פורום פסיכולוגיה הוליסטית - יש לך שאלה?

איך תדעי אם באמת מחבב אותך ? האם זו אכן השאלה????
אני מבינה שהיית רוצה לדעת?! לא לי ברור עד כמה .
הרשי לי לנסות ולהסביר .
הקונפליקט מייצג שני קצוות ,קצה אחד של צורך לשמר את המצב כפי שהוא ,כלומר להשאר בעמימות ,המאפשר את הרגשת הרצויה, המחוזרת והמוחמאת .קצה אחר הוא של הצורך בידיעה ובבהירות . יחד עם הצורך בוודאות קיים פחד מדיבור ישיר ,אולי פחד מדחיה ?
קודם כל צרי מצב של בהירות בתוך עצמך דרך מספר שאלות שאת עשויה לשאול את עצמך.כמו למשל : האם הייתי מעוניינת בקשר עמוק יותר עם האדם המסוים הזה? האם אני מעוניינת להיות מחוזרת ותו לא?
מה אני באמת רוצה? איפה הרצונות שלי בסיפור?
הרי לכאורה הכי פשוט זה לבקש/ליזום שיחה עימו. בשיחה תבקשי להבהיר את הכוונות מאחורי ההתנהגות ,כמובן לאחר שתערכי את הברור בתוך עצמך.
מדוע זה לא קרה עד עכשיו? האם יכול להיות שאת שבויה בסטיגמות על תפקידי גבר/אישה?
בקיצור ,בשפה פשוטה קוראים לזה תקשורת בינאישית.
אני כמובן ממליצה לדבר ולקיים תקשורת מילולית ויפה שעה אחת קודם. כי כשלא מדברים אז מתנהגים כפי שמתרחש בסיפור שהבאת.

אוקיי. צודקת אם לא נבהיר פנים אל פנים אחת ולתמיד, לעולם לא נדע. אבל לפי נסיונך, מה יכולות להיות הסיבות כשאני נמצאת ליד אנשים , היחסים שלו-קורקטים,אין שום חמימות, וכשפוגש אותי לבד, כמו מחזר נלהב. אני פשוט המומה איך אדם יכול להיות דו פרצופי. ומצד שני חשבתי לעצמי, אם גבר לא מעוניין בכלל, לא עושה מאמץ אפילו לנסות לחזר ביחידות , ז"א כשאני נמצאת אפילו לבד, פשוט היה מתעלם. צודקת או לא.?? אודה על תגובתך.

יעל שלום
נראה לי שנשארת בשלך או אולי דילגת על שלב מעצתי הקודמת .
לא ממש ברור לי מה הבהרת לעצמך . האם יש לך רצון לפיתוח הקשר עם האדם עליו מדובר ?

חסרה אינפורמציה.
במצב כזה יש למוח האדם נטיה טבעית להשלים את המידע בכל מיני השערות . זה כנראה מה שקורה לך.
אפשר להפליג כיד הדמיון הטובה.....התעסקות מעין זו מבזבזת אנרגיות ואינה אפקטיבית . נשמע שאת כבר פגועה וכועסת ובעצם מבקשת ממני חיזוק לקביעה שקבעת לעצמך על דו פרצפיותו של המחזר .אולי את צודקת אולי לא ?איך תדעי ?
כדאי ורצוי לדבר עימו ,לשאול שאלות ישירות ובכך לקבל מידע וליצור וודאות .
אני חוזרת שוב
לקיים דיאלוג עימו ולא רק עם עצמך.

שלום. אפשר להבין ולהרגיש מדברייך שאת עמוק בטיפול מבחינת מה שאת חשה ומרגישה - קצת נטישה, קצת קנאה, חוסר רגישות מצדו כשהוא עוזב לזמן כזה, כשהוא פוגע..כאילו הוא לא רואה אותך כחלק מחייו, כמו שאת אולי מרגישה אליו

אלו הם בדיוק הדברים שצריך לפתוח בפגישות איתו כשישוב. הטיפול הנכון בהם יכול לשחרר וליצור הרגשת קרבה מתאימה.

לפי ההבנה והתאוריה - את "מעבירה" אליו רגשות שיכול להיות שחשת ביחסים עם ההורים, המשפחה וקרובים אחרים, רגשות שאולי בגללם פנית לטיפול. הצפיות והאכזבות שחשת כשהתעלמו ממך, כשלא שמרו לך מקום בליבם או בזמנם.

איני אומר שזה באמת כך, או במדוייק, אבל זהו חלק מהטיפול. במוקדם או במאחר מה שמרגישים ביחסים עם אחרים יכול להתגלות גם ביחסים עם המטפל. וגם אינני "מגן" עליו משום שהוא באותו עיסוק. זהו טבע הדברים.

ליבי שלום

נראה שעליתן בטיפול הפסיכולוגי על מוטיב עיקרי מאוד המשפיע על איכות חייך.

קשר סימביוטי עם כל אחד ובמיוחד עם אמא יכול להיות סיבה עיקרית לכך שהגבולות בין מה שאת מרגישה למה שאחרים מרגישים מאוד מטשטשים. יכול להיות שיש מצבים מאוד מבלבלים כי לא יודעים מי הוא מי. מי מדבר ,מי מרגיש ,מי חושב ,מי רוצה וכן הלאה. ומכאן הקושי לדעת מי אני ומה אני רוצה ומרגישה.
לכן טיפול הוא מצוין וחשוב וכדאי ורצוי להמשיך.

השתמשת בשאלתך אם אני יכולה "לנצח "את המחשבה . הייתי מציעה לך לשנות את המינוח משום שמינוח כזה בדרך כלל במקום לנצח תוקע ומנציח את המצב. אולי במקום לשאול למה אני כך? לשאול למשל מה הייתי רוצה ? לאיזה רגשות ומצבים אני רוצה להגיע? איך הייתי רוצה שתראה המציאות שלי ? מה חשוב לי ? הברורים האלה דורשים זמן , סבלנות,אמונה בפסיכולוגית שלך ובעיקר בעצמך.
בהצלחה

שלום. מציע שתעשי מעקב קטן אחרי מחשבותייך בזמן שאת נכנסת לעצבות, כלומר לראות על מה את חושבת כשאת במצב רוח הזה. אולי אפילו תנהלי רישום, או "יומן מחשבות" בו את רושמת יום תאריך ושעה וכמה שורות. את יכולה לנסות לבחון במה היית עסוקה לפני שמצב הרוח נכנס למוד של עצבות, ואלו מחשבות באות כשאת יוצאת משם.

בעיקרון יש סיבות שאפשר לגלות ולהבין, משהו שאינך מודעת אליו כרגע.
נסי את ההצעה שהעליתי ותראי מה קורה

בהצלחה

שלום לך. אולי פחות חשובה ההגדרה אם הדכאון הוא כזה או אחר; מה שמאפיין דיכאון זה ירידה בשמחת החיים, בחיות, ברצון לעשות דברים וכיו"ב. כשחשים דכאון אומרים הרבה "לא" להרבה דברים, מוצאים שלא כדאי או אין טעם כי ממילא...וכמובן גם נוטים להסתגר ולהתבצר. פשוט אין אנרגיה, אין כוח, כי האנרגיה מושקעת בפנים, במלחמה הפנימית עם סיבות הדיכאון: הרגשת כשלון, אכזב מעצמך א מאחרים, בדידות ועוד.

הטיפול המתאים הוא טיפול פסיכולוגי, מאחר שיש סיבות רגשיות שצריך לטפל בהן על מנת להשתחרר מהדכאון. הטיפול התרופתי הוא אופציה. לפעמים הכרחי. לפעמים לא. לפעמים מתאים לתקופה קצרה במקביל לטיפול הפסיכולוגי כדי לא לשקוע, מאחר שטיפול נפשי הוא תהליך וההתקמות בו יכולה להיות איטית.

מציע לפנות לטיפול. אין טעם לדחות. הדחיה עצמה היא מסימני הדכאון.

שלום לך. נראה שאת אולי מבינה מה קורה לילד שלך, אבל בכל זאת אני אחדד את זה: הוא עובר משבר כשאחותו נולדה ולקחה לו את המקום הנפלא שהיה לו אצלך ואולי בכל מקום. אני מניח שהיה מעין "נסיך" ללא מתחרים, ולפתע באה הבת ולקחה, מבחינתו, את המקום שלו, לקחה אותך, את תשומת לבך ואהבתך.

הילד נלחם בכלים שיש לו לסלק את המטירד. כפי שציינת לגבי הגן, כנראה שהוא חווה גם שם את הכאב של צורך לחלוק את המקום שלו עם ילדים אחרים, והוא לא יודע איך לעשות זאת. רוב הילדים בטווח הגלים משחקים אחד ליד השני, וקצת זה עם זה, אבל קשה להתחלק.

מה שעוזר זה שהמבוגר - הורה או גננת - לא נבהל ממצב זה ומלמד את הילד שיש לו מקום בצד המקום של הילד האחר. את שואלת אם לכעוס או להתעלם..התשובה היא שלא ניתן להתעלם וצריך להיות ברורים ושהילד ידע שאת אמא שלו ושל הילדה.

יש סיפורי ילדים בנושא שעוזרים להתמודד. אפשר גם ללכת לכמה שיחות ייעוץ עם פסיכולוגית ילדים כדי לקבל ביטחון ולעזור לילד ולך להתגבר על המשבר. כמעט כל הילדים הבכורים עוברים משבר כזה כשנולד הילד שאחריהם, כך שאת לא לבד.

דנית:
אם ההתקפים הם לא כרוניים אלא החלו רק לפני שבועיים, אז תני להם "צ'אנס" כלומר יתכן מאד שיעברו מעצמם בקרוב. אם תדאגי יתר על המידה אז תתחילי "לפחד מהפחד" ואז זה יכול להמשך זמן ארוך יותר.
בנוסף אני ממליצה לעשות תרגילי הרפייה אפשר בלווי מוזיקה רגועה או יוגה או כל דבר אחר שמרגיע.
תחשבי גם האם קרה משהוא בחיים שלך לפני שההתקף החל ותנסי להבין ממה את פוחדת. ההבנה מגבירה את המודעות העצמית ותחושת השליטה.
בהצלחה
ברכה

שלום. בהמשך לדבריה של ברכה: אם התחושה שמה שקורה לך הוא לא בשליטה שלך וקשה לך לטפל בעצמך לפי ההנחיות - מתאים לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני.. מה שאת מתארת הם סימפטומים למשהו מציק בפנים. פסיכולוג יכול לעזור לך להבין ולהרגיע.

בתיה:
אני מבינה את דאגתך לבת שלך ועל פניו נראה שיש הגיון בדבריך, כי היא עדיין צעירה ועדיף לגדל ילד בתוך קשר קבוע.
יחד עם זאת אני מתרשמת שקשה לקבל שבתך היא בוגרת, זקוקה לעצמאות ולהגיע להחלטות החשובת בחייה, בעצמה. לדעתי את יכולה רק לטפטף את דעתך באופן לא פולשני, ולבסוף לתת לה להחליט ולכבד אותה כבוגרת וכעצמאית.
העובדה שאתן גרות ביחד כאשר בתך כבר בת 29 מעוררת שאלה לגבי הקשר ביניכן שיתכן והוא לא מאפשר נפרדות של הבת ממך. זו שאלה שכדאי לתת עליה את הדעת.
הייתי ממליצה לבת שלך, קודם כל לבנות את חייה באופן עצמאי ( גם עצמאי ממך) לצאת מהבית ,לבנות את חברתה , ואת אישיותה העצמאית. מאוחר יותר יצירת קשר ואומהות באופן בוגר יותר, יבוא באופן טבעי.
מאחלת לך הצלחה
ברכה

שלום לך. מה שאת מתארת הוא מצב של דכאון - אלה המחשבות, הרגשות והיחסים עם אנשים במצב הזה. לא כתבת בת כמה את וכמה זמן נמשך מצב זה, והאם היה אירוע או קטע שחווית אותו כמשבר?

יוצאים ממצבים כאלה. צריך סבלנות ואולי להיעזר גם, לזמן מה, בטיפול תרופתי מתאים. יש בטח הסבר וסיבות למה את במצב הזה ואת צריכה לגלות את הסיבות והנסיבות למצב הנוכחי. לרוב זהו משבר התפתחותי, כלומר משהו שאת צריכה לעבור כדי "לשדרג" את עצמך, להתפתח, לצמוח, להתבגר..אולי נסי גם לזכור ולרשום חלומות ולהביא אותם לטיפול שלך..
אם יש שאלות - אשמח לענות כאן
בהצלחה

עדי, שלום:
ניכר שאת סובלת הרבה ואת שרויה ביאוש. יחד עם זאת תמיד יש תקווה ועליך לבחור להסתכל לכוון התקווה.
את נמצאת בטיפול וגם נעזרת ע"י פסיכולוגית אחרת בפורום, אבל חסרה לי התרומה שלך לריפוי והוא העזרה העצמית. במילים אחרות אם את לא בוחרת לעזור לעצמך, ולא בוחרת בחיים במקום בהרס העצמי ואם את לא מחליטה שעלייך לעזור לעצמך ובנוסף לתת מקום לעזרה שאת מקבלת, העזרה החיצונית שאת מקבלת נופלת לתוך כלי ריק.
יתכן שנכנסת למעין דפוס הרסני לעצמך וקשה לך לצאת "מההרגל" הזה. דרוש ממך אומץ והחלטה כדי שתבחרי בדרך של התקווה ושל החיים ואז כל עזרה שתקבלי תשא יותר פרי.
מאחלת לך שתחליטי לכוון הנכון!
תזכרי שתמיד יש תקווה.
ברכה

עדי שלום:
את מדברת על הרבה יאוש וניכר כמה את סובלת. יחד עם זאת את נמצאת בטיפול וגם נעזרת בפסיכולוגית בפורום וזה לא כל כך עוזר. אני חושבת שאת לא החלטת עדיין החלטה בסיסית האם את הולכת לכוון התקווה והחיים במקום לדרך של הרס עצמי.
רק ככה תוכלי למצוא פשר חיובי לטיפול ולעזרה שאת מקבלת מבחוץ.
עלייך לרצות להיות נעזרת ודרוש אומץ כדי להחליט שאת הולכת לכוון החיים.
יתכן שכבר נוצר דפוס אוטו-הרסני ו"הרגל" ליפול תמיד לתהום. עליך לאתבר הרבל זה ולהחליט בעד החיים.
תזכרי שתמיד יש תקווה.
מאחלת לך אומץ לב ושנוי בגישה שלך לכוון התקווה והחיים.

שמרית, שלום:
תחושת הבדידות שאת מתארת אשר מופיעה בכל המצבים מרמזת על בעייה יותר עמוקה ולדעתי עליך לבדוק את השורשים בטיפול פסיכולוגי.על פניו נראה שאת לא נותנת את עצמך בקשרים שלך עד הסוף. כלומר את מראה את הצדדים החיצוניים שלך אך לא מגלה עצמך עד הסוף עם כל החלקים שבאישיותך אתם את פחות שלמה. משהוא עוצר בעדייך להיות אותנטית וללכת עד הסוף. אני מקווה שתמצאי את ההעזה לגלות את האני האמיתי שלך ולהראות עצמך כפי שאת.
איחולים!
ברכה

חני:
הבעייה שלך לפיה את דוחה את המטלות שלך היא לא כל כך נדירה, כלומר יש הרבה סטודנטים או עובדים ש"מכורים" להרגל של דחיית העבודות. מדובר באמת בהרגל "מגונה" שהשורשים שלו הם במנגנון הגנה שנקרא 'הימנעות' ומטרתו להפטר מחרדה. לפיכך קודם עליך לנסות להבין מה בביצוע של העבודות מעורר חרדה: אולי דווקא ההתקדמות או הגדילה שבזה?. במקום שני את יכולה להשתמש ב'תרגילים' שעוזרים לעמוד במטלות כגון לחלק את העבודה לשלבים ו'לתת לעצמך איזה שהוא פרס' כל פעם שאת מסיימת את השלב. תרגילי הפחתת חרדה יעזרו גם.
אם לבסוף את לא יכולה להסתדר לבד תוכלי לפנות לטיפול קוגניטיבי שמאד עוזר במקרים כאלה.
בהצלחה!
ברכה

אם את מאזור המרכז אולי אוכל לסייע

אם את מאזור המרכז אולי אוכל לסייע

אל נננ:
את לא כותבת כמה זמן את במצב של לחץ, ומה גורם לך להיות לחוצה וקשה להתיחס ככה. האם זה קו אישיותי ואת מכירה את עצמך תמיד כלחוצה או שמא קרה משהוא בחייך שגורם ללחץ?. אם זה קו אישיותי לא קל לטפל בזה אבל ניתן בתנאי שיש לך מוטיבציה ואורך רוח. אין קסמים בתחום זה!
יכול להיות גם שאת צריכה שלוב של דברים כגון גם כדורים וגם שיחות.
יש טיפולים פסיכולוגים שעובדים במיוחד על קשיים כאלה כגון: טיפול קוגניטיבי, או טיפול EMDR שעובד על הטראומה שגרמה להתפתחות הלחץ. את יכולה לנסות אותם..
שאלה נוספת היא מה קורה עם בן זוגך האם הוא תומך בך עם החינוך בילדים או שאת נוטלת את כל העומס עליך? כדאי לקבל יעוץ בעניין חינוך הילדים ( אם זה גם מה שמלחיץ אותך).
מאחלת לך יותר רוגע בחיים!
ברכה

דלית, שלום:
אני מבינה את הלחץ שלך בגלל הגיל וה"שעון הביולוגי" אבל דווקא הלחץ פועל בכוון ההפוך ויכול להרחיק בן זוג פוטנציאלי. כדאי לחשוב מה קורה לך ביחסים תוך הסתכלות על מה קרה בניסיונות ליצירת קשר בגילאים צעירים יותר ולשאול שאלות כגון: האם את לוקחת יוזה? או האם את נמנעת בגלל חרדה? או האם את עושה משהוא שמחבל בקשר לאחר שהוא נוצר ? שאת על מנת להיות מודעת לחלק שלך בקשיים ביצירת קשר.
הייתי ממליצה טיפול קבוצתי כי דרכן תוכלי להבין איך את מתקשרת לאנשים ומה הקשיים בתוך הקבוצה,וכך תוכלי ללמוד וגם לעבוד עליהם.
האם היית פעם בטיפול כזה?
מאחלת לך הצלחה.
ברכה

אני, שלום:
אני מבינה לליבך כי זה לא קל להיות במקום של חוסר הדדיות באהבה וזה לבטח מעורר רגשות של עצבות ודחייה.
יחד עם זאת אני רוצה לשאול אותך: האם חשבת למה בכל זאת אתה נשאר בקשר?. והאם בקשרים קודמים התרחשו דברים דומים?
כך תוכל לבדוק אם יש דפוס שחוזר על עצמו ותוכל יותר להבין למה אתה נכנס לקשרים מתסכלים עבורך. כמובן שזה מתרחש באופן לא מודע ולכן החזרה על הדפוס ללא שליטה.
תנסה לחשוב שהערך שלך תלוי לא תלוי באהבה או בקבלה שלה אותך, אלא שאתה בעל ערך גם אם אתה לא נאהב על ידה ושתוכל למצוא אדם שמקבל אותך כפי שאתה.
מקווה שתוכל לפתור את ההרגשות הקשות בקרוב.
ברכה

שלום. בעלך בלחץ נפשי, או חרדות, ממה שעבר וממה שעובר. אפשר להעזר בטיפול תרופתי בהתייעצות עם פסיכיאטר, ויש מקום גם לייעוץ/טיפול נפשי לזמו מה.
במצב כזה אדם לא עובר לסדר היום, גם אם השתקם פיזית. הוא איבד משהו ונעשה מודע לדברים שהוא צריך לדבר עליהם.