פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שרון שלום, צר לי על המצב הקשה בביתך, שמהתיאור שלך נדמה כי היחסים בתוכו נצבעים באלימות וחוסר פנאי רגשי האחד לשני. אפשר ממש להרגיש את חוסר האונים בו את נמצאת בין אחות והורים מכים לבין חשש שאם ההורים יתגרשו ייתכן והמצב אף יהיה גרוע יותר. אני מתרשם מיכולתך, בתוך כל המצוקה בה את נמצאת, לחוש צער על הסביבה ונדמה שזה מראה על צד רגיש ואוהב אצלך.
המצב הנפשי שלך קשור לדברים שמתרחשים במשפחה ואין לך שליטה עליהם ולכן חשוב שתמצאי דמות בוגרת, מחוץ לבית, איתה תוכלי לשוחח ולקבל תמיכה, שכן בתוך הבית כיום אין באפשרותך לקבל את התמיכה לה את זקוקה. לעיתים במצבים אלו יועצת בית ספר או עוסית ברווחה יכולים למצוא לך מסגרת מחוץ לבית בה יתאפשר לבלות מספר שעות שיאפשרו לך מעט רגיעה. במילים אחרות, שוחחי בהקדם עם דמות בוגרת-טיפולית: יועצת, מורה עובד רווחה.
מעבר לכך, את לא גורם לצרות של הורייך או של אחותך אלא האדם הקרוב ביותר, שבשל המצוקה בה הם נמצאים, אפשר להפיל עליו את האשם על המצב הקשה בחייהם. הרבה פעמים כך מתנהגים אנשים שנמצאים במצוקה.
אני מבין לליבך בקשר לגירושי הורייך. יחד עם זה, לעיתים דווקא אחרי גירושים נוצרת רגיעה בבית ויש הזדמנות לשקם את היחסים שנפגעו ואפילו לחזור ולחוש את הרגשות הנעימים שקיימים בין בני משפחה ונדמה כאילו נשכחו בתוך הבית.שי

הי צביקה,
אני מניחה שפנית לפורום זה לא מתוך כוונה לקבל ייעוץ משפטי.., ולכן אשמח להתייחס להיבטים הנפשיים שעולים ממה שכתבת. אני שומעת מדבריך את הכעס והעלבון וגם הבושה שמעוררת הצלקת על פניך וגם בעקבות הנסיבות שבגללן קרתה שהן בהחלט לא הוגנות. אני רק יכולה לתאר לעצמי שבעיניך הצלקת בולטת ומפריעה קצת יותר ממה שאחרים רואים אותה, כי אנחנו בדרך כלל יותר ביקורתיים כלפי עצמנו.
מעניינת אותי הסיבה לכך שהצלקת החיצונית השאירה צלקת פנימית שכזו - יכול להיות שהיה קשה לצאת עם בנות עוד לפני ועכשיו הצלקת מוסיפה על הקושי הזה? שווה להמשיך ולברר עוד על הקושי הזה.
אנשים נוטים לתת חשיבות מאוד גדולה למראה החיצוני ולשכוח שחלק ממי שאנחנו ומהאפשרות של אחרים לאהוב אותנו, זו העובדה שאנחנו לא מושלמים. אני בטוחה שמעבר לצלקת ישנו אדם מיוחד ומעניין, וכשיכירו אותך הצלקת לא תהיה רלוונטית יותר.
אשמח להמשיך ולהגיב לדבריך אם תרצה לחשוב פה יחד.
קרן

רבקה שלום,
את מספרת על שינוי חד במצב רוחו והתנהגותו של בנך, שמדאיגה אותך בשל היותה כל כך דרמטית ופוגעת בתפקודו. באשר לנושא התרופתי רצוי שתתייעצי עם פסיכיאטר או נוירולוג אשר מומחיותם,בין היתר, כרופאים היא טיפול ברטאלין. במידה ובנך אינו במעקב אצל פסיכיאטר או נוירולוג חשוב שתפגשי עם אחד. עד כאן נושא בו פורום זה אינו הכתובת המדויקת לשאלתך. יחד עם זאת, את מתארת שינויים מאוד חדים בין מצב בו כדור מפסיק לעזור ומינון גבוה יותר מוביל להסתגרות. ייתכן ומתקיים כאן גם רובד נפשי של שינויים שעוברים על בנך בשל גורמים אחרים בחייו. אודה לך, אם תספרי מעט יותר על התנהגותו טרם השינוי התרופתי ואחריו, ואנסה לסייע לך. שי

הי רעות,
את מתארת שלוש שנים מאוד קשות שעברו עליך מאז שאחותך חלתה באנורקסיה. כמו שאת כותבת היית מאוד בודדה ונשמע שניסית בכל מיני דרכים לגרום לסביבה לראות שאת לבד, שאת זקוקה שיקשיבו לך, שיראו אותך.
את מספרת על אירועים קשים שעברו עליך ולא ברור אם יכולת לדבר ולספר עליהם למישהו. למשל על ההטרדה המינית או דברים אחרים שאולי לא סיפרת כאן. נדמה לי שאולי את מעדיפה לשכוח ולא לדעת על האירועים האלה שקרו. והם מצטברים להם בתוכך בפנים וגורמים לחלומות רעים, ולהרגשה שאת משתגעת או רוצה למות. מהניסיון שלי, דווקא כאשר מספרים ומדברים עם איש מקצוע על הפחדים, הקשיים והרצונות ואפילו על הסודות הכי איומים, זה יכול לייצר הקלה ושקט מבפנים.
לא סיפרת איפה ההורים שלך היום? האם הם רואים את מה שאת עוברת? האם אפשר לספר להם ולקבל את תמיכתם? האם מאחותך? או מחברה טובה?
ממה שתיארת הצוות בבית הספר רואה שקשה לך ואפילו כינסו ישיבה כדי לברר כיצד ניתן לעזור לך – אני ממליצה לך לשתף אותם בגורם המרכזי לסיבת הסבל שלך, מה כואב לך בפנים?
אם עולים בך רצונות למות, כמו שכתבת, חשוב שלא תשארי לבדך עם תחושות אלו! ממה שאני קוראת את נערה עם כוחות שכבר הצליחה להתמודד עם קושי אחד הוא שניים בחיים, אני בטוחה שתוכלי ביחד עם עזרה מתאימה להתמודד גם עם המשבר הזה. להתמודד ולנסות סוגים שונים של פתרונות למצוקתך.
את מוזמנת להגיב פה ונמשיך לחשוב יחד.

אני דווקא כן סיפרתי ודיברתי על ההטרדה מינית אבל שנה אחרי בערך .
וכן היו דברים אחרים שעד היום לא סיפרתי אותם למישהו שבאמת יכול לעזור אלה רק לחברה שגם בכלל לא הבינה .
ההורים שלי זה סיפור ארוך,אבא שלי אני בכלל לא בקשר טוב איתי ,כאילו ההורים שלא לא גרושים אבל הם לא חיים ביחד .הוא בלילות אצל אמא שלו .אני פשוט לא סובלת את הבנאדם הזה וגם בבית ספר יודעים שאם הם צריכים משהו זה רק לפנות לאמא שלי .אמא שלי אישה חולת כליות עם 100 %נחות ,ורוב הזמן בבית .למשל אתמול הפסיכולוג של הבית ספר דיבר איתה בקשר שאני צריכה ללכת לטיפול ארוך טווח כי אני בסיכון ,ובמקום לתמוך ולעודד אותי היא פשוט אמרה "יש לי מספיק את הצרות שלי על הראש ,אני לא צריכה לרוץ לריצות שלך עכשיו .""אחותי אומנם גדולה ממני בשנה ,אבל היא מתנהגת כמו ילדה בת שמונה .וגם אני לא מרגישה מספיק טוב איתה כדי להגיד לה מה עובר אליי .יש לי חברה שהיא נפש תאומה שלי שיודעת רק טיפה מהדברים והיא תומכת ,מבינה ,וכועסת שצריך .היא הנחמה שלי .זאת בידיוק הבעיה ,אני זוכרת שהתחלתי עם כל המצבי רוח האלה עוד מכיתה ה' אני חושבת ,ופשוט אפעם לא סיפרתי למישהו ,תמיד שמרתי ללב ,ויש כ"כ הרבה ,אבל את הסיבה העיקרת ללמה רע לי אני עדיין בעצמי לא יודעת .יכול להיות שעברתי דברים בילתודי ,שנכנסו לתת מודע שלי .אין לי מושג .אני בעצמי מתה לעזור לעצמי ולא יודעת איך .
תודה לך ..

תודה ששיתפת אותי. אני חושבת שטיפול ארוך יכול להיות פתרון טוב שבו תוכלי לשתף בכל הדברים האלה שתמיד שמרת בלב, וגם להכיר אדם מבוגר שיקשיב לך בסבלנות, שידאג לך ולטובתך, ושתוכלי ללמוד לסמוך ולבטוח בו או בה (כמובן). אם תצטרכי עזרה נוספת, אני כאן.

איזה טיפול בידיוק ?
הטיפול היחידי שהם שלחו אותו זה למרכז להפרעות אכילה בבית חולים רמבם ...

הי שירה
אני חושבת שאת מאבחנת נכון את קשייך, אנורקסיה לא רק מוגדרת במספר הקילוגרמים ואכן ממה שאת מתארת את סובלת מהפרעת אכילה.
את רוצה למות ולחיות בו זמנית, נשמע ששאיפותיך גבוהות ואת מאוכזבת כשהן לא מתגשמות באופן שבו קיווית, כך גם לגבי קשר בינאישי. נשמע שאת טוטלית בסטנדרטים שלך, בעוצמות בהן את חווה את עצמך, ברגע שהפסקת לעשן ואחר כך עישנת רבע סיגריה את מענה את עצמך עד כדי רצון למות.
נראה כי הביקורת העצמית שלך גבוהה ביותר ויש לך מעט מאד סלחנות לאופן שבו את פועלת בעולם.
בוודאי שמאד קשה לך כל התמודדות כי הרף הוא גבוה וכי אין לך כל קרדיט לדברים בהם הצלחת אלא יש עיסוק במה שלא.
שירה נשמע שאת זקוקה לעזרה, ניתן לגשת לכך או דרך נושא האכילה ואז לפנות למסגרת שעוסקת בכך, בדרך כלל יש מרפאות בבתי החולים שעוסקות בהפרעות אכילה.
או וזה בכל מקרה חשוב ביותר שתעשי עבורך, כדי שתוכלי לחלום ולהגשים ולרצות לחיות, זה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיתמקד במחיר שאת משלמת מתוך הפרפקציוניזם, ויעזור לך להבין ולהשלים עם המקומות הפחות "אלגנטיים" שלך אבל להיות יכולה להנות מהכוחות והיכולות שלך.
בהצלחה ליאת

דוד שלום
ניתוח והרדמה מעוררים חשש סביב איבוד שליטה ואי וודאות. מה שמאד יכול לעזור הוא מידע מהרופאים, כל שאלה שיש לך בנוגע להרדמה לפרוצדורה של הניתוח וההחלמה.
כן בשעות שלפני כדאי להזכר בסיטואציות אחרות בחייך בהן היית בלחץ ולנסות לשחזר מה עזר לך? מה מסייע לך להרגע ולחוש שלו יותר. מחשבות חיוביות, זכרונות נעימים, מוסיקה, נשימות עמוקות.
חשוב לקחת בחשבון שניתוח הוא חוויה לא קלה ועם זאת ברוב המקרים זו אפיזודה שמתחילה ומסתיימת וגם כשיש כאב הוא הולך ופוחת עם הזמן.
ליאת

שלום
את מתארת עצמך כמי שמתמיד חששת שלא תהיי רצויה ואף אחד לא יזדקק לך והמעבר לבית ספר אחר אילץ אותך להתמודד עם התחושותדומות, קשות, של לא להיות שווה, מוערכת ולא להיות כמו כולם.
את לא מתפנקת והתחושה הזו קשה ביחוד כשמדובר בגיל שלך בו הזהות מתעצבת ולחברה יש משקל רציני מאד בתוך החיים.
נראה כי עם כל הקושי בבסיס את מסוגלת לשינוי ואת גם יודעת בתוכך שאת שווה יותר ואכן סיפרת על תהליך שינוי שאת עוברת. עם זאת הדברים שהטרידו בעבר מטרידים גם היום.
תבדקי עם עצמך מה עזר לך לעשות שינוי, תנסי "להתאמן" בלהגיב באופן יותר טבעי עם מי שאת בכל זאת מרגישה יותר נוח. תחזקי עצמך במקומות שבכל זאת הצלחת להתבטא.
נשמע שאת עוברת תהליך אך אם תמשיכי להרגיש כי המחיר כבד מדי עבורך ניתן להעזר ביעוץ ונראה כי את יכולה להרוויח מכך.
ליאת

תודה רבה על התשובה.שבוע טוב.

חיים שלום,
אתה מתאר סבל נפשי מתמשך לאורך שנות ילדותך והתבגרותך ללא מקורות תמיכה משמעותיים.כדי שיהיו לך משאבים להשקיע בלימודיך ובהמשך בשירות הצבאי אתה באמת זקוק לעוגן בתוכך, ל"בית פנימי" שממנו תשאב כוחות. לא ברור מדבריך האם הייתה מסגרת שהיוותה משענת לאחר מות אימך.
נראה שאתה זקוק למקום טיפולי בו תוכל לקבל תמיכה, תוכל להבין את המשבר הנוכחי וכן לשאול שאלות לגבי עתידך. בטיפול תוכל מחדש להתחבר לרצונות שלך וכן להבין באופן ברור יותר מה אתה מסוגל כרגע ומה לא.
אני מניחה כי בישיבת הסדר יש גורם טיפולי, והיה ולא אתה צריך לפנות לתחנה לבריאות הנפש של משרד הבריאות הקרובה ביותר למקום מגוריך. אתה יכול להעזר ברופא המשפחה לצורך הפנייה.
ליאת

מה זה אומר‏?‏

לא ראיתי מקודם את התשובה רק את השם שלך,תודה על התשובה.אין פיתרון חוץ מלפנות לטיפול,סוג של פיתרון מחשבתי‏?‏ לא הבנתי איך זה עונה על הבדידות‏?‏

חיים שלום
בוודאי חשיבה חיובית מסייעת במצבים של דיכאון, אני מעריכה שבתקופות בהם הרגשת טוב יותר ועם יותר כוחות התמודדות עשית שימוש בכך אפילו שלא ממש היית מודע לכך.
בהתחשב בקשיים אותם חווית במהלך חייך כנראה שיש בך כוחות התמודדות עם זאת נראה שגם בחשיבה חיובית יש מקום ללמוד איך לעשות בכך שימוש.
אני מבינה את השאלה על הבדידות, טיפול הוא לא פתרון לבדידות אבל הוא כן מאפשר לחשוב על פתרונות בתוך המציאות לבדידות שאתה חש עם עוד אדם שיש לו היכרות עמוקה איתך ועם צרכיך וכן מסייע בהבנה של סיפור חייך ובמציאת הכוחות הפנימיים שיאפשרו התמודדות טובה יותר עם הבדידות.
ליאת

מכיוון שהפרטים שנתת מועטים יש קושי לענות לך, ניתן לפנות למסגרות הטיפוליות בבית הספר, יועצת ופסיכולוגית לפחות כדי להתלבט איתם לאן כדאי לפנות. כן יש מסגרות יעוציות כמו "דלת פתוחה", וכן לשכת הרווחה במקום המגורים (נמצאת בעיריה או במועצה המקומית), שבה יש מטפלים שעוסקים בילדים ונוער גם איתם ניתן להתיעץ. מסגרת נוספת היא התחנה לטיפול בילד ובמשפחה של משרד הבריאות.
ליאת

רבים בגילאי הילדות והנעורים חווים התנסויות מיניות שונות כולל התנסויות עם בן אותו המין על אף שלא מדובר בהומוסקסואליות.
אנשים שונים אחד מהשני ברמת הדחף שלהם, במקרה הזה אתה מדבר על דחף מיני, שהוביל אותך להתנסויות שונות בגיל צעיר יותר.
נראה כי בתוכך חשת כל מיני סערות, פחדים שהטרידו, מצב רוח קשה, קראת לעצמך ילד דכאוני ונדרשה לך הרבה הרגעה, הכוונה ושמירה.
מה שברור מדבריך שאתה במצוקה ומאד לבד עם התחושות שלך ואתה זקוק לעזרה כדי להבין את מה שעבר עליך, וכן את הנסיבות שהובילו לדברים שאתה מתאר. נראה כי אם תהיה בסוג כזה של תהליך תוכל גם להבין, גם לסלוח לעצמך וכן להמשיך הלאה עם פחות משא כבד.
חשוב שתפנה מהר ככל שניתן דרך מסגרת בית הספר אם אתה עדיין שייך אליה, דרך קופת החולים או למסגרות טיפוליות שיש במקום מגוריך, ניתן לברר באינטרנט מה קיים.
ליאת

ממה שאתה כותב אפשר לראות את החרטה שלך וכמה שאתה מצטער...
אני בת 15... ויש לי אח תאום
קרה מקרה דומה שאני מעדיפה לא לפרט עליו ,מן מנהג קבוע שהיינו בני 5
שהוא יזם
הוא לא התכוון לזה ,היינו רק בני חמש
והיום אני אומרת לך,הוא האח הכי טוב בעולם!!
נראה לי שהוא גם זוכר,והוא קצת מתבייש בזה
אבל שנינו "שכחנו" ..
אז רציתי להגיד לך,שזה שאתה כלכך מתחרט זה מספיק,ואם יהיה יום ואחיך יזכיר לך את זה ,תסביר לו שהיית קטן ולא ידעת מה אתה עושה..ואתה מצטער.. וזהו :)
בהצלחה 3>
ובבקשה... אל תחשוב אפילו על להתאבד :\

שיר שלום
המקומות בהם אנו מוצאים עצמנו ללא שליטה הם קשים וכואבים, ביחוד כשאת אומרת כי את עושה מאמץ לעצור ולהתגבר על הרצון לאכול דברי מתיקה והדבר לא מצליח. בוודאי כמו שאת רומזת יש סיבה מדוע את זקוקה לכמות כזו של "מתוקים" ויתכן כי יש בזה מילוי צורך ונחמה, וכן היה כדאי להבין מהם הסיבות לכך.
יתכן כי בשלב הזה קשה לך מכל מיני סיבות לעצור עצמך ולווסת את האכילה באופן נכון יותר ואולי מתוך כך שווה להרפות מהמאמץ כדי שלא תגיעי שוב ושוב לכך שמתוך תחושת החסך את אוכלת בסופו של דבר יותר. יתכן שכרגע אין לך את הכוחות להתמודד ובתקופה אחרת תוכלי לעמוד במגבלות שהדבר מצריך ממך.
חשוב לאמר כי אכילת דברי מתיקה יש בה אלמנטים של התמכרות וכמו כל התמכרות הגמילה ממנה היא תקופה קשה ביותר שחשים בה תחושות גופניות ובוודאי הדבר משפיע גם מבחינה נפשית, לכן את הקושי הרב ביותר חווים בתקופה הראשונה, זאת עד שהגוף והנפש מתרגלים.
גם להחליט שבתקופה מסויימת בוחרים שלא להתמודד זו החלטה חשובה.
ליאת

נעה שלום
זה קורה לא מעט שיש מספר שערות לבנות בודדות כבר בגיל שלך ועוד קודם לכן. את אומרת כי שערך כהה ולכן הדבר כל כך בולט. עם זאת נראה כי התחושה שלך שהשער הלבן הוא הייצוג של כל המראה שלך. כשקראתי את דברייך שאלתי את עצמי מדוע את מגיבה לכך בעוצמה כל כך גבוהה, ממה את מודאגת?
האם התחושה היא כי אם היתה אחת ואחר כך שלוש אולי תאבדי שליטה על כך והן יתרבו מאד?
ואולי נדמה לך כי האחרים רואים כל שערה באותו אופן שאת רואה זאת?
נראה כי כדאי שתשתפי חברה טובה או הורים או מבוגר אחר שאת סומכת עליו בתחושות הקשות שלך, גם כדי לקבל פרופורציה וכן כדי להתמך ולהעזר.

חרדת המבחנים ממנה את סובלת קשורה בכך שכל עשייה שלך, בוודאי במה שקשור ללמידה, צריכה להיות מושלמת. מכיוון שכך ומכיוון שלכל מבחן עבורך יש משמעות מאד גדולה, כי אם לא תצליחי תחושת הכשלון תהיה בלתי נסבלת, את ניגשת למבחן עם "מטען כבד" של "את חייבת להצליח". הקושי להתחיל וללמוד שבוע קודם הוא מתוך הנטייה של רבים מאיתנו להימנע ממגע, ומהתמודדות עם מה שמעורר חרדה כה גדולה ולכן את נמנעת מללמוד למבחן עד אשר אין לך ברירה.
אמנם הסביבה משכנעת אותך כי אין מה להילחץ אבל נראה כי קשה לך להרגע ובאמת לבוא לידי ביטוי עם יכולותיך.
אני מציעה כי תבדקי את עצמך במצבים שונים מה מסייע לך להרגע ועשי בכך שימוש. למשל נשימות עמוקות לפני הכניסה למבחן, שוקולד, מוסיקה מסויימת, כיווץ היד לאגרוף וניעורה מספר פעמים בכל יד. ישנן טכניקות רבות להרפיה והרגעה וכן לשינוי החשיבה. כולנו שבויים במשפטים שליליים שאנו אומרים לעצמנו ברגעים שונים בחיינו.
אפשרות נוספת היא להעזר בגורם טיפולי בבית הספר או מחוץ לו כדי ללמוד טכניקות שונות מחד ומאידך לנסות להבין מדוע רף הציפיות שלך מעצמך הוא כה גבוה ובלתי מתפשר,
בהצלחה ליאת.

שלום,
את מתמודדת עם תקופה קשה ביותר שעוברת על משפחתך ואת בתוכה. כמו שכתבתי קודם לכן במשבר המשאבים של המשפחה לא מתחלקים באופן שווה אולם כשהדבר נמשך לאורך כל כך הרבה זמן, קשה להשלים עם זה. נראה כי הביטוי של רצונותייך למול אמא הוא משמעותי על אף שהיא לא יכולה להענות ואת נותרת מתוסכלת. את גם הופכת להיות נוכחת ונראית דרך הביטוי של צרכייך.
את מבטאת כמיהה למנוחה מהמצב הקיים וניתן מאד להבין זאת, ההרחקה של אחותך אינה מתאפשרת אבל האם ניתן ליצור דבר אחר שיאפשר את ההתנתקות מהעומס הרגשי שאת חווה אפילו באופן זמני ורגעי?
דרכים כמו שמיעת מוסיקה, קריאה, או פעילות גופנית וכן מפגש יזום עם אחרים במסגרות קיימות שלא יצריכו ממך להיות אקטיבית ביצירת קשר כמו תנועת נער או התנדבות.
ליאת

ליטל שלום,
מהפורומים שתיארת שבינהם את עוברת ניתן להבין שאת עסוקה בכל מיני שאלות, בכתיבה שלך התיחסת בעיקר לשאלה של זהות מינית.
לא כתבת מה גילך אבל העיסוק בכך הוא קשה ומבלבל בעיקר כשלא ניתן לשתף משהו אחר.
נראה כי את זקוקה לעזרה, אפשרי לפנות ליועצת בית הספר או לפסיכולוגית ולשתף אותן.
לפעמים כשההתלבטות לגבי העדפה מינית מתבהרת, העומס הרגשי יורד ואפשר להתפנות ללימודים, ליצירת קשר ומצב רוח משתפר. כרגע נראה כי בכל תחומי החיים עבורך ההתמודדות היא בלתי נסבלת ונראה כי שווה שגורם טיפולי יסייע לך בלשאת זאת ובהמשך את תרגישי כי גם הרצון לחיות יתעורר מחדש. נראה כי מישהו צריך להחזיק עבורך את התקווה שדברים יכולים להשתנות, וזה אכן כך. ליאת