פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום א'

נשמע שאת סובלת מהאינטראקציות בבית, ושאת קוראת לעזרה מיידית. לצד זה, את כותבת כי מראש אין לך מוכנות לקבל הכוונות או המלצות לטיפול/עזרה מסויימים.

לצערנו, בשל מגבלותיו של פורום ווירטואלי, מעצם היותו כזה, לא ניתן לשוחח באופן פרטי עם מנהלות הפורום.
אם תרצי המלצות על מקומות טיפול, נוכל לספק זאת.
לחילופין, את יכולה לכתוב כאן קצת יותר בפירוט על האלימות שאת חווה, מצד מי, כלפי מי, איזה סוג של אלימות (מילולית, פיזית, ומידת הסיכון הפיזי והרגשי) האם ואיך התמודדת/בני משפחה אחרים התמודדו עם זה בעבר?
לרב, כתיבת השם באופן מוסווה כמו שאת עשית, עוזרת להמנע מלחשוף, גם אם התחושה היא שאת חושפת הרבה ממך.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

אבא שלי נתן לי מכותויש לי מכה ממש כוואבת ברגל ואמא שלי היא בכלל לא אמא אין לי תקשורת איתה היא כמו ילדה קטנה היא דפוקה ויש עוד הרבה דברים עם ההורים שלי כול המכות שהם נתנו לי אני זוכרת אותם וגם יש לי 2 אחים גדולים שגם לא פחות מרביצים לי שהם מיתעצבנים עלי לא רק מרביצים גם מעיפים עלי דברייים !!אני לא יודעת מה לעשות=((((((( יש המון בנות שאמא שלהם היא כמו חברה טובה ושלי היא סתווומה פשוט נימאס לי

שלום עדן, לילה טוב,

אני מבינה שהחוויות שחווית בבית הספר הקודם או/ו בבית לא חיוביות, ואת חוששת אולי שהדברים הלא נעימים יחזרו על עצמם.
אני מאוד מאמינה בכך שהעבר מעצב אותנו, ויחד עם זה הוא לא מכתיב לנו לחלוטין שמה שהיה
הוא מה שיקרה, אלא שיש גם בידנו כוח לשנות דברים בסביבות שונות, וגם הסביבה אחראית
על איך שאנחנו מרגישים.
אני חושבת ש התחושה שלך שלא קיבלו אותך בזרועות פתוחות קשה ומאכזבת אבל יתכן שהציפיות שלך היו מעט גבוהות מדיי. לא מכירים אותך ואולי גם האחרים היו בהתרגשות/חרדה ולא היו פנויים מספיק לחשוב עלייך (למרות שזה בהחלט היה יכול להיות נחמד ומסייע לך ואולי באופן אידאלי כך היה הכי נעים ונוח בשבילך). יחד עם זאת, זה לא בהכרח מעיד על הרבה יותר ממה שכתבתי, ובהחלט כדאי לנסות ולהיות פעילה יותר ויוזמת יותר (אפילו בקטן) מאשר בבית הספר הקודם.
הייתי מציעה לך להתחיל לגשש וליצור קשר 1 על 1 עם ילדים שנראה לך שהסיכוי לשיתוף פעולה איתך גבוה, ילדים שאת מרגישה שעשויים להתעניין בילדה חדשה בכיתה
ובכלל שמחפשים חברה ושעדיין לא מצאו לגמרי את מקומם בקבוצה או זוג. הייתי מתחילה בגישוש בהפסקות או לנסות ליזום ולשאול שאלות על הכיתה בעבר, על ההיכרות עם המורים, אולי לבקש מאותו ילד או ילדה שיכירו לך את בית הספר,
יעשו לך סיבוב בחצר ויספרו לך דברים. ישנם ילדים שיהיו שמחים לקחת אותך תחת חסותם
וללמד אותך מהידע שלהם.
אם את מרגישה עם הזמן שדברים משום מה לא מצליחים להשתנות ולהשתפר בהרגשתך,
כדאי שתפני ליועצת ותבדקי איתה איך אפשר לשנות. בינתיים אני מציעה שתנסי בכוחות עצמך.

כל טוב ובהצלחה - בחברה ובלימודים,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך.
רציתי לומר לך שמעבר של בית ספר זה בהחלט צעד לא קל,
והימים הכי קשים הם הימים הראשונים,
זה ימים שאת לא מכירה עדיין אף אחד,
ובאותה מידה אף אחד לא מכיר אותך,
תחשבי שבדיוק כמו שאת לא מכירה אותם,
הם לא יודעות מי את , בכלל לא,
אז אל תלחצי , להפך תרגעי,
להיות ילדה חדשהה בכיתה זה אפילו כיף,
כי זה מוסיף עוד רוח חדשה לכיתה שלא הייתה לפני כן,
בקיצור: אני מציעה לך להרגע,לחייך ולהיות נחמדה,
לנסות ולהתחבר,
ואם את לא מצליחה אל תלחצי!!
ואל תחשבי שאת לא מספיק טובה,
הזמן עושה אתשלו!!
אני מאחלת לך המון בהצלחה:)

היי רחלי,

את כותבת מאוד יפה ובאומץ על מה שקורה לך בתחילת השנה מבחינה חברתית. אני מבינה
מדברייך שהחופש כמו רוקן אותך מכוחות ומחשק, וחזרת לבית הספר מותשת. זה נשמע לכאורה
מוזר אבל האמת - חופש יכול לעשות דברים כאלה. לפעמים הוא מייצר שיעמום ומיאוס ורוצים שמשהו
מבחוץ ימלא ויתן משמעות. בנוסף כתבת על חרדה. האם ניסית לחשוב יותר ספציפית וממוקד ממה
את חוששת? האם את חוששת להיות דומיננטית שמא ידחו אותך? האם יש אפשרויות אחרות חוץ מלהיות מנהיגה או מדוכאת? האם יש לך משהו אחר לתרום ולהביא איתך כשאת עם חברות? האם
את מרגישה שהחופש נתן לך משהו או לקח ממך? האם היה מלא בתוכן או ריק?
בנוסף, לפעמים שיעמום הוא גרסה של כל מני רגשות שליליים אחרים. נסי אולי לרשום את תחושותייךועקבי אחריהם - נסי לראות בדיוק אילו תחושות עולות בך ונסי לבדוק אם יש להן בסיס
או שאלו חששות לא מוצדקים (עד כמה שניתן להגדיר זאת כך). הרבה פעמים אפשר להעמיד מול חשש מסויים, אמונה/מחשבה אחרת שתנבא תרחיש חיובי ומוצלח יותר, ולהבין שבעצם הניבוי השלילי לא בהכרח היחיד או בעל הסיכוי הגבוה ביותר. האם הובנתי?

כמובן, את מוזמנת להמשיך לכתוב כאן ולשתף ונשמח לקרוא איך הדברים התפתחו ואיך את מבינה
את מה שאת חווה, כיום ובהמשך.

כל טוב ושנה טובה,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,

כמה שמוכרת לי, אישית ומאחרים, החוויה הזו, שמשהו נפגם במראה החיצוני, ובמיוחד ב"כרטיס
הכניסה" שלו, הפנים, וקשה לשאת את המחיר, הבושה, הפחד מכך שכבר לא יאהבו אותי כפי
שאני כעת.
במיוחד קשה בגיל ההתבגרות, בו קשרים חברתיים מרגישים כחשובים ברמה קיומית - אם הם
לא יהיו או לא טובים מספיק, חיי אינם חיים. המשפחה, ההישגים האקדמיים (הלימודיים), התחביבים,
הכל נראה כמתגמד מול הצורך בהכרה ואהבה מבני גילנו.
וכמובן שאני אומרת את הדברים ממרחק מהגיל ומהחוויות הללו, ויכולה לראות שיש עיוות וחוסר
צדק בהתייחסות הזו, גם אם היא מרגישה כ"אמת" הצרופה והיחידה. אין זה כך.
אז ראשית אני מציעה לך לעבור תהליך של השלמה, בין אם בעזרת אחרים (כמו הפנייה לכאן) ובין אם בסיוע של גורם מקצועי (לפנות לטיפול בנושא זה חשוב ובהקדם).
שנית, אני יודעת ש"טיפול עצמי" בנושא אקנה הוא לא מספיק, ואמנם את התרופה שציינת אינני
מכירה, אך בהחלט יש סיכוי שהתערבות תרופתית תעזור מבחינת איזון הורמונלי.
בנוסף, אני יודעת על נערים ונערות רבים שקוסמטיקאית (ולא טיפול-עצמי עצמאי ע"י תכשירים
שונים) עזרה להם מאוד. זה דורש מספר פגישות, וכן, מה לעשות, סבלנות מסויימת.
שלישית, נסה לחשוב על תחומים נוספים בנוסף לזה החיצוני בו תלית את אהבת הזולת אליך, תחומים בהם אתה טוב וראוי לאהבה והערכה בהם. אני בטוחה שיש. נסה להשען עליהם בתקופה
בה אתה מטפל בעצמך.
רביעית, אם העיסוק במוות ממשיך ללוות אותך, ואתה מרגיש שאתה עלול לפגוע בעצמך, אנא,
פנה מיידית לגורם טיפולי מקצועי, שתף (יועצת/פסיכולוג פנים-אל-פנים) והם יעזרו לך למתן
את התחושות החריפות הללו שעלולות להביא אותך לפעול וליצור נזק בלתי הפיך.

כמובן שאתה מוזמן להמשיך ולכתוב כאן מתי שתרצה, ונשמח ללוות אותך במה שעובר עליך.

כל טוב ובהצלחה בטיפול בעצמך,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

אם אבא שלך הוא כזה , סימן שלא צריך להתייחס אליו יותר מדי.
תבני את החיים שלך, בלי לשים עליו.
לא שווה שיהרסו לך החיים עם יותר מדי מחשבות על כזה אדם.
מה לעשות, יש מטומטמים בעולם, אני כולי תקווה שהוא יקבל שכל וישתנה לטובה ואולי יהיה חכם לנהוג בטוב, אם לא, הבעיה כולה שלו שהוא בוחר בדרך הרעה ולא בטובה כי הוא זה שמפסיד מזה כי אף אחד לא אוהב אותו. יש לך כמה אופציות, אפשרויות שאולי יעזרו:
אחת, להתעלם ממנו ולחיות את חייך כאילו הוא אוויר.
שתיים,לנסות לדבר איתו ברוגע בזמן הנכון שנראה לך שאולי הוא יקשיב לך ותאמרי לו את אשר על ליבך שמפריעה לך התנהגותו אני חושב שכל אבא יהיה מעט רגיש לבת שלו שמנסה לנהל איתו שיחה מהלב .
שלוש, להתרחק עד כמה שאפשר ממנו.
בכלל, זה צריך להיות חוק בחיים: מהרע- להתרחק.
מאדם שלילי להתרחק. נסי לשנות אותו בשיחות נפש, אם הוא לא משתנה, שיהיה לך כמו אוויר, התרחקי ממנו שלא ישפיע עליך לרעה או יגרום לך צער.
זוהי דעתי.
מקווה שיהיה לך רק טוב בחיים, והמשך יום מעולה .

שיר שלום,

המצב שאת מתארת בביתכם נשמע קשה עד בלתי נסבל. אני מבינה שאת היית רוצה שמישהו מבחוץ יבוא ויפתור את הבעיות, שהן סבוכות ומורכבות, בטח בשבילך אם בשביל אמך שלא יודעת איך להתמודד טוב יותר. לצערי לא אוכל לבוא ולעשות זאת בשבילך, אך אוכל להפנות אותך לגורמים שיתערבו וינסו לעזור לך במציאות חייך.
האם מישהו מבני המשפחה פנה אי פעם לגורם טיפולי?
מי שמטפלים בבעיות שהן משפחתיות, בשירות הציבורי (להבדיל מהפרטי) הם - או עובדים סוציאלים ברווחה - או מטפלים (פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאלים קליניים) במרכזי טיפול של משרד הבריאות.
לכן אני מציעה לך לפנות או אל מרפאה לטיפול פסיכולוגי בשירות הציבורי (אם תכתבי באיזו עיר את גרה אוכל להפנות אותך למספרי טלפון) או לטלפן לעובד/ת סוציאלי/ת ברווחה (אוכל גם בכך לעזור למצוא טלפונים), או לדבר עם יועצת בי"ס שתפנה אותך ישירות עם מכתב המלצה לטיפול בשירות הציבורי, ושם יחליטו אם וכיצד ניתן לעזור (יזמינו את כל המשפחה, יבררו אם ואיך אפשר לתקן ולשנות חלק מהדברים, ואז איזה סוג טיפול להתאים לכם). יכול להיות שגם הסבל של אמך ושל אחייך יצא לאוויר, יתאוורר, בפגישות כאלה, והבעיה תוצג לא רק כבעיה שלך. אני באמת מאמינה שזו הדרך שנותנת סיכוי שמשהו ישתנה.

בהצלחה, ואת מוזמנת להמשיך לעדכן ולהתייעץ כאן,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,

את מתארת מצוקה קשה שאת נמצאת בה ורצון לשתף איש מקצוע.
הדרך הטובה ביותר לעזור לעצמך היא לפנות לאיש מקצוע פנים מול פנים - טיפול פסיכולוגי או לפחות פניה אל יועצת ביה"ס בתור התחלה.
את מעוניינת לקבל גם עזרה ותמיכה באינטרנט ולשם כך את מוזמנת לשתף אותנו כאן בפורום.
אין צורך שתזדהי בשמך. הפניה שלך תשאר אנונימית.
בעצם זה שתספרי את סיפורך כאן בפורום, סיכוי טוב שתעזרי לבני נוער אחרים שסובלים מקשיים דומים.

בהצלחה!

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

סיון שלום,

פנית למקום הנכון, אך התחושה היא שקשה לסייע לך במסגרת הפורום. המסגרת הזו מאפשרת
לעזור דרך כתיבה שהיא פומבית במהותה, ואנשים שונים, כפי שאת יכולה לראות כאן, מוצאים
דרכים שונות לעקוף את החשש להחשף בזהותם האמיתית דרך צמצום הסיפור, שמות בדויים ועוד.
אני יכולה להבין את החשש לחלוטין. יחד עם זאת, אין אפשרות לפנות אלינו למייל פרטי.
כמו טלי, גם אני מציעה לך בעדיפות ראשונה, לנסות לפרט מעט יותר על מה שמציק לך, תוך שאת
מסווה את זהותך ואת סיפורך בחלק מהפרטים, אבל מעבירה את המסר החשוב ושואלת לגביו.

אם את מוכנה להתייעץ אך ורק באופן פרטי, ישנם מקומות אחרים שמאפשרים זאת.
את יכולה לפנות אל אנשי טיפול שמפרסמים את המייל שלהם באינטרנט, יש מי שיאפשרו זאת. בנוסף, את יכולה לפנות בעילום שם אל עובד/ת סוציאלי/ת בלשכת הרווחה שבאיזור מגורייך. אפשרויות נוספות הן התייעצות עם היועצת כפי שטלי הציעה לך (אנשי החינוך כבר אמורים להימצא בבית הספר, כולל יועצות), או להתייעץ עם מוסדות שנותנים יעוץ טלפוני אנונימי.

מקוות לשמוע ממך כאן,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

יובל שלום,

דאגתך לבתך מובנת ומדברייך באמת קשה להבין מהו מקור הקושי ואיך אפשר לעזור.
אני שומעת מדברייך ששיחות שאת עשית עם בתך לא הועילו כפי שרצית.
האם יש איש סוד אחר שבתך יכולה ליצור איתו קשר?
מהם הדברים שבתך אוהבת לעשות ובהם היא מרגישה ביטחון?
כדאי לעודד את בתך לעשות את הדברים שהיא נהנית מהם ולעזור לה לטפח את נקודות הכוח שלה.

אם את חשה חוסר אונים ונראה לך שבתך במצוקה אני מאמינה שהדבר הטוב ביותר הוא לפנות לייעוץ מקצועי, שם תוכלי לפרט את כל דאגותייך ויתכן וימצא לנכון להעניק לבתך שיחות, אשר יחזקו אותה ויעזרו לה להתמודד.

כל טוב,

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

הבת שלי מקבלת המון תמיכה מהחברות שלה אבל היא לא מוכנה לקבל את הפירגון בטענה שהחברות שלה לא אוביקטיביות כלפיה
חוסר הביטחון שלה הוא בעיקר על הגוף שלה, למרות שהיא גבוהה מאוד רזה ויפה היא מרגישה מגושמת ליד החברות ובכל מקום אחר.
היא מאוד חכמה אבל היא נמנעת מלדבר ביוזמתה היא מחכה שיפנו אליה, היא מאוד בוגרת לגילה ויש לה המון ללמד אחרים אבל היא פשוט סגורה ומבויישת, נוגע לכל התחומים, גם אלו שהיא טובה בהם מאוד (לימודים,ספורט)
לא שאין לה שמחת חיים, נהפוכו, בבית היא קופצנית וערנית ומדברת המון בלי עין הרע, אני באמת לא מבינה מה גורם לה להפגין חוסר ביטחון ליד אנשים מבחוץ.
היא גם נפגעת מאוד מהר מביקורות שנותנים לה
אני אחשוב לאיזה גורם חיצוני אפשר לפנות כדי להתחיל בתהליך כלשהו
תודה בכל מקרה

שלום חי,

הבדידות בחופש הגדול היא תופעה מוכרת עבור רבים.
ביה"ס מהווה מסגרת נוחה לפגוש בה את כל החברים ובלעדיה המסגרת החברתית מתרופפת.
עכשיו כדי לפגוש חברים לא מספיק לקום בבוקר וללכת לבי"ס...
עכשיו כדי לפגוש חברים ולהפיג את הבדידות אין ברירה אלה ליזום את המפגשים.

נסה לחשוב מה היית רוצה - לפגוש חברים בים? לדבר איתם בטלפון? ללכת לסרט?
מה מונע בעדך לממש את התכניות האלה?
בוודאי יש חברים מביה"ס שיכול להיות לך נחמד לפגוש, שישמחו לפגוש גם אותך...
אולי היוזמה מרגישה מוזר, סוג של שינוי בהרגלים. אולי יש חשש שאחרים לא ישתפו פעולה... עד שתנסה לא תדע. אולי תגלה בסופו של דבר שזו דווקא חוויה טובה...

בהצלחה!

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

החברים היחידים שיש לי איפה שאני נמצא לפחות שנתיים שלא התראנו. זה נראה לי כאילו שאני "ייפול" עליהם משום מקום

שלום חי,

אני מבינה שיש איזושהי בעיה גיאוגרפית לפגוש את החברים שאתה מרגיש כלפיהם יותר קרבה.
האם אפשר איכשהו לפתור את הקושי הזה בכל זאת?
לקחת אוטובוס?
לבקש מההורים להסיע אותך?
להזמין חבר לסוף שבוע?
לגבי החברים שגרים בקרבתך - אפשר לראות את זה כאילו אתה "נופל עליהם" אבל אפשר גם לראות את זה כחידוש קשר משמח... מה דעתך?

אני מקווה שתמצא פתרון ובעיקר שתהנה מהחופשה שלך.
בהצלחה,
טלי איסרוב
פסיכולוגית קלינית מומחית

אמא יקרה,

העלבון והכעס שאת חווה מאוד מובנים לי.
דרכי ההתמודדות עשויים להיות שונים עפ"י נסיבות המקרה.
לא הבנתי מדברייך מהן ההשלכות המעשיות של ההכפשות. האם גם ילדייך חשופים לכך? האם גם הם נפגעו? האם הורים נוספים משתפים פעולה עם ההכפשות או מקבלים את דבריה של המכפישה כאמת?
שנית, מהם יחסייך עם אותה מכפישה? האם תוכלי לפנות אליה, לבטא בפניה את פגיעתך, להזכיר לה שאין הורים או ילדים מושלמים ולבקש ממנה לחדול מכך?
באיזו מידה יש לאישה המכפישה השפעה על דעתם של אחרים?
כתבת שההכפשות תופסות תאוצה. כשמדובר בנו עצמינו, קל יותר להתעלם מן הדברים ולתת לרוחות לשכוך מעצמן, אולם כשמדובר בילדינו, עליהם אנו חשים חובה להגן, ומצבם החברתי עלול להפגע שלא באשמתם, אני בהחלט מציעה לנקוט עמדה אקטיבית, כך שהם לא הפכו קורבנות.
את מוזמנת לכתוב כאן עוד ולפרט את נסיבות המקרה.
אני מאחלת לך כל טוב.

טלי איסרוב
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום נלי,

אחד החסרונות בטיפול בנפש הוא שלא ניתן לטפל במי שאינו מעוניין בטיפול ומבין במידה מסויימת שזקוק לו.
מתיאורך את האינטראקציה עם אחיך, עולה שהוא מנסה להסתיר את השימוש מההורים, כנראה מתבייש ופוחד מהתערבותם, אבל בכל זאת משתמש בבית (!) , מה שאומר שהוא "עלול" להיתפס
והוא כנראה יודע את זה.
מצד שני, הוא אמר לך במפורש באיום שלא רוצה שהוריכם ידעו על כך. לאיזה מהמסרים להענות?

אני הייתי הולכת עם האינסטינקט הבריא של הרצון לעזור לו, והדרך היחידה היא לספר להורים ולבקש את הגנתם מולו. לספר להורים ובניגוד למה שיש שחושבים, זו אינה "הלשנה" אלא דיווח. לדווח
על סכנה במיוחד של בן משפחה זו ממש חובה מוסרית. אני מבינה את הפחד שכרוך בדבר, וישנה כמובן האפשרות של המנעות מלדווח להורים, אבל את לוקחת על עצמך במצב כזה את תחושת האשמה על כך שידעת ולא סיפרת, ויתכן שהוא בסכנת חיים אמיתית ולא מנעת אותה.
לכן, אני הייתי מדווחת.
ההורים יוכלו להתייעץ לפי מצבו, ולפי שיקול דעתם, לאיזה מוסד לגמילה ירצו להפנות אותו. ישנה
אגודת אל-סם שיוכלו להתייעץ איתה טלפונית וישנם מוסדות כמו כפר איזון או רטורנו שאפשר בהמשך אולי להפנותו לשם. לעתים הסמים מובילים למצבים נפשיים שדורשים אשפוז, למשל אם הוא נמצא במצב שמהווה סכנה לעצמו או לאחרים ואז אפשר אפילו להזמין דרך הפסיכיאטר המחוזי בדיקה פסיכיאטרית כפוייה ולאלץ את אחיך להבדק.
יתכן שהם ייתקלו, כפי שאני משערת, לפחות בהתחלה בהתנגדות מצדו. אבל אם הם בטוחים בכך שהוא זקוק לעזרה דחופה הם ימצאו את הדרך להביאו לטיפול כלשהו גם כשהוא עדיין לא מכיר בבעיה שלו. יכול להיות שהם יעזרו לפחות לעשות את השלב הראשוני של הכרה בכך שזו בעיה. עד שלא עוצרים את השימוש לא תהיה הכרה בבעיה. לכן הם יצטרכו קודם לעצור את השימוש (לפחות בבית אבל גם לתבוע ממנו למשל לעבור בדיקות שתן במרכז גמילה מדי יום, ולפקח על זה) ואז בתהליך הדגתי להביאו להבין את הבעיה (ואת הבעיות שמאחוריה) ולרצות להעזר.

בהצלחה עם האומץ שאת צריכה כדי לספר להורייך ועם הטיפול באחיך.

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שרון שלום,

החשש של הילד מובן, אבל אין פתרון אחר, פרט ל- מנסיוני - שיתוף היועצת והמחנך/ת, שיתוף זה הוא חיוני כדי שהדינמיקה בין הילד לילדים אחרים תטופל מוקדם ככל האפשר. אין טעם לדבר עם הילדים ישירות או עם הוריהם, בדרך-כלל זה פחות יעיל.

לגבי הילד, אפשר לנסות להרגיע אותו בכך שטוב שהוא פנה לבקש עזרה מהמבוגרים, כעת הסדר צריך לבוא מהמבוגרים, שיחשבו איך להגביל מצד אחד יחס לא מכבד כלפיו, ומצד שני ניתן לעבוד איתו (ע"י היועצת) על החוויות שעבר ולבדוק מה הביא להצקות ואיך יוכל להתנהל באופן אחר מול אותם ילדים מציקים,

בהצלחה במסע,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום שירה,

השאלה שלך משותפת להרבה מאוד הורים ולמעשה מטרידה את כולנו.
איך אנחנו מסבירים לעצמינו מקריי רצח מזוויעים שכאלה?
איך אנחנו עצמינו יכולים לחוש בטוחים?
דרך טווח הרגשות שאנחנו עוברים, אפשר לנסות להבין מה עובר על ילדינו ומה יכול להרגיע אותם.
אפשר להביע בפני הילדים את הזעזוע שאנחנו באמת מרגישים ולתת לגיטימציה לתחושות הקשות של הילדים, אם הן עולות.
יחד עם זאת, נדגיש בפני ילדינו שזהו מקרה מאוד מאוד חריג ושהאיש שרצח סבל ממחלת נפש ברמה קיצונית ונדירה שגרמה לו לפעול בצורה מטורפת, בלי שהבין את משמעות מעשיו, ושמקרים כאלה הם מאוד מאוד נדירים.
לא כדאי לפתח בילדים פחד מפני חוליי נפש או מפני שגעון, אלא להסביר שהחולה היה אדם מסכן מאוד, שכנראה לא קיבל טיפול נכון ולכן פעל בצורה כל כך שגויה והרסנית.

מקרה הרצח עשוי להעלות בילדים שאלות ביחס למוות, על כך כל הורה יכול להגיב מתוך מערכת האמונות שלו (תחיית המתים ביהדות, גלגול נשמות, מוות כסוף מוחלט וכד'). חשוב לא לשקר לילדים על מנת להרגיע אותם, אלא לומר את האמת כהווייתה, שמוות קיים בעולם, אולם חשוב למקד את הילדים בהווה - בהווה הוא ובני משפחתו חיים ונדגיש שההמוות הוא רחוק מאוד.

אני מקווה שהדברים סייעו לך,
בברכה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

אורי שלום,

מאופן כתיבתך עולה כמה שאתה נער בוגר, מתבונן ומודע. יחד עם זאת, בלט שכתבת בעיקר תיאור של תכונותיהם של הוריך ופחות על האופן בו היחסים שלהם בפועל משפיעים על תפקודך. היכן התפקוד שלך מושפע מזה ואיך הוא נפגע.
הורים לעתים לא מודעים לכמה שעכירות היחסים ביניהם פוגעת בילדיהם ובהתפתחות הרגשית והאינטלקטואלי של ילדיהם, ואם אתה חש שזה לא מספיק הובהר, אפשר אולי לנהל שיחה עמם ובה
להעביר להם, להתעקש, שעליהם להתחשב בך עודלפני שחושבים על עצמם, ולטפל בזוגיות שלהם, שזה אומר או לנסות לתקן אותה באמצעות מישהו אחר או לפרק אותה, כי כפי שזה כרגע זה פוגעני ככלפיך.
יכול להיות שעבור הוריך אין אפשרות להפרד מסיבות שונות, אך גם אין אפשרות לתקן (לגבי הנושא השני, אני חושבת שאולי יש מקום להתעקש כי הוא יותר עניין של בחירה). ובכל זאת, אם אין את שתי האפשרויות יתכן שצריך לנקוט עברוך בגישה של מזעור נזקים, ולהעזר עבורך ביעוץ, ובו לנסות למצוא פתרונות לאפשר לך התפתךחות למרות היחסים הבעייתים בבית.

בהצלחה בדרך, ואתה מוזמן להמשיך לנסות להעזר כאן אם תרצה,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית