלט אפשרי אבל יתכן שזה לא יספיק.
יש לי תחושה שאת זקוקה לעזרה יותר מקיפה מזו שהתשובה שלי יכולה לספק לך, ולעזרה דיי דחופה.
אני ממליצה מאוד שתפני ליעוץ/טיפול מקצועי פנים אל פנים. אם תרצי פרטים, אשמח להעביר לך מידע אודות מקומות לטיפול נפשי בחינם.

כל טוב

ענבל שני

אמא שלי באמת אולי פוחדת שאני יהיה מנוצלת כי בשנה שעברה עברתי מקרה של הטרדה מינית ע"י גבר בן 47,..ואחר כך ניצול מיני ע"י נער בן 18.
מה שהקשע אליי להשקיע בלימודים מכיתה ד'-ו' זה פשוט היה לי קשה בלימודים וכיתה ז' גם כן ח' הגיעה ההידרדרות הכי גדולה בלימודים ובכיתה ט' שמו אותי בכיתה של בעיות התנהגות [4 ילדים].
אני לא חוששת על מה שאמא גילתה על החבר המוסלמי ,אני מפחדת עד כמה רחוק אני יגיע עם כל השטוית האלה .אמא שלי בסופו של דבר פשוט תתייאש ,היא לא אישה בריאה ,היא סובלת מאי-ספיקת כליות ,ומועמדת לדיאליזה .
טיפול -אני בשיחות אצל אחת שהיא מטפלת נוער,פעם בשבוע ...כבר שלושה שבועות .לפי דעתי שינוי אני לא רואה ..

שלום לינוי,

מאוד הגברת את האופטימיות שלי כאשר כתבת שאת בטיפול. ברור שאחרי כמה פגישות עוד לא יקרה שינוי. שינויים נפשיים לא קורים כל כך מהר. תני זמן להיכרות עם המטפלת, ליצירת האמון
והנוחות בקשר איתה, וכשתרגישי שהיא מצליחה להבין אותך יותר עם ההיכרות, ואת מבינה יותר את עצמך באמצעות השיתוף, יגיעו בסופו של דבר גם השינויים בחוץ, בעולם ה"אמיתי", החיצוני.

אני מציעה שבתוך הטיפול תנסי לעסוק בשאלה מה מוביל אותך ל"שטויות" שאת עושה, מה את מנסה להשיג, (מתוך הנחה שזו דרך התמודדות שאת מכירה, ולא מצאת יותר טובות בינתיים), ואילו מחירים קשים את משלמת תוך כך. אני מאמינה שבתהליך הטיפולי תוכלי לקבל כוחות ורעיונות איך לשפר ולתקן את חייך ולפחות לנסות להביאם למקומות שאת רוצה.

את מוזמנת להמשיך ולשתף, לעדכן, להתיעץ, כאן, אם תבחרי בכך.

כל טוב

ענבל שני

תודה רבה לך על העידוד והתמיכה ,אני ימשיך לעדכן : )
שבת שלום

שלום.

כאב לי לקרוא את ההודעה שלך. הסיטואציה מוכרת לי מהימים שבהם אני הייתי בתיכון...

האם יש לך חבר אחד שאתה יכול להיפגש איתו, לדבר איתו, לצאת איתו? הבנתי שיש לך חברים מספסל הלימודים, האם ניסית ליזום יציאות איתם?

היי ד',
ברור מדבריך כמה אתה רוצה לצאת לבלות ולהיות בקשר עם אחרים,
אבל מדבריך לא ברור מה אתה עושה כדי להגשים את מטרותיך.
אמרת שלא מתקשרים אליך. האם אתה מתקשר לאחרים?
יוצר קשר במחשב?
באיזו מידה אתה נוטל יוזמה?
האם קרה שנטלת יוזמה אבל מאמציך לא נשאו פרי?
כל אלה שאלות חשובות שצריך להתייחס אליהן כשמתמודדים עם קושי חברתי.
תוכל להמשיך ולכתוב כאן, על מנת שננסה לפענח יחד מהו מקור הקושי.
בהצלחה,
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית

מאז ומתמיד בילדות שלי היתי בישן מאד וכך לא נוצר קשר ,אך כיום אני נפתחתי מאד קיבלתי בטחון עצמי, למרות כול זה אני מוצא את עצמי לבד אני מנסה ליצור קשר אבל לא הולך לי,אני חושב שזה שאני לא חזק פיזית אול גם נפשית אני יהיה פחות מקובל בחברה שאני מסתובב, לא טוב לי לבד רק עם משפחה,שאני לבד אני מתחיל להרגיש לא טוב נפשית עולות לי מחשבות אני עצבני וכ',
מקוה שהסברתי את עצמי נכון,מקווה לעזרה ד'.

ד' היקר,
אם אתה רוצה, אולי אוכל לעזור לך מניסיון החיים שלי, בתור אחת שהייתה שם.
אני מזמינה אותך לפנות אלי למייל: [email protected]
הדס

ד' שלום,
אתה מתאר שבעברך היית מאוד ביישן. האם אתה מסתובב עם אותה קבוצת חברים מאז?
לפעמים קשה לאנשים שנמצאים איתך הרבה שנים להבחין בשינויים שחלו בך.
אולי עדיין רואים אותך כביישן.
יתכן שבסביבה חדשה, בה לא מכירים אותך מן העבר, יהיה לך קל יותר להשתלב, כמו בצבא לדוגמא.
לא הבנתי האם אתה עצמך מעריך את עצמך כלא חזק מבחינה פיסית ונפשית, או שאתה מעריך שככה רואים אותך מבחוץ?
האם אתה מנבא לעצמך שלא תצליח להשתלב ולהיות מקובל בשל החסרונות האלה?
אני מציעה שתגדיר לעצמך מטרות צנועות והדרגתיות לעזור לך לצאת מהבידוד שאתה חווה -
לחייך אל חברים בבי"ס ולזכות בחיוך חזרה, לנהל שיחה, לתקשר במחשב או בטלפון.
בהדרגה תמצא עם אילו אנשים אתה מרגיש בנוח. בהדרגה תוכל להציע להם לצאת איתך.
כשמעיזים עלולים להיכשל, אבל גם מגבירים משמעותית את הסיכוי להצליח...

טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית.

הרגשה נוראית.

גםםםם אני ככה:( אני כבר לא יודעת מה לעשותת אני כל הזמן חושבת מחשבות אובדניות בגלל זה אני פשוט מרישה חסרת חברים

שלום מורן,

האם תוכלי לפרט קצת יותר למה הכוונה? באיזה קשיים חברתיים את נתקלת?
מה ניסית לעשות כדי לשפר את המצב עד כה?

אשמח לשמוע ממך כאן,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

מגלה כאן הרבה בני נוער עם תחושת בדידות . למה לא תנצלו את הפורום ליצירת קשרים בניכם?
להחליף כתובות/טלפונים ....
יודעת שלא פשוט אבל אולי כדאימ לנסות.

מירית שלום,
זה מאוד משמעותי ויפה שאת רוצה לעזור לחברתך ולהיות איתה.
כשחברתך עצובה, קרוב לוודאי שאין הרבה מה לומר לה.
החשוב הוא היכולת שלך להיות לידה, לא לברוח לנושא אחר, לא להעביר לה את המסר שהעצב שלה מעיק, משעמם או בלתי נסבל, פשוט להיות איתה עד שגל העצב יעבור.
לעיתים קרובות אנשים שחווים אבל או טראומה, חשים שאף אחד לא יכול להכיל את עוצמת הכאב שלהם, לכן הם מתרגלים להחביא אותו ולהישאר איתו לבד.
אני מבינה שאיכפת לך מאוד מחברתך ואינך רוצה שתישאר לבד עם כאבה. תוכלי לומר לה שזה בסדר בשבילך להיות איתה. תשאלי אותה אם יש משהו שהיתה רוצה.
בשעה שהיא מרגישה יותר טוב, תוכלי לשאול אותה איזה סוג תגובה היתה עוזרת לה כשהיא עצובה. האם היתה מעדיפה שיניחו לה לבכות? האם היתה מעדיפה שיסיחו את דעתה? האם היתה רוצה לדבר על אחותה?
היכולת שלך להישאר עימה במגע גם בשעת כאבה היא המשמעותית ביותר.
בהצלחה וכל טוב,
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית.