פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אולי הרגשת נורא לבד בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר.. אולי הרגשת נורא מסכן ומרחם על עצמך, בשעה זו באישון לילה צצות לפעמים מחשבות קשות.
אולי הרגשת נורא משועמם וריקני, מין ריקנות כזו כאילו 'כלום כבר לא מזיז לי', וצריך משהו מדמם כדי להרגיש משהו בכלל, להרגיש קיים. [רק שאם מתחילים לממש פנטזיות כאלו, זה לא ניראה בכלל בכלל כמו בפנטזיה.. זה יוצא משליטה והופך להיות באמת נורא!].
רצית גם שמישהו יידע מה אתה מרגיש, ויזדעזע, ויעשה משהו כדי שתרגיש אחרת. מישהו שיציל אותך.

אני מקווה שיהיה לך אומץ לפנות לפסיכולוג, ולא תסתפק בכתיבה בפורום אינטרנטי. אני ממליצה שתעשה זאת.

הרגש בטוב,.

אצלי זה חלום די וורוד אני לא מסתכל על זה כעונש לעצמי אלא כחווייה מאוד כייפית אני מידי פעם נהנה לראות את עצמי מדמם אבל אני לא יעשה את זה ברמה שתסכן אותי ואני חושב שאני יהנה הרבה יותר אם אני יחתוך את עצמי בכמה וכמה חתכים ולצפות איך החיים ניגרים לאט לאט ממני
נ.ב. תודה על התגובה סתם אחד

בן כמה אתה? והאם אתה בטיפול?

ניסיתי כמה שנים טובות וזה רק שרף לי זמן וכסף שאין לי אז כבר השלמתי עם המצב שלי

הפנטזיה שלך היא מסוכנת. גם אתה חש בכך, והפנייה שלך לפורום היא קריאה לעזרה.

אולם הפורום אינו הכתובת המתאימה. אני ממליצה שתפנה בהקדם לקבל עזרה באופן פרטני. אולי לאותו פסיכולוג מהעבר, או אפילו לרופא המשפחה על מנת שיפנה אותך בדחיפות לקבל עזרה.

הרגש בטוב,

אבל אני לא חושב שאני מחפש עזרה אני כבר השלמתי שככה החיים שלי אמורים להיראות , ואני לא חשב שמשהו ישתנה , אני יותר סקרן לגבי האם ישנם עוד אנשים שזה החלום שלהם
אני מתנצל שאני מבזבז מזמנך ואימרי לי נא אם את מעדיפה שאני יפסיק לבלבל לך את השכל אם הפנטזיות שלי
כי אני מזהיר אותך מראש שאני לא בר עזרה ואני לא רוצה שסתם תתאכזבי שלא זז אצלי שום דבר ושוב תודה על האיכפתיות אני חושב שזה יפה מצידך שאת משקיעה באנשים סתם אחד ,
נ.ב. אני כניראה לא יענה עד אחרי שבת אז לא להבהל בבקשה

הפורום הוא פורום מומחים, לייעוץ ראשוני, ולא במקום טיפול. את עצתי לך כבר נתתי, ולכן אין מקום להמשיך בדיון.
כפורום מומחים גם אין זה מקום לדיון חופשי בין הקוראים.

כל טוב,

שלום מילי,
צר לי שאת חווה רגשות כה לא נעימים, כפי שאת מתארת. איני יודעת אם זה מנחם - אך דעי כי צעירים רבים בני גילך, בתחילת שנות העשרים לחייהם, חווים רגשות דומים של זהות לא מגובשת.. קושי לווסת חרדות.. דכדוך.
בין אם מצבך הוא 'גילאי טיפוסי', או שיש בו גם מאפיינים אישיים קשים - בכל אופן איני יכולה שלא להצטער על שפסלת טיפול-פסיכולוגי. לדברייך ניסית וזה 'לא עזר מאוד' - ייתכן שלא ניסית מספיק זמן.. אולי את זקוקה למישהו אחר [הרי במידת מה יש גם עניין של 'התאמה', הן מבחינת סוג הטיפול והן מבחינת אישיות הפסיכולוג]. אולי אז 'לא עזר מאוד' - אך היום את יותר בוגרת ויכולה להפיק יותר.
דווקא משום שחווית דיכאון ואת מטופלת תרופתית, חשוב שיטפל בך אדם מנוסה ועם הידע המקצועי המתאים [פסיכולוג קליני] ולא 'מרפאים' שאין להם כישורים מתאימים ב'שיטות' שגם עלולות להרע מצבך.

הרגישי בטוב

אני מודה לך על המענה.
אני לא נגד טיפול פסיכולוגי פשוט אני מחפשת משהו דינאמי יותר, משהו שיעודד אותי לעשייה נקרא לזה "טיפול עם שיעורי בית", אומנם בעבר הייתי אצל פסיכולוגית שההתאמה בינינו הייתה נוראית וחזרתי ממנה במצב גרוע יותר כי היא תמיד ריחמה עליי וזה עודד את הרחמים העצמיים שלי עוד יותר, לאחר מכן נפגשתי עם פסיכולוגית שהיא אמא של חברה שלי ודווקא היא עזרה לי מאוד (למרות שזה לא היה טיפול לגמרי אלא כמה פגישות בודדות) ומשם המשכתי לבד על ידי הדרכה עצמית, כתיבת יומן וכדומה.
הכדורים שאני שותה גם כבר לא עוזרים לי ועצם המחשבה שאני שותה אותם כבר שנים עושה לי רע. מאו מעצבן אותי שפע יכולתי להתרפא לבד ועכשיו אני לא מסוגלת לעשות הדברים שעזרו לי כמו כתיבת יומן.
יש משהו אחר שיכול לעזור לי?
אולי אני צריכה בעל כורחי לשבת ולכתוב יומן ולעשות הדברים שאהבתי (קריאת ספרים, ציור, הרכבת פאזלים) וזה יעזור לי?
תודה מראש

כולנו, מילי, זקוקים לעתים להזנה מבחוץ.

נשמע לי שבהתנסות הראשונה עם פסיכולוגית חשת שהמזון היה 'מרעיל'.. ההתנסות השנייה הייתה יותר מוצלחת, אבל קצרה: קיבלת ארוחה קלה וסנדויצ'ים לדרך [רעיונות להמשיך לבד בהדרכה עצמית].
כרגע את מבקשת 'רעיונות' חדשים ממני, בפורום הזה - וזה כאילו את מנסה להשביע עצמך בחטיף קטן בקיוסק..
אבל את מתגעגעת לארוחה שלמה, ממלאת ומשביעה, מדוע שלא תפרגני אותה לעצמך?
אני מקווה שתמצאי פסיכולוג/ית קליני/ית באיזור מגורייך שאיתו /ה תצליחי לעבוד באופן שיתאים לך ושישביע את צרכייך.

כל טוב,

אז פסיכולוגית קלינית זה מה שאני צריכה?
כדורים ופסיכיאטר שווה להמשיך לפי דעתך... אני מרגישה שזה כבר לא עוזר... :(((((

מילי, אני וודאי לא אוכל לקבוע אם את כן/לא זקוקה להמשיך בתרופות פסיכיאטריות.

בכל אופן, גם אם אינך חושבת שזה עוזר, הפסקה פתאומית של התרופות עלולה להרע. הפסקת התרופות חייבת להיעשות בפיקוח, תוך הפחתה הדרגתית במינון.
עלייך להתייעץ עם הרופאה, וגם עם הפסיכלוג'/ת אליו/ה תפני!

כל טוב ובהצלחה,

הודעות פרסומת תימחקנה

שלום טלי,
אני מניחה שמדובר לא בדיוק ב'חוק', אלא בהחלטה אתית, לעשות הפרדה בין 'מטופלים במסגרת ציבורית' לבין 'מטופלים באופן פרטי' [למעשה החלטה לעשות הפרדה בין עבודתה הציבורית לבין עבודתה הפרטית של אותה פסיכולוגית], החלטה זו מן הסתם אינה נוגעת דווקא אלייך, אלא החלטה מנהלתית, של אותו ביה"ח, או של הקופה אליה הוא שייך.. או אפילו החלטה של אותה פסיכולוגית.
נהוג לחשוב שזו גישה אתית נכונה, והיא מקובלת במקומות רבים, ואצל מטפלים רבים.

אני מקווה שתצליחי 'להתחבר' לפסיכולוג/ית אחר/ת.

כל טוב,

[לא, מיטל. לא 'דילגנו'. יש שיקולים שונים מדוע עונים לעתים על שאלה 'מאוחרת' לפני שאלות 'קודמות'].

ולשאלתך: אני מתרשמת שעצם הפגישה המקרית עם האקס, ולאחר מכן התקשרותו אלייך בטלפון, הפתיעו אותך. הרי את היום במקום לגמרי אחר.,
הפתעה הוא אלמנט מרכזי בחוויות טראומטיות. ואמנם החוויה הזו שאת מתארת נשמעת 'טראומטית': היא בעיקר בלתי נעימה לך,, גורמת לך הרבה כעס על עצם ה'פלישה' הזו, והכעס הופך לרגשי אשמה [,אני חשה בוגדת בבעלי"] , וזו חוויה 'מציפה' שוגרמת למחשבות מטרידות.. אולי טורדניות.. על האירוע.
כל אלו הם מאפיינים של חוויה טראומטית.
מתוך תיאורך אינני שומעת כל אהבה או אפילו חיבה שלכם זה לזה, את והאקס.

החלטתך להחזיר את הקשר הזה לנבכי-העבר, בוודאי לא להמשיך כל קשר טלפוני איתו, היא החלטה נכונה. ייתכן שתוך זמן קצר האירוע והקשר עצמו יידחקו חזרה לשולי התודעה, שם היה משך שנים. אך אם מחשבות טורדניות אודותיו יימשכו זה מלמד על פגיעות-יתר שלך ל'הפתעות', רצוי אז לפנות לייעוץ פסיכולוגי-מקצועי.

כל טוב,

שלום שי,
הפסיכולוג האמון והמיומן בטיפול הוא פסיכולוג קליני, לו יש ידע להבין את מכלול הבעיות שציינת, את מבנה האישיות של המטופל, להעריך את הצרכים של המטופל ואת כוחותיו. הוא גם מסוגל להעריך לאחר פגישה פרטנית איזה סוג טיפול יהיה נכון עבור המטופל [הרי גם בתוך כל אחת מהגישות שציינת יש וריאבליות, ודגשים שונים].
נושאים שונים, כגון - קשר [טלפוני] בין פגישות, מינון הטיפול - דהיינו מספר פגישות בשבוע.. כיצד מוחלט על סיום הטיפול.. - אלו הם נושאים שיש לדון בהם כחלק מ'תיאום ציפיות' שצריך להיעשות בתחילת הקשר הטיפולי.
לשאלה של 'מין המטפל' אין לי תשובה, בד"כ איני חושבת שזה הדבר החשוב אלא אם כן יש לך מסיבה כלשהי העדפה כזו או אחרת.

אני מעודדת אותך בהחלטתך להתחיל טיפול פסיכולוגי ומאחלת לך הצלחה,

שלום דפנה,
המסקנה שלי מ'סיפור הבלון' שונה משלך. בעוד את הפנמת מכך דימוי עצמי של 'ילדה אגואיסטית' - אני רואה מישהי שלא כיבדו את רצונה בילדה, וגם לא לימדו אותה את אחד הדברים החשובים בחיינו בכל תחום ובכל סוג של קשר: לנהל משא ומתן מוצלח.
משא ומתן מוצלח זה לא 'לוותר'.. מי זה אמר שמוכרחים תמיד 'לוותר'? משא ומתן מוצלח זה גם לא לשכב על הרצפה ולבכות בזעם, הרי זה בעצם מה שאת עושה עכשיו, עפ"י תיאורך, את בהתקף זעם. במצב זה גם אינך מצליחה להיות משכנעת.

ייתכן שאת יכולה ללמד את עצמך 'לנהל משא ומתן מוצלח' [ולמצוא עם בעלך את הפתרון הניראה לשניכם, גם לו - וגם לך! הרי את מעלה נימוקים הגיוניים בהחלט, למשל זה הגיוני שאינך רוצה להיות בהריון ראשון בחו"ל אלא בסביבה מוכרת ותומכת]. ייתכן שאת זקוקה לכמה שיחות עם פסיכולוג לצורך כך.. ואולי שניכם זקוקים לעזרה פסיכולוגית-מקצועית בניהול מו"מ מוצלח ביניכם, וכדאי שתלמדו את זה כבר עכשיו. הרי ב'תחרות' עם העבודה שלו יהיו בעתיד צרכים שונים, לא רק של זוגיות אלא גם של גידול ילדים וכו' וכו'..

בהצלחה !

בטלוויזיה אמנם דיברו לאחרונה על 'אנשים א-מיניים' - זו כנראה הפכה לדיאגנוזה פופולארית בפי אנשים לא מקצועיים, ואולי ולכן את ממהרת לאבחן כך את אחותך. אגב, זה לא הוגדר כ'בעייה', אלא נאמר פשוט שיש אנשים כאלה - ויש לקבלם כפי שהם ולא להציק להם שיהפכו להיות 'כמו כולם'.

אין לי כל אפשרות לדעת, למרות תיאורך הארוך והמפורט, אם אמנם יש לאחותך 'בעיות נפשיות' כדברייך, או אם היא במצוקה, ובכלל אם 'מצבה' מצריך שיכאב לך.. ייתכן למשל שתהליך התבגרותה הוא איטי, שונה, ולכן אינה עומדת בציפיות שלך ושל הוריכן.. ייתכן שצריך להמתין שהיא עצמה תחוש מצוקה ותבקש עזרה טיפולית. [ואם אתם ממשיכים להיות מודאגים - פנו לייעוץ פרטני, במסגרתו יוכלו לשאול אתכם שאלות שונות שאולי יעזרו להבין את הסיטואציה, דבר שאין באפשרותי לעשות כאן בפורום].

כל טוב,

שלום פרח,
הדבר הראשון שעלייך לעשות הוא לוותר על 'לא נעים לי להגיד לה..'. עלייך בהחלט לפתוח תחושותייך ומחשבותייך בשיחה גלוייה איתה. בהנחה שמדובר באשת מקצוע טובה ומיומנת [ולא רק "נחמדה"] היא תדע איך לקבל דברייך ולהפוך אותם ליעילים עבור הטיפול שלך.

בהצלחה !

אכן, צריך לדעת לתת 'ביקורת בונה', חבל באמת שהורייך - כך אני מבינה מדברייך - מבקרים אותך באופן מעליב ופוגע.
אנא אל תתייאשי! כל דבר בחיים אפשר ללמוד, וכפי שאמרת - כל אחד באמת לומד בקצב שלו . בנוסף את יכולה למצוא לך מסגרת ללמוד בישול.

בהצלחה רבה!

אותו 'ילד' - שלמעשה הוא כבר נער.. כמעט בחור.. - האם הפחדים הללו והקושי להתמודד אפיינו אותו גם לאורך חייו עד כה, התמודדות בלימודים וכדו'?
בין אם נניח שכן.. או נניח שלא, ושמדובר בתופעה חדשה שאולי מעידה על קשיים של גיל ההתבגרות [כן, גם אם הוא בן 18 הוא עדיין מתבגר] - כך או כך ייתכן שמוטב לפנות לעזרה מקצועית, להתייעץ עם פסיכולוג.
אם יש באמת כדברייך 'פחדים' או חולשה מתמשכת מילדות - הסברים לא יעזרו.. לעתים הדרכה להורים [ל'אבא קשוח וכועס'] יכולה לעזור. או, ייתכן שהבחור עצמו זקוק לקצת גיבוי וחיזוק מקצועי- פסיכולוגי. הרי גם בצבא ייאלץ להתמודד עם 'החיים' וכדאי להכינו לכך.

בהצלחה,

שלום חלי,
את מתארת תהליכי אבל שעוברים עלייך ועל משפחתך. הגירושין הם שבר, ומצריכים תהליך התאבלות. וכן, כשחיי הנישואין היו קשים תהליכי האבל אפילו יותר מורכבים, וכן, גם ילדים בוגרים מגיבים קשה לשבר זה.
לאבל זה שכנראה טרם עובד באופן מלא התווסף אבל נוסף לפני 8 חודשים, כשאבי המשפחה נפטר באופן מאוד פתאומי, ללא כל אפשרות הכנה והתכוננות [דום לב]. זהו אבל טרי. תחושותייך - כעס ומרמור - מוסברים חלקית כתגובת אבל. בנוסף את מאוכזבת מהיעדר תמיכה מספקת מצד ילדייך, כך אני מבינה ממה שכתבת.

אנא זכרי כי תהליכי האבל הללו עוברים גם על ילדייך, אולי זה יאפשר לך לכעוס עליהם פחות... עם זאת את באמת זקוקה לעזרה מקצועית, כדי להתמודד עם 'פרידה', כדי ללמוד איך ל'רכך' את האווירה המשפחתית, וגם כדי לעזור לך לממש שאיפתך [הבריאה] לבנות חיים וזוגיות חדשים. את אישה צעירה ופעילה, ואין כל סיבה שלא תממשי שאיפה זו. אני ממליצה בחום שתשיגי לעצמך עזרה מקצועית [פסיכולוג קליני.. עו"ס קליני.. לעתים ניתן למצוא במסגרת מח' הרווחה של הרשות המקומית, או במסגרת הקופה שלך. או באופן פרטי].

כל טוב,

'חיפוש' הוא תמיד דבר מעייף.. מותר לך מדי פעם לנוח מהחיפוש, להקטין את המינון של הדייטים [את מכירה את התופעה שאת מחפשת ומחפשת ולא מוצאת, אבל דווקא כשהפסקת לחפש פתאום 'בפוקס' צץ הדבר הנכון? עם בגדים זה קורה לא פעם.. לפעמים גם עם בחורים].
כדי לא ללכת-לאיבוד כדאי שתבררי לעצמך מה את מחפשת, מיהו לדעתך האדם שבאמת מתאים לך, זה יצמצם קצת את עבודת-החיפוש.
ובנוסף, לפעמים כדאי לבדוק את עצמנו - האם יש איזשהו 'חוסר-רצינות' שאת עצמך משדרת בדייטים. או אולי לא נותנת מספיק צ'אנס לבן-אדם חדש..
ולפעמים מותר גם לפנות לתקופת מה לעזרה מקצועית - כדי לשוב ו'למצוא עצמך' ..לברר מה את מחפשת.. לבדוק מה את משדרת.. ובעיקר, זכרי שזוגיות ואושר אינם דברים ש'מוצאים' אלא דברים שיוצרים, וממשיכים לעבוד עליהם.

בהצלחה!

ברור שיוצרים אבל איפה מוצאים את החצי השני כדי ליצור? הרבה יותר קל למצוא בגד מתאים מאשר גבר מתאים.......

לא הייתי ממהרת לקבוע שמדובר ב'דיכאון אחרי לידה', ייתכן שמדובר פשוט בהסתגלות של שניכם - גם את וגם בעלך - למצב החדש, כשנוספה 'פרסונה' חדשה לחייכם. עפ"י תיאורך שניכם לא כ"כ יודעים איך להתמודד עם זה.
עם זאת, עפ"י דברייך את לוקחת על עצמך יותר מדי.. מבואסת.. עצבנית.. תיאבונך נפגע... נשמע שצריך איזושהי התערבות מקצועית, לא?? גם לשאלה אם נדרש טיפול זוגי יוכל להתייחס איש מקצוע שאליו תפני באופן פרטני. המלצתי היא לפנות לפסיכולוג קליני - הוא יוכל לאבחן נכון, ולהציע תכנית טיפול. כיוון שציינת שנרשמת ללימודים אקדמאיים - בררי על אפשרויות טיפול שם, ברוב המוסדות האקדמיים יש מסגרות טיפוליות-מקצועיות שעומדות לרשות הסטודנטים.

בהצלחה, הרגישי בטוב,

שלום ליה,
ייתכן שהתסכול שלך נובע בדיוק מכך שסיפרת לעצמך שעלייך לפתור את כל מצבי המצוקה שלך בעצמך.. אולם לא כל דבר ניתן לפתרון לבד, בכוחות עצמנו. מטבע הדברים כולנו זקוקים לעתים לעזרה מקצועית בתחומים שונים.
תחושת הבלבול שאת מתארת מאפייןנים צעירים בני גילך - וזהו גם זמן מצויין להיעזר באיש מקצוע כדי 'לעשות סדר'. יתירה מכך, תופעות שאת מתארת כגון התקפי חרדה הן 'קריאה לעזרה'.
האזיני לעצמך - וחפשי עזרה של פסיכולוג /ית קליני/ית באיזור מגורייך, אם באופן פרטי או במסגרת הקופה שלך [אם את כיום במסגרת לימודית כלשהי - בד"כ גם שם יש אפשרויות לעזרה פסיכולוגית].

בהצלחה, הרגישי בטוב,

שלום מיכל,
טוב עשית שפנית לטיפול פסיכולוגי. את חשה פגועה, והטיפול הפסיכולוגי יספק לך את המשענת הנכונה לחדש כוחותייך ומשאבייך. אני מאחלת לך שתצליחי בעזרת הטיפול לבנות את עצמך ולאפשר לעצמך חיים טובים יותר וזוגיות בריאה בעתיד.
גם את השאלה 'האם אני עוברת התעללות רגשית' תצטרכי לבדוק במסגרת הטיפול, הרי אין לי פרטים מספיקים כדי לענות על כך.

כל טוב,

תודה על תשובתך.

האם ניתן לקבל בפורום זה מידע כללי על ביטויים של פגיעה רגשית מתמשכת.,
ללא קשר למה שתארתי במכתבי אלייך?

מודה לך,מיכל

מיכל, זהו פורום לתגובות ראשוניות, ואינו תחליף לייעוץ מקצועי הנדרש לך, בין אם מדובר ביעוץ לצרכי טיפול או לצרכים משפטיים. לשני אלו יהיה עלייך לפנות לייעוץ פרטני.

כל טוב,