פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום
אני סטודנטית באמצע שנות ה20 בתקווה כשאסיים את התואר אהיה עדיין באמצע

אני מרגישה הרבה שהחיים הרגילים לא מספיקים לי
כשסיימתי צבא אחרי שנה של עבודה הלכתי ללימודים לתחום שלא בדיוק התאים לי
הייתי בו שנתיים, בהן עבדתי למדתי דברים מעניינים הכרתי חברים ביליתי קצת ועסקתי במשהו שנתן לי סיפוק. אחרי תקופה רעה בלימודים הפסקתי אותם

והלכתי ליעוץ בו התייעצתי האם התחומים האלה מתאימים לי ואולי לעשות הפסקה של שנה. הייתה לי ועדיין יש לי תפיסה שאני צריכה משהו משמעותי שימלא את עולמי, ואני מוצאת זאת בלימודים, ובחופשים בין השנים או במקביל תיכננתי ביחד עם המטפלת אילו דברים לעשות.
אבל לאחרונה כשאני בסוף השנה הראשונה בתואר החדש, במקום אחר בארץ, אני לא מוצאת טעם לכל זה...
מרגיש לי שאלו חיים שבלוניים ומשעממים...
אני לומדת וחיה עם בן זוג, עוסקת בתחביבים שעוסקת בהם כל החיים, החומר מעניין אותי , לא מספיק יש את האפשרות לעשות דברים שיותר אוהבת כי אין הרבה חברים לעשות זאת איתם

ומרגישה שהחיים בצורתם הנוכחית והעתידית של ללכת לעבוד כל היום,גם בתקווה שהעבודה תהייה מספקת ומשמעותית ולחזור ושיהיה זמן אולי לתחביב שניים
היא מבאסת

מה אני עושה עם התחושות האלו? זה גורם לי לחוסר מוטיבציה מוחלט בלימודים
ואני רק מחכה לסיים עם זה ולנסוע לכמה זמן ...
אני גם בתחושה "בזבזתי" שנתיים על הלימודים הקודמים ושאולי לא יהיה לי זמן
לעשות דברים גדולים בהמשך

אני בטיפול פסיכולוגי אבל עוד לא דיברתי עם המטפלת על זה, איכשהו תמיד מדברות על דברים אחרים....

החיים הבנאליים משעממים אותי!
אפילו הדברים הקטנים של לצאת יום שלם לטיול, כשזה קורה זה מעולה אבל זה קורה פעם בכמה זמן...

שלום רב,
אני אם חד הורית בת 39 אמא ל2. בהם פעוט.
בשנתיים האחרונות חיה סביב המוות. לא קרה איזה שהוא טרגדיה בבית...למרות שהוריי חלו בסרטן בשנים אלה...אך זה היה מרחף תמיד מעליי.
אני תמיד חיה סביב זה שאני מתה....רואה עצמי מתה גם בעירנות גם בשינה. תמיד קוברת עצמי חיה וצועקת שיוציאו אותי כי אני חיה והם כאילו ןלא רואים שאני חיה...

זה משתק אותי טוטאלית. אני מרגישה כאילו למה צריך להשקיע בצורה, בשיער, בטאיפולי שיניים. הכל מת בסוף. מתי שהוא....
הפחדים על המוות והדרך של המוות....ההליכה האחרונה לקבר...זריקת הגופה כאילו היא חפץ.....הפחד מלא לראות יותר את ילדיי לידי...הכל משתק אותי נורא.

לפני 3 שנים נפטרה לי קרובה שהייתי קשורה אליה מאוד היתה בת 40 ונעלמה בשנייה.
נראה לי שמאז הפחדים נכנסו בי כי הייתי בהלווייה שלה וראיתי הכל, עברתי טראומה קשה לראות את כל זה ומאז אני "מת מהלך" ממש כך.
אנא עזרתכם. תודה

שלום,
יצא לי לשמוע יותר מפעם אחת על המושג 'העברה'.
קראתי עליו באינטרנט אבל אני עדיין קצת מבולבלת, כיצד למעשה העברה שונה מהשלכה?

ושאלה נוספת,
נניח ואני בטיפול, ואני מפתחת אובססיה למטפל שלי (כלומר,לא מפסיקה לחשוב עליו כל הזמן- לוא דווקא במובן רומנטי) איך אפשר להבין במקרה הזה את עניין ה"העברה"?

תודה רבה!

שלום רב,
אני בת 25 וכבר כשנתיים אני נמצאת במצב מוזר- אני לא נמצאת בדיכאון לכאורה, לא חוויתי טרגדיה או משהו רע בחיי אבל אני משום מה איבדתי שליטה לגמרי על עצמי. למדתי באונ' בר אילן אבל בשנתיים אחרונות אני פשוט לא מצליחה לשבת ללמוד, אני יודעת שיש לי מבחנים ופשוט לא יושבת ללמוד! ומפני שהייתי נכשלת במבחנים ולא מגיעה להרצאות עברתי לפתוחה על מנת ללמוד מהבית ומפני שהם יותר גמישים עם מועדי בחינות. אבל גם כאן אני פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי ללמוד אני מודעת שיש מבחן ופשוט כל פעם אומרת מחר אשב.... כל הקורסים שחזרתי אליהם היו פשוט כי לא ניגשתי לאף בחינה בכלל!
מקיץ 2011 העליתי 12 קילו!!! אני רוצה בכל נפשי להוריד, זו הפכה לפנטזיה שלי כבר הרבה זמן ואני כל פעם אומרת לעצמי ממחר דיאטה ואז מחר פשוט קמה אוכלת קורסונים או פשוט אוכלת המון גם כשאיני רעבה בכלל.....
אני גם מאוד מאוד רוצה לסיים כבר את התואר, אני עובדת בתחום ובמקום מאוד טוב בתור סטודנטית ומתה כבר לסיים אבל פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי לשבת וללמוד! עד עכשיו עברתי רק כמה קורסים וגם בקושי, 3-4 ימים לפני המבחן הייתי יושבת ללמוד (אני לומדת תחום מתמטי שדורש תרגול רב) ניגשת ומקבלת 60-61.
אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות, לא הייתי ככה בעבר!!! אני לא רוצה לפנות לפסיכולוג כי הבעיה היא שאני מודעת לכל זה ופשוט מסיבה "מיסטית" כל שהיא לא מצליחה לעשות כלום עם עצמי, לא מצליחה לשנות.
חשבתי אולי להתחיל לקחת כדורים לריכוז או משהו בסגנון שעלול לסייע לי להתאפס,
האם תוכלו להמליץ לי על משהו בבקשה?
תורה רבה מראש.

אני ענבל בת 24.
נוצר קשר די עמוק ביני לבין המורה שלי לשעבר (סיימתי את לימודי, איני סטודנטית..). הוא בן 45.
שנינו מצאנו חיבור מאוד עמוק אחד אצל השניה. דומים בהרבה מאוד דברים, יש דרגה גבוה של אמפטיה ורגישות...
אני בחורה שדי קשה לה בכל המישור הזוגי, כיוון שאני באמת רואה את עצמי כאדם מאוד מיוחד (אין לי בעיה עם זה, ואל תשלחי אותי לפסיכולוג על זה. זה לא בעיה מבחינתי). גם הוא- אדם מאוד מיוחד, ובודד, וזו סיבה מאוד חזקה שנוצר החיבור הזה. הוא אינו נשוי, ואין לו ילדים.
אני לא רוצה שנפגע, אני לא רוצה לפגוע בעצמי, ואני לא רוצה לפגוע בו.
מבחינתי, לא משנה כמה אהבה תהיה ביננו, קשר עם פער גילאים של 21 שנה, נתפס אצלי כקשר לא בריא. הייתי רוצה להיות עם מישהו בגילי, זה נשמע לי פסיכי לגמרי לקיים מערכת יחסים עם גבר בן 45 (מבחינה רציונלית). הרי סביר להניח שגם אם יהיה משהו רומנטי, הוא יהיה זמני, כי הרי הוא לא יהיה לעולם הגבר של חיי. לא נתחתן, ולא נעשה ילדים... (לא שאני מחפשת את זה כרגע... אבל ללכת על מישהו כזה זה קצת להכניס את עצמי בכח לתסבוכת לא?)

מצד שני, אני לא יודעת מה לעשות.
כרגע, אנחנו עושים טוב אחד לשני. הוא צריך אותי, כשם שאני צריכה אותו, והקשר הזה הוא הדדי והוא תורם לנו, לשנינו, וזה כיף לנו.
אבל אני כל הזמן מפחדת שזה יתקדם הלאה... הוא היה רוצה, אבל אני מפחדת. אבל המתח המיני ביננו מחרפן אותי. אנחנו באמת אוהבים אחד את השניה.

מה עושים במצב כזה?

לום,
יש לי ילדה קטנה בת שלוש וחצי ואנחנו גרים ביחד עם ההורים שלי עוד לפני שהיא נולדה. איתנו גר גם אחי שהוא גרוש ואב לילדה שמביא אותה אחת לשבועיים
הכל היה טוב ויפה עד ששבת אחת אחי הביא את הבת שלו והיא והבת שלי רבו והלכו מכות כשהבת שלי בת שלוש וחצי והבת שלו בת שש,והבת שלו פיזית יותר גדולה מהבת שלי פי 2
אני הייתי בחדר והריב היה בסלון אח שלי גם ישב בסלון ושהבנות החלו לריב וגם שהלכו מכות הוא לא התערב בינהם עד שהבת שלי בכתה ואני הגעתי לשם ומצאתי אותה בוכה נחנקת וזה מאוד כאב לי ,וגם שראיתי שאחי יושב בסלון לא מתערב ולא ניגש אפילו לילדה שלי זה עוד יותר עצבן אותי ואז יצאתי על הבת שלו כמו שאומרים,,צעקתי והוצאתי כל שעל ליבי מאז אני ואחי כמובן לא מדברים והוא החליט שהוא גם לא מדבר עם הבנות שלי (השנייה בת 1.4) ולא רק זה,הוא מתעלם מהם טוטאלית כאילו הם אויר
לציין שוב שאנחנו גרים באותו בית ומתראים ביומיום . לפני הריב הוא כן היה מתייחס לילדות שלי,ונקודה חשובה שלא ציינתי זה שאני כן מדברת ומתייחסת לבת שלו למרות הכל
הפחד שלי זה שכל המצב הזה יעשה נזק נפשי לילדה שלי,במיוחד ההתעלמות הפתאומית שלו שקרוב לוודאי שהיא לא מבינה.
בשבת אחת ( לא של הבת שלו) הוא יצא מהחדר ושיחק עם הבנים של אחותי שבאו לביקור,עכשיו בגלל שהבנים של אחותי שיחקו עם הבת שלי אז אחי שיחק גם איתה אבל אחרי שהבנים של אחותי הלכו הביתה הוא חזר והמשיך להתעלם מהילדה שלי שוב,אני חייבת לציין שיש לי ילדה מאוד בוגרת ומבינה ויש הרבה פעמים שאנחנו יושבים בסלון ואחי אוכל במטבח והילדה שלי פשוט מסתכלת עליו במבט כזה ארוך וכאילו מבין,כאילו : "מה קרה למה אתה לא מתייחס אלי??" משהו מדהים
אשמח לעזרה מכם אני מבולבלת ומפוחדת,טובת ביתי לנגד עיני,אני מפחדת שהמצב הזה וכל מה שקורה ישפיע עליה נפשית ויעשה לה נזק
בבקשה תרגיעו אותי,,,]

אז כך אני מקווה שזה הפורום הנכון להתבטא בו.
אני בן 23 ב11.9.13 ימלאו שנתיים מאז סיום שרות החובה שלי בצה"ל.
מאז השחרור אני לא מוצא את עצמי . זה מתבטא בכך שאני כל הזמן חושב על הצבא מדבר על הצבא עם המשפחה והחברים. לא רק זה עבדתי רק שנה מתוך השנתיים ,ואני מתייאש מהר מאוד לדוגמא אני מתחיל עבודה חדשה אחרי יום אני מתפטר.למדתי לימודי תעודה וסיימתי את הלימודים ואני יכול להתחיל לעבוד בעבודה שלמדתי אבל אני לא רוצה לעבוד בה, כי מלכתחילה לא רציתי ללמוד את זה, זה היה בלחץ ההורים. אני כבר 4 חודשים לא עובד כרגע ואני מיואש. אני באמת חסר תקווה מה עושים בבקשה?

אני בת 18, בחודש הקרוב ( אוגוסט ) אני ככל הנראה הולכת לעבור ניתוח אף רפואי וקוסמטי.
הבעיה מתחילה בכך שיש לי דה פרסונליזציה.
והפחד שלי הוא שההחלטה שנעשתה, נעשתה בכלא פחות מ50% תחת ההשפעה של הדה פרסונליזציה.
מצד אחד, אני מאוד רוצה לעבור את הניתוח, באמת.
מצד שני, אני מפחדת מהעניין של הניתוק..
כיוון שאני בחוץ.. עם אנשים ובחוץ בכלל גם אם זה לבד, אני מנותקת ( לא כמו פעם, שהיה גרוע יותר ), אך עדיין לא מספיק בהכרה מלאה בשביל לקחת על עצמי החלטות כאלו גדולות.
ואני יכולה, וכשאני אקח את ההחלטות האלו, לדוגמא הניתוח, שההחלטה התבצעה באחוז גבוה של ניתוק( יותר מחצי ) ואז אני אגיע הביתה ( כמו היום ) ופתאום אני מבינה.. שרגע.. אני עומדת לעבור ניתוח?!
לפעמים לוקח לי זמן לחזור לעצמי.. יום יומיים לפעמים שבועות כי מאוד קשה לצאת מהניתוק הזה, ורק אז אני מבינה שלקחתי עלעצמי ניתוח שרק אלוהים יודע מה אעשה כשאגיע הביתה לאחר הניתוח.
לפתע ארגיש לא טבעית לגמרי.. פתאום רמת הרגש לא אותו הדבר.
האף היה מאז ומתמיד מושא ללעג אצלי, ופתאום לשנות את הדבר שגרם לי לכל החרדות יכול להכניס אותי למצב של ניתוק מתמשך אומנם לא בהכרח רציני.
וזה לא עניין של זמן.
כי ישנו בי משהו!

שמאליות

שלום בגיל 15 בערך (כיום בן 24) החלטתי להפוך סדרי עולם ולהיות שמאלי, ללמוד לאכול לצחצח שיניים לאונן לכתוב והכל בשמאל.

כיום אני סוג של אמבידקסטר... פעולות ממש קשות כמו לכתוב יומן אני אעשה ביד ימין למרות שאני מסוגל לכתוב גם בשמאל אך יותר לאט ביותר מאמץ והפחות בבירור.

שמתי לב שבדברים שלא דורשים 2 ידיים כמו אוננות או צחצוח שיניים השמאליות נתפסה חזק יותר.

הייתי רוצה לדעת האם זה גורם לשינויים במוח? לפעמים יש לי הרגשה שאני לא בשליטה וכל פעולה שאני עושה אני בודק באיזה צד ביצעתי ומנסה להיות כמה שיותר שמאלי.

יש לי גם סלידה משימוש ביד ימין למרות שאני מבין שיד משלימה יד. אשמח לתשובה ואולי גם לדעה

שלום רב

תחילה חשוב לי לציין שאני מחפשת מענה מסויים שאינו הפניה לטיפול.
לצערי אין בי היכולת הכלכלית לממן טיפול, ואזלו זכויותיי דרך קופת החולים.

אני בת 27, מגיל בגרות סבלתי מהפרעות אכילה.
בגיל 13-14 ירדתי ממשקל 60 ל 47 כאשר החלטתי לצום לחלוטין, לשתות מים ואולי כפית יוגורט ביום.
בצבא עליתי במשקל, אני לא יודעת מה היה מספרי במשקל, אבל אפשר לומר שזה היה רחוק מ47.

לאחר השירות ירדתי במשקל ללא כוונה... זה פשוט קרה.

לפני שנתיים התחלתי שוב דיאטה קשה.. אם כי לא היה מדובר בצום מוחלט, אלה בהמנעות ליותר מארוחה אחת ביום, ובלי יותר מידי נשנושים.
ירדתי למשקל 39, ככל הנראה זה היה נראה מחריד לאחר שאנשים העירו לי כל הזמן (מבחינה גופנית לא הרגשתי רע חוץ מפעמיים שנשברו לי 2 שיניים ללא שום סיבה).

לפני כחצי שנה החלטתי להשמין קצת, אולי בגלל שהגעתי לבגרות מסויימת שנמאס לי לחיות על פי דפוסי חברה.
היום אני שוקלת 45-46.
מחמיאים לי שיש לי גוף יפה ללא הפסקה.

הבעיה מתעוררת כשאני צריכה לצאת מהבית.
אני מתלבשת ומסתקלת במראה ולא יכולה לסבול את הגוף שלי..
אחיות שלי (אחת גדולה ממני ואחת קטנה ממני) שוקלות כ 5-7 קילו יותר ממני, בטוחות בעצמן.. ולמען האמת- אני מקנאה בהן.
אם אני חושבת שהן שמנות? ממש ממש לא!

אני מנסה לקחת דוגמה מכל מיני שחקניות/ דוגמניות שלא ממש נראות כעור ועצמות (ולא חסר כאלה).. אבל למה הן סקסיות בעיניי ואני לא?

בגלל אותה הרגשה, אני לא יוצאת בכלל מהבית. אני כאילו מתביישת.
אבל יחד עם זאת- אני פשוט אוכלת מה שבא לי. טעים לי ואני רעבה.. וממש לא בא לי לשבת ולבכות שאני רעבה ולא לעשות עם זה כלום- כמו שהייתי נוהגת בעבר.

אז מצד אחד התחלתי לאכול ואין בי שום מחשבה על להרעיב את עצמי.
ומצד שני אני מרגישה זוועה ולא יוצאת מהבית.

אז איפה הבעיה האמיתית?
בלהרגיש יפה ולהרעיב את עצמך למוות? או לאכול ולהנות מהאוכל, אבל להתבייש להראות את עצמך?

איך אני יכולה לשפר את עצמי?
כי אני רוצה לשפר, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, גם אם אעלה עוד קצת במשקל- אז מה?
כשאני רואה נשים אחרות עם קצת אגן, קצת ישבן, זה סקסי ויפה.
אני רוצה שגם אני ארגיש ככה, למרות שאני יודעת שאני לא "במימדים" שלהן.

מה אני עושה עכשיו? איך אני ממשיכה מהנקודה הזו?

שלום וברוכה הבאה

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כ-5 חודשים
המטפלת שלי גרה רחוק ממני וזה לא פשוט להגיע אליה בלי רכב (דבר שכרגע אין ברשותי), היא לוקחת 300 ש"ח לפגישה האם המחיר סביר לקליניקה פרטית בצפון הארץ? כעת אני מרגישה שהיום שלי מתעכב בהרבה מאוד זמן מבוזבז בשל המפגשים האלה, אם אקבל פרסטקטיבה אולי ארגיש יותר בנוח להוציא כסף על מוניות וכך הזמן המבוזבז יקטן...
חשבתי אולי להפסיק את הטיפול ולעבור לטיפול דרך מוסד הלימודים אבל לא יודעת איך להפסיק את הטיפול, היא מקסימה אבל אין לי את הכלים לדעת האם היא עוזרת לי באמת, היא בעלת ניסיון רב ויש לה הרבה מטופלים והיא נהדרת והתחברנו... אבל איך אדע האם היא באמת עוזרת לי ו"שווה את ההשקעה" אנחנו מדברות על מה שקורה לי בחיי היום-יום ולפעמים נוגעות בעבר, אין לי באמת מושג מה אמור להיות ומה התוצאות צריכות להיות בטיפול פסיכולוגי...

אני בטיפול גם ממניעים אישיים אבל גם ממקצועיים אני חוששת שאהיה בטיפול ארוך מאוד ולא רוצה שיצא כך שהמטפלת תהייה הכי קרובה אליי בגלל האינטניסביות שיש בפגישות האלה... וזה גם מאוד מתסכל... רק 50 ד' מרגיש שכלום לא נפתר בזמן הזה

תודה

ברצוני לברך את אירית כהן, פסיכולוגית קלינית חדשה שמצטרפת לניהול הפורום.
אני מקווה שכניסתה של אירית תאפשר התמודדות טובה יותר עם עומס הפניות בזמן הקרוב ומאחלת לה בהצלחה.

ענבל

הי , יש לי המון בעיות עם אמא . אני בת 17 עוד מעט .. ויש לי איזשהו מחסום כלפיה , אני לא מצליחה להראות לה אהבה ולהיפתח אליה , בכללי אני לא בן אדם פתוח שמספר דברים על עצמו אבל איתה זה כבר קיצוני באמת ! היא אמא טובה אבל גם יש לה המון דברים שאני לא מצליחה להתמודד איתם. אני לא מצליחה להתמודד עם הדרך שהיא מתנהגת כשהיא עצבנית , כשהיא מתעצבנת על שטויות היא הופכת את זה לסיפור הרבה יותר גדול ממה שזה וצועקת ומתעצבנת ומדברת לא יפה! היא יכולה לזרוק מילים שיכולים לפגוע ולהרים את הקול לטונים מוגזמים , וכמובן שאני עונה לה ואז אנינו יוצרות ריב , ואחרי זה היא עושה כאילו לא קרה כלום! שאני לא יכולה להתעלם מההתנהגות שלה .. בנוסף לכל זה , יש לנו בית נורא גדול , יש לי חדר גדול בקומה משלי שלא קשורה כמעט חבית ובכל פעם שאני רוצה להזמין חברים יש לה משהו אחר להגיד .. פרוצוף אחר לתת והערה מעצבנת אחרת לזרוק כל פעם מחדש !! זה דברים שחשבתי שרק אני מרגישה אבל כשסיפרתי את זה לאח שלי הוא עשה פרצוף שהוא מבין על מה אני מדברת, היום ביקשתי ממנה להזמין אלי מחר חברות , והיא התחילה להתעצבן ולתת תירוץ אחר ולומר לי שזה לא פייר שאני מודיעה לה בדקה התישעים בגלל שהיא טסה ביום חמישי ואין לה מנקה מחר ועוד תירוצים!אבל שאני יעשה מה שאני רוצה! הפעם כבר לא יכלתי לשתוק והערתי לה על זה שתמיד היא נותת הרגשה מעצבנת כשאני רוצה להזמין אלי ושאף פעם היא לא אמרה לי כן עם חיוך , היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה ופשוט אמרה לי שהיא לא מוכנה שאני יארח מחר.. כלכך התעצבנתי ! ואני פשוט רוצה להודיע להם שבגיל 18 אני רוצה לגור לבד... אבל אני פוחדת כי היא תיקח את זה יותר מידי אישית .. אני פשוט לא מסתדרת איתה , ויש לי הרגשה יותר טובה כשהבית ריק ואני לבד ! נמאס לישהיא ךא סומכת עליי כי כמות הפעמים שהיו אצלי אנשים והיא בכלל לא שמה לב כי סידרתי אחרי זה !!! איך אני יכולה לבקש ממנה דבר כזה? במיוחד כשאף פעם לא לוקחים אותי ברצינות ואני כבר רואה את החיוך שיעלה על הפנים של אבא שלי ואת ההערות זילזול שהם יתנו לי ויורידו לי את הבטחון בשאלות של :ואיך תסתדרי ? את באמת חושבת שתצליחי להסתדר בבית לבד? תראי איך החדר שלך נראה אז בית? וואי אנחנו לא רוצים לחשוב מה ילך לך שם!! איך אפשר לדבר איתם על זה שיקחו אותי ברצינות ? נמאס לי כבר

שלום.. אני רציתי לדעת אם אפשר ללמוד לאהוב?
מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה להביע רגשות אמפטיה או להרגיש אותם אפילו אם רציתי...
הייתה לי תקופה מאוד ארוכה שלא הייתי מסוגלת למגע של חיבוק במיוחד עם ההורים זה עדיין קשה.
עכשיו שיש לי חבר אני מנסה להרגיש את הפרפרים האלה בבטן( שיצא לי להרגיש רק פעם אחת בחיי כלפי החבר שהיה האהבה הראשונה שלי והקשר הסתיים לא טוב במיוחד.... ) ובאמת שאין סיבה לא להרגיש אותם! הוא בן אדם מדהים...
אני יודעת שיכולות להיות שיש סיבות שיצדיקו את ההתנהגות שלי אבל זה לא משנה לי.. מה שמשנה לי זה אם אני יכולה לשנות את זה!? האם אוכל אי פעם לאהוב שוב ולא להרגיש שאני עושה את זה באילוץ?

אשמח לתשובה ולעזרה
תודה

שלום

אני לוקחת תרופה בשם סרנה.
ולאחרונה יש לי עלייה ברמת הכולסטרול הרע.
רציתי לדעת האם לסרנדה יש קשר לכך?

תודה