פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

הי מספר ימים מרגישה לא טוב לחצים בחזה דקירות נוראיות וקשות !!! בחורה בת 21 חייבת לציין אשמח לעזרה!!

אירית שלום
ראשית, רוצה להחמיא לך - את עושה עבודה נהדרת. עונה בכנות ובאופן ישיר.

התחלתי טיפול דינמי אצל פסיכולוג קליני לפני חצי שנה. הפסיכולוג מקסים והקשר טוב אבל אני מוצאת את עצמי מתעסקת כל היום בטיפול, במטפל ובתכנים שעלו.
אני פעמים רבות יוצאת מהטיפול בתחושות קשות ומרגישה מוצפת.
זה מקשה עלי את התפקוד בעבודה ובבית. אני "חולמת" ומרחפת. מתקשה להתרכז.
האם זה יהיה כך תמיד? העיסוק האובססיבי הזה? התחושות הקשות בסיום כל טיפול? הרצון העז לתמיכה מצד המטפל גם בין הפגישות?
ליבת

יש לי חברה מדהימה - טובת לב, משקיענית, חכמה, יפה, החברים שלי מתים עליה, המשפחה שלי חולה עליה. היא אוהבת אותי מאד , נאמנה, תמיד שם בשבילי. אף פעם לא היתה לי מישהי כמוה והיו לי המון בנות זוג. הבעיה היא שפיזית היא לא ממש הטיפוס שלי. אני נמשך אליה אבל לא כמו לבנות זוג קודמות שלא הגיעו לקרסוליים שלה. לפעמים אני דווקא כן נמשך יותר ואז אני מרגיש שאני גם אוהב אותה אבל אז פתאום מתעורר בי החשק לבחורה בסגנון שהוא תמיד הטיפוס שלי והמשיכה אליה יורדת ביחד עם הרגש
יש בינינו משהו מאד מיוחד. האם לוותר עליה בגלל הסיבה שציינתי כי תמיד יהיה חסר לי משהו? האם זה ילדותי ומפגר לאבד מישהי מדהימה כל כך רק בגלל התקפי חרמנות על בחטרות שהו כן הטעם הפיזי המובהק שלי?

שלום אני בת 17 ואני יודעת שמשהו לא בסדר איתי.
אני חייבת עזרה. נתחיל בזה שאין לי ביטחון עצמי בכלל, מלא אמרו לי שאני נראית טוב לא פעם ולא פעמיים, אני יודעת באיזה שהוא מקום שאני כן אבל אני לא מאמינה לזה, תמיד חושבת שאני לא מספיק יפה, לא מספיק טובה, לא מספיקה בשביל אף אחד! רואה את עצמי כמישהי שצריכה להיות עם עצמה, לבד... כי אף אחד לא ירצה אותי, אף אחד לא צריך אותי, לא שווה לו... לא כדאי לו בכלל! זאת אני.. זאת גישתי.
נורא חשוב לי מה אומרים עליי, מה חושבים עליי, ובכלל איך מסתכלים עליי ושמסתכלים עליי מה הם חושבים לעצמם שם במוח עליי? אני מרגישה שאני נראית נורא.... למה אנשים מתקרבים אליי בכלל?
הדבר משפיע עליי בזוגיות, אז נכון מצחיק שאני אומרת זוגיות ואני בת 17, אבל כן אני בקשר עם ילד בן גילי גם הוא בן 17 ויש בנינו משהו.. אהבה קוראים לזה.
הייתה לנו שיחה על אקסיות שלו, מספר אקסיות יפות במיוחד- אני מרגישה רע! הן כל כך יפות.... למה הוא עזב אותן בכלל? ולמה בכלל פונה אליי?? למה בכלל רוצה אותי? שיהיה איתן... הוא הדרדר או מה? הוא לא בסדר- אחרי שהיה לו אותן... מלכות יופי! הוא הגיע אליי? משהו לא בסדר. וכן... משהו לא בסדר בי. לא מעריכה את עצמי, לא יודעת מה אני שווה, לא רואה את עצמי כמישהי יפה, רואה מישהי מכוערת מישהי שאף אחד לא צריך! מה עושים? אני מודעת לבעיה... זקוקה לעזרה...

היי
כמה שאלות..

האם אני חייב להיות את הדת בשביל להיות מאושר ומסופק?
האם הפסיכולוגיה מסתכלת על האדם בצימצום? שכן היא מתייחסת רק לנפש האדם, וידוע שביהדות הנפש ממוקמת ברמה הכי נמוכה מבחינה רוחנית, ויש מעליה את הרוח והנשמה, והפסיכולוגיה אינה מתעסקת בנשמה.

פרויד אפילו הגדיר את הדת כ"נוירוזה קולקטיבית" (הפרעה נפשית)

האם ניתן להיות מאושר ללא הדת?
האם כל הקטע הזה של הדת הוא פשוט "בריא", כי יש על מי כביכול להישען ובמי לבטוח ואין קונפליקטים, החיים קלים?
האם הדת היא בעצם בריחה מאשר להסתכל לחיים האמיתיים ולמציאות בעיניים?
פשוט אנחנו חיים ואז מתים ואין מעבר לזה....כאילו כל הקטע של הדת הוא בשביל להכניס תקווה ומשמעות לחיים, אבל מי אומר בהכרח שזה נכון?
יש לי כ"כ המון ספקות ושאלות שמהדהדות בי, ופשוט אומרות לי "למה להניח תפילין בבוקר? למה ללכת לבית כנסת? עזוב אותך, זו סתם בריחה, לך תלמד לעשות כסף, להרוויח, להינות מהחיים, מהדת לא ייצא לך כלום..וכל זה פשוט מהדהד בי...וגורם לי להרגיש כישלון...ז"א אם אני מניח תפילין אני מצפה לשכר, שיהיה לי טוב, ואז לא טוב לי ואני לא מניח יותר תפילין..יש לי הרבה שאלות וספקות..
מה צריך? טיפול פסיכולוגי או לחזור בתשובה? אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי... אני בן 24

בדת מרגישים "שייכות" למשהו, ליהדות..אז זה כאילו מפצה על כל מיני חסכים, אבל מי אמר שבהכרח זה נכון בשבילי???? ושזה מה שאני צריך?

היי,
אני בת 28 ואני מתחילה להרגיש שאני הולכת ומאבדת את זה. את היכולת להסוות, להעמיד פנים שהכל כשורה, שאני לא הילדה הדכאונית והחרדתית שאני (וכן אני עדיין מרגישה ילדה).
לא אתחיל לפרט כאן על נסיבות חיי ומה הוביל אותי למצב בו אני מצויה רק אספר שכבר הייתי אצל מספר פסיכולוגיות כולן טיפלו בי בגישה דינאמית למעט האחרונה שנקטה בגישה הקוגניטיבית התנהגותית.
יש לי הרבה חרדות, פחדים, חוסר בטחון. זוכרת שזה היה כך גם כשהייתי קטנה יותר אבל לא בעוצמות האלה. וגם יכול להיות שאז לא חשתי את זה בעוצמות הנוכחיות פשוט כי האמנתי שיש תקווה לעתיד טוב יותר. כשהוריי השלו אותי ש"הכל יהיה בסדר" מבלי באמת לעשות שום דבר שיקדם אותי.

לצערי הטיפולים הפסיכולוגיים הדינמיים הביאו אותי למודעות מאוד גבוהה. מודעות באשר למצבי, מה הוביל לכך, כיצד ההורים שלי היו צריכים להתנהג, מה אני הייתי צריכה לעבור כשהייתי קטנה כדי שאדע להתמודד היום עם נפתולי העולם. המודעות הזו בדיעבד העמיקה את הדכאון שבי.
בטיפול הקוגניטיבי בעיקר ניסינו לעבוד על הביטחון, על המחשבות הטורדניות בדבר היותי כשלון, נסיון להתעלם מהדיכאון לפחות לפרק זמן קצוב עד שאעבור את הלימודים שלי בשלום.
עברתי מספר מוסדות אקדמיים, בכולם לא תפקדתי כסטודנטית. וזאת בניגוד מוחלט ללימודיי קודם לכן בהם נחשבתי כתלמידה מבריקה ומצטיינת מבלי לנקוף אצבע. רק היום מצאתי בבית מבחנים ישנים עליהן מתנוססים ציונים מצויניים והתקשיתי לשייך אותם אליי. כאילו העבר הטוב הזה כבר לא שלי יותר. ולמרות שהתכנון היה להיפטר מכל הניירת פשוט לא יכולתי לעשות זאת - שלא אשמיד ראיות חיוניות.
כל ההידרדרות לרעה הזו החלה כששאפתי לחוות חיי חברה נורמטיביים - בניגוד להוריי. כיום אני מבינה שירשתי מהם את מיומנויותיהם החברתיות הלקויות ועקב כך העליתי חרס בידי וטיפול במועד היה מונע ממני עוגמת נפש מיותרת (במועד = גיל הילדות ואל שנות העשרים המאוחרות).
היום אין לי לא חברים ולא הישגים בלימודים. ואני בודדה לרוב למעט כשאני בעבודה ובזכות כישורי המשחק שלי מעמידה פנים שיש לי חיים ואף חיים מאושרים ולא שאני חוזרת מדי ערב הביתה ומממררת בבכי עד שאני נרדמת (שזו האמת כמובן).
הייתי אצל פסיכיאטרית שנתנה לי מינון של ציפרלקס 30 מ"ג. (בהדרגה כמובן). אני רק מרגישה שזה ניסיון כושל להפוך אותי למנותקת מהמציאות. אני נוטלת את הכדורים ומרגישה בסדר כזה. הכדורים לא משנים את המציאות המרה ואני מחפשת נואשות דרך שאוכל לשנות אותה. בטיפול הקוגניטיבי הובהר לי שאפשר אבל אני פשוט לא מסוגלת לזה. זה קשה מדי.
אין לי אמון כבר. לא בעצמי. ולא באנשים אחרים שאנ נפגעת מהם גם שלא לצורך. וגם בפסיכולוגיה חוששתני שאני מאבדת את האמון.
תוכלו לעזור לי?

נראה לי שבאמת יש לי בעיה..היא מחמירה..10 שנים אני לא עושה כלום..בת 28..מבזבזת את היום "בטקסים"היום אני מבינה שזה נובע מחרדות.העור שלי צועק הצילו בגלל המים הרותחים..בגלל הליפה..שמקרצפים אותו עד דם..3 שנים אחרונות אני יוצאת רק פעם בשבועיים מהבית.בודדתי את עצמי מכולם.בגלל החרדות.המצב מחמיר..אני לא מצליחה לתפקד.אני רוצה..אבל החרדה לא נותנת לי.כולם חושבים שאני עצלנית.הם לא יודעים,שאני עסוקה כל היום בנקיונות..יש לי כאבים פיזיים בגלל שאין לי דקת רוגע בגוף..מעבר לבעית הנקיון אני מפחדת מכל דבר הכי קטן שלא אחטוף מרפק ממישהו,שריטה ממשהו שלא חלילה יפגע בצורה החיצונית שלי,בעיקר בפנים.אני גם לא אוהבת מקומות צפופים.וגם בבית אוהבת שהוא "ריק".בלי הרבה דברים.מה אני אמורה לעשות?אני כבר לא עומדת בזה.אבא שלי איש מוכר בציבור(הוא גם זה שממן אותי)אסור לי להחשף,לא דרך קופת חולים ולא באופן פרטי.אני גם לא ככ מעוניינת בפגישות.אבל אני רוצה עזרה.תודה..שכחתי לציין שאני מפחדת ממספרים מסויימים,ושאני סופרת דברים,כל הזמן...ומרוב שאני מפחדת לקבל מכה ממשהו או שמשהו יגע בי אני חוזרת שוב,ושוב ושוב ושוב על אותה סיטואציה,אני משחזרת המון פעמים עד שמרוב זה,אני מדמיינת שזה אולי כן נגע בי או שאני נגעתי בזה בטעות..למרות שלא באמת קרה משהו.אני חוזרת על המקרה בראש,עד שמגיע מקרה אחר חדש ו"חמור"מהמקרה הקודם..ואז מתחיל שוב,כל השיחזורים,עד למקרה הבא ..הראש שלי עסוק רק בזה.רק מקלחת מרגיעה אותי.אני לא אוכלת לפעמים יומיים ולא עושה כלום עד שלא פותרת את המקרה.

אני כותבת בשם הורי שיזכו לחיים ארוכים , יש לי אח בכור בן 40 כמעט הבעיה בו היא שהוא כבר שמונה שנים לא רוצה לעבוד , הוא פארזיט הוא אומר שהשכירות בעצם גנבה אותו והוא לא יהיה עבד של אף אחד. מאז שחזר הביתה לפני כארבע שנים או יותר ( לפני זה היה גר עם בת זוג) הוא נמצא בבית הוא לא מדבר עם אבא שלי כבר עשר שנים או יותר והוא פשוט ישן עד שעות מאוחרות קם הולך ( לאקסית שלו לחבר שלו להסתובב בעיר) וחוזר בערב שכולנו כבר במיטות, אמא שלי בת 60 והיא מפחדת להגיד לו משהן שלא יפגע בעצמו שלא יעשה משהו למישהו בבית. יש לציין שכל הילדים לא גרים בבית רק אני חזרתי לקצת עכשיו ובעקבות זה הוא בא כל יום כנראה מרגיש ביטחון. רבתי איתו על זה אי אפשר לדבר איתו הוא מוזנח מסריח, רק ישן אוכל ואינטרנט לא מתבייש לשבת בחדר שעות כמו פארזיט ואני לא יכולה לסבול את זה אנחנו גרים בבית פרטי וגדול אמרתי להורי לעבור לבית קטן עם חדר וחצי ואמא שלי אומרת שאין לה בעיה לעשות את זה כי אנחנו שוכרים אבל לדעתה הוא יבוא וישן בסלון אם צריך, אמרתי לה לנתק את האינטרנט בבית אנחנו לא יודעים מה לעשות אני גרה בהורי שלא מעיפים אותו אבל זה לא יתכן שאפשר להמשיך לחיות ככה אני מרחמת עליהם הוא דוחה אותי, יש לציין שמדובר בבנאדם שלא שותה לא לוקח סמים הייטקיסט לשעבר בנאדם חכם מאוד אך מאז שאני זוכרת אותו ביקש מהורי שיקנו לו בית או יתנו לו כסף לפתוח עסק זה לא נורמלי בדרישות שלו, מה עושים עם בנאדם כזה? האם יש פיתרון? האם אמא שלי צריכה להעיף אותו ואיך? היא מפחדת שהוא יפגע בעצמו ואבא שלי מפחד שהוא יפגע בו ואני מפחדת על הורי וכואב לי כל כך..אשמח לעזרה

שלום אני בן 16.9 ואני רוצה לשואל שאלה ועזרה אני לא מבין אם אני טועה הוא צודק אני עברתי דברים שהייתי קטן וקשיים מאוד יש לי טעם במוסיקה כמו:שירים במזרחית וסרטים וסדרות ישראליות.והורים שלי. לא מקבלים אותי ככה דבר ראשון אבא שלי משתמש ביד קשה כלפי לדוגמה:המורה מתקשרת ואומרת לאבא שלי הילד שלך עושה בלגן מפריע למהלך השיעור למרות שאני ילד שקט שבקושי מפריע ולמרות זאת הוא מאמין למורה ונוקט בעונשים וכנ"ל אמא שלי אותו התנהגות היא הולכת כול צעד אם אבא שלי והמצב מבחינה דודים וסבתות אין לי כיאלו "יש לי" אבל בגלל סכסוך אם הורים אז הילדים הנכדים אוכלים אותה ויש לי דודים יחידים שאנחנו בקשר איתם בכול יום שאם באים לבית שלי אם יורדים צוחקים עלי ויותר אומרים שאני ילד עצלן ולא מוכן להשקיע בלימודים ובכללי...אז שאני שואל אתם הורים שלי למה אם מתנהגים ככה כלפי מה הבעיה אז התשובה שלהם אתה ילד עצלן ולא מוכן להשקיע בחיים שלך ואתה ילד קטן ואני מתעצבן ואני קופץ מהר ואומר אני נער מתבגר ואתם לא מביניים אותי אז אם עונים לי אתה ילד קטן בחשיבה ובגיל אתה נקראה ילד גדול בנוסף קיבלתי צו ראשון ורמת התרגשות עולה לשמיים אבל כמובן שלגבי זה יש גם בעיות כי אני מאוד רוצה להתקבל ליחדה מחשבים כי אני סוג של "חנון מחשבים " ואם צוחקים עלי וקוראים לי גובניק או גולני בנוסף יש לי חדר של ילד קטן חדר מצחיק ויש בוא ספריה גדולה של סיפורים של תינוקות ואני מתבייש להביא חברים יש לי ידידה ואני מת להזמין אותה אבל אני מתבדח אז בבקשה אני מחכה לתשובה תעזרו לי להבין אם אני טועה כי חשוב לי לדעת אם אני טועה

שלום,נשואים 25 ושנה . ב5 שנים האחרונות ישנים רוב הזמן בנפרד (בגלל שהוא איש לילה ואוהב לראות טלויזה עד מאוחר או לדבר עם ...עד מאוחר ואני קמה מוקדם מאוד לעבודה 5 בבוקר וכן קצת נוחות של שנינו ).שמתי לב בשנה האחרונה וכמה פעמים כי הוא מניח מכשיר
שטוח מאד כמו פלא פון. או במקרה אחר דיסק און קי מקליט .פעם מתחת למיטה שמצאתי אותו והבאתי לו בתמימות .פעם שניה מאחורי השידה .פעם אחרת מאחורית המיטה ראיתי ו והשארתי אצלי את המכשיר ואמרתי לו שלא ראיתי פעם נוספת ראיתי דיסק און קי זה בלט מתחת למיטה (האיר) אז הבאתי לו בטענה שזה אולי מחמיא שהוא אולי "עוקב אחרי" "...כאילו . אבל זה פעם אחרונה . ואני מזהירה אותו .
כשהוא מניח את זה (נדמה שזה מערער מעט את הביטחון איתו מה בדיוק הוא רוצה..)
בשבוע שעבר המזגן העילי בחדר האיר אור
נוסף לנורה של המזגן בבדיקה לא ראיתי כלום. יום למחרת בלילה בדקתי שוב
כי ראיתי שהפתח של המזגן פתוח מעט עליתי על כסא וראיתי את מכשיר הדיסק און קי דלוק.
לא ידעתי מה לעשות בתחילה לקחתי את הדיסק ולרגע חשבתי שזה מקליט החזרתי למקום.
כדי לבדוק מה פשר הענין האם זה סתם ...כמובן שהיו לי מחשבות..האם הוא רוצה אותי ולא יודע מה להגיד האם הוא מחפש הילה לפרידה
וכעס האם הוא רוצה להעיד נגדי במשפחה שלו שהוא מאוד קשור אליהם ברמה מאוד גבוהה עד כדי שיחות על הכל אבל הכל.מה שגרם לנתק ביני לבינו בדיאלוגים היום יומיים
כי אחרי שדיבר איתם (2 האחים שלו ואבא שלו) וודאי אין לו שום כוח או רצון לשתף אותי או לעדכן אותי בשיחות החולין. וזה הביא אותנו לתקשורת מינימום לחלוטין. גם בסופי השבוע.
מה לעשות ?איך להגיב האם ?להביך אותו ? האם להתריע בפניו האם לעשות אחרת.תודה

שלום אני בת 17 וחצי הייתי בצו בצבא והמראיינת הפסיכוטכנית גילתה את זה שעברתי הטרדה מינית והיא אמרה לי שילחו לי צו מהקב"ן ההורים שלי לא יודעים שום דבר האם ככשולחים את הצו כתוב על הקב,ן זה דחוף לי אסור לי שההורים שלי ידעו מזה כלום בבקשה תענו לי והאם הקב"ן יפנה אליהם או משהו ??

שמי שיר לאחרונה אני סובלת מקושי ללכת בכוחות עצמי עקב חרדת נפילה קשה שכן אני לא מצליחה משום מה ללכת באופן תקין ולפיכך יש לי מעידות.ואני מוצאת את עצמי הולכת קצת ופתאום נעצרת מבלי יכולת לזוז לזמן מה. החרדה מתבטאת בסיפטומים של דפיקות לב מואצות הזעה מרובה ורעידות בכול הגוף בקיצור חרדה שמשתקת אותי לגמרי ומונעת ממני את המסוגלות לתפקד ברגעים האלו שזה קורה לי.
אני גם מרגישה עצבנות רבה וחוסר שקט פנימי.
ואני מוצאת את עצמי נעזרת באחיזה בקירות ובאם ואני רוצה לצאת לאן שהוא אני צריכה להיות מלווה במישהו מבני משפחתי.
ולפיכך זה משבית את חיי ואף די מתסכל אותי.
חשוב לי לציין שאני לוקחת מזה כחודש וחצי את תרופת הרמוטיב אך ללא הועיל.
נבדקתי אצל רופא אורטופד ואצל נירולוג שלא גילו שום ממצא פיסי
והמצב הזה נמשך והופך ממש לבלתי נסבל ודי מתסכל.
ואני די מודאגת מכך ואף די אובדת עצות באשר לכך שכן אנני יודעת מה עלי לעשות במצב זה ומה ניתן לעשות על-מנת למגר את החרדה הקשה הזו שגורמת לי לסבל רב ובל יתואר ואף לדיכאון ומה עוד שזה משבש והורס את חיי.
אני לא רק מרגישה חסרת אונים בשל כך כי אם גם חוסר תפקוד נורמלי בחיי היום יום.
ברצוני לדעת מה ניתן לעשות באשר לכך ובאם וישנו טיפול פסיכולוגי שעשוי לעזור לי למגר את החרדה הזו ובכלל מה כדאי לי לעשות ולמי כדאי לי לפנות שכן זה בלתי נסבל ואני חשה שאנני יכולה להמשיך ולנהל בצורה כזאת את חיי.
אודה לך על תשובה והתייחסותך לבעייתי בהקדם האפשרי.פתח בחלון חדש
הדפסת ההודעה
הוספת תגובה

אני בת 21, סובלת מהפרעת אישיות גבולית ואנורקסיה.
היו לי קשרים מאוד לא בריאים עם גברים, שניצלו את המצב שלי. את מעט הגברים שכן אהבו אותי דחיתי על הסף. לפני כמה חודשים הכרתי את החבר הנוכחי והראשון שלי. מהרגע שהוא שאל אותי אם אני רוצה שנהיה בני זוג, התחלתי למצוא בו פגמים. ניסיתי להתעלם ולהמשיך להיות איתו אבל עכשיו כל מה שאני רואה זה פגמים ואני מרגישה כאילו אני לא יודעת מי הוא בכלל ואולי הוא מישהו שבכלל לא מתאים לי.. וזה למרות שאנחנו מבלים המון זמן ביחד ומנהלים שיחות ארוכות. המצב הזה מאוד מדכא אותי ומביא אותי גם לחזרה לפגיעה עצמית. איך אני יכולה לדעת אם הוא באמת לא בשבילי או שזו אני שלא בסדר? מה אם תמיד אמצא פגמים בכולם ואשאר לבד?

שלום, אני בת 24 ויוצאת עם מישהו בן 27. אנחנו ביחד כבר 4 שנים בתחילת הקשר הכל היה בסדר ולאחר שנה בערך התחילו הרבה ריבים(את רובן אני יזמתי כי לא רציתי להמשיך עם ההתנהגות שלו כלפי הוא פשוט היה אגואיסט מכל הבחינות) לאחר שיחות ארוכות וריבים הולכים וחוזרים המצב בינינו השתפר ועכשיו הכל בסדר גמור רק מידי פעם פה ושם יש ריב קטן אבל הכל בגדר הנורמה. ועכשיו הבעיה האמיתית היא- שכל הזמן שבו מתחולל בינינו ריב כלשהו אני מתעצבנת מעל ומעבר מתחילה לצעוק ולשבור דברים(קרו שלוש מקרים במהלך השנים ששברתי לו פעמיים פלאפון משקפיים -החפצים לא היו קשורים לריב).ומיד באותה שנייה מצטערת על זה. לפעמים הוא באמת מנהג מאוד לא בוגר מה שמטריף אותי אבל זו לא סיבה להתעצבן ברמות כאלה מבחינתי (ביום יום אני בן אדם עם מלא שמחת חיים שאפתנית ורגועה).
הייתי נורא רוצה להפטר מהכעסים הללו ולהרגיע את עצמי על מנת לא להגיע למצבים כאלה. מה הטיפים מה אפשר לעשות?

עוד פרט קטון ששכחתי לרשום- אני עברתי התעללות פיזית מצד אבי (מאז שנולדתי בערך ועד גיל 10 כי לאחר מכן הורי התגרשו) אבי היה נורא עצבני ואימפולסיבי היה מכה אותי על כל שטות קטנה את אימי ואחי ,יכול להיות שירשתי את זה ממנו ?

תודה מראש .

תודה על התגובה הקודמת.
אני נתקלת בעוד מצב, מלכתחילה אין לי הרבה חברים
אבל גם אלה המעטים שיש פשוט לא מעניינים אותי
מרגיש לי שלא באמת אכפת להם ממני, הם לא יוצרים או יוזמים איתי
קשר, וגם כמה מהם רבנו בגלל התנהגויות כאלו,
גם בפגישות מדי פעם איתם סתמי לי ביותר, הם לא מעניינים אותי
ותחומי העניין שלנו שונים ולעשות דברים שאוהבת הם לא משתפים פעולה.

בחיי היום-יום אני לומדת, ומתעסקת בתחביבים וגם מכרים שבאזור מגוריי אין לי כח או חשק לראות, אני רואה את בן-הזוג בבית, ומדברים קצת ומדי פעם מבלים וסתם בבית באהבה גדולה שלו כלפיי, למרות שלפעמים מרגיש לי שאנחנו שונים ושלא מספיק מעניין לי ואנחנו לא מספיק באותו הראש וזה גורם לי לחששות. ובלימודים אני עם חברה נעימה בסכ"ה אבל שלא מצליחה או לא ממש מעוניינת לפתח מעבר. ואם יגמר עם החבר בעצם אני די מרגישה לבד, כי כמו שציינתי גם אלו שחשבתי שהם חברים טובים, מסתבר שהם ממש ממש לא. חוץ מאחד

האם זה בסדר שפשוט לא טוב לי עם אנשים למטרות חברות? ופשוט טוב לי בעיסוקים שלי ובעשייה שלי בלי חברים? שפשוט נמאס לי "להתפשר" על שיחות משמימות עם אנשים שעושים טובה שיש להם זמן בשבילי?
אציין שבמסגרות שונות בחיים וכך גם בעתיד אני בתחומים שיש קשר הדוק עם אנשים.

או איך ואיפה מכירים אנשים שכן יהיה לי טוב איתם.
החברים "הטובים" הם כאלה מהתיכון וכו' שפשוט נראה לי שמיצינו. פשוט תהליך של הידרדרות בקשר, פחות שיחות פחות מפגשים ואז כבר נמאס לי מהחוסר יחס שלהם, ואין טעם ונמאס מהקשר. ויש ריבים.
במסגרות שונות לדוגמא אם תציעי לי, אז בעבר הייתי במסגרות כאלה או אחרות או חוגים, אבל זה טוב לצורך הלהיות והעשייה אבל לא מתמנף למעבר.