פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

שלום,
אני לא יודעת מה היה לך ומה יש לך, מהן הסיבות לדכאון, בטח סיבות "טובות". לפי התרשמותי ממה שאת מתארת את עוד צריכה טיפול, האם אפשר לבקש המשך כלשהו? את עוד צריכה תמיכה או טיפול משפחתי בגלל היחסים עם אמא..

כל טוב,

שלי ורדי

שלום שרון,
כרגע קשה להבין אך בטח יש סיבה, במיוחד אם פעם הבת הייתה כן נפגשת עם החברות ועכשיו לא. אולי תתקשר את לכמה אמהות ותשאלי בעדינות האם קרה משהו בין הבת שלך לבנות האחרות? קשה לי להאמין שלא קרה שום דבר במשך השנה ופתאום לא רוצים את חברתה...בתחילת שנה תשוחחי גם עם המחנכת כדי לדעת יותר על היחסים, נראה לי שקודם כל את צריכה להבין יותר איך טיב היחסים שהיא יוצרת ואיך הסביבה החברתית שלה. כשאת אומרת שבתך "חריפה" מה הכוונה? ייתכן שהיא פגעה פעם בחברה בחריפותה, ייתכן והיא שתלטנית?

נקודות למחשבה,

כל טוב,

שלי ורדי

שלום טל,
קשה לתת עצה עם כל כך הרבה מידע, על הקשר ביניכם, הרקע שהביא למילים האלה אצלה הילדה, כמו שהיא מצהירה שהיא מוחקת אותך מהחיים שלה...ייתכן שהיציאות והעדרויות שלה מהבית נובעות מרצון להתרחקות ולאו דווקא מצורך עז לבלות שעות על גבי שעות. זה חמור בעיניי ששבוע שלם לא הגיעה הביתה וארבע ימים לא מדברת איתך.
תצטרכי להבין לעומק מה קרה ביניכן, מהן הטעויות שלך גם, מציעה לך למצוא קודם כל מסגרת לעצמך לדבר ולהבין את ההורות שלך, את הרגשות שלך כלפיה, מה היא גורמת לך להרגיש ואיך היא גורמת לך להגיב אליה. אני ממליצה לך הדרכת הורים , לעצמך ולבעלך קודם ,ללא בקשה שהבת תצטרף לטיפול בשלב זה.


בהצלחה,
שלי ורדי

תודה.... האמת היא שלקחה את הזמן ודוקא ששחררתי היא באה לדבר ... העניינים הרבה יותר טוב עכשיו... האמת היא שניסיתי לקבל יעוץ... אבל שום דבר ממה שנאמר לי לעשות עזר עד שלקחתי צעד אחורה וננתי לה את הזמן. כשהיא שמה לב שהורדתי הילוך כי באמת כבר לא היה לי כוחות... היא חזרה בה והבינה שצורת ההתנהגות שלה ממש לא היתה נכונה... היא בכתה והתנצלה וביחד הבנו שמשבר גיל ההתבגרות עם החופש שבא בבום אחרי הלחץ של הבגרויות והבלבול והצורך לעצמאות מצד אחד ...והצורך לקירבה מצד שני... הכל השפיע... אנחנו עכשיו במצב הרבה יותר טוב ...יותר מדברות ומקשיבות..חבל לי שהיה צריך פיצוץ כזה על מנת להגיע לעמק השווה אבל לא בוכה על חלב ודמעות שנשפכו וממשיכה הלאה...והכי חשוב למדתי להקשיב לאינטואיציה שלי ...כי אף אחד לא מכיר את הילדים שלך יותר טוב מעצמך... וכל ילד אחר מהשני

מב שרלכחג הלכל.

אני רואה שהפורום הזה נהייה מרחב גם לתלונות על הורים החוזרים לגיל ההתבגרות!!
כנראה אמך מרגישה שלא רוצה לפספס דברים שדחתה ולא עשתה בחיים, מרגישה כבר את סופיות החיים וקורים לאדם בגיל זה שינויים, הוא מעריך כל רגע ורגע בחיים יותר מבעבר כי הוא מודע לכך שההווה הזה שחווה עומד להיגמר ולא יחזור..
אם בריאותית זה מתאפשר לה והיא מרגישה טוב עם זה, אז תסתגלו... זה רק מראה שהיא מנסה לשמור על עצמה כצעירה ולצבור חוויות ואולי הבטחון שהיה חסר לה תמיד. אנשים עוברים שינויים פסיכולוגים בכל עת בחייהם, גם בגיל הבוגר. העובדה שלמרות אי שביעות רצון והמשפחה, היא החליטה לרכוב על סוסים, מראה גם על שינויי פסיכולוגי בגישתה לעצמה ולאחרים. אולי כל זה יוצא דופן ולכן מעט מוזר אך היא אשה אמיצה...

כל טוב,

שלי ורדי

שלום סמדר,
את מקשרת את הידרדרות של הילדה בגירושין, את גם מודעת, כפי שכתבת, שהיא כואבת מאד.. אין לה כוחות, נחלשה מאד, אז על איזו אחריות אפשר לדבר איתה כרגע? לבוא ממקום של מצפון וערכים נראה לי שלא יעזור לה במצבה.
קודם צריך לחזק את הכוחות שלה, אז אין מנוס מהתערבות מקצועית, נראה לי נכוןטיפול משפחתי בכלל השפעה השינוי המשפחתי על חייה, או טיפול פרטני לבת אם היא מסרבת לשתף אותכם, ההורים ברגשות הכואבים שלה, בשילוב עם הדרכת הורים לגבי הבנת השיניים בחייה. אין ספק שהיה עוזר מאד אם הייתן יכולות להתקרב אחת לשנייה והתערבות מקצועית יכולה כאן להועיל.

בהצלחה,


שלי ורדי

שלום נירית,
הפער שאת מתארת בין הקשר עם אמך כילדה והרגשות והקשר שאת חווה היום מעציב מאד! האם זה אומר שאת כל כך קשורה אליה ולא מצליחה עדיין לרכוש ממנה איזו נפרדות לראות אותה מתוך חוויה של אדם בוגר, נדמה לי שהמון רגשות מושקעים אליה, יותר מדי עבור בחורה בת 20. אולי את כמהה עדיין להשאיר אותה אמא אידאלית של פעם, וקרובה ומבינה תמיד.איך רגשות חיובים של פעם הפכו לשנאה? אולי כי כך את מנסה להיפרד , ליצור איזו הפרדה ביניכן? אני לא יודעת מהי התנהגותה הקשה כלפיך מצד אימך, עד כמה זו תחושה סובייקטיבית או אובייקטיבית בחלקה, אך אני יודעת שאת העבודה הרצינית את צריכה כרגע לעשות לבד ולא איתה. אולי עברו עליכהם, על המשפחה משברים שפגעו בפניות האמא אלייך וכך גם בקשר אך אני מרגישה שהקשר קצת סימביוטי היום וזה לא מבשר טובות, לפעמים בגלל החוסר דיפרנציאציה הזאת בין אם-בת נוצרות בעיות. אני מייעצת לך ללכת לטיפול איש ולהעלות את הכל הקשר הזה והקשרים הנוספים לדיון. זה יעזור לך מאד. את האמא לא תשני היום אך את האמא המופנמת בתוכך אולי כן.

בהצלחה,
שלי ורדי

לדעתי הבעייה היא אצלך ולא אצל האמא, אם היית יודעת לכבד אותה "כבד את אביך ואת אימך", אני בטוחה שהיית מקבלת יחס אחר.
אין הורה שלא אוהב את הילד שלו ושלא אכפת לו ממנו.
תאמיני לי לאמא שלך כואב מוד מהמצב שאת מתארת לא פחות ממך, אז תתחילי לעשות שינוי בגישה שלך אליה ותראי אור.
אמא לילדה כמוך.

שלום,
זו הבעיה שכנכנסים לפרטיות של הילדים ויודעים דברים עליהם ועל סביבתם אך לא יכולים לשוחח עליהם איתם. עניין הפרטיות חשוב לגיל זה ובגלל זה אני מתעכבת בו כי אם הבן יידע על זה, ירגיש רע וירגיש שעוברים את הגבולות שלו. עדיף לנסות להתקרב אל הבן באופן כללי כדי להיות מעורבת בחיים שלו בדרגה שהוא רוצה ובוחר, ותאמיני לי-כאשר הקשר לא רגיש לפריצת גבולות מצד ההורים, לילדים ולנוער הרבה יותר קל לבוא ולשתף בחוויות וברגשות השונים. בעניין הספציפי של חרם חברתי, אני מאד מסכימה איתך, אני מרגישה בדיוק כמוך, גם אותי זה מרתיח, ועוד יותר מכעיסההעמדה הפאסיבית מצד מורים והורים. את יכולה לחנך את הבן שלך לא להיות כמו שאר חבריו בכתה, לחנך אותו בערכים של קבלת השונה, אמפתיה לאחר ולחלש, חמלה. נראה לי שחמלה כל כך חסרה בתרבות שלנו.. ואת יכולה בתחילת השנה לשתף את המחנך/כת והמנהל ולבקש מהם לשים את הנושא בסדר עדיפויות.

כל טוב,

שלי ורדי

קשה לי להגיד לך, מה את חושבת ? ייתכן שזה סוג התגובה והיחס שלך, את יודעת איך סירבת להם , האם ריככת את זה.. יכול להיות שבמקרה זה הבנים האלה מאד פגיעים וגאים. מה שאני יודעת זה שבדרך כלל אדם יכול לקבל דחיה כשהיא כואבת אך לא אם היא פוגעת...תעשי דין וחשבון עם עצמך, אל תשפטי בהכרח את עצמך, תבררי זאת עם חברותייך שמכירות אותך וגם אותם. אולי אפשר לפנות אליהם ולהגיד להם שתגובתם לא נעימה לך ושהיית רוצה שיהיה דיבור ביניכם,שתהיו ידידים. יכול להיות שעצם בקשת החברות הופצה ברבים ונעלבו מכך?
מקום לחשיבה

כל טוב

שלי ורדי

שלום לילי,
האמת שלא הבנתי הרבה מהתיאור שלך, בת כמה את? בן כמה אחיך? ולמה כל הסודיות הזו? האם להורים שלך אין כוח וסמכות להתערב ביניכם במריבות כאלה שמלוות במכות?האם ההורים לא מבחינים בידיים שלך? למי את יכולה לספר כדי שדבר כזה יפסק? אולי מישהו מהמשפחה, דודה, סבתא.... בעצם את יכולה לפנות לרוווחה. אם אחיך הוא נער או בוגרויש הבדלי גיל ביניכם, הם יתערבו אולי יעשו איזה תהליך טיפולי. אני משערת שאת לא רוצה דבר כזה אך מה לעשות כשהשינוי לא בא מבפנים, מהמשפחה, לפעמים צד חיצוני , שלישי יכול לזעזע את המערכת כדי שתעבור שינויים. להתרשמותי את מרגישה יותר מדי חסרת אונים או מחויבת, אני לא יודעת למה ולמי ואת בוחרת להמשיך לסבול.

צריך לעשות מעשה....לא להשאר פאסיבית.
מקווה עבורך,

שלי ורדי

שלום
אצלינו התחילו ההתנהגויות האלה לפני 3 שנים גם בערך גיל 10-11
היום בני בן 13 ואני יכולה להגיד שזה לא הולך ומשתפר.

יש לי כמה המלצות מניסיון אישי:

1. להגביל אותו במה שלדעתכם עובר גבול (ילדי הפרעות קשב וריכוז נמצאים בסכנה מתמדת וחייבים להיות עם יד על הדופק גם אם ז\ה לא מוצא חן בעיניו)

2.כאשר מגבילים עושים את זה עם אהבה ולא עם צעקות וכעס בכדי לא לגרום לו שנאה ואיבוד ביטחון עצמי. תמיד להזכיר לו שאתם מאוד אוהבים אותו ומאוד רוצים לשמור עליו.

3.אני ממליצה לכם לעקוב אחר מעשיו בפאייסבוק (אצל בני גיליתי הרבה דברים ופשוט עצרתי אותו )

4. התפרצויות צעקות וגסויות זה משהו שעד היום אני לא משלימה עם זה ומאוד קשה לי אבל למדתי לא להגיב עליהם בכעס וצעקות. פשוט להגיד לו בשקט ורוגע שלא נעים לכם לשמוע . זה משהו פסיכולוגי ורגשי אצל ילדי קשר וריכוז הם פשוט לא יכולים לשלוט על זה ו"חייבים להוציא את הקיטור"

5. הוא לומד בכיתה רגילה ומצליח בלי ריטלין? כי בני לא הצליח ועברנו גהנום עכשיו הוא עולה ל ח' בכיתה ללקוי למידה ופעם ראשונה בחייו הוא מרגיש שיצליח ללמוד וממש מאושר )

6. חבריה בגיל הזה מאוד חשובים אבל תעקבו אחרי זה . למשל עם הוא מסתובב עם ילדים משפיעים עליו לרעה פשוט לנתק !!!!! כמו שאמרת הוא נגרר וזה יוביל אותו למקומות שליליים (הוא לא בטוח בעצמו ובכדי למשוך תשומת לב כלשהיא אפילו שלילית יעשה הכל ) לכן הרבה פידביקים חיוביים המון תמיכה ומילות עידוד- זה בונה ביטחון עצמי שלהם.

הלואי שהיה לי בזמנו מישהו שידריך אותי . ככה היו נחסכים מאיתנו שנים של עוגמת נפש וכאב.

אם יש לך שאלות אשמח לעזור

תודה על תגובתך! למרות שהיא לא שימחה אותי בכלל .רציתי לדעת האם אתם ניסיתם תרופות?
האם זה עזר?
האם היו כלים אחרים (מוצלחים..)בהם נעזרתם?

תודה רבה.

היי שוב

כן ניסינו .
התחלנו עם רקיטלין 10 20
עברנו לקונצרטה 18
אצלינו זה לא עבד יפה
ניסיתי גם יותר טבעי את ריכוזית זה בטעם מגעיל אבל עוזר מעט.

תשמעי אצלי 3 בנים ולפעמים אני פשוט מוטשת מצעקות ומריבות שלהם . העיקר לא לצאת מהכלים ולהבין שכל הצרחות וקללות וגסות רוח זה בא להם אינטואיטיבי הם לא חושבים על הנעשה פשוט מוציאים קיטור.

אני בטוחה שבנך אחרי מצטער (שלי תמיד אומר סליחה לא התכוונתי)

אל תתאיישי . תחזיקי מעמד והעיקר הכל ברגוע ובהסבר.
תפני לנורולוג הוא כבר ינסה לעזור לך תרופתי למרות שלא תמיד רק התרופה עובדת צריך לטפל בקטע הריגשי.

בהצלה

טלי

שלום,
לי נראה שתאבדו אותו אם לא תיהוו עבור דמויות סמכותיות, האבחנה שלך שהוא נגרר ולא מפעיל שיפוט היא כנראה נכונה, האם אתם מרחמים עליו מכיוון שבעבר היה יותר בודד ופחות מקובל?אתם מאפשרים לו את כל הפורקן הזה, לא להיות בבית, לבר אליכם לא יפה.אם אתם מתייעצים עם פסיכולוגים בוודאי יגידו לכם שהוא זקוק אותכם כעוגן ומעצור לדחפים ולצורך שלו "לבלוע" את העולם. לא כדאי שינהל את החיים שלו במתח רגשי ובסערה כזו ללא רגיעה. אתם לא צריכים לחשוש, החברים לא ייעלמו, אך בזה הוא יווכח אם תתנו לו גבול , מסגרת יותר מפקחת ותלמדו אותו להקשיב לקולו הפנימי ולשיקול הדעת שלו. אם זה ילד חכם, יבין בסוף שחברות אמיתית אינה להגרר אחרי חבר אלא גם שבעצמו ישפיע על האחרים. אני מייעצת להחזיק אותו יותר קצר בד בבד אם נתינת אפשרויות לחוויות חברתיות.

בהצלחה,
שלי ורדי

שלום
אכן כן, גיל ההתבגרות או ההתנגדות או ההתמרדות הופיע במלוא אונו. לכן יש לעבור מבקשות או הנחיות להסכמים מחייבים שעל הפרה של הסכם יש תשלום מקובל. את התשלום כל צד קובע לעצמו. כך שאם הגעתם להסכמה שכל יום הוא צריך לחזור הביתה עד שעה מסויימת והוא לא עומד בהכם, הוא מחליט איזה תשלום וישלם: למשל 4 ימים ללא פייסבוק. בצב חדש זה הוא לוקח אחריות על מעשיו וגם לומד לקחת החלטות. יש להיות נחוש ועקבי ולדעת שזה ייקח הרבה זמן עד שהרגיעה תגיע.

שלום לנועה,
באמת קשה לך בבית, אולי היותך בכורה משפיע על חוסר הביטחון של ההורים לתת לך את המכונית. אך המכונית היא רק דוגמא אחת לחוסר תמיכה וחוסר אמפתיה לצרכים שלך שאת מרגישה מצד הורייך, והוכחה לכך הריבים התכופים ביניכם. האם תוכלי למצוא עבודה לחצי שנה, את צריכה להיות מעט בבית והרבה בעבודה בתקופה הזו ואני מקווה שהגיוס יפתח בשבילך אפשרויות אחרות, כדאי שתשרתי רחוק מהבית. לגבי ההתייחסות אלייך לילדה קטנה - נראה לי שכחיילת היחס שלהם ישתנה. אני מוצאת שאת צודקת ברוב הטענות שלך, אין שוב סיבה שתשני בגילך, אם אין בית ספר למחרות בשעה 10! המצב המשפחתי די מורכב, אני לא יודעת הרבה למה המקום שלך כבכורה לא טוב בבית, יכול להיות שההורים רוצים להשאיר את כל ילדיהם ולא דוקא אותך כקטנים וקרובים אליהם ולא נותנים להם לפרוש כנפיים..אם המצב יימשך כך תרגיש לא מקובלת ולא מובנת בתוך ביתך וזה ישפיע גם חברתית ובדימוי העצמי, אני ממליצה לך לפנות לטיפול אישי תמיכתי.

בהצלחה,
שלי ורדי

שלום
אני יכול להמליץ לך על כפר הנוער כנות , בין גדרה לאשדוד.
שזו פנימייה מדהימה לבני נוער - בן כמה הילד שלך?
יש לך מושג מה מעניין אותו?

שלחתי שאלה שמאוד חשובה לי אשמח לקבל תשובה וכיוון תודה רבה

שלום,
קודם כל את מאד חמודה, את מדברת עם הלב ועם הרבה כנות.
אני לא יודעת אם זה מנחם, אבל הרבה נערים בגילך בשלב זה של מעבר בחיים, ועם תחושת סופיות של תקופה מרגישים ריקנות, חוסר כיוון, בדידות. קרה המקרה ואת גם בתקופה אישית לא טובה כי עדיין את "מלקקת את הפצעים" של אבדן הקשר שלך. בשילוב עם תחושת הפספוס בעבודה זה לא מוסיף למצב רוח.... נראה לי שבגלל כל זה קל להתעצבן ולריב עם אמא...
זו גם תקופה של סיכומים, התבוננות על מי את ומה הישגת עד כה, מי החברים שלך, האם יש באמת חברים קרובים. עכשיו שאין את המסגרת להיפגש צריך לארגן הכל לבד, את יוזמת וזה יופי אך גם לי נראה מעייף ומעליב אם זו את תמיד שמבקשת את הפגישות והבילויים המשותפים בעוד חברייך השונים לא יוזמים איתך זאת.
יכול להיות שהקשיים של התקופה האחרונה גרמו לך למצב רוח רע, אולי את התבודדת ועכשיו שאת חוזרת לחברויות השונות, את לא ממש מוצאת מענה הדדי? או אולי בגלל שאת דוחפת מדי לצאת ולהיפגש, לחברים שלך אין את המרחב ליזום ולהזמין אותך בעצמם כי הקצב שלהם איטי יותר?
בכל מקרה, אם תמצאי תעסוקה ואף הקטנה ביותר לזמן הזה למרות שזה חודש וחצי יהיה טוב, כי זה ימנע ממך לשקוע במצב רוח קודר, כן להתקרב לבני משפחתך, אחייך למשל ולקבל כוח מהמשפחה. במקום להיות עצבנית מול אימא אולי תשתפי אותה, תתקרבי אליה..
אפשר להתנדב למקום אם את לא יכולה למצוא עבודה זמנית בשכר, בייבי סיטר תמיד תוכלי למצוא לחודש וחצי. ספורט משפר את ההרגשה.
תנסי לחפש איזה אנשים עושים לך,באמת טוב, עם מי באמת את מרגישה נוח בקרבתו.

חודש וחצי עד הצבא זה לא ממש הרבה זמן. אני חושבת ששם תתחיל בשבילך תקופה חדשה עם אפשרויות חדשות למימוש עצמי וחברתי.

כל טוב ובהצלחה,

שלי ורדי

בוקר טוב

בקשתי עזרא בנושא נרגילה ולא קבלית תשובה
אשמח לתשובה שתכוון אותי

תודה

שלום טלי,
קודם כל להמשיך לדבר תמיד כדאי, להסביר ולהפנות את הבן למידע כדי שיקרא בעצמו. נרגילה מסוכן מסיגריה בכמה דרגות, יותר חזק למרות שלא מרגישים כך, יש סיכון להידבקויות כי עובר מפה לפה והגרוע מכל - הטבק מגיע מארצות ערב ועלול להיות בו חומרים כמו גז עצבים ddt.למה לילדים בני 13צריכים לעשן טבק בכלל? זה לא כולל רק חומרי טעם וריח כפי שרבים מאמינים..
אני לא יודעת למה הבן שלך ממשיך למרות ההזהרות שלך, אולי הוא נתון ללחצים חברתיים, גם בכך צריך להעצים אותו, האם בכלל יודע מהי הדעה שלו, מהו הקול הפנימי שלו?עד כמה התנהגותו ובחירותיו הינן כרטיס כניסה וקבלה לחבר'ה? זה נכון לגבי תחומים והתנהגויות אחרות גם? לא כדאי להתמקד רק לעישון נרגילה. יכול להיות שרוצה להרגיש גדול ובוגר ולהקשיב לכם להורים נראה לו ילדותי, צריך להסביר לו דברים בגובה העיניים ולא להקטין אותו.
אני לא חושבת שזה פסול להתקשר להורים. מדובר בילדים בני 13. הילדים לא צריכים לדעת מהשיחות האלה. תתייעצי עם חלק מההורי לפי שיקול דעתך, על מה הם חושבים על עישון נרגילה, האם בכלל הם יודעים מזה, תנסי להבין מה דעתם. תבחרי את ההורים שהכי מאמינה בסמכותיות שלהם מול הילד שלהם. ייתכן שאם בו זמנית כל ההורים ידברו ויחנכו נגד השימוש בנרגילה, יקרה משהו. הילדים לא חייבים לדעת מזה. יש לכם זכות לחשוב ביחד על חינוך ילדיכם ולא לשתף את הילדים מיד בכל דילמה והתלבטות על הדרך החינוכית. זו הדרך הכי יעילה בעצם, כאשר רוב ההורים מעורבים ומביעים דעה, ושמים גבול. תפעילי שיקול דעת ותפני רק להורים שאת מאמינה שיש להם זקיפות קומה ותפיסה חינוכית.
בהצלחה,
שלי ורדי