פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

יש לי שאלה והיא היה לי איזה תקל עם האחראית שלי כתוצאה מכך עשיתי פה ושם טעויות לבסוף דיברנו וזה היסתדר. כאות תודה לה שלחתי לה בדואר מכתה תודה צירפתי לזה שוקולד ופרח. בקיצור קיבלתי הודעה מהדואר שזה הגיע . אמנם היא לא ענתה לי כלומר לא התקשרה להגיד תודה. ולמען האמת מאד נפגעתי כי כשבנאדם לא מגיב זה משאיר אותי בחוסר וודאות כיצד היא קיבלה את זה ? כלומר אולי היא לא התקשרה להגיד תודה כי היא ראתה את זה באור שלילי ולא חיובי אולי היא לא התקשרה כי היא מזלזלת בי ? החוסר וודאות הזה נורא מקשה .ואני לא יודעת מה לעשות נורא ניפגעתי ומאד הישקעתי במכתב ומאד קשה לי שלא קיבלתי ממנה שום טלפון שאלתי היא מה עליי לעשות?

שלום!
יש לי שאלה שבאמת אני אשמח לקבל עליה תשובה...
לפני יומיים אני החלטתי שהגיע הזמן לסיים את הקשר שלי ושל חבר שלי. עשיתי את זה בעדינות ככל האפשר, לא השתמשתי אפילו במילה "להיפרד" כדי לא להפוך את זה למשהו רשמי וקר. בסופו של דבר השיחה הסתיימה בחיוך ובחיבוק חם.
בסוף הוא שאל אותי מה אני מאחלת לו ואמרתי לו דברים בסגנון " שמעכשיו יקרו לך רק דברים טובים , כי אתה בן אדם מדהים ומגיע לך הטוב ביותר! ואל תשכח את זה! ושתמצא מישהי שתוכל לתת לך בחזרה את האהבה והחום שאתה יודע לתת מכל הלב" וכו'... ציינתי את העניין עם האהבה בגלל שהוא גם גרוש וגם חצי שנה אחרי זה אני בעצם הייתי הקשר שלו שלא עבד כל כך... בכל מקרה לא היה לו הרבה הצלחה עם הקשרים שלו ואמרתי כל דבר שרק יכול לחזק ולעודד אותו
כשאני שאלתי אותו מה הוא מאחל לי הוא אמר " אני מאחל לך שבאמת תלמדי לאהוב את עצמך" כשהוא אמר את זה... זה ממש לא עודד אותי..ההפך, זה גרם לי להרגיש סוג של התנשאות עלי למרות שאני יודעת שהוא אמר את זה ממקום אוהב ודואג ובגלל שהוא מגיע מתחום הטיפול (רפלקסולוג ומדריך בפנימינה...) זה כבר בהרגל שלו לדבר ככה.
אבל בכל זאת... הייתי מצפה למשהו כמו " שתדעי שאת בן אדם X ומגיע לך Y ובכל מצב שתשכחי את זה תזכירי לעצמך שאת Z כי לך אולי קשה לראות את זה אבל אני רואה את זה ........וכו' "
אבל הוא אמר לי שהוא מאחל לי שאני יאהב את עצמי.... אמרתי לו שאני אוהבת את עצמי ושאני לא יודעת למה הוא תמיד מתעקש להתמקד דווקא בדברים שכביכול מוציאים אותי עם "בעיה" ושעצם זה שהצלחתי להגיד לו את הרגשות שלי ביחס לקשר הזה ושהחלטתי לסיים אותו מוכיח מספיק שאני אוהבת את עצמי ושאכפת לי מעצמי אחרת לא הייתי נפרדת ממנו.
בכל מקרה.....
הייתי שמחה לדעת איך בעצם אני אמורה לפרש את מה שהוא אמר לי? זה באמת סוג של התנשאות? אני לא יודעת על מה בדיוק להצביע שעצבן אותי במשפט הזה אבל זה הציק לי כי זה גם הבהיר לי שצורת הדיבור הזאת היא אחת הגורמים שגרמה לי לרצות לסיים את הקשר... כאילו אני ה"מטופלת" שלו...
האם זה שנפגעתי זה מוצדק או שזאת רק אני שיש לה באמת בעיות???
ואם זה כן מוצדק... אפשר להסביר לי בבקשה למה? כי אני לא מצליחה לנסח את זה לעצמי במילים....אשמח מאוד לקבל תשובה! תודה!!!

האם אדם בעל הפרעת דה פרסונליזציה יכול לעבור ניתוח פלסטי..?
מומלץ?
בעוד שזה הדבר הספציפי.. שגרם לחוסר ביטחון והתדרדר לדה פרסונליזציה?

יש לי תנודות במצב רוח.השינויים הם ללא סיבה.וגם התנודות במצב רוח התחילו ללא סיבה ממשית.המצב רוח משתנה ממצב רוח רגיל/טוב למצב רוח לא טוב,לפעמים דיכאון.הוא משתנה ללא סיבה.
האם טיפול פסיכולוגי/קוגנטיבי יכול לעזור?
אני מטופל תרופתית ללא הצלחה כלשהיא,אך עדיין מחפש את הכדור המאזן .
אני גם סובל מOCD קשה,האם כדאי במקרה כזה להימנע מטיפול פסיכולוגי?כיוון שהOCD אצלי הוא קשה ואני הופך כל דבר כמעט לאובססיה,ולכן אני מפחד שהטיפול הפסיכולוגי לא יצא לי מהראש ויהפך לאובססיה קשה.
תודה מראש.

שלום לפני בערך 4 שנים חבר שלי צחק עלי שאני הומו לקחתי את זה נורא קשה הוא ידע שזה לא נכון היית לי חברה אותו זמן אני יודע שמה שהוא אמר זה לא נכון אבל המוח שלי לא עזב אותי ותמיד אמר לי שאני כזה(שבעקבות הדמיודות האלה התפתחו נטיות לצד השני ) לפני בערך חצי שנה הלכתי לפסיכו' והוא אמר לי שזה שום דבר אין פה בעיה נפשית זה רק לחץ שנוצר במוח וכל הנטיות זו תופעה של הדימיונות,לפני ראש השנה דיברתי עם אותו אחד וממש נכנסתי בו וכל הדמיונות עברו אבל הם חוזרים כל פעם אני כל פעם אומר לעצמי שזה לא נכון רושם על הדף דברים וזה לא עוזר מה לעשות?
נ.ב ראוי לציין שלא אוננתי מאז שאני זוכר את עצמי וכל פעם שיש גירויי כזה עולים דמיודות על אוננות וזה מה שגם מביא אותי לחושב ככה

שלום רב,זה קצת ארוך אבל אשמח לתגובתכם.בן 32 בעבר הייתי ביישן ומופנם וכבר בנערות נפתחתי יותר א בל קשרים חברתיים מעבר לידיות לא התפתח,היה מערכת יחסים שרציתי להתקדם שלב אבל לא היה לי אומץ ונוהלתי ע"י בטחון עצמי נמוך ודימוי עצמי מאז 9 שנים אני נמנעתי ליצור קשרים רומנטיים,הדפתי הצעות לדייטים באופן אוטומטי הרגשתי לחץ ומעמסה נפשית ואחריה בטחון עצמי נמוך עלו מחדש ושמתי עצמי בהמתנה,היו מצבים שנדלקו עלי ואני גם ובזה זה נגמר.לפנ חודש בארוע חברתי רגיל מוקף זוגות חשתי מוקף חברים אבל לבד,קיבלתי הארה שאני מוכן לזוגיות.מיד אח"כ תקפו אותי מחשבות-איפה אני ביחס לאחרים שחברי עם זוגיות,נשואים,חלק עם ילדים חלק גרושים ובשלב זוגיות שניה אני תקוע מאחור,שאצלי הכל קורה ומתבשל לאט גם בהחלטה ללימודים,שכולם מוצלחים.חשתי בושה על היותי בתול-מעולם לא קיימתי יחסי מין ולא החזקתי יד ולא התנשקתי והיה לי ממש קשה לקבל את הסיטואציה כי הפער עצום-מחשבות שהיו די טפשים היום והתחלפו בפחד מהפער-האם אני יודע לדבר?מתי הזמן להחזיק יד?להתנשק?איך להתנשק?מתי הזמן ליחסי מין?איך אתגבר ממבוכה בעירום והאם אספק אותה.התחלתי לופ של מחשבות תסריטים חיובים ושלילים.הלכתי לייעוץ אצל פסיכולוגית קלינית שעפ"י הסיפור אני מתנהל בחרדות כל חיי ובחוסר בטחון-חרדה חברתית בעבר,אח"כ קושי בקבלת החלטות ושינויים ועכשיו דימוי עצמי חוסר בטחון וחרדה מדייטים ואינטימיות.היא הציעה שצריך ליפול למים להכוות וללמוד והציעה או סדנה למיומנות לדייטים או CBT .מאז אותו שיחה חל בי שינוי מוזר,שאשמח לחוות דעתכם.אתמול יומיים אחרי המפגש לא היו לי לופים ולא חשתי בושה.בעקבות כך ששאלתי בפורומים שונים שאלות שהם למעשה החרדות וענו והשד לא נורא.בנוסף שוחחתי עם כאלו שהיו דומה למצבי אבל לא ממש ועצות.את הלילה האחרון העברתי(לא נרדמתי) באיךך אני ממשיך מכאן ואני החלטתי כן לנסות לקפוץ אבל יש לי מחסום שהוא מונע מבעדי לקפוץ והוא פחד מהשתלטות מחשבות רגע לפני ותוך כדי הדייט כי אני מודע שאני חסר בטחון עדיין הדימוי עצמי נמוך ועדיין יש מצבים שלא התנסיתי מנשיקה עד סקס. אבל רמת החרדה כאמור ירדה מעט.אני זקוק לכלים להתמודדות עם המצבים במן אמת ולנטרלם.אני לא חסר כישורים חברתיים,מודע למעלות שלי ויש לי מה להתגאות ואני איש שיחה ומשכיל וחברותי אבל מפחד שישתלט עלי הפחד מהפער,אני מאמין שיש לי אינטואיציה הרי אני מדבר ביומיום עם נשים.ולכן אני פוסל אימון אישי וסדנה.השאלה עכשיו היא כזו :
האם לנסות CBT? האם אני יכול לקבל כלים הבנתי שיש מעין מנטרות (כמו שהתגברתי על חרדת בחינה) והכנת מצבים ודרכי התמודדות ללא תהליך ארוך ואז לקבל תמיכה אם יתכנו קשיים בין מפגש דייט לאחריו.האם בכלל המצב שאני כרגע היא אשליה שאני יציב?לא ברור לי.אשמח אם תחוו דעתכם על מצבי המבולבל.ומה כדאי לעשות.טרם קבעתי פגישה שנייה (הראשונה הייתה ייעוץ)

שלום,

אני בת 29 סובלת מחרדה ומחשבות טורדניות ,היתי אצל 3 פסיכולוגים שהרגשתי שהפגישות מוצו ולא עזרו. אני כמעט מתייאשת ,האם אין טיפול בדבר או שמא לא מצאתי את המטפל הראוי?

אודה לעזרתכם

1. בן 55 נ+3 בוגרים.
2.סובל מבעיות נפשיות מזה 40 שנה.
3.כיום : מקבל סל שיקום(40% +100% העדר כושר עבודה), ומאובחן:"סובל מהפרעה דיסתמית וחרדתית על רקע הפרעת אישיות. ממשיךטיפול בפרוזק 20 מ"ג ".
4.לצערי הטיפול הפסיכורפי בבי"ח קפלן(אליו אני שייך גיאוגרפית) הופסק,לאחר שלא הסתדרתי עם המטפלת ואין להם חלופות.
5.מאחר והטיפול הפסיכוטרפי מאוד חיוני לי,אבקש לקבל חלופות ,בתחום הרפואה הציבורית,בסביבת רחובות.
האם יש מקום הולם פרט לבי"ח קפלן? מקום שהצוות המטפל בשיחות בנוי ממבוגרים/מנוסים ??

מה עושים שבגלל כעס גדול שקיים ומציף (גם כלפי המטפל והתנהלותו)אי אפשר בעצם לדבר על כלום כולל על הכעס ולהתקדם, וזה רק נתקע בשתיקות,ציניות והרגשת מועקה כבדה.?? יש גם משהו מעצבן וקשה ,לדון על רגשותייך עם האדם שמכעיס אותך ולנתח את זה איתו.זה כמו "נוגד אינטרסים" לא טבעי ומאולץ.ומה קורה כשזה לא מתאפשר??האם יש טעם בטיפול שכזה??

1) האם פסיכולוג שהמטופל שלו מתקשה בהבעת רגשותיו,צריך להוות עבורו דוגמא אישית לכך??כלומר להביע גם הוא,את רגשותיו שלו בנוגע לדברים שרלוונטים לטיפול ולקשר בינהם ולא לשתוק ולחכות שרק המטופל יעשה זאת??
ושהפסיכולוג שרוצה לעודד לשיח כנה ופתוח בינו לבין המטופל,צריך לאפשר זאת גם מצידו ולהיות כנה כלפי תחושותיו שלו?כדי לאפשר קרקע נוחה לזה מצד המטופל?
2)נאמר שמטופלת חשה רגשות מעורבים או איזשהו מתח מיני שכזה כלפיי המטפל(דבר שהגיוני שיקרה),והיא עצמה מתקשה להעלות ולדבר על כך,האם המטפל צריך ליזום וליצור שיח על כך , או לחכות עד שהיא תביא את זה מצידה,כנל לגבי שאר עניינים ונושאים?ואם זה לא בא מצידה ולא מדובר,האם זה לא מחבל בטיפול עצמו והתפתחותו?
3)איך מטופל יכול להרגיש הכי בטוח בעולם להיות מי שהוא,על כל המעצבנות התוקפנות התובענות וכו שלו,גם כלפיי המטפל,ולא לאבד את האמפטייה וההכלה של המטפל כלפיו?ומה אם זה אבד והמטפל לא חש אמפטייה כלפי האדם שיושב מולו ולא מסוגל כבר להכילו??

שלום,
אני בת 20, וטיפוס די מלנכולי באישיותי.
כבר תקופה שאני מרגישה קצת אבודה. לא עצוב לי, אבל אני גם לא שמחה. ובעיקר אני מרגישה ששום דבר לא מניע אותי, וששום דבר לא באמת שווה או בעל משמעות.
הכל מסביב מרגיש לי 'סתם'.
אני יודעת שאני צעירה, ושזה יגיע... אבל אני לא מחפשה תכנית בטחון,או רשימת 'עשה' לעתיד הקרוב. אלא משהו פנימי שיבעיר בי את האש לנוע ולהתקדם הלאה.

אני נוטלת ציפרלקס 15 מ"ג לOCD, למקרה שמישהו רצה להעלות את זה כרעיון. ונמצאת כבר שנה בטיפול שמרגיש לי קצת תקוע.

אני לא יודעת מה אני מצפה לשמוע כאן, הייתי רוצה אולי שתתיחסו למקרה שאני מתארת,בלי הצעות להעלות את העניין בטיפול,כי העניין מועלה.

אני מניחה שאני רק רוצה לשמוע פרספקטיבה נוספת.. אני מרגישה כאילו אין באמת מה לעשות, מצד שני כ"כ נמאס לי מהמצב.

אשמח לכל מענה,
צום מועיל וחתימה טובה לכולם:)

היי שמי דניאל ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני נורא קנאית לכל מי שסביבי הערכה עצ אני מקנאה בכל חברותי ובכל האחיות שלי, אני חושבת שאני מכוערת ושאין בי דבר אחד טוב, אני ממש שונאת את עצמי ואיבדתי חשק לעשות הרבה דברים, אני מרגישה בודדה בהרבה מאוד סיטואציות ויכול להיות שזה מכיוון שלא היה לי חבר אף פעם ואני כבר בת 19, בכל אופן אין לי חשק אפילו לעשות דברים שישפרו את זה כי אני לא חושבת שזה יעזור לי, אני פשוט מוצאת כל דבר קטן שרע בחיצוניות. שלי. וכל דבר שרע בפנימיות שלי! אני כבר לא יודעת מה לעשות ואני גם שלילית לגבי העתיד שלי.. אשמח לעצה כל שהיא לגבי שיפור ההרגשה שלי, תודה רבה וצום קל וגמר חתימה טובה:)

אני בת 39 אמא ל2. גרושה מזה 14 שנה.
כל השנים אני בקשר עם הגרוש אך לא חי איתי בבית.
אני טורחת שיידע על מצבי...הזוגי וההתפתחויות...יש לי המון מחזרים ויש אומרים שאני נראית בת 20. אני לא מתלהבת מאף מחזר...אך "דואגת" שהגרוש יידע על כל אחד מהם בדרך עקיפה. בבקרו את הילדים הוא תמיד בודק לי את הנייד שלי ורואה את כל הההתכתבויות שלי עם מחזריי שהם לא הכי קלים לקריאה.
אני שונאת את הגרוש שנאה קשה על מה שעברתי איתו ועם הילדים ועל הפקרתו אותנו אך יחד עם זאת אוהבת אותו. אינני מבינה מדוע אני מתנהגת כך.
כל פעולה שעושה או כל קשר שלי עם מישהו אחר (ועד עכשיו בעצם נאמנה לו שנים), דואגת שיידע ושיקנא עד טירוף. מרגישה כמו משחק איתו ונהנית לראות כמה הוא סובל לשמוע על מחזריי. אולי זה נשמע לא שפוי...אבל כל מה שעברתי איתו גרם לי להגיע רק למשחקי קנאה וסבל. אני לא באמת מתכוונת להמשיך עם אף אדם לזוגיות רצינית, גם לא למצבים של דייטים או כל קשר אחר. איך אפשר לשנוא אדם עד מוות ובכל זאת לאהוב אותו ולרצות אותו? אני בקונפליקט פנימי עם עצמי...מאוד קשה לי ויחד עם זאת נהנית מסבלו.
הוא מבחינתו השבוע הבהיר שאינו יכול להיות עוד כלי שלי כדי להמשיך לרצות אותי בכל הפולישטיקים הללו...יש לציין שהוא נגמר מזה וזה מה שעושה לי טוב. כאילו שאני מביאה אותו לכניעה..אך יחד עם זאת משאירה אותו על אש קטנה על מנת שלא יעזוב את חיי בשקט שאז אין לי יותר כלום. גם הוצאת האנרגיות מבחינתי בכל הקשרים הטפשיים הללו מעייפים אותי שנים ואני מוצאת את עצמי חיה למען הקנאה של הגרוש.
מה עובר עליי?..מדוע אני עושה זאת? איך אני יכולה לשנות את המצב או להבין שזה לא בסדר מה שאני עושה...גם אם אני ממש שונאת אותו. אנא עזרתכם.

שלום,
רציתי לדעת האם מזוכיזם, מבחינה פסיכולוגית, תמיד קשור למין או ליצר המיני?
אני לא מתכוונת לסקס בו מכאיבים זה לזה, לא לסאדו וכל הדברים האלו...
אם אדם נמצא במערכת יחסים שמאמללת אותו, האם יכול להיות שיבחר להיות בה כי הוא ימשך באופן מזוכיסטי לאומללות וזה גם מה שיעורר אותו מינית?
או שיווצר אצלו מין קשר בתת-מודע בין האומללות למין וזה יצור מנגנון מזוכיסטי?
תודה רבה, מאוד אעריך את תשובתכם

שלום

אני בת 29, מגיל צעיר סבלתי מOCD, דיכאון, דיסתימיה וחרדות.
הייתי בטיפולים במשך שנים (ללא אישפוזים), נוטלת היום ויפאקס 75 (מינון נמוך, אבל מצאתי עם הזמן שזה המינון שהכי מתאים לי).

עוד מגיל עשרה התמודדתי עם הבעיות, עם הרבה כוח רצון.
אני חושבת שאני כבר שלוש שנים, אם לא יותר.. בקושי סובלת מהתסמינים.

אני כבר לא חווה דיכאון, בכלל.
לא רק שאני לא חווה אותו, אני מרגישה טוב, ממש טוב ושלמה.

אני לא סובלת מאו סי די כבר 6-7 שנים, אחרי שהחלטתי ללכת עם החרדה ראש בראש.
אין לי חרדות, גם עם זה למדתי להתמודד.

לגבי הדיסתימיה- אני לא יודעת מה קורה, ולכן אני כותבת פה.

בכלליות אני מרגישה מאוד טוב עם עצמי ועם החיים שלי
שום דבר לא מטריד אותי, להבדיל מבעבר.
אני רואה דברים בצורה שונה לחלוטין, ושמחה שהגעתי לנקודה הזאת.

אבל יש דבר שלא חלף- חוסר אנרגיות.
בעבר הייתי משליחה את החוסר אנרגיות לדיכאון, או להפרעה אחרת.. ידעתי שזו תופעת לוואי ולא הייתי נאבקת בזה.
היום- אני לא יודעת למה אני מרגישה כל כך נבולה, חסרת כוחות.

עשיתי כמה פעמים בדיקות דם- הכל בסדר.
הייתי אצל פסיכיאטר, וגם הוא לאחר 2 שיחות לא ממש ידע לאן לשייך את התשישות הזאת, במילים שלו- "אני לא מבין למה את מרגישה עייפה, לפי התיעוד שלך אין סיבה שתרגישי ככה"
אפילו הלכתי למטפל באנרגיות, שניסה לעזור, אבל ככל שזה נראה שטיפול לא צלח, ואני עדיין נמצאת במצב "עייף".

אין לי כוח לעשות כלום, וזה לא מלווה בתחושת עצב, כבעבר.
אני באמת מרגישה ממש טוב, ואני כבר לא יודעת למה החסימה האנרגטית הזאת.

אני ישינה הרבה, מתקשה לבצע מטלות, אין לי כוח לכלום ואני דוחה דברים- כל הזמן.
זה הגיע למצב שאני מתקשה להאמין שעד כדי כך אין לי כוח לכלום.

אני לא יוצאת מהבית.. אבל חשוב לי לציין-
בעבר לא הייתי יוצאת כי שנאתי לצאת, שנאתי אנשים, שנאתי את עצמי.
היום אני לא יוצאת כי אין לי כוח, אין לי כוח "להתארגן", אין לי כוח לזוז.
אם מישהו מגיע לבית שלי, אני נהנת מאוד.

עוד דבר, לדוגמה- אני צריכה לנקות ואין לי כוח, אני כל יום עושה קצת, קשה לי.
ולא מדובר בקושי פיזי, פיזית אני מאוד חזקה, אני פשוט חסרת אנרגיות.

למה?
אני ממש לא יודעת מה לעשות כבר, רוצה שהרגיש אחרת, צריכה לעשות דברים.
לא יודעת לאן לשייך את זה, לאן ללכת כדי לטפל בזה.

היום חשבתי לעצמי שאולי עדיין יש לי בעיות שיושבות בשקט ואני לא יודעת על קיומן, דיסתימיה? אני כבר לא יודעת...

האם יש לכם תשובה? הכוונה?
איך לפתור את זה?

אשמח מאוד לתשובה
שיהיה שבוע נהדר.