פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

איני רוצה למות.
ולא אני רוצה...

איני רוצה למות.
ולא אני רוצה...

שלום לך,

אתה מתאר את עצמך כמי שאינו אוהב חברת בני אדם ומעדיף חיות, טבע וחלל...
נראה שסגנון החשיבה שלך הוא אינטלקטואלי מאוד ואתה לא "משתגע" על רגשות ולא מעוניין להסתבך ברגשות שקשורים ליחסים בין-אישיים.
ממה שאתה מתאר, זה הסגנון שלך וזה בסדר גמור.
לא כולם חייבים לציית לאותן נורמות, לא כולם חייבים לצאת מאותה תבנית, לא כולם חייבים להיות דומים.
אם אתה מוצא הנאה בטבע, בהתבודדות, בחקירת החלל, זה יכול להיות נהדר.
ובכל זאת, כתבת כאן מתוך מצוקה.
אתה נמצא במצוקה בשל מחשבות שמטרידות אותך?
לא הבנתי בדיוק מהן אותן מחשבות. האם אתה מוטרד מכך שאתה מרגיש שונה? האם המחשבות שלך נוסבות סביב השאלה מדוע אתה מרגיש שונה?
אני לא בטוחה שהבנתי אותך בצורה מדוייקת, אבל נדמה לי שקושי מרכזי שאתה חווה קשור לכך שקשה לך לקבל את השונות של עצמך. אולי גם אתה חושב, כמו אחרים, שאתה צריך להיות דומה לכולם? שאתה צריך להשתלב ולהיות מזוייף? שאסור לך לגלות את פניך האמיתיות, שכמהות למשהו אחר?
אני מאמינה שמספר שיחות עם פסיכולוג מקצועי עשויים לעזור לך מאוד להרגיש נוח יותר עם עצמך.

אני מאחלת לך נינוחות ושמחה,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

אני כותב ממצוקה בגלל מספר סיבות.
האחת הוא המחשבות והחלומות הגסים שלי שבהם אני רוצח אנשים,ולא מזעם..בתכנון קפדני כאילו בחלום זה איזה שהוא צורך.
אני מרגיש לבד,אני על אף אי-חיבתי,אני בן אדם, אני יצור חברתי הבעיה היא שאני לא רוצה להשתייך לבני האדם,וכשהם בכול מקום הורסים כול דבר שאתה אוהב זה מתסכל.
אני רוצה לדעת שאני בסדר.
מה שמטריד אותי שהמחשבות שלי לא מתבטאות מתוך זעם או תסכול אלא מסוג של..רצון.
ובכלל האי יכולת להביע רגשות מקשה על החיים,רגשות שאני לא מרגיש,מלבד סבל..אותו אני מכיר טוב מאוד.
שיחה עם פסיכולוג נוסתה,ולא עזרה.
גם בתור ילד וגם בתור נער.

אני כותב ממצוקה בגלל מספר סיבות.
האחת הוא המחשבות והחלומות הגסים שלי שבהם אני רוצח אנשים,ולא מזעם..בתכנון קפדני כאילו בחלום זה איזה שהוא צורך.
אני מרגיש לבד,אני על אף אי-חיבתי,אני בן אדם, אני יצור חברתי הבעיה היא שאני לא רוצה להשתייך לבני האדם,וכשהם בכול מקום הורסים כול דבר שאתה אוהב זה מתסכל.
אני רוצה לדעת שאני בסדר.
מה שמטריד אותי שהמחשבות שלי לא מתבטאות מתוך זעם או תסכול אלא מסוג של..רצון.
ובכלל האי יכולת להביע רגשות מקשה על החיים,רגשות שאני לא מרגיש,מלבד סבל..אותו אני מכיר טוב מאוד.
שיחה עם פסיכולוג נוסתה,ולא עזרה.
גם בתור ילד וגם בתור נער.

שלום שם מסויים,

תודה על התשובה שלך. מקורות אי הנחת שלך יותר ברורים עכשיו.
כתבת ששיחה עם פסיכולוג נוסתה. האם הכוונה לשיחה אחת או שבאמת נתת הזדמנות לטיפול פסיכולוגי מעמיק?
הרצון שלך לחוות גוון רחב יותר של רגשות ולא רק סבל...
הרצון שלך למצוא את המקום שבו תרגיש בנוח בחברה...
הרצון לדעת שאתה בסדר...
כל אלה יעדי טיפול משמעותיים, שצריך לתת להם זמן.
אלה תהליכים שאינם נפתרים בפגישה אחת.
על מנת לשנות הרגלי חשיבה ישנים ודפוסים רגשיים צריך זמן, מוטיבציה ואמונה.

נשמע שהמצב הנוכחי מפריע לך מאוד, אולי זה מה שיתן לך את הכוח להשקיע את עצמך בטיפול, גם כשבהתחלה קשה לך להאמין שמשהו בכלל יכול לעזור לך. בכל זאת, תתעקש ותנסה עד שתרגיש שמשהו בך נפתח...

אני מאוד מקווה שתצליח...
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום תקווה,

אני מאוד מתרשמת ומעריכה את האכפתיות שלך ושמחה על כך שפנית בשאלה זו. זו שאלה חשובה שאולי גם אחרים נתקלים בה ותוהים מה אפשר לעשות.

חשוב לי לברר - בני כמה הילדים? בת כמה אותה ילדה שאת מתארת?
אם מדובר בילדה שנמצאת תחת השגחה של אח ואחות מאוד צעירים (למשל, עד גיל 7,8)
יכול להיות שמדובר בהזנחה הורית, אך אם הילדים המשגיחים או המבוגר ביניהם בן 11, 12, אני לא בטוחה שזוהי הזנחה. בכל אופן, זו שאלה שאת יכולה להציג בעילום שם אפילו טלפונית לפקידת סעד, עובדת סוציאלית שתפקידה הוא לפקח על מקרים כמו הזנחה והתעללות, ולשאול באופן תיאורטי אם זה נשמע לה תקין. אם לא, את יכולה להעביר את הפרטים, ולדווח כדי שהנושא ייבדק על ידי הרווחה (פקידת הסעד).

בברכה,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

רוית שלום,

ראשית, לשאלתך, נשמע לי שטיפלת במצב מצויין. נתת לגיטימציה לתחושות אך לא למעשים.
עשית הבחנה חשובה בין החשק שיש לו בגוף ובין מה שהוא בוחר לעשות עם זה. בגילו לא עושים דברים כאלה, אלא רק הגדולים, וכאשר יהיה גדול, למשל, בתיכון או בצבא, הוא יוכל לעשות מה שיבחר.
מה שהיה לי רק חסר ומדאיג הוא השאלה מאין הוא חשב על הרעיון? האם ראה בסרט?
(מה שיותר נורמטיבי, אבל אם יש סרטים שחשוף אליהם בשעות לא מתאימות אז כדאי יותר לפקח על כך) או לחילופין האם מישהו ניסה לעשות את זה לו (הייתי שואלת באופן פתוח ולא נותנת לו את האפשרויות הללו), ואז זה משהו שכדאי לטפל בו יותר לעומק. אני מציינת זאת כי ישנה אפשרות שילד שמנסה לשחזר סצנה מינית נחשף אליה באופן לא תואם, ואז או שראה אחרים באקט מיני או שהתנסה בעצמו. פעמים רבות ילדים מפחדים לגלות שמישהו דיבר או ניסה לעשות להם משהו, ואז מרגישים אשמים בכך ולכן לא מספרים. חשוב שיוכל באמת לספר לך על העבר, ההווה וגם בעתיד תוך שאת מסבירה לו שאת לצדו, את שם כדי להגן ולהקשיב לו.


בברכה,
ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום אורה,

אני שומעת את התסכול שלך, כשאת רוצה להרגיש טוב, אבל מוצאת את עצמך עצובה. אני שומעת שמבלבל אותך בעיקר כשאת מרגישה שאת יודעת על עצמך משהו אחד - כמו שיש לך שמחת חיים, כוחות וחוזק, אבל את מרגישה משהו אחר - עצובה, חלשה ופגיעה.
כמו שאת אומרת, המצב הזה לא נמשך כל הזמן. מצבי הרוח מתחלפים ולא יציבים.
מה שאת מתארת מאוד אופייני לגיל ההתבגרות.
בגלל השינויים הגדולים שעוברים עליך ועל הגוף שלך, שינויים ברמת הבגרות שלך, הבשלות וההתפתחות שלך, כך גם מצבי הרוח נוטים להשתנות במהירות בגיל הזה.
הבלבול וחוסר היציבות שאת חווה צפויים לעבור ובמקומם תבוא תחושת יציבות, שלווה וביטחון.
עד אז, כדאי שתשוחחי עם הורייך או עם חברות על הרגשתך. בוודאי יעזור לך למצוא אוזן קשבת ואולי הם יוכלו לתת לך הצעות איך להרגיש יותר טוב.
אני שמחה שאת יודעת על עצמך ומזכירה לעצמך שאת אדם שמח בבסיס, יש לך שמחת חיים, כוחות וחוזק וכל אלה יעזרו לך לעבור את גיל ההתבגרות בשלום...

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

אין לך כלום אל תיהיי היסטרית את מנסה ליצור דרמה בחיים שלך ואין לך כזאת. תפסיקי לחפש בעיות בחיים ולכי תהני עם חברים או משהו זה הכל סתם בראש שלך.
אני גם מצאתי את עצמי בשנים קודמות מחפש דברים דרמתיים בחיים שלי עד שבזמן האחרון באמת קרה משהו דרמטי במשפחה ואין בזה שום שמחה. לכי תהני הכל בסדר אצלך.

שלום איתן ותמר,

המצב של בנכם אותו אתם מתארים הנו תופעה מוכרת. מדובר במצב של בלבול בזהות המינית, מה שלעתים מתפתח להיות הפרעה בזהות המינית בבגרות ופעמים לא מעטות לא מתפתח לכך. זאת ידוע לי מהספרות המקצועית והמחקרית בתחום. הסיכוי הגבוה יותר הוא שבעתיד לא תהיה הפרעה בזהות המינית אלא נטיות מיניות חד או דו מיניות. יתכן גם שלא תהיה כל הפרעה.
לכן, לא הייתי מטפחת את הזהות המגדרית שהוא חווה מבפנים (של בת), כפי שאתם בעצם עושים בצדק, ומזכירים לו את המציאות כפי שהיא - שהוא נולד בן, והוא בן, אלא שגם לבנים מותר לאהוב לשחק בבובות ולהאריך שיער, אבל זה לא יעשה אותו לבת. הייתי מנסה לא לאפשר לו ללבוש שמלות, (וזו רק עמדה שלי שיש שיחלקו עליה) ומסבירה שיש לכך מחיר, כיוון שהחברה שלנו מגיבה לא טוב לבנים שלובשים שמלות.

ישנה אפשרות שכדאי לשקול, ויתכן שחשבתם עליה, שהוא מחפש את ייחודו בין אחיו הבנים ומתוך כך נאחז בזהות נפרדת וייחודית של בת. הייתי לכן מחזקת אותו על ייחודיותו בתחומים שאינם מגדריים , מאחיו ובכלל מאחרים - למשל אם הוא יצירתי במיוחד, או מוצלח בתחומים לימודיים מסויימים או בספורט מסויים וכו'. לא הייתי דוחפה לתחומים "גבריים" במיוחד, אלא מנסה לעזור לו למצוא את ייחודיותו שלא קשורה למגדר באופן הסטראוטיפי.

בנוסף, ואם תרגישו שאתם זקוקים לליווי יותר קרוב של ייעוץ והכוונה, ידוע לי שישנן מרפאות טיפוליות (לטיפול נפשי) בהן יש מטפלים שמנוסים ומכירים היטב את התחום וכדאי לפנות אליהם.


אם תרצו הכוונה ספציפית יותר, תוכלו לפנות אליי למייל הפרטי במידת הצורך.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

תודה רבה על תשובתך והתייחסותך
נשמח ליצור קשר ליעוץ ו\או ליווי
אשאיר הודעה במייל
תודה

שלום לאם המודאגת,

ראשית, הייתי רוצה לדעת מאיזה מקום הגיעה בקשתו/רצונו של אחד התאומים עליו כתבת, לישון בחדר נפרד מאחיו. האם על רקע החלטה פתאומית או שהדבר התבשל. התחושה שלי שהוא לא הבשיל לכך, ושהפרידה מאוד פתאומית ולא הדרגתית.
שנית, כולכם, כולל בנך עליו את מתמקדת בפנייתך, עברתם טלטלה לא פשוטה של פרידה ומבחינתו הוא נפרד מאב, ולאחר מכן מדירה שאולי השאירה זכרונות מהמשפחה המלאה כפי שהיתה, וכעת הוא נפרד שוב. יתכן שעבורו זהו עומס רב מדיי של פרידות, ואולי מחשבותיו וגופו מאותתים לו שזה יותר מדיי, וכדאי להקשיב לכך, במקום "להתגבר" על הפחדים. יכול להיות שכדאי להחליט יחד אם הוא היה רוצה לדרג את הלינה הנפרדת ולישון עם אחיו לילה-כן לילה-לא, או בהתחלה למשך זמן מה לישון לבד רק בסוף השבוע. כלומר, לייצר תוכנית שתכיל פרקי זמן שבכל אחד מהם יש הפחתה הדרגתית בקרבה ובתלות. אני מניחה שמדובר בהפחתה לא רק של השינה, שהיא הזמן האינטימי ביותר שיש עם מישהו. לכן, אולי הפרידה יכולה להיות גם בתחומים אחרים ובהדרגה.

אם תהיי מעוניינת במיקוד או בהרחבה של הדברים את מוזמנת להמשיך לכתוב.

כל טוב ובהצלחה,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

ילדה מתוקה,

הסיפור שלך הוא סיפור קשה ומזעזע.
אי אפשר להימנע מלשאול איפה היו המבוגרים בסביבתך שהיו צריכים להגן עליך?
איך זה יכול להיות שנתנו לילדה קטנה לעבור דברים כל כך נוראיים ואף אחד לא שם לזה סוף?!

כמו הרבה מאוד נפגעות של תקיפה, כמוך, במקום להבין שהתוקף והסביבה הם האשמים, את מאשימה את עצמך ומחפשת בעצמך פגמים.
את אינך אשמה בדבר!

להרבה נערות מאוד קשה לדבר על הטראומה שהן עברו מפני שהן מתביישות או מרגישות אשמות.
מצד שני, יש צורך גדול לספר, כדי לא להיות לבד עם זה, שאנשים ידעו מה קרה לך, לשבור את מעגל השתיקה.
אינך צריכה לשתוק וחשוב שכל העולם ידע מה הילד המתעלל עשה על מנת שישלם את המחיר ולעולם לא יעשה זאת שוב.

בטיפול שלך את בוודאי תדברי על נושאים שמאוד רגישים וכואבים עבורך. מאוד טבעי שתרצי לבכות. מאוד טבעי שתרגישי "תקועה", שלא תדעי איך להמשיך, שתחושי מבולבלת ואבודה.
קחי את הזמן שלך. אינך חייבת לספר את הכל בפגישה אחת. תהליך הטיפול יכול להיות ארוך וממושך. יתכנו פגישות בהן לא תרצי לדבר בכלל ופגישות אחרות בהן תדברי הרבה. אל תלחצי על עצמך להיות משהו מסוים בטיפול או להתנהג כמו מטופלת מסוימת בטיפול. הרשי לעצמך לבוא לטיפול על מנת לנוח, לצבור כוחות, להתנחם.

אני מקווה שלא תדעי עוד כאבים שכאלה...

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לרותם,

נשמע שבינך לבין אמך חסרה הרבה מאוד תקשורת גלויה ופתוחה ומהסיבה הזו יש בינכן חוסר הבנה.
נדמה לך שאמך אינה סומכת עליך, אולי אפילו נדמה לך שהיא פחות מעריכה אותך בגלל שיותר קשה לך בלימודים מאשר לאחותך. את מרגישה שאמך מגבילה אותך ולא ברור לך למה.
מצד שני, נשמע שאמך עושה כמיטב יכולתה להגן עליך, לכוון אותך ולהמריץ אותך להצליח.
אולי המאמצים של אמא לעזור לך גורמים לחיכוכים ולכעס בינכן ואז אתן שוכחות שאתן אמא ובת, שאוהבות אחת את השניה מאוד.
אני מציעה לך לנסות לדבר עם אמך בצורה גלויה ולספר לה מה את מרגישה.
ספרי לה גם על התחושות שלך לגבי הליכה בבגד-ים. אולי יהיה לאמא רעיון איך לעזור לך להרגיש יותר בנוח עם בגד-ים עם או בלי עגיל...

בהצלחה!

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

לרותם
קראתי את בעיותייך

ואני רוצה לגלות לך משהו - זה בכלל לא בעיות.

הרבה בנות בגילך היום גדלות ללא חוקים וגבולות והיו מאוד מאוד רוצות (בידיעה או בחוסר ידיעה) שאמא שלהן תגיד או תביע את המילה שלה על החיים של הבת שלה, זה רק מראה שבבית יש חינוך חוקים ומשמעת, דבר שלעתיד שלך רק יעשה טוב.

לגבי עגיל בפופיק - עכשיו שאת יפה וחתיכה זה מ ה מ ם אבל כשתגדלי ישאר לך חור שילך וייגדל בכל השמנה או הריון.

לגבי החברות - עצה לחיים תנסי להגדיל את מעגל החברות, זה תמיד נעים יותר

שיהייה לך המשך חופש טוב, הנאה והצלחה.

שלום לביישנית המתוקה,

זה בסדר גמור להיות ביישנית וגם חוסר ביטחון יכול להיות חינני ומתוק
אבל להגיד שאת מגעילה??? על מה ולמה???

זה יכול להיות נפלא שנער חמוד מוצא חן בעיניך. אם את רוצה להעניק לו חיבה וחברות, הרי שהוא בר מזל.

אני שומעת שאת מאוד סובלת, גם בשל אהבתך לאותו נער והפחד לגשת אליו,
אבל את בעיקר סובלת בגלל מסע ההכפשה שאת מעבירה את עצמך וחוסר האהבה העצמית.
מה גרם לך לחשוב דברים כל כך נוראיים על עצמך?
האם את יכולה לזכור תקופה שבה נהנית להיות את?
תזכירי לעצמך דברים שאת טובה בהם, שאת נהנית לעשות...
אני בטוחה שהדברים האלה קיימים ושיש בעולם שלך אנשים שאוהבים אותך. כדאי לך ללמוד מהם...

חוסר אהבה עצמית ושיפוטיות קטלנית כמו שלך, מכבידים ומקשים על מציאת אושר.
אני מקווה שתדעי לשנות את השקפתך, ואם לא, אנא שתפי את סביבתך בהרגשתך על מנת שיוכלו לעודד אותך. גם שיחות עם מטפלת עשויות לעזור לך.

תני לעצמך חיבוק חזק ומעודד,
הדברים רק צפויים להשתפר...

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,


נשמע שאבא שלך דואג לך ומעוניין להגן עליך, אבל הוא עושה את זה בדרך עקיפה, על ידי פניה לגורם שלישי - המשטרה.

לגבי העניין החוקי - לאדם מבוגר, כמו חברך בן ה-19, אסור לקיים איתך יחסי מין, מכיוון שהדבר נחשב לבעילת קטינה ונחשב לעבירה שהוא עלול לשלם עליה ביוקר. אם אין יחסי מין בקשר שלכם, אין מניעה חוקית לקשר החברי שלכם.

בוודאי היה תורם מאוד גם לך וגם לאביך, אם הייתם מפתחים תקשורת ישירה בינכם.
האם אביך יודע שאינכם מקיימים יחסי מין? - אני מניחה שלא, אחרת לא היה מאיים לפנות למשטרה. אולי תוכלי להרגיע אותו שאינך מתכוונת לקיים יחסי מין עד שתהיי בגירה ואז הוא יוכל להיות נינוח יותר ביחס לקשר בינכם? אולי תוכלי להכיר לו את חברך, לספר לאביך מה את אוהבת בחבר ומה חיובי בו בעיניך כדי שהוא יוכל לחבב אותו גם?

באיזה אופנים ניסית להתמודד עם התנגדותו של אביך עד היום?

שיהיה לך בהצלחה,

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך,

מהאופן בו כתבת, מורגש התסכול הרב שאת נמצאת בו, ולבי יוצא אלייך...
אני מכירה את חווייתך ויכולה אף להזדהות חלקית איתך, צר לי שלא קיבלת הכרה ואכפתיות
מחברותייך כלפי מה שאת מרגישה. לעתים אין למצבים שונים "פתרון" מבחוץף ויתכן שחברותייך
מתוסכלות כמוך ולא מוצאות דרך טובה להתחבר בנושא זה.
בכל אופן, עודף משקל יכול להיות קשור בצרכים רגשיים לא מסופקים, כתחליף למילוי לצרכים רגשיים שלא מצאנו דרך אחרת לספק אותם. העניין הוא שמדובר בתהליך מעגלי - צרכים רגשיים (מוקדמים) לא סופקו, ואז פונים אל האוכל, שבתורו מייצר קושי לקבל מהסביבה מילוי של צרכים רגשיים, גם משום שעודף משקל לא מקובל בחברה שלנו, וגם משום שהאוכל מחליף את הצרכים הללו, ואז יש מסר (לפעמים לא מודע) לסביבה שלא צריך אותה כי יש את האוכל, זמין ונוח.
בקיצור, זה עסק מורכב, ואת צודקת שטיפול נפשי הוא לא פתרון קסם. גם אם הגורמים לעודף המשקל ושימורו הם רגשיים. אני מאמינה שדרושה החלטה בשלה ונחרצת פנימית, יחד עם עזרה רבה ותמיכה של בני המשפחה (רגשית וגם ברמ הפרקטית של איזה אוכל קונים לבית ואיך משנים הרגלי אכילה). ברגע שהתהליך ה"חיצוני" מתחיל (כמובן לאחר שכבר יש את התנאים שציינתי), זה נתמך על-ידי הסביבה. אפשרות נוספת היא לנסות במקביל לפנות אל טיפול פסיכולוגי ודיאטנית, ולהתמודד עם מרכיבי הנושא במקביל. זה יכול מצד אחד קצת להכביד אבל מצד שני זה יכול לתאים לאנשים מסויימים, במיוחד כאשר המודעות לסיבות לאכילה לא גבוהה, וזה עוזר להחזיר לאוכל את המטרות הפיזיולוגיות שלו, ולהתייחס יותר אלהצרכים הרגשיים במודע ולהמיר סיפוקים אחרים במקום האוכל.יש בכך אלמנטים של גמילה ולכן הקושי במיוחד בהתחלה.

כל התהליך הזה הוא כמובן בכלל לא פשוט, ויכול להיות שהליכה אחורה-קדימה היא בלתי נמנעת. אלא שאם את בתוך תהליך טיפולי כלשהו ומנסה להתחייב אליו, את ממשיכה להשקיע בזה ולא נוטשת הכל כשנעשה קשה או לא מצליח. יש גם קבוצות תמיכה אם מתאים לך יותר להשתתף בתהליך קבוצתי.
חשוב שתחשבי על הדברים ותבחרי בדרך מסויימת ותדבקי בה. קחי בחשבון שבבחירה ללכת לטיפול גם ההורים שלך יצטרכו להיות מעורבים כפי הנראה ויוכלו אולי להצטרף לתהליך כך הגורמים והתנאים שאת צריכה כדי להרגיש טוב עם עצמך, פנימית וחיצונית, יהיו טובים יותר. אולי לא הדגשתי מספיק עד כאן, אבל המשקל שלך לאו דווקא גבוה במיוחד (ביחס לגובה) ולאו דווקא הנושא העיקרי שאפשר וכדאי לעבד ולשנות, אלא הדימוי והבטחון העצמי, שאולי לא רק קשורים למשקל.
בהצלחה בכל כיוון התפתחות שתבחרי, וכל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

תודה רבה על תשובתך אני יקח הכל לתשומת ליבי ואנסה לישם את זה!
שאלה נוספת שלי היא זה שאני מאוד שונאת את האף שלי ושוקלת ניתוח. ההורים שלי בטח שלא בעד זה וכמובן שאין מי שיממן לי דבר כזה אבל אני ממש שונאת אותו הוא גדול ולא מתאים לפנים ..
אני לא יודעת מה לעשות אני גם מפחדת מהמחשבה של ניתוח ודברים כאלה!

שלום לך שוב,

העיסוק בגוף קיים בכל שלבי החיים, אבל יתכן שאת נמצאת בתקופה בה העיסוק הזה מוגבר.
בנוסף, לאור מה שכתבת קודם על הבטחון העצמי הנמוך שאת חווה, והתחושה של נחיתות מול
חברותייך, אני חושבת שלא כדאי למהר לעשות שינויים, כל עוד את לא עברת איזשהו תהליך רגשי-נפשי, בו את לומדת לשנות מה שאפשר וניתן ולומדת לקבל מה שלא ניתן וקשה יותר לשינוי. כל מה שבתחום המסובך של ניתוחים אסטתיים נראה לי כדאי לדחות לשלב יותר מאוחר בחיים. כמובן שזו רק דעתי והמלצתי אבל יש לי תחושה חזקה ששינויים בבחינת אל-חזור לא כדאי לעשות בגיל הנעורים. אולי אפשר לחכות עם זה קצת, לפחות עד שתטפלי בתחושות סביב הגוף בכלל, באופן נפשי ואסתטי ע"י שינוי הרגלי האכילה ואולי גם ספורט.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית

חסוי יקר,

אני שומעת מדבריך שהחוויה של הבוקר ההוא היתה מבלבלת עבורך. מצד אחד נהג המונית היה "נחמד" והציע לך משהו טוב ובחינם. מצד שני, הרגשת שמשהו כאן משונה ולכן טוב מאוד שפנית לכאן על מנת לברר את העניין.

אני אכן מאמינה שלנהג המונית היו כוונות זדון.
הוא לא רצה ממך כסף, מכיוון שהוא רצה דבר אחר והעובדה שראית אותו נוגע באיבר מינו בנסיעה מלמדת שכוונותיו היו מיניות.
למרבה המזל אותו נהג ריסן את עצמו ולא נגע בך, אבל עצם העליה למונית איתו שמה אותך בסיכון.

למרבה הצער יש צורך לגלות ערנות וחשדנות כלפי זרים שמציעים טובות הנאה שונות, הם עלולים לפעול ממניעים מאוד אנוכיים ומכוערים.
חובה לסרב לטובות הנאה שכאלה.
יש להימנע בכל צורה מהליכה למקומות פרטיים ומבודדים עם אנשים זרים.
בשום אופן אין לעלות למונית או לכל מכונית אחרת של אדם זר, במיוחד כשאתה נמצא לבד.

אנא השתמש בחוויה זו כאות אזהרה ושמור על עצמך טוב יותר בעתיד.

טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

עופרי שלום,

המצוקה שאתה מתאר מאוד מובנת. נשמע שהאנשים שאמורים להיות אמונים על תחושת הביטחון והיציבות שלך ושל אחיך, כלומר ההורים, אינם מצליחים כרגע לבצע את תפקידם.
נשמע שלקחת על עצמך תפקיד הורי מול אחיך הקטנים והתפקיד הזה, באופן טבעי, גדול ממידותיך.
פנית לעזרה בעבר ואף עברת טיפול ונשמע שאתה מחפש דרכים לטפל בעצמך, לחזק ולהרגיע את עצמך.
לפי דעתי הדבר שצריך להשתנות בחייך ושבו צריך לטפל, הוא חוסר היציבות שבין הוריך, אשר הוא המקור למצוקה שלך. כל נער בגילך היה חווה מצוקה בסיטואציה הזאת. לא אתה הוא זה שצריך להשתנות, אלא המצב הזה.
הדרך הטובה ביותר לחולל שינוי במשפחה ולהשיב להורים את תפקידם כהורים ולשחרר אותך מהתפקיד ההורי, הוא לפנות לטיפול משפחתי.
האם תוכל להציע זאת להוריך, או אולי אפילו לבקש מיועצת ביה"ס להמליץ להם על כך?

אנא עדכן אותנו בקורותיך,

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

ראשית, תודה על התשובה.
הוריי אכן התחילו טיפול זוגי אך אני חושש מאוד שטיפול זה לא יצליח כי שניהם לא אופטימיים.
הטיפול זהו המעשה האחרון שהם יכולים לעשות לפני גרושים. אז אני באמת פוחד שהטיפול לא יצליח והם ייתגרשו..

היי עופרי,

אני שמחה לשמוע שהוריך החליטו ללכת לטיפול זוגי.
אני מאוד מבינה את החשש שלך שבסופו של דבר הוריך יחליטו להתגרש.
אין ספק שגירושים גורמים לטלטלה עזה של כל בני הבית ועבור כל אחד מבני המשפחה קשה באופן שונה.
עבור הילדים הרבה פעמים יש תחושה חזקה של חוסר אונים, מכיוון שההחלטה היא לא שלהם ובעצם אין שום דבר שהם יכולים או צריכים לעשות כדי לשנות אותה.
יש גם פחד מן הלא נודע והתמודדות עם שינויים בשגרת החיים.
אתה בוודאי גם דואג לכל אחד מהוריך ולאחים שלך.
אני שומעת שאתה נער אחראי ורגיש. אתה רגיש למה שקורה עם בני המשפחה שלך ולוקח ללב את ההתרחשויות המעיקות שקורות סביבך.
אני לא יכולה לטעון שגירושים במשפחה הם תהליך קל ולא אמעיט בחרדה שבה אתה נמצא פן הוריך יחליטו בסופו של דבר ללכת בכיוון הזה.
אוכל רק להציע לך לנסות להגן על עצמך מפני התרחשויות שלמעלה מכוחך לשנות. נסה להשקיע את המרץ שלך בחברים, בדברים שמסבים לך הנאה.
היזכר מהם הדברים שאתה אוהב לעשות ועשה אותם.
תאפשר לעצמך להיות נער, רגע לפני שאתה נוטל את כל עומס העולם על כתפיך.
בנוסף, אני מציעה לך לשתף את הוריך במצוקה שבה אתה נתון ולבקש גם מהם לשמור עליך ולהגן עליך. יכול להיות שהם משתפים אותך יותר מדי במה שקורה בינהם?

אתה מוזמן לחזור ולכתוב כאן במהלך התהליך המורכב שעובר עליך ועל משפחתך.
אני מאחלת לך כל טוב,

טלי איסרוב
פסיכולוגית קלינית מומחית

שוב שלום,
למרבה הצער אני באותו המקום ללא כל שינוי וזה נהיה קשה וקשה הרבה יותר...
קרוב למקום מגוריי נמצא השרות הפסיכולוגי ואני בהחלט מעוניין לפנות לעזרה.
ברצוני לדעת מ'ס דברים לפני:
1) האם עליי לתאם הגעה אם מישהו או שפשוט להגיע
2)האם ישנה אפשרות לשמור על אנונימיות?
3) בגלל שהבעיה משפחתית אז יש אפשרות לבקש שלא ייצרו קשר עם משפחתי וייספרו להם?
4)האם זה יעזור לי?

תודה וסליחה על ההטרדה

היי עופרי,

קודם כל, אתה ממש לא מטריד ואני שמחה שאתה מפנה שאלות.

אני חושבת שזה רעיון מצוין לפנות לטיפול ולקבל עזרה ואני מאוד שמחה שאתה תופס יוזמה ומחפש פתרונות על מנת להרגיש יותר טוב.

אם מדובר בשירות פסיכולוגי חינוכי, בדרך כלל הפסיכולוגים מחולקים ככה שיש פסיכולוג אחר שאחראי על כל בי"ס ועל פי רוב איש הקשר שלהם עם ביה"ס זו היועצת.
אפשרות אחת היא שתפנה ליועצת ביה"ס שלך ותבקש ממנה לארגן לך טיפול פסיכולוגי דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או במקומות אחרים שהיא מכירה (היועצות תמיד מכירות את כל מסגרות הטיפול האפשריות).
אפשרות שניה היא להכנס לשירות הפסיכולוגי ולבקש לדבר ישירות עם הפסיכולוג של ביה"ס שלך ואם הוא או היא לא נמצאים, להשאיר הודעה עם שם וטלפון ולבקש שיחזרו אליך.
אני לא חושבת שאוטומטית יפנו להורים שלך, אלא ינהלו איתך קודם שיחה ואתה והפסיכולוג תוכלו להחליט לגבי המעורבות של הוריך בטיפול שלך.

אם מדובר במרפאה ציבורית לבריאות הנפש, אתה יכול פשוט לפנות בלי שום קשר לביה"ס שלך, אבל רוב הסיכויים שיבקשו ממך לבוא עם הוריך.

אני מקווה שזה קצת עוזר.
שיהיה בהצלחה ואתה מאוד מוזמן להמשיך לעדכן ולשאול.

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום אלי,
אני יכולה להבין את התסכול שלך. בעולם אידאלי שאני מדמיינת פעמים רבות, אין כלל "משאבים
כלכליים" שמונעים מאנשים לקבל טיפול, ואפשר לקבלו בכל שעה, פרונטלית ודרך האינטרנט.
בעולם המציאותי זה קצת שונה.
יחד עם זאת, כן ישנם אתרים כאלה שמציעים *ייעוץ* (אני מדגישה שזה איננו טיפול) ראשוני דרך צ'אט והם : 1. ער"ן, 2. סהר. אין שום בעיה להגיע אליהם דרך גוגל.
בנוסף, יתכן שתזדקק לטיפול נפשי מעבר לייעוץ ראשוני, וגם את זה עדיין יש במדינת ישראל (שאט אט הופכת פחות סוציאליסטית, כיום כמעט בכלל לא) - דרך מרכזי בריאות הנפש של משרד הבריאות. יש אחד כזה כמעט בכל עיר, אתה יכול לפנות, להגיע לראיונות היכרות ולאחר תקופה מסויימת להתקבל. מכיוון שזהו שירות ציבורי (שעוד קיים מאז שהמדינה היתה סוציאליסטית, ובקרוב מאוד השירות הזה ייסגר ככזה ויעבור לידיים פרטיות, כלומר, יופרט) - כדאי לפנות ומהר.
אני אישית עובדת בשירות כזה והעבודה היא מקצועית ומצויינת.
עם כל ההבנה לתסכול שלך, שמחתי שלא רק התלוננת, אלא השארת בסוף המכתב שלך פתח לתקווה. אז הנה, מקווה שנעזרת בהנחיות שלי.

כל טוב,
ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

נשמע שאת במצב רגשי מאוד מאוד קשה, ושאין לך כתובת אמיתית שתוכל לעזור ולסייע להקל על מה שעובר עלייך.

למרות התסכול הרב, אל תוותרי. פני ליועצת ביה"ס ודברי איתה, יש לה כלים (לפחות ראשוניים) כדי לעזור.

בהצלחה!!

שלום לך דורין,

עובר אליי מאוד חזק ממכתבך הסבל הרב שאת עוברת, שלא מקבל הכרה ואז גם לא תמיכה.
טוב שאת פונה לכאן ולא מוותרת על עצמך.
את רואה נכון, אלו בעיות שדורשות התייחסות, הכרה וטיפול.
חרדות, התקפי זעם ותחושות של יאוש - כולן אינן באות משום מקום, יש להן סיבות וגורמים, ואם מתייחסים ומשנים את מה שמוביל לתחושות הללו בין אם זה תסכול ממשהו שמגיע מהבית, מבחוץ או מפירושים שליליים של המציאות, זה עוזר. כדאי להמשיך ול"צלצל בפעמונים" כדי שהסביבה תפעל.
הציעו לך כאן בצדק לפנות למבוגרים שיש סיכוי שיוכלו לשמוע את זעקתך - למשל ליועצת בי"ס, אפשר למחנכת ולהן היכולת לעזור לך בעזרה ראשונית ואז לתווך בינך ובין מרפאה לבריאות הנפש.
אם תפני עצמאית למרפאה כזו (שיש ברב הערים בארץ והטיפול הפסיכולוגי שם ללא תשלום), יתכן שיקח זמן עד שתקבלי טיפול, אך אם גורמים חינוכיים יפנו אותך עם המלצה ברורה וחריפה, יש סיכוי גדול שתתקבלי לטיפול בהקדם. ואם לא למרפאה, לפחות יועצת בי"ס תוכל לסייע למשפחתך לראות את מצוקתך במקום להכחישה.

אני מקווה שנעזרת כאן, ובמידת הצורך את מוזמנת לפנות שוב.

כל טוב,
עדכני אותנו בהתפתחויות,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

בבצפר פניתי פעם אחת ויותר אפילו, זה לא עזר היועצת אמרה לי ללכת למישהו שיקשיב כמו פסיכולוג, לייעוץ לדבר עם מישהו לא במסגרת בית ספר, כל פעם שנשלחתי לפסיכולוגית הרגשתי חדירה ומעמס על הרגשות הרגשתי פריצה חדה מידי למרחב הפרטי שלי והפסקתי כי גם אף אחת מהפסיכולוגיות לא הבינה אותי מספיק שאלו את אותה שאלה בצורה שונה וקשה יותר וחודרת יותר, אמא שלי אומרת שאני לא צריכה את זה ושזה שום דבר, יחשבו שאני מטורללת אם אמשיך לפנות לאנשים, היועצת עסוקה המחכנת שלי עסוקה כולם מוטרדים לגבי סוף שנה ולאף אחד אין זמן.
אני נגררת לשטויות בגלל שלא מקשיבים לי אין לי כבר לאן לפנות, אני לא יכולה לפנות לאנשים יותר.

בבצפר פניתי פעם אחת ויותר אפילו, זה לא עזר היועצת אמרה לי ללכת למישהו שיקשיב כמו פסיכולוג, לייעוץ לדבר עם מישהו לא במסגרת בית ספר, כל פעם שנשלחתי לפסיכולוגית הרגשתי חדירה ומעמס על הרגשות הרגשתי פריצה חדה מידי למרחב הפרטי שלי והפסקתי כי גם אף אחת מהפסיכולוגיות לא הבינה אותי מספיק שאלו את אותה שאלה בצורה שונה וקשה יותר וחודרת יותר, אמא שלי אומרת שאני לא צריכה את זה ושזה שום דבר, יחשבו שאני מטורללת אם אמשיך לפנות לאנשים, היועצת עסוקה המחכנת שלי עסוקה כולם מוטרדים לגבי סוף שנה ולאף אחד אין זמן.
אני נגררת לשטויות בגלל שלא מקשיבים לי אין לי כבר לאן לפנות, אני לא יכולה לפנות לאנשים יותר.

באיזו מסגרת היו הפסיכולוגיות האלה?

בטוח שישנן פסיכולוגיות מקצועיות שיוכלו לעזור לך ולהבין אותך יותר, אך זה מצריך שיתוף פעולה של משפחתך ו/או של היועצת.

אולי תנסי לדבר עם רופא/ת המשפחה שלך?

אל תוותרי, למרות הקושי העצום.

הפסיכולוגית הייתה במסגרת אני חושבת רפואית.... או המלצת בית ספר....
אני לא חושבת שמשפחתי משתפת פעולה, הורים גרושים אחד רוצה כזה והשני רוצה כזה זה מסובך, והפסיכולוגית אפילו לא הבינה אותי..... אף אחד לא מבין מה מקשה עליי להמשיך בנורמת חיים סדירה כמו הרוב.... אפילו אני לא מבינה.

אני מבינה את הקושי שלך, וצר לי שהסביבה הקרובה אלייך אינה מבינה את הצורך שלך.

אני גם מבינה את התסכול שאת חווה מזה שגם את לא מצליחה להבין מה מפריע לך. זה מאוד מאוד מתסכל.

את צריכה לדבר עם מישהו.

אני לא פסיכולוגית, ולא קשורה לבריאות הנפש (אם כי למדתי באוניברסיטה כמה קורסים בפסיכולוגיה), אבל אם את רוצה להיות בקשר איתי במסנג'ר או במייל, צרי קשר בכתובת:
[email protected]. לפחות אוכל להיות לך אוזן קשבת...