פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

אני כרגע עולה לכתה י'ב ולעבור בית ספר זה סיפור

שלום.

קשה מאוד להיות בלי חברים בכלל, ובפרט בגיל ההתבגרות, שבו לחברים יש חלק חשוב במיוחד בהתפתחות.

האם יש לך אפשרות ליצור קשר עם תלמיד אחד מהכיתה, שאולי יוכל להוות מעין "גשר" להיכרות מעמיקה יותר עם כמה תלמידים נוספים?

האם ניסית להיוועץ בצוות ביה"ס (מחנכת, יועצת)? אם לא, נסה אותן. הן בוודאי יוכלו לסייע.

בהצלחה!!

שלום לך,

ראשית, רציתי לבדוק איך נשארת אחרי שקיבלת את ההודעה מ"חסוייה". לא כתבת תגובה ולא הבנתי אם הרגשת שנעזרת מעט? האם קיבלת מענה? האם היו התפתחויות מאז?

שנית, הבדידות שאתה מתאר במסגרת הבית ספרית שאתה לומד בה נשמעת חוויה מאוד קשה, ואכן לעבור לבית ספר חדש בלי אף אדם מוכר מראש זו "קפיצת באנג'י" דיי רצינית...
ולצד זה, בכל זאת, תהיתי - האם למרות אופייך הביישני עשית איזשהם ניסיונות לפרוץ את המצב, למשל לנסות להתקרב אל אנשים מסויימים שנראו לך דומים לך או מעניינים אותך? האם גיששת או בחנת קשרים מסויימים? ואם לא, מדוע? מה עיכב/חסם אותך?
איך היה מצבך החברתי בבית הספר הקודם? ואם היו חברים, מה עזר ליצור את החברויות הללו?

ממה שאתה מתאר, מדובר בתקופה ממושכת למדיי שאתה נמצא או לפחות מרגיש לבד בבי"ס.
האם היו מצדך ניסיונות לערב גורם בית ספרי עמו יועצת או מחנך/ת או מורה שחביב עליך?

אשמח אם תרחיב קצת יותר על מצבך החברתי בעבר ובהווה בתוך ומחוץ לבית הספר, ואם תרצה, אפשר יהיה לדון בחלק מהשאלות שהעליתי.

אם עולה בך צורך לשתף אדם באופן יותר פרטני ודיסקרטי מאשר באתר, יש אפשרות שתפנה לגורם ייעוצי/טיפולי (פסיכולוג/ית / עו"ס קליני) דרך מרפאה ציבורית לבריאות הנפש, או דרך קופ"ח או באופן פרטי.
אשמח לכל עזרה נוספת ו/או הידיינות,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

הבית ספר בינתיים נגמר ועכשיו חופש ואני די לבד
אבל גם בבית ספר אין לי כ"כ עם מי לצור קשר
רוב התלמידים גרים בדרום הארץ(אני מהמרכז) וזה בית ספר עם פנימיה
אלו שמהאיזור שלי לא היו מגיעים כמעט לבית ספר ואין לי כ"כ איך לצור איתם קשר
המצב שלי בעבר היה יותר טוב,יותר פשוט
לא באמת חשבתי על כל מה שאני אומר כמו עכשיו והיה יותר קל
השתלבתי יותר עם כולם,למרות היותי ביישן
אבל עכשיו זה פשוט שונה...
כשהיועצת שמעה שאני רוצה לעבור בית ספר היא לקחה אותי לשיחה אחת ובזה זה נגמר..

בבקשה תענו לי כמה שיותר מהר.. זה חשוב לי כל כך !!
היום ש' לקחה אותי למקום שנהיה רק שתינו והיא אמרה לי "בבקשה תעזרי לי אני רוצה להתאבד !!"
אני ישר אמרתי לה "את לא מצחיקה !! די נו אני מבטיחה שהכל יהיה טוב !!" ואז חיבקתי אותה ..
והיום חברה שלי שהיא שונאת את ש' חילקה הזמנות ליום הולדת שלה והיא לא הביאה לה היא הביאה לי שהייתי לידה והלכה ולא הביאה לה.. הרגשתי כל כך רע עם עצמי !! :(
ווחברה אחרת שלי שגם לה יש יום אחרי החברה שחילקה לי הזמנה יום הולדת, והיא אמרה לי לידה והיא שמעה הכל והיא אמרה רק לי .. זה כזה לא נעים לי ואמרתי לה ישר "עזביי !!!! תגידי לי אחרי זה אני לא יכולה עכשיו !! " כולי התעצבנתי !
אני מרגישה רע להיות בשתי צדדים ... אני לא יכולה להתאפק... אני מרגישה רע להיות בשתי הצדדים אוףף !! בבקשה תעזרי גם לחברה שלי וגם לי ..
רע לי להיות באמצע .. היום היה לי שיעור עם ש' ועם עוד חברה שהם גם רבו בניהן אז ישבתי על כיסא וש' ישבה לידי והחברה השנייה ישבה מהצד השני שלי.. אז ש' התחילה לדבר איתי כזה והחברה השנייה התחילה גם ואני לא ידעתי מה לעשות למי להקשיב ולמי להגיד סטוופפ חכי !
פשוט ישבתי וחשבתי מחשבות ולא התייחסתי לשתיהן פשוט ישבתי ואפילו לא שמעתי אותן מרוב שהייתי שקועה במה לעשות עם ש' שיהיה טוב כי הילדות השניות באות אלי ואומרות לי ככה וככה וזה מגעיל אותי כבר !! :(
בבקשה תעזרוו לי ! :'(

אנונימית יקרה,

את מתארת מקרה מאוד כואב, שבו ילדים מרשים לעצמם להתעלל ולהתאכזר.
הם נמצאים בתוך קבוצה גדולה וכך מרגישים מוגנים ומרשים לעצמם להשתלח בילדה חסרת אונים אחת.
מאוד מאוד קשה להתמודד עם כוחה של קבוצה.
אני ממליצה לך בחום לפנות לגורמי הסמכות שבסביבתך - מחנכות הכיתות, יועצת בית הספר ואפילו מנהלת ביה"ס.
צריך מישהו מבוגר וסמכותי שיהיה מסוגל להציב מראה אמיתית מול פרצופם של הילדים המתעללים, על מנת שיראו את הנזק הקשה שהם גורמים.
כל הכבוד לך שאת לא נסחפת עם החבורה המכוערת הזאת.

בהצלחה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

הבעיה היא שחברה שלי לא רוצה שאני ילך והתערב.. אמרתי לה שלשום שאני ילך וידבר עם מישהו שיעזור .. אפילו הצעתי לה שאני ילך בעצמי וידבר עם זאתי שהתחילה את כל הריב ואפילו יעמיד את אותה הילדה באותו המצב אני יגיד לה את אותה הסיטואציה.. ואז נראה איך היא תרגיש.. אבל ש' דחתה את זה.. היא אמרה לי שהיא לא רוצה... היא פוחדת שיגידו שקשה לה ושהיא צומי וכאלה.. ואני מתה ללכת לדבר עם היועצת של השכבה אבל אני מתביישת שאחרים יראו אותי.. ושש' תתפוס אותי הולכת אליה.. בבקשה תייעצי לי איך לפתור את כל הבעיה הזאת ..
בתודה מראש.

אנונימית יקרה,

חשוב שתאזרי אומץ ותפני ליועצת. תוכלי לבקש מהיועצת לפעול בדיסקרטיות ובחוכמה על מנת לא להביך את חברתך ש' ולא לגרום לה עוד יותר סבל, אבל לא תוכלי לפתור את העניין בכוחות עצמך.
ההתנהגות של בני השכבה היא התנהגות אכזרית ולא מקובלת וחובה שתעמוד מולם דמות חינוכית שתעמיד אותם על שגיאתם.

בהצלחה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום שילה,

ממה שאת מספרת משתמע שבנך נתפס כשהוא מבצע עבירה פלילית.
חשוב שתוכלי להעביר לבנך מסר ביחס ליחסך להתנהגות מסוג זה וחשוב שמסר זה יהיה חד-משמעי.
כן, עליך לכעוס ולהראות לו שאת רואה את הדברים בחומרה, ולו רק בכדי שלא תתפתח בבנך הציפיה שההורים תמיד יסלחו לו או יעזרו לו כשהוא מרשה לעצמו לנהוג בצורה שהיא חד-משמעית לא מקובלת בחברה.

אחרי שתביעי עמדה חד-משמעית כנגד התנהגות עבריינית, שאינה מקובלת ואינה נסלחת, בדקי מה הניע את בנך להתנהג כך.
האם הוא מסתובב בחברה שמפעילה עליו לחץ חברתי? האם הוא מאבד שיקול דעת כשהוא נמצא איתם? קרוב לוודאי שצריך לטפל בבנך מהפן החברתי.

לאחר מכן, בדקי מה עובר על בנך מבחינה נפשית - האם התנהגותו החריגה קשורה לרצון לקבל תשומת לב או להשמיע קריאה לעזרה? האם הוא אומלל כעת בשל הבושה שבגילוי העבירה?

תוכלי לעזור לו לשים את הארוע מאחוריו, לא ע"י כך שתסלחי לו ותתמכי בו במקרה של הגניבה, אלא תביעי תמיכה בו בתחומים אחרים בהם הוא חזק. עזרי לו להפנות את תשומת הלב שלו למוקדי הכוח השונים שלו.

בהצלחה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

היי נונה,

מה שאת מתארת הוא כאב מאוד מוכר. הרגשה של "שברון לב" שכמעט כולנו עוברים בשלב זה או אחר של החיים, כשאנחנו רוצים משהו אחד, אבל מושא אהבתינו בכלל רוצה משהו אחר...

לא אוכל להציע לך פתרון קסם לכאב הטבעי שאת חווה, אבל אוכל לומר לך שהכאב הזה יכול לאפשר לך ללמוד משהו על עצמך, על אהבה ועל יחסים וזה שיעור שטוב ללמוד אותו בגיל 18 ולא אחר כך.

אז מה בעצם אפשר ללמוד מכל זה?
קודם כל, דיברת על תחושה של חור, עכשיו שבן זוגך לא קרוב אליך. התחושה של ה"חור" הזה היא אנושית ומוכרת. היא יכולה לנבוע מצד אחד מתחושה של בדידות, לכן זאת הזדמנות לחזק את קשרייך עם אנשים נוספים וגם במהלך מערכת היחסים הבאה שתהיה לך, זכרי לשמור על יחסים קרובים עם חברות, ידידים ובני משפחה, שעשויים "למלא" אותך.

התחושה של "החור" הזה, יכולה גם לנבוע מתחושת חוסר ערך, כאילו היית שווה משהו רק כשהחבר היה איתך, ועכשיו שהוא לא מביט בך באהבה ובהתפעלות, את כבר לא שווה. איני יודעת אם זו התחושה שיש לך, אבל זו תחושה שאופיינית לפרידה מבן זוג. חשוב לזכור שהדיעה של אדם אחד עלינו, לא יכולה לקבוע את הערך שלנו בעיניי עצמינו. זכרי את האיכויות המיוחדות שלך. מי שלא ידע להעריך אותך, אינו ראוי לתשומת לבך הרבה.

בנוסף, הפרידה והפניית העורף של החבר, מהוות הזדמנות להעריך מחדש את היחסים שהיו לכם. האם באמת הכרת אותו לעומקו? האם הוא הכיר אותך לעומקך? האם באמת היתה איכפתיות אמיתית בקשר בינכם?
איני יודעת את התשובה לשאלות האלה, אבל רציתי להביא לתשומת לבך את המושג "אהבה עיוורת". זהו מושג ידוע ורווח והוא טומן בחובו חוכמה רבה. לעיתים קרובות אהבתנו עיוורת ואיננו רואים את בן הזוג האהוב בצורה נכונה ומדוייקת. יכול להיות שעכשיו תעברי איזושהי תקופה של התפקחות לגביו.

תהליך ההתגברות על פרידה הוא ממושך, לפעמים כמו תהליך של אבל, ויש בו עליות וירידות במצב הרוח. אני מאחלת לך שזאת תהיה תקופה מעניינת וטובה עבורך, שתצאי ממנה חזקה יותר וחכמה יותר, לקראת הקשר הבא שלך.

בהצלחה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום לאנונימי,

כאבך עם הגילוי מאוד מאוד מובן.
נחשפת לדבר שלא היית צריך להחשף אליו ואתה מצוי בדילמה שאינה שייכת לך.
אתה תוהה האם להעמיק את מעורבותך ולספר לאמך. תשובתי היא לא.
קשה מאוד לדעת מבחוץ מה קורה באמת בעומקן של מערכות יחסים זוגיות.
יתכן ששמירה על לכידות המשפחה חשובה מאוד גם לאביך ולכן הוא מעדיף לנהל מערכת יחסים מחוץ לנישואין ובלבד לשמור על שלמות המשפחה. יתכן אפילו שאמך יודעת על הקשר ובוחרת להתעלם. קשה מאוד לדעת מבחוץ ולא יהיה נכון שאתה תתערב.

יחד עם זאת, ברור שהידיעה החדשה מערערת אותך, מערערת את האמון שהיה לך באביך ומעוררת בך הרבה דאגה לאמך ולאחותך. זה לא סוג המידע שקל לשמור בבטן, וכל עוד אתה שומר את המידע בפנים הדבר מכרסם ביחסים שלך עם אביך.
הייתי ממליצה לך לנסות בכל זאת לדבר על כך עם אביך, לשמוע מה יש לו לומר, ולשתף אותו באיך זה גורם לך להרגיש.
אם אתה ממשיך לחוש מצוקה, הייתי ממליצה על פניה גם לאיש מקצוע לשיחות, פשוט כדי שיהיה לך מישהו שיהווה אוזן קשבת, מכיוון שכרגע אתה נושא בתוכך מידע שלא מתאים לך והוא מעבר לכושר הנשיאה וההכלה שלך.

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

אני פשוט לא רואה איך שיחה עם אבי תשפר את המצב. לדעתי זה רק יגרום לעוד מתח בבית, כי אם הוא ידע שאני גיליתי גם לו יהייה קשה לדבר איתי אולי מטעמי מצפון או מכעס. כרגע הוא חשוב שהכל נפלא ביננו (יחסית) למרות שאני לא אומר לו בעצם כלום חוץ משלום ולהתראות.
האבא מנותק לגמרי מענייני משפחה, הוא אדיש אלינו, הוא לא מתעניין אפילו על הבגרויות שלי, ואם כן זה רק בגלל שאמא מזכירה לו בהרבה עצבים.

אני מצטרפת למה שכתבה ענבל.
הכי חשוב זה שתדבר עם מישהו, כדי שלא תישאר לבד עם כל העומס הנפשי והרגשי הזה.
יש מישהו שאתה יכול לסמוך עליו שיוכל להיות שם בשבילך?

שלום מירי,

גיל ההתבגרות אכן ידוע כגיל סוער. גיל שיש בו שינויים הורמונאליים שמשפיעים על מצב הרוח וגם שינויים נפשיים מבלבלים בדרך אל הבגרות, נוסף על לחצים חברתיים ולימודיים.

טוב את עושה שאת מנסה להבין ולהיות סובלנית כלפי בתך בשלב זה.

יחד עם זאת, אי אפשר לייחס כל דבר לגיל ההתבגרות ולא טוב לעבור על כל דבר לסדר היום ולפטור אותו כתופעה של גיל ההתבגרות.
חשוב לבחון את הדברים לעומקם -
האם בתך מביעה מצוקה בהתנהגותה?
מהו הדבר שמטריד אותה שגורם לה להיות כל כך תוקפנית?
איזה גבולות צריך להציב לה בשלב זה כדי שהתנהגותה לא תצא מכלל שליטה?

חשוב לפתוח את ערוצי התקשורת עמה ולהבין מה היא מבטאת בהתנהגותה וכך להבין מהי דרך ההתערבות הנכונה ביותר עבורך ועבור בן-זוגך.

אני ממליצה בחום על פנייה לטיפול משפחתי כדרך היעילה והמדוייקת ביותר להתמודד עם המצב אותו את מתארת.

בהצלחה!
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום להורה המודאג,

נשמע שלך ולבנך יש קשר טוב וקרוב ומשמח לשמוע שהוא הרגיש בנוח לספר לך את מה שמטריד אותו. טוב עשית שהפנת אותו לטיפול פסיכולוגי.
מדבריך עולה שבנך נמשך כרגע לשני המינים. ההחלטה אם להגדיר אותו כהומוסקסואל או לא, כ'חריג' או 'רגיל', היא לעיתים קרובות מכשילה ונמצאת בבסיס החרדה שמתעוררת. טוב יהיה אם גם הוא וגם אתה תוכלו לקבל את אהבתו ומשיכתו ללא הגדרות, אלא עפ"י התוכן והמהות - האם הדבר גורם לו אושר, האם הוא נהנה, האם הוא נמצא במערכת יחסים טובה וכד'.
לגבי השאלה כיצד לפנות לבנך בנושא, עצתי היא שתפנה לפסיכולוג המטפל בבנך בבקשה לקבל הדרכת הורים. הוא בוודאי יוכל להעניק לך את העצות המדויקות ביותר.

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום אלון,

ראשית, אני שמחה שחזרת לפורום לברר את מה שמטריד אותך.
נשמע שהמריבה עם אבא שלך ובעיקר המצב הקיצוני שהמריבה הביאה אותך אליו, היו מאוד מפחידים עבורך. מצאת את עצמך במצב של חוסר שליטה עצמית מרוב כעס ומצב של חוסר שליטה הוא מצב שיכול לעורר תחושה עמוקה של פחד.
יכול להיות שהנזק שאתה חושש שנגרם לך הוא סוג של תחושת "טראומה" ממצב חוסר השליטה והכעס העז שבו היית.
בפועל, לא ידוע על נזק מוחי שנגרם מזעם קיצוני, אבל זה כמובן לא פוסל את התחושה שהארוע שקרה השפיע עליך מבחינה נפשית ואף זעזע אותך.
אני מקווה שתמצא את הדרך לגשר על הפערים עם אביך, כך שתרגיש שהוא שומע אותך מבלי שתצטרך "להשתולל".

אני מאחלת לך כל טוב,
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית.

הי עמית,
נשמע שהחיים שלך בשנים האחרונות הם לא קלים. אתה מתאר תחושה מאוד קשה של דחייה חברתית וגם תסכול וחוסר אונים לנוכח העובדה שהמבוגרים סביבך לא מצליחים לעזור.
המצב המתמשך הזה שבו יש מעין חוסר התאמה בינך לבין העולם החברתי בוודאי מעורר בך אי נוחות ומתח.
אני ממליצה שתפנה לשיחות ייעוץ עם פסיכולוג העוסק בבני-נוער.
השיחות יכולות קודם כל להקל על בדידותך.
שנית, דרך השיחות אולי תוכל להבין האם יש משהו בהתנהגותך שהופכת אותך לקורבן קל להצקות או לשעיר לעזאזל ואיך אפשר לשנות את זה.
תוכל לקבל ייעוץ ביחס לדרכים טובות ליצור קשר עם אחרים בצורה שתתאים לך.

אני מאחלת לך כל טוב,
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום עמית,

החוויה שלך באמת נשמעת כמו קריאה לעזרה בכל הצורות והאופנים, בעקיפין וישירות, וזה מאוד מאוד מתסכל.
המצב שאתה שרוי בו הוא כנראה תוצר של כל מני גורמים, וזו שאלה אם אתה רוצה/מוכן להמשיך ולהידיין כאן בפורום על כך, באופן יותר מפורט ולעומק.
מניסיוני, הדברים הללו הם פעמים רבות כן ברי שינוי, אבל צריך להבין קודם כל את מקורות הבעיה.
(למשל, לפעמים הדברים קשורים באופן שבו מתנהגים עם אחרים - לשדר חוסר בטחון לעומת בטחון מופרז, או להתקשות בניהול שיחה זורמת, וכו', לפעמים מדובר במאפיינים חיצוניים. לרב החלקים הפנימיים יותר מכריעים למרות שנהוג לייחס חשיבות רבה לחיצוניות בגיל ההתבגרות).
אני חושבת שבניסיונותיך לשפר את המצב "ירית באפלה", לכל הכיוונים, וזה בסדר אבל מה שחסר בעיניי הוא שאולי לא נעשתה חשיבה לעומק, או שכן אבל משום מה היא לא הועילה.

מתוך כך שאתה פונה לכאן, ולמרות הטון המיואש ועצבני, יתכן שעדיין נותר בך שביב של תקווה מה"מבוגרים", לצורך העניין, אנחנו (מנהלות הפורום).
יכול גם להיות שאנשים נוספים שקוראים כאן מכירים היטב מצבים אלה, בין אם שהם חוו או שקרובים להם חוו זאת, זו לא חוויה כ"כ נדירה, ממש לא. אני מזמינה בהזדמנות זו את שאר החברים בפורום שקוראים ויש להם מחשבות על הנושא, להעלותם על הכתב (כמובן באופן מכבד ובניסיון לסייע).

אני מצטרפת להמלצותיה של טלי, לגבי התייעצות עם גורם טיפולי-מקצועי. האם שקלת זאת? האם הוריך יתנו הסכמתם אם תרצה/תתעקש על כך?

אשמח לתגובתך,

כל טוב,
ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום דור,

אפתח בכך שהבחירה שלך לעזור לבני נוער והאופן בו אתה חושב, מרגיש ומנסח את הדברים מאוד מרגש אותי.
תוך כדי קריאה אכן עלו אצלי הרבה שאלות, אבל העיקרית שבהן, מעבר לפרטים ו יותר לגבי הרעיון העקרוני - האם במקום בו אתה משרת אין דמות שמהווה פונקציה הדרכתית שאפשר להיוועץ איתה?
נשמע שהקושי שלך איננו נקודתי, אלא מחסור בפוקנציה מתמשכת של הכוונה, יעוץ ותמיכה. האם יש בכך מהאמת או שהרושם שלי מוטעה?

אם תרצה בכל זאת לפתוח את זה כאן נקודתית, אתה מוזמן להביא עוד פרטים, לגבי המסגרת שאתה עובד בה, הצוות שאתה עובד איתו, על מדיניות ההחזרה לצופים (האם כחלק מהחזרה לבית ספר ?) ועוד. נוכל לנסות לעזור כפי יכולתנו.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום,

ראשית, חשוב לציין שהפורום הזה לא נועד לשאלות בנושא מין, אלא לשאלות בנושאים נפשיים.
ובכל זאת, ברור שהשאלות ששאלת מסקרנות ומטרידות אותך וטוב עשית שניסית לקבל עבורן תשובה.
סקס בתוך מערכת יחסים יכול להיות ביטוי לאהבה, קרבה ואינטימיות.
נשים וגברים כאחד יכולים לחוות הנאה ממגע מיני. שיא ההנאה המינית הוא אורגזמה, מצב בו "גומרים". אצל הגבר הדבר מתבטא בשפיכה ואצל האישה הוא מתבטא בהתכווצויות של שריר הרחם, דבר שמשרת הפריה (כלומר הריון) אבל לא הכרחי עבורו.
ככלל, לגברים קל יותר להגיע לאורגזמה במהלך מגע מיני מאשר לנשים. מחקרים הראו שרק כ 30% מהנשים חוות אורגזמה במהלך סקס. הדבר תלוי באישה ובמיומנות של הגבר שאיתה.

כל טוב,
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית

מדוע אישה צריכה לגמור, אם בתכלס גבר זה שצריך לגמור כדי להגיע לאשה וכאמור, שתיהיה בהריון.?

שלום לך,
כפי שטלי איסרוב כתבה, הפורום הזה נותן מענה לשאלות בנושאים נפשיים, ולא מתמחה בנושאים מיניים. אמנם קשה להפריד בין מיניות ובין הנפש, אבל היינו רוצות לתת מענה לפי יכולותנו וכישורינו ואלו לא בתחום זה, לשם כך ישנם יועצים ומטפלים מיניים שכפי הנראה ידעו לענות על השאלות הלגיטימיות שמעסיקות אותך. אני ממליצה לך לחפש ברשת פורום שעוסק במיניות האדם על כל נספחיה וגווניה.
כל טוב,
ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,

בלבול או התלבטויות בהעדפה המינית (בשונה מהזהות המינית, שמתייחסת לתחושה העצמית כגבר או אישה באופן תואם למגדר הביולוגי) נפוצים בקרב מתבגרים. במיוחד כיום כאשר קיימת פתיחות או אפילו עידוד של חיפוש ובדיקה עצמית בתחום זה.
יחד עם זה, נער/ה יכולים להיות מאוד מוטרדים סביב זה, כיוון שהבלבול מעורר חרדות, שכן עדיין
בחברה שלנו ישנה נורמה ברורה ולחץ חיצוני להיות "כמו כולם" לצד "להיות מיוחד".
יש באתר זה עיסוק בנושא, תוכל לקרוא על כך (תוכל לחפש תחת "מין וזוגיות" - "עצור, אתה לא הומו")
וכן באתר "איגי" יש חומר בנושא. תקיש בגוגל ותחפש שם.

אם יש שאלות יותר ספציפיות, אתה מוזמן להמשיך ולפנות לכאן, אלינו.

כל טוב,
ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

הי נועה,
גיל ההתבגרות הוא גיל מסובך ומורכב.
הוא מורכב מחלקים של ילדות וחלקים של בגרות.
חלקים של עצמאות וקבלת החלטות לבד וחלקים בהם עדיין ההורים מחליטים, מכוונים ושומרים.
טוב שיש עדיין את ההשגחה של ההורים ואת העזרה שלהם.
הם דואגם לך לבית, אוכל, בגדים, עוזרים לך בלימודים ובעיקר שומרים על הבריאות שלך.
פירסינג בגוף הוא בעצם יצירת פצע בגוף, לכן אני רואה הרבה הגיון בזה שהורים מסתייגים מכך.
כתבת שאת יודעת שפירסינג גם יוצר הד חברתי. אני מניחה שהפירסינג יוצר הד חברתי ע"י משיכת תשומת לב לגוף. הורייך בוודאי רוצים לשמור עליך גם בהיבט הזה - שתוכלי למשוך אליך תשומת לב שתתמקד באישיות שלך ובתחומי העניין שלך ולא רק בהיבטים חיצוניים.
ברור לי שכרגע השיקולים של הורייך לא נראים לך נכונים ועצם העובדה שמגבילים אותך בוודאי מכעיסה. אני מציעה לך להעזר בסבלנות. בגיל 18 בוודאי תוכלו להחליט בעצמך לעשות פירסינג, אם עדיין תרצי בכך.
אם את מרגישה שמצבך החברתי לא כל כך טוב, אולי כדאי לנסות לפתור את הקושי הזה בדרכים שונות.
בהצלחה!

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום נועה,

אני נוטה לחלק את ה"תנאים המאפשרים מקובלות חברתית" לשניים - ולא מבחינה הררכית, אלא זה לצד זה - 1. היכולות האישיותיות, הפנימיות, לרב דימוי-עצמי חיובי ומיומנויות חברתיות טובות, 2. תשומת הלב וההשקעה במראה החיצוני באופן שתואם את התחושה הפנימית ולא רק כי אחרים עושים זאת.
אני בוחרת שלא לענות ישירות לשאלתך כי אני חושבת שהיא רחבה יותר מאשר "האם עגיל בטבור ישפר או לא את מקובלותך החברתית?" - השאלה היא עד כמה את מרגישה שלמה עם מי שאת, מבחינה פנימית ומבחינה חיצונית? עד כמה את מרגישה שה"אידאל" שלך למי שהיית רוצה להיות לא מאוד רחוק עד רחוק מאוד - ממי שאת בפועל כיום.
אשמח להמשיך לחשוב איתך כאן על הדברים שאפשר "לעבוד" עליהם, לשפר, כדי שתרגישי שאת "בדרך" אל מי שאת רוצה להיות.

כל טוב ובהצלחה :-)

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך ח',

קודם כל אני מציעה קצת חמלה ואמפטיה גם אלייך ואל מצבך שבתוך הסבך המשפחתי והמקרה הקשה שאחותך חוותה. לא פשוט בכלל לשמוע ידיעה כזו, לעכל אותה, עבור עצמך, עבור אחותך ועבור אמא שלך. גם אם חלילה היית מכירה את החוויה או משהו ממנה (אני מאוד מקווה שלא), היה לך מאוד קשה לעכל ובטח להגיב אליה.
הגוף שלנו הוא מבצרנו והוא מרגיש לנו בדרך כלל מאוד בשליטתנו. בנוסף, אנחנו מאוד רוצות לדמיין שיחסים מיניים (סוג של תקשורת אינטימית דרך הגוף) יהיו מהנים ומספקים, ולא אלימים ולא מכבדים אותנו. פתאום לשמוע על זה, ולחשוב שזה קרה לאחותך, זה הופך לקרוב ולאפשרי. זה מפחיד.
בנוסף, נשמע שאחותך הסתירה את זה, אולי זה אומר שהיא התביישה, שהיא מרגישה שזה אומר משהו עליה, שאולי לא יבינו אותה (זה לא מוצדק) אבל גם שיהיה לאחרים קשה לעכל, וזה כבר כן מוצדק. מה שהיא עברה זו טראומה, מצב טראומטי הוא מצב לא צפוי שמאיים על קיומנו הרגשי והפיזי. רב הפעמים אנחנו מוצאים עצמנו ללא מילים מול מצב כזה, שתופס אותנו לא מוכנים, שגדול עעל מה שנפש שלנו רגילה לעכל. כשטראומה לא עוברת עיבוד, התייחסות מיטיבה, היא נשארת גולמית ולפעמים מקשה על תפקודים שונים, יתכנו המנעויות מדברים שעשינו פעם כדי לא להגיע לאותו מצב שוב, יתכנו מצבים של פלאשבקים ועוררות יתר ודריכות - מצב נפשי שכמו מתכונן שהדבר הזה יקרה שוב. זה מוכר לך אצלה?
אחותך סיפרה לכן משהו שכמו נפלט לה, אבל אולי טוב שהוציאה סו"ס. ועדיין, זה לא אומר שעלייך מוטלת האחריות לעזור לה לעכל. אני חושבת שהיא צריכה להעזר במישהו מקצועי. כדי שהטראומה תקבל טיפול "נכון" ומתאים, ולא "תיפול" ותשפיע לרעה עליכן. זה בסדר עצם העובדה ששיתפה, אבל כעת היא צריכה עזרה אחרת, ולשם את יכולה לכוון אותה. זו עזרה גדולה למשל שתוכלי להציע לה לפנות למקום טיפולי - כמו "נט"ל", זה מקום שיודע לטפל במקרים ובמצבים כאלה בדיוק, שמתמחה בזה, ועושה עבודה טובה. הם ממוקמים בתל-אביב. אם אתן גרות באיזור רחוק ממרכז הארץ, אפשר להשתמש בלינק שאתן פה ולחפש דרך אתר האיגוד לנפגעות תקיפה מינית מקום בארץ שמתמחה בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. הם מציעים גם עזרה ראשונית, למשל טלפונית. הלינק :
http://www.1202.org.il/

אשמח אם תבחרי לשתף ולעדכן כאן בהתפתחויות.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית

אחרי שהיא גילתה למשפחה מה שהיא עברה היא דיברה על זה קצת ואמרה שהיא כבר הצליחה להתגבר על זה ושקשה לנו שאנחנו יודעים וכואב לנו...היא לא רוצה לדבר על זה יותר ואומרת שזה שלפעמים תמונות באות לה לראש אבל לעיתים רחוקות... היא לא רצתה לספר לנו לא כי היא התביישה אלא פחדה שאנשים ישמעו ויפיצו את זה

תשובה מאוחרת...

זו זכותה להחליט מה ומתי מתאים לה לעשות עם הפגיעה שעברה.
חשוב לי לצייד אותך במידע שאין הכרח בטיפול כל עוד זה לא פוגע בתפקוד הקשור ליצירת זוגיות
ואופן ההתנהלות בה, אבל פעמים רבות מאוד זה כן פוגע, ולכן ההמלצה היא בכל זאת - לפחות לשקול להתייעץ על הנזק הנפשי שהארוע השאיר, גם אם הנזק סמוי ולכאורה מועט. מדברייך לא
השתמע כאילו היא שמה את זה לגמרי בצד, אלא זה נמצא שם חבוי ואז מתפרץ החוצה ללא שליטה.

חשוב לי במיוחד להדגיש עבורך - אל תקחי על עצמך את התפקיד של "לרפא" אותה. אפילו לשמוע את הסיפור שארע יכול להשפיע גם על התפישה שלך, וכדאי שהיא תעשה את העבודה הרגשית הזו במקום נפרד, מבלי שזה ישפיע לרעה עלייך. (אני יודעת שדבריי נשמעים מאוד אנוכיים, אבל אני חשה חובה לכתוב לך זאת, מתוך צורך לשמור גם עלייך, ולא רק על טובת אחותך. גם מי שקרובים לאדם שעבר טראומה עלולים לעבור טראומה-משנית אם לוקחים תפקיד כמו-טיפולי).

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

אמא יקרה,
הסיפור שאת מתארת הוא סיפור קשה ביותר.
סגנון התגובה של בתך הוא סגנון ביישני, וסגנון ההתמודדות שלה הוא להימנע מלהתמודד.
מהו סגנון ההתמודדות שלך?
מהו המסר החינוכי והמוסרי שאת רוצה להעביר לבתך?
כיצד תתרמי לתחושת המוגנות של בתך?
כיצד תבטיחי שאירוע כזה לא יקרה לילדים נוספים?
אין לי ספק שהדרך היחידה להתמודד עם אלימות היא להתייצב מולה.
חשוב מאוד שתפני להנהלת בית-הספר ותתארי את המקרה. תוכלי לבקש מהם לנהוג בדיסקרטיות ולשמור על הפרטיות של בתך בצורה מקסימלית, אבל אי אפשר להתעלם ממה שארע.
תקיפה אלימה מצדיקה פניה לרשויות החוק ואם בתך חשה מאויימת המשטרה צריכה להכנס לתמונה.
אנא ממך, למען ילדים אחרים, אל תגלי סובלנות כלפי התנהגות אלימה!
כל טוב לך ולבתך,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.